בתחילת הפרשה אנו נקרא על היום השמיני של חנוכת המשכן אשר בו קרתה טרגדיה גדולה שנחקקה לדורות. ביום החגיגי בו כבוד ה' נראה לעיני העם, נענשו נדב ואביהו ומתו, ואהרון הכהן שהפך להיות בו ברגע אבא שכול, קיבל את הבשורה המרה בדממה – 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'.
השאלה המתבקשת להישאל היא:
- מהו המסר המרכזי העולה מהסיפור הקשה הזה שאותו אנו קוראים בכל שנה ושנה?
כוונה רצויה – מעשה פסול
התורה מפרטת רק סיבה אחת למותם: "…וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".[1]
בפשטות ניתן ללמוד כי הם הקריבו קורבן מבלי שנצטוו על כך. אפשר לדמות מעשה זה לאיסור לאו 'בל תוסיף' האוסר על האדם להמציא לעצמו מצוות חדשות. אך לפי זה קשה מדוע הם נענשו במוות? הרי העובר על איסור זה נענש במלקות.
לשם כך, צריכים אנו לזהות את הרבדים העמוקים של פעולת האדם.
הסיבה המרכזית שדוחפת בן אנוש להקריב קורבן היא הרצון לתת מעצמו לבוראו, להתקרב, להקריב, להשתייך ולעמוד 'לִפְנֵי ה". האש של מלאכת ההקרבה משמשת גם כמוטיב של התלהבות ושל אהבת האדם לבוראו, שמוכן בשביל אלוקיו 'לעשות הכל'. וכך ניתן לדרוש את הפסוק: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה' – האומר כי אש המזבח שבלב האדם לא תכבה לעולם!!
כבר מקדמת ההיסטוריה הרצון להקריב לאלוקים התבטא ע"י בניו של אדם הראשון, קין והבל. ורצון זה המשיך לאורך כל ההיסטוריה ופשט צורה ולבש צורה. שאיפה לרוחניות וצימאון לאלוקים הוא חלק מהותי מהאדם שנשמת אלוקיו באפו, 'כל הנשמה תהלל יה…'. מה שמחייה אותנו – הוא זה מה שדוחף אותנו לעמוד לפני הבורא. כמובן שהכל תלוי – האם האדם מודע לכך, וכיצד הוא מבטא את השאיפה הרוחנית הזאת שלא מרפה ממנו עד יום מותו.
לפי פשט התורה, לנדב ואביהו הייתה שאיפה גדולה וטובה (!) להתקרב לקב"ה, ולכן הם בחרו להקריב קורבן לה'. אולם, רצון האדם לבד אינו מספיק, אלא עבודה רוחנית צריכה הכוונה מלמעלה – ועל כן היא עבודת קודש. הרצון צריך להניע את האדם לפעולה המונחת ע"י הדרכה אלוקית כיצד לעשות זאת. כוונתם הייתה רצויה – אך מעשיהם אינם, ועל כן נענשו במוות. אך גם לאחר מותם, מעידה התורה כי בלבם הייתה כוונה טהורה, ועל כן היא מכנה אותם קרובים לה' – 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'.
לא בכדי, חכמי הקבלה מוצאים קשר בין ההקרבה הפסולה של קין לבין נדב ואביהו: "נדב ואביהוא הם נצוץ נשמת קין". כאשר הרצון מתבטא באפיק שאינו ראוי – יש כאן קיצוץ בנטיעות, פגיעה בשורש של כל עבודת ה'. לקין היה רצון להקריב וביטא זאת בפירות רקובים, וה' לא שעה לקבל . כך גם מעשיהם של נדב ואביהוא לא התקבלו ברצון לפני ה', ועל כך נענשו.
מסר לדורות
מכאן עולה כי הסיפור הקשה שאנו קוראים בכל שנה צריך ללמדנו כי עבודת ה' חייבת להיות מדוקדקת, וצריכה להתבצע מתוך הדרכה אלוקית באמצעות התורה שבכתב והתורה שבע"פ, ולא בגלל מחשבות שעולות במוחנו ושאינם בהכרח נכונות וראויות.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך המסילה העולה בית אל.
שבת שלום
[1] חז"ל נתנו הרבה פירושים לסיבת חטאם, כדוגמת: "…שלא חלקו כבוד לאביהם, ושלא נטלו עצה ממשה, ושלא נמלכו זה עם זה, ושהורו הלכה בפני רבן, ושנכנסו שתויין יין ומחוסרי בגדים ובלא קדוש ידים ורגלים, ושתקנו בחוץ והכניסו בפנים כדרש צדוקים, ושלא היו להם בנים ולא נשים". והרב קוק זצ"ל מחבר בין הדרש לבין הפשט : "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו…חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם…
רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.
