התפיסה האלילית של הקורבנות בימי בית המקדש הראשון

תוכן עניינים

רקע

מנבואותיהם של מספר נביאים אנו למדים שבתקופת בית המקדש הראשון נתפסו הקורבנות בעיני העם כאמצעי לפייס את ה' ולשחד אותו להימנע מהבאת פורענות על הארץ. תפיסה זו, לפיה ניתן להמשיך לחטוא בחטאים חברתיים כמו רצח, גנבה, ניאוף, שוחד והטיית משפט, תוך הקרבת קורבנות ככופר ושוחד – היא תפיסה אלילית. לפי גישה זו האלוהים אינו מעוניין בתיקון העולם ובעשיית צדק, אלא בסיפוק רצונותיו, וכל זמן שהם מתממשים – אין הוא מתערב לבני האדם בנעשה ביניהם.

לעומת גישה שגויה זו, הנביאים מרבים לבאר לעם שעיקר מטרת הקורבנות היא להביא את האדם לקרבת אלוהים, לעורר את ליבו לתשובה על חטאיו, ולהודות לה' על הצלה מצרות וכדומה. את הקביעה שהקורבנות נועדו עבור האדם ולא עבור האלוהים, וההקרבה לא נועדה לשם "יחסי תן וקח" אלא כתוספת נדבך לתיקון המעשים, מזהים חז"ל (מנחות קי, א) כבר במילות הפסוק בספר ויקרא (יט, ה) "לרצונכם תזבחוהו":

"ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך! תלמוד לומר: "אם ארעב – לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה". ונאמר: "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף ידעתי, כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה". לא אמרתי אליכם: זבחו, כדי שתאמר: 'אעשה רצונו ויעשה רצוני'. לא לרצוני אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר: לרצונכם תזבחהו".

ירמיהו

הפרק המכונן ביחס לתפיסה האלילית של הקורבנות בתקופת בית המקדש הראשון, הוא פרק ז בספר ירמיהו.[1] בתחילת הפרק מתואר שהנביא ירמיהו נדרש לעמוד בשער בית ה', ולהזהיר את העם הבאים למקדש שלא ישעו לדברי נביאי השקר המבטיחים להם שה' לא יחריב את ביתו. הנביא מזכיר את תקדים משכן שילה, שגם הוא היה בית ה', וה' לא היסס להחריב אותו כשחטאו ישראל. וכך צפוי ה' לעשות גם לבית המקדש אם לא יחזרו ישראל בתשובה על חטאיהם, כי אין לה' חפץ בקורבנות ללא תשובת הלב. הנביא מוכיח את העם שהפכו את בית המקדש ל"מערת פריצים" שבו הם כביכול מוגנים מן הפורענות על מעשיהם הרעים, כיוון שהם יכולים להקריב שם קורבנות לפני ה' ולפייסו. כנגד תפיסה מעוותת זו נלחם הנביא בפרק זה, ומבאר שאין לה' חפץ בקורבנות אם אין עימם תיקון המעשים:

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:

(ב) עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'.

(ג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה.

(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.

(ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.

(ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

(ח) הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

(ט) הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

(י) וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ, לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.

(יא) הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'.

(יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

(יג) וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה', וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם.

(יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.

(טו) וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם…

בהמשך הפרק הנביא מוכיח לישראל שה' לא רוצה בקורבנות אלא בתיקון המעשים, מכך שבארבעים שנות הנדודים במדבר לא הקריבו ישראל לה' קורבנות, אך נצטוו לשמור את מצוות ה':

(כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר.

(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:

(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.

(כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים…

רד"ק

הרד"ק שם יא, מפרש את המילה "פריצים" במובן של "פריצות ועזות מצח", כלומר לא די שאתם חוטאים בניגוד לרצוני, אתם גם מעיזים פניכם אחר כך לבוא אל ביתי כדי להינצל מפורענות:

"המערת פריצים – וכי תחשבו הבית הזה כמו מערת פריצים, וכן הוא בעיניכם הבית הזה, מה שתחשבו שאתם נצולים בבאכם אליו – הוא כפל עונכם: שתעיזו פניכם לבא אלי אחר עשותכם מה שמנעתי לעשותו, אין זה אלא פריצות ועזות מצח וקשי לב, שתעשו הפך רצוני ותבאו לפני זה מרד גדול והכעסה".

מצודת דוד

המצודת דוד שם י, מסביר שהחוטאים השתמשו בבית ה' כ"סיבה ועזר לעשות התובעות", כיוון שבטחו בו שיגן עליהם מהפורענות (מעין "אחטא ויום הכיפורים מכפר"):

"ובאתם – אחר המעשים האלה, תבואו אל ההיכל להתפלל שמה, ותאמרו: הנה בזה נצלנו מהעונש הראוי לבוא על מעשים כאלה.

למען עשות – למען תשובו לחטוא ולעשות שוב המעשים האלה, ותהיה בית ה' סיבה ועזר לעשות התועבות בבוטחכם בו".

בפסוק יא מבאר המצודת דוד שבית המקדש שימש עבור החוטאים כמערה להתחבא בה:

"המערת – האם חשבתם שהיה הבית הזה וכו' בעיניכם כמערת הפריצים, שכאשר יעשו התועבות ילכו להחבא במערה"

ישעיהו פרק א

הנביא ישעיהו (א, י-כג) מוכיח את ישראל על כך שבה-בעת שהם מקריבים קורבנות לפני ה', הם חוטאים ברצח, גניבה, רמייה, הטיית משפט, וחטאים נוספים. אלא שלא מבואר מדבריו האם עשו זאת כי סברו שענייני אדם לחברו אינם בתחום העניין של האלוהים, או כי סברו שהקורבנות משמשים ככופר המאפשר להם להמשיך במעשיהם הרעים, או כי על אף שהכירו בכך שיש מצוות שבין אדם לחברו, סברו שהעיקר בעיני ה' הוא הקורבנות, ולכן עליהם הקפידו ביותר, ובענייני אדם לחברו השחיתו דרכם:

(י) שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹוהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:

(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:

(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ.

(יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

(יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

(יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.

(כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.

(כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

(כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

רד"ק

הרד"ק שם יא, מבאר שעל אף שהיו ישראל מקריבים לה' בבמות באותה תקופה[2], את קורבנות הציבור הקריבו בבית המקדש. והביקורת של הנביא היא שכל תכלית הקורבנות היא כדי "שתזכרוני ותעלוני על לבבכם תמיד, ולא תחטאו", ואם חטאו – יתוודו לפני ה' בהביאם את הקורבן. אך אם אין נכונות לכוון את הלב למטרה זו, אין לה' חפץ בקורבנות. מתוך תוכחה זו ניתן להבין שהתפיסה של אנשי ממלכת יהודה היתה שהקורבן נועד לרצות את ה' בדורונות שיביאו לפניו, ולכן תיקון המעשים הוא לא חלק אינטגרלי מהקורבן, ובטח שלא העיקר בו:

"למה לי רוב זבחיכם – אף על פי שהיו מזבחים ומקטרים בבמות, היו מביאים גם כן קרבנות לבית המקדש בחדשים ובמועדים. והואיל ואתם עוזבים תורתי, למה לי רוב זבחיכם? כי לא ציויתי אתכם עליהם אלא כדי שתזכרוני ותעלוני על לבבכם תמיד ולא תחטאו, ואם חטאתם שתתודו עם הקרבן ותשובו מדרכיכם הרעים. ואלו עשיתם כן, היו לי לריח ניחוח כמו שאמור בתורה. אבל עתה אני קץ בהם ומואסם, כאדם השבע מן הדבר שהוא קץ בו ומואסו. וזהו שאמר שבעתי עולות אלים ודם פרים וכבשים וגו'".

מצודת דוד

גם המצודת דוד שם יא, מבאר שביקורת הנביא היא על כך שכל מהות הקורבנות היא הווידוי על החטא ותיקון המעשים, ואם אין תשובה יחד עם הקורבן, אין לה' חפץ בזבח:

"למה לי וכו' – הלא כל עצם הזבח בא להתוודות עם הבאתו, ואתם הואיל ואינכם שבים למה לי הזבח".

מלבי"ם

המלבי"ם שם יא-יב, מבאר שהתפיסה של אנשי יהודה היתה שה' צריך את הקורבנות להשביע רעבונו וכדומה, ולכן ה' עונה להם על ידי הנביא, שאם הקורבנות לא מלוּוים בתשובה ותיקון המעשים, או בהכרת חסדו של ה' או כניעה לפניו ושמירת מצוותיו, לשם מה לו כל הקורבנות? הוא אינו 'רעב' לקורבנותיהם. כמו כן העלייה לרגל נועדה "למען תלמד ליראה את ה'", ואילו הם לא מכוונים לתכלית זו בעלותם לבית המקדש, ואם כן כניסתם למקדש לא רצויה לפני ה', ולכן הם "רומסים חצרי בחִנם":

"למה לי. העם היו רגילים בעת ההיא להביא קרבנות רבות ושמנות, וחשבו כי בזה ישיגו התכלית הנרצה. יאמר: לאיזה תועלת תביאו רוב זבחיכם אלה, אחר שהמעשה הריקה מן הכונה היא גויה בלא רוח ונשמה? ומה בצע במעשה הקרבנות? והנה חִלק את הקרבנות לארבעה מינים. (המין הא') קרבנות נדבה, והם משני מינים, א] עולה, וכולה כליל, ב] שלמים ותודה, שאין מקטירים מהם רק החלב. על הא' אמר שבעתי עולות אילים, על הב' אמר שבעתי חלב מריאים. רוצה לומר: אחר שתכלית המבוקש מקרבנות אלה, הוא להראות הכרת חסד ה' וטובתו והכנעתו לפניו, אתם שאינכם מכוונים זאת בהביאכם הקרבן, כמדומים אתם כי ארעב לשבוע חֵלֶב ובשר לשובע. משיב אני לכם – שבעתי בם, ואיני רוצה בהם עוד. (המין הב') קרבנות חובה הבאים לכפרת חטא, והם חטאות ואשמות, ועקרם הוא הדם הנזרק שבו תלוי הכפרה. אומר: אחר שתכלית המבוקש בקרבנות אלה הוא שיתחרט החוטא ויתודה ויכנע וישוב, אתם שאינכם שבים בתשובה, כמדומים אתם כי אל דם הקרבן אני צריך, דעו כי דם פרים וכבשים לא חפצתי בו. (המין הג') הם קרבנות נדבה שעשאם ה' עליהם חובה, והם עולות ראיה ושלמי חגיגה שהיו מביאים בעת עלייתם לרגל, שהגם שהם נדבה. ואם לא עלו לרגל אין חייבים בהם, מ"מ אם ראו פנים בעזרה ולא הביאו קרבן, לא לבד שלא קיים מצות עשה של "יראה כל זכורך", עבר גם כן על לא תעשה של "ולא יראו פני ריקם". והנרצה בקרבנות אלה, שאחר שצוה להם לעלות לעיר הקדש ג' פעמים בשנה, ללמוד שם יראת ה' ודרכיו מפי הכהנים והנביאים, כמו שכתוב: "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך". לעומת זה צוה להם להביא דורון לפניו, אות הרצון והאהבה, כי חפץ בביאתם וכי לקח מידם עולה ומנחה, ועל זה אמר: "רמס חצרי". רוצה לומר: אחר שאינכם מכונים בעליה זאת ללמוד שם יראת ה', אם כן אינכם עושים בזה שום מצוה, רק מה שאתם רומסים חצרי בחנם".

ישעיהו פרק נח

בספר ישעיהו פרק נח[3], מוכיח הנביא ישעיהו את העם הסבורים שאם הם צמו והתענו לפני ה', ועושים עצמם כמי שרוצים משפט וצדק ודורשים את ה' שיורה להם אותם, הרי שה' צריך להיענות לבקשותיהם. תפיסה זו היא אלילית ביסודה, שכן התפיסה האלילית גורסת שאם אדם עשה משהו לכבוד האל, הרי שהאל צריך לתת לו תמורה למאמציו, אחרת מוטב לו לחפש אליל אחר שמשתלם יותר לעבוד אותו. הנביא עונה להם שהעיקר הוא תיקון המעשים בין אדם לחברו, ולא דרישת אלוהים והצומות לפניו:

(א) קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ[4], וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.

(ב) וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹוהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹוהִים יֶחְפָּצוּן.

(ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע! הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.

(ד) הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.

(ה) הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?

(ו) הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

(ז) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

עמוס

מעין דברי הנביא ירמיהו, אומר גם הנביא עמוס (פרק ה) לישראל, שאין ה' חפץ בקורבנות כשאין תיקון המעשים, ומביא ראיה מכך שה' לא דרש מישראל להקריב לפניו קורבנות במדבר, אלא רצה שישמרו את מצוותיו:

(כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם:

(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:

(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע:

(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן:

(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:

(כו) וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם:

(כז) וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר ה' אֱלֹוהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ

רש"י

רש"י שם על פסוק כה, מבאר שה' לא צווה את ישראל להקריב לפניו קורבנות במדבר, אלא רק אם ירצה האדם להקריב קורבן לפני ה' מנדבת ליבו:

"הזבחים ומנחה – וכי לזבחים ומנחות רצוני? והלא במדבר לא דברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים. אני אמרתי: "אדם כי יקריב" – כשירצה להקריב. ואומר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", מגיד שלא עשו ישרא' במדבר אלא אותו פסח לבדו".

אבן עזרא

האבן עזרא שם כה, מדגיש יותר, שה' לא צווה את ישראל להקריב קורבנות לפניו במדבר, אך כן תבע מהם לעשות משפט וחסד, ומזכיר את הפסוק הנ"ל מנבואת ירמיהו:

"… והנה הטעם כאשר הולכתי אתכם במדבר שנים רבות, לא הגשתם לי עולות, רק צויתי אתכם לעשות משפט. וכן "כי חסד חפצתי ולא זבח". וכן בירמיה הוא אומר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח"…".

רד"ק

גם הרד"ק שם כה, מקשר את דברי הנביא עמוס לדברי הנביא ירמיהו:

"הזבחים – הה"א ה"א השאלה. אמר: אם זבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל? כמו שאמר בנבואת ירמיהו: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח", ושם פירשנו הענין…".

מלבי"ם

גם המלבי"ם שם כה, כותב שהנביא מוכיח מדור המדבר שה' לא חפץ בקורבנות אלא בעשיית משפט וצדקה, שזה מה שנצטוו ישראל לעשות במדבר:

"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. מביא ראיה מעת היותם במדבר ארבעים שנה, שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים, ועקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה. כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל".

הושע

הנביא הושע (פרק ו) מדמה את מעשי החסד של ממלכת אפרים וממלכת יהודה לענן בוקר שמראה כאילו בא להוריד גשם על הארץ, אך עד מהרה נעלם לו כחום היום. וכן הטל נעלם עם התחממות הארץ בעלות השמש. וכך הוא חסדם של אפרים ויהודה, שמראים כלפי חוץ כאילו הם גומלים חסד, אך בפועל אינם עושים כן. והנביא מוסיף ומוכיח אותם שאין לה' חפץ בקורבנות אם הם לא עושים חסד אמיתי, "כי חסד חפצתי ולא זבח. ודעת אלוהים מעולות":

(ד) מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ.

(ה) עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא.

(ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹוהִים מֵעֹלוֹת.

רד"ק

מבאר הרד"ק שם ו, שעל אף שבימי הושע בן אלה חזרו בני ממלכת ישראל לעלות לרגל לירושלים, הם לא באו לדרוש אלוהים ולעשות חסד בלב שלם, וכך היה גם בדורו של יאשיהו בממלכת יהודה, שאף שהוא היה מלך צדיק, מכל מקום דורו לא שבו אל ה' באמת בכל לבבם כמותו, ולכן נענשו:

"כי חסד – אעפ"י ששבו לעבוד את ה' בבית המקדש בימי הושע בן אלה, שביטל פרדסיאות שהושיב ירבעם בדרכים, אף על פי כן חסד ודעת אלוהים לא היה בהם. וכן ביהודה, שעבדוהו בימי יאשיהו שהרס הבמות והמזבחות, והעלו זבחיהם בבית המקדש – עשות החסד הוא העיקר, ודעת אלוהים שהוא לעשות משפט וצדקה. ותרגם יונתן ודעת אלוהים – ועבדי אורייתא דה'".

מיכה פרק ג

הנביא מיכה (פרק ג) מוכיח את ראשי העם היושב בירושלים, אשר חוטאים בעיוות המשפט, בשוחד ובנבואות וקסמי שקר תמורת תשלום, ושמים מבטחם על כך שה' לא יחריב את ביתו:

(ט) שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ:

(י) בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה:

(יא) רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה:

(יב) לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

אבן עזרא

האבן עזרא שם יא, מבאר שהפסוק: "הלוא ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה" מקביל לפסוק בירמיהו: "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה", שמשמעותו שהחוטאים שמים מבטחם בכך שה' לא ירצה להחריב את ביתו שבו מקריבים לפניו קורבנות:

"ראשיה – הם ראשי ירושלם הם המלכים.

בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר – שיקחו, ונביאים הם נביאי השקר, בעבור כסף שיתנו להם יקסומו… וטעם "הלא השם בקרבנו" כמו "היכל ה' היכל ה'"".

רד"ק

וכן כתב הרד"ק שם יא:

"ראשיה – הם המלכים או הסנהדרין. וכהניה, שהיה להם להורות התורה, כמו שכתוב: יורו משפטיך ליעקב וגו', והם יורו במחיר – מי שיתן לו כסף יעשה לו הוראה כרצונו…

ועל ה' ישענו – כלומר: כיון ששכינתו בקרבנו, לא תבא עלינו רעה ולא יחריב את ביתו. כמו שהיו אומרים היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה".

מצודת דוד

וכן כתב המצודת דוד שם:

"ועל ה' ישענו – עם היותם עושים כל המעשים הללו, יעיזו פניהם להשען בה' לאמר: הלא שכינתו בבית המקדש, ולכן לא תבוא עלינו רעה, כי לא יחריב מקום משכנו".

תיארוך נבואת מיכה

בספר ירמיהו כו, טז-יט, מבואר שנבואה זו נאמרה בימי חזקיהו, ובעקבותיה שבו חזקיהו ודורו בתשובה, ובזכות זאת התעכבה הפורענות ולא באה בימיהם:

"וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים: אֵין לָאִישׁ הַזֶּה (ירמיהו) מִשְׁפַּט מָוֶת, כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹוהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ. וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר: מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת – צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה? הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה', וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם. וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ".

מיכה פרק ו

בהמשך הספר (פרק ו), אומר הנביא מיכה שה' אינו מעוניין שיקריבו לפניו בעולות של עגלים או אלפי אילים, וגם לא בהקרבת ילדיו של האדם לפניו (שאצל עובדי האלילים זה היה נחשב לקורבן הגבוה ביותר, שמראה על הקרבת הדבר היקר מכל לאליל). אלא ה' רוצה "עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך":

(ו) בַּמָּה אֲקַדֵּם ה', אִכַּף לֵאלֹוהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת? בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה?

(ז) הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים? בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי? פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?

(ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוהֶיךָ.

תהלים פרק נא

בספר תהלים פרק נא, בו עושה דוד המלך תשובה על חטא אוריה ובת שבע, אומר דוד שה' אינו חפץ בקורבנות, אלא בלב נשבר, בתיקון המעשים ובתשובה על החטאים. אחר שהאדם שב מחטאיו וליבו נשבר, קורבנו רצוי לפני ה' והוא חפץ בו:

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:

(ב) בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע.

(ג) חָנֵּנִי אֱלֹוהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי.

(ד) הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.

(ה) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד.

(ו) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ…

(טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ.

(טז) הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹוהִים אֱלֹוהֵי תְּשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ.

(יז) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

(יח) כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה, עוֹלָה לֹא תִרְצֶה.

(יט) זִבְחֵי אֱלֹוהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹוהִים לֹא תִבְזֶה.

(כ) הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם.

(כא) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק, עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים.

תהלים פרק נ

פרק קודם לכן, בפרק נ, מאריך דוד המלך לבאר שכיוון שברא ה' את העולם ומלואו, לא חסר לו דבר, והוא אינו זקוק לקורבנותיהם של בני האדם. וכל מה שה' מבקש מהאדם הוא שישמור את מצוות ה', ישוב בתשובה על חטאים, ויודה לה' על הצלה מצרה וכדומה:

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹוהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ…

(ז) שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹוהִים אֱלֹוהֶיךָ אָנֹכִי.

(ח) לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.

(ט) לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים.

(י) כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף.

(יא) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.

(יב) אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ.[5]

(יג) הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.

(יד) זְבַח לֵאלֹוהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.

(טו) וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי.

(טז) וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹוהִים: מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי, וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ.[6]

(יז) וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ.

(יח) אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.

(יט) פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה.

(כ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי.

(כא) אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.

(כב) בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל.

(כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹוהִים.

משלי

בספר משלי (כא, כז) שלמה המלך, בנו של דוד, ממשיך את דברי אביו, ואומר שאדם שמקריב קורבן ועודנו ברשעותו, שלא שב תשובה – זבחו תועבה לפני ה'. על אחת כמה וכמה אם משתמש בהקרבה כדי להיראות כצדיק:

(כז) זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ.

מצודת דוד

המצודת דוד שם מבאר שמדובר על רשעים שמקריבים קורבן לה' בעודם ברשעותם, שאינם שבים בתשובה עם ההקרבה, שזבחם תועבה. כל שכן אם כוונתם בהקרבה לרמות את הבריות:

"זבח רשעים – אשר עודם ברשעתם בעת יזבחו הקרבן, כי לא שבו לה' – הנה הקרבן הוא תועבה.

אף כי – וכל שכן שתועבה היא כאשר יביאנו במחשבה רעה לרמות את הבריות, להחשיבו לצדיק וזובח לאלוהים".

מלבי"ם

כיוצא בזה כתב המלבי"ם שם:

"זבח רשעים תועבה, אף כי בזמה יביאנו – הקרבן שמביאים רשעים, הגם שיביא הקרבן בלב שלם, בכל זאת כל זמן שהם רשעים, רוצה לומר שלא שבו בתשובה על רשעתם הקודם – הזבח תועבה, כאויב המלך שיביא לו מנחה שהיא תועבה בעיניו, אף שמביאה בכל לב, אחר שהוא שנוא לו. וכל שכן אם יביאהו בזמה, שגדר הזמה הוא השתקעות המחשבה בעומק הרהורי עבירה, שגם בעת הבאת הקרבן כוונתו לזימה ועצת חטא, שחוץ ממה שלא יתקבל מפני המביא – לא יתקבל מפני ההבאה בעצמה, שתכליתה לרע".


[1] לא הבאתי את דברי שמואל הנביא לשאול המלך (שמואל א' טו, כב-כג): "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'. הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". משום ששם הטענה של שמואל לא היתה ששאול מקריב כדי לחפות על חטאים חברתיים שעשה, אלא החטא עצמו הוא השארת הצאן והבקר להקרבה. טענתו של שמואל היא שהיה לשאול לקיים את מצות ה' במלואה, ולא להשאיר צאן ובקר מתוך מחשבה שה' ירצה בהם לקורבן כהודאה על הניצחון.

[2] לפי זה יש לשייך את הנבואה לתקופה שקדמה למלכות חזקיהו, שהרי אחד הדברים המרכזיים שעשה חזקיהו בראשית ימי מלכותו הוא הסרת הבמות.

[3] שאותו קוראים בהפטרת קריאת התורה של יום הכיפורים.

[4] ייתכן שפתיחה זו של הנבואה נועדה להבהיר שהחטא כאן סמוי מעט, שכן הם מראים עצמם כצדיקים, ולכן צריך לזעוק אותו בקול רם כדי להבליט אותו.

[5] מפסוק זה הביאו חכמים ראיה לכך שה' אינו זקוק לקורבנות האדם, וכל מטרת ההקרבה היא עבור האדם ולרצונו. כמובא לעיל מהגמ' במסכת מנחות קי, א.

[6] המפרשים מבארים פסוק זה (שהוא פתיח לפסוקים שאחריו) על מי שמביא קורבנות ובליבו לא שב אל ה'. למשל, המצודת דוד מפרש שם: "ולרשע – אבל לרשע שאינו מתודה על פשעיו בעת הבאת הקרבן, ולא שב מהם, אליו יאמר אלוהים: מה לך לספר חוקי? רוצה לומר: לעשות מצותי מבלי כוונת הלב, כאשר יספר האדם ספורי דברים מבלי כוונה מכוונת. וכן המלבי"ם כותב: "על פי זה יאמר אלוהים אל הרשע: החושב שישחד את ה' בקרבנותיו שמרבה להביא? מה לך לספר חקי! הנה ה' צוה חקים שהם מצות שאין להם טעם, כמו מצות הקרבנות, ומצות שכליות שטעמם ידוע, כמו על הגניבה והניאוף ולשון הרע והוצאת דבה וכדומה. ואתה המרשיע במצות השכליות, תספר חקי במה שאתה מביא קרבנות שהם חקים? ובזה תשא בריתי עלי פיך, כאילו בעבור זה כרתי אתך ברית לאהבה אותך, כמ"ש כורתי בריתי עלי זבח".

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן