והריקותי לכם ברכה – לפרשת בהר

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו –
וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים…"

פירש ר' זושא מאניפולי –
שבאמת אם לא היו אומרים כן, היתה תבואה הרבה ושובע בעולם בשנה השביעית גם בלי שום ציווי מאת ה' יתברך על הברכה,
אולם אם תאמרו "מה נאכל" וכו' אזי בהכרח שה' יתברך יצווה את ברכתו.

קשה היא שנת השמיטה לעובד האדמה. הוא ואדמתו בטלים ממלאכה ומיצירת פירות. על כן דורש הספרא: "וכי תאמרו – עתידים אתם לומר". אין זו אפשרות תיאורטית, אלא שאלה וודאית שתתעורר בלב כל חקלאי העומד בטל מול שדהו. אדם שרגיל לעבוד למחייתו מצווה לפתע לעזוב את מלאכתו וספקות מתעוררים בקרבו כיצד זה יוכל להתפרנס ולהביא אוכל לביתו. גבורה גדולה היא לאדם לעמוד כך באפס מעשה אל מול שדהו וכרמו היבשים. "גיבורי כח עושי דברו" – כך מכנה המדרש את החקלאים המקיימים את מצוות השמיטה כהלכתה.

בדרך כלל לא נוהגת התורה להאריך בתיאורים, בוודאי שלא במשפטי שאלה מפורטים. והנה כאן, מאריכה התורה בשאלת חקלאי ארץ ישראל ובתשובת ההרגעה שעונה להם הקב"ה. פירוט רב זה אומר דרשני.

יש שמציינים את ישראל לשבח – תענוג גדול הוא לאדם כשהוא נהנה מיגיע כפיו, וטרודים הם ישראל מכך שייאלצו לאכול משל אחרים, או מחסדו של הקב"ה – בחינת "נהמא דכיסופא". על כן, באה התביעה "מה נאכל, הן לא נזרע" ואין אנו מעוניינים כלל במעשי צדקה וחסד אלוקיים. על כן מבטיח להם הקב"ה שהם יהנו מיגיעם, בכך שכבר בשנה השישית, בעוד הם עובדים באדמתם, ישלח הקב"ה את ברכתו בעמלם ויגיעם – כך יוכלו הם להנות מיגיע כפם שלהם.

אך ר' זושא, כפרשנים רבים אחרים, רואה בשאלת ישראל פגם מסויים בביטחונם בריבונו של עולם. וכי הקב"ה היה מצווה על בניו אהוביו לשבות בשנה השביעית והיה מותיר אותם מזי רעב ללא כל מאכל שנה שלימה? על כן מאריכה התורה לפרט את השאלה והתשובה, שכן היא רואה בכך בעיה. אילו לא היו שואלים, אין ספק שהארץ היתה נותנת ברכתה בשפע רב. המערכת הטבעית איננה נזקקת לציווי אלוקי מיוחד, ומותאמת היא לארץ השובתת בשמיטה. אך במידה ואתם מסופקים ושאלות אמוניות אוכלות בכם, הקב"ה "נאלץ לטרוח" לצוות את ברכתו.

בדיוק את אותו הרעיון כותב גם אחיו של ר' זושא, ר' אלימלך מליז'נסק, בפרשתנו, בספרו "נועם אלימלך":

"היות שהתורה יצאה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה ייתור לשון בפסוק אפילו אות אחת ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה – וכאן נכתבה הקושיא בתורה! וטוב היה שלא לומר כי אם "וציויתי את ברכתי
" וממילא לא יקשה שום אדם לומר "מה נאכל"?
… וזה הוא: 'וכי תאמרו…' וגו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי ה' שיהיה שלם בבטחונו על אלוקיו ולא יאמר כלל 'מה יאכל', כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בשפע ומטריח כלפי שמיא לצוות מחדש, "וכי תאמרו" – כאשר תאמרו כך, ואז תטריחו אותי – "וציויתי את ברכתי…" אלא לא תתנהגו כך, ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל, תמיד לא יחסר כל בה".

כל ניסיון לתהות על הפרנסה בעקבות מצווה שה' מצווה אותנו מורה על חוסר ביטחון, ומקטין את החסד האלוקי הטבעי, גם אם הקב"ה בסופו של דבר "ייאלץ" לצוות את ברכתו באופן מלאכותי יותר. ישנה מערכת טבעית-אלוקית, שעל ידה מפרנס הקב"ה את ברואיו, ובדרך זו יש לחנך את היהודי המאמין – ביטחון מוחלט בשפע האלוקי.

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן