עוולת הרצח
בפרשתנו, אנו קוראים על היחס השלילי של התורה כלפי מעשה רצח. כל אדם שנוטל את נפש חברו – בין במזיד ובין בשגגה – יקרא רוצח ודינו מוות! אולם, בעוד הרוצח בכוונה תחילה דינו למיתת בית דין, השוגג ינצל ממיתה כל זמן שנמצא בעיר מקלט.
נטילת חייו של אדם היא מעשה חמור מאין כמותו, והחוטא בכך מאבד את זכותו הבסיסית לחיות. לא רק מדין "מידה כנגד מידה" ('הוא הרג אז דינו להיהרג'), אלא בכך שאיבד את המוסריות הבסיסית , האנושית. בריאת האדם מן האדמה יצרה קשר אמיץ בין הצדדים. חייו של האדם על האדמה תלויים מכוח רמתו המוסרית. זכות האדם להיווצר ולעמוד מעל הקרקע ולא מתחתיו – עומדת לו כל זמן שהוא מבטא בחייו את צדדיו הרוחניים, את נשמתו. מכוח תיאורו כ'נזר הבריאה', האדם נברא על מנת לשמור על גן העדן שנברא לתוכו, ומעשה רצח מעיד עליו כי צדדיו החומריים הם למעשה שולטים בחייו, ובשל כך אין הבדל מהותי בין לבין מקורו באדמה – ולכן צריך הוא כעת להיות מצוי תחתיה, בקברו שלו.
נטילת חיים של אדם ללא הצדקה הלכתית היא נטילת סמכות לא שלו. ייחודיותו של הבורא מתבטאת בין היתר בסמכותו הבלעדית להחיות ולהמית את ברואיו. אולם, על מנת לשמור על חברה מוסרית ולהגן על חיי האנשים בזמן סכנה ובמלחמה ניתנה הסמכות לבית הדין ולמלך להחליט מי יחיה ומי ימות ע"פ בחינת שיקולים הלכתיים מוסריים. וגם כאשר ניתנה הרשות להמית, יש על הממונים לצמצם במקרי המיתה, ומעבר לכמות הרצויה (הרוג אחד בשבע או בשבעים שנה) תקרא 'קטלנית' (מכות ז, א).
האדם ואדמתו
איסור 'לא תרצח' בעשרת הדברות מהווה את הבסיס המוסרי לכינון חיי האנושות כולה, יהודים ושאינם. חז"ל מלמדים אותנו כי 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות ג, יד), לכל אדם ללא הבדלי גזע דת ומין יש צלם אלוקים, חיות, שרק לבורא ולתורתו ישנה את הסמכות הבלעדית לצוות ליטול את נשמתו ולהחזירה לבוראה.
האנושות כולה מקיימת יחסי גומלין בינה לבין האדמה שממנה נוצרה, ונבחנת על פי מידות אמה מוסריות, כפי שהתבטא בעונש המבול שמחה את האנושות על פני הארץ עקב חטאי דורו. בישראל, הקשר הרוחני בין העם לארצו הוא ממשי וחי יותר מעמים אחרים כפי שאנו לומדים בפרשתנו (לה,לג):
"וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ."
ועל כך מסביר באופן נפלא הרש"ר הירש:
" אם תסבלו רצח במזיד והריגה בשוגג, הרי אתם "מחניפים" את הארץ, שהרי זו הארץ אשר אתם בה; כל הווייתכם הארצית מושרשת בה, והיא רואה בכם, באדם, את המובחר שבמוצריה. ואם תסבלו בה רצח והריגה, תהפכו אותה ל"חנפה". הארץ תאכזב את הציפיות שהייתם רשאים לתלות בה; היא תעצור את הברכה שהיתה ראויה לצאת ממנה:
האדם נועד להיות קרוב לה' בחירותו המוסרית, והוא שיא התכלית של כל ההתפתחויות והכוחות הארציים. בדם אדם חי הנושא את הנפש מתמזג הארצי עם האלוהי ושמים וארץ נשקו. חברת אדם, שדם בניה איננו קדוש לה' ואיננה דורשת דם אדם שנשפך – חברה זו מפירה את התנאי שהוא היסוד למתנת הארץ; היא מאכזבת את הציפיות שהארץ תולה בה כאשר היא נותנת לה את כוחה; היא נעשית "חנפה" כלפי ארצה וחוזרת והופכת את הארץ ל"חנפה" כלפיה…
כאשר הרשה ה' לנח ולבניו להציג את רגלם על הארץ, מסר להם את הארץ מחדש והשליט אותם על עולם הצומח והחי. באותה שעה הכריז: "ואך את – דמכם לנפשתיכם אדרש וגו' שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את – האדם" (בראשית ט ה – ו וראה פי' שם). וכך הורה בהכרזה זו: מעלה יתירה נודעת לאדם שנברא בצלם אלהים וההכרה במעלה זו היא התנאי היסודי למתנת הארץ ולשלטון האדם בעולם. וכאשר מסר ה' לישראל את הארץ למען יתברכו ויתפתחו בה ויקיימו בה את תורתו, הוא חזר והכריז: "ולארץ לא – יכפר לדם אשר שפך – בה כי – אם בדם שפכו". בהכרזה זו הוא חידש את היסוד של מעלת האדם ותלה בו את ירושת הארץ וברכתה; ועוד הרחיב את היסוד הזה על ידי מוסד הכפרה על רצח בשגגה".
