רקע
בפרשת כי תצא מובאת פרשיית 'אשת יפת תואר', שבה ישנו היתר לחייל לקחת שבוית מלחמה לאשה, בתנאים מסוימים. אלא שישנה מחלוקת בין רב, שהיה גדול אמוראי בבל, לרבי יוחנן, שהיה גדול אמוראי ארץ ישראל, האם ההיתר כולל גם ביאה על השבויה בעת המלחמה עצמה או לא. רבים רואים במחלוקת זו מחלוקת עמוקה בין תפיסת העולם של אמוראי בבל, הרואה ביצר הרע כח חזק שבמקרי קיצון אין אפשרות לגבור עליו באופן מוחלט אלא רק לתת לו מסגרת מוסרית בגבולות האפשר, לבין תפיסת העולם של אמוראי ארץ ישראל, לפיה התורה נותנת אמון בכוחו של החייל לגבור על יצרו גם במצבים קשים, ולכן היא מאפשרת לו לשאת את השבויה כפי רצונו, אך רק לאחר תהליך שבו הוא יברר עם עצמו האם הוא באמת חפץ לקחתה לאשה.
במאמר זה נסקור את שיטות האמוראים בתלמודים ובמקורות התנאיים השונים, ומקורות נוספים בני התקופה, וכמו כן נסקור את דעות הראשונים הן ביחס ל'ביאה ראשונה במלחמה', כלומר האם הלכה כרב או כרבי יוחנן, והן ביחס לאפשרות גיורה של השבויה בעל כרחה.
האם מותרת בעילה ראשונה במלחמה
מקורות הדין
פרשת כי תצא
נאמר בתורה בספר דברים פרק כא, פסוקים י-יד:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
תלמוד ירושלמי
בתלמוד הירושלמי מסכת מכות ב, ו, מובאת מחלוקת רבי יוחנן ורב האם ביאה ראשונה במלחמה מותרת או לא:
"רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן: תרתין מילין אתון אמרין בשם רב, ולית אינון כן. אתון אמרין בשם רב: יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר: ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה, אלא לאחר כל המעשים. "ואחר כן תבוא עליה ובעלתה" – אחר כל המעשים…".
קרבן העדה
וכן פירש קרבן העדה שם:
שלח. לחכמים שבבבל: שני דברים אתם אומרים בשם רב, ואינן נכונים:
לא התירו בה. במלחמה לבוא עליה אלא בעילה הראשונה, כדי לפייס יצרו. אבל בעילה שנייה אסור עד לאחר כל המעשים.
ואני אומר. שאסור בעילה ראשונה, וכל שכן בעילה שנייה, עד לאחר כל המעשים. שנאמר: 'ואחר תבוא אליה ובעלתה', היינו אחר שעשתה כל המעשים המפורשים בקרא: ובכתה את אביה וגו'.
תלמוד בבלי מסכת קידושין כא, ב
בתלמוד הבבלי במסכת קידושין כא, ב, מבואר מתוך המשא ומתן של הגמרא, שפשוט הן לרב והן לשמואל שבמקרה רגיל (שלא מדובר בכהן) יש "ביאה ראשונה" ו"ביאה שנייה", ועולה מהגמ' שביאה ראשונה נעשית בשדה הקרב, עוד לפני שהיא מובאת לתוך ביתו של החייל:
"איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. בביאה ראשונה – דכ"ע לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי – בביאה שניה, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור; רב אמר מותר, הואיל ואישתריא אישתרי; ושמואל אמר אסור, דהא הויא לה גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא. איכא דאמרי: בביאה שניה – כ"ע לא פליגי דאסירא, דהויא לה גיורת, כי פליגי – בביאה ראשונה, רב אמר: מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע; ושמואל אמר: אסור, כל היכא דקרינא ביה: 'והבאתה אל תוך ביתך', קרינא ביה 'וראית בשביה'. כל היכא דלא קרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' – לא קרינא ביה 'וראית בשביה'".
רש"י
רש"י שם מבאר במפורש שביאה ראשונה נעשית במלחמה, וביאה שנייה כשכונסה לביתו לקיימה לו לאשה:
כהן – אסור בגיורת, שהיתה זונה קודם.
מהו ביפת תואר – במלחמה.
מותר – כדמפרש ואזיל.
דברה תורה – לא התירתה אלא בשביל יצר הרע, שאם לא יתירה – יעבור על האזהרה, כדיליף לקמיה מדכתיב 'יפת תואר', שיצר הרע מתגרה בו. הילכך בכהן נמי איכא למיחש ליצר הרע ושריא.
בביאה שניה – שכבר נתקררה רוחו.
והבאתה אל תוך ביתך – לקיימה.
קרינא ביה וראית בשביה – הותרה לו במה שנתן עיניו בה.
תלמוד בבלי מסכת קידושין כב, א
מנגד, בהמשך הגמ' שם בדף כב, א, הגמ' מביאה ברייתא שאומרת:
"והבאתה – מלמד שלא ילחצנה במלחמה".
ספרי (ופירוש 'עמק הנצי"ב')
הספרי לא מביא את הדרשה של "שלא ילחצנה במלחמה".
ודייק מכך הנצי"ב בפירושו 'עמק הנצי"ב' לספרי (כי תצא סוף פיסקה א'), שהספרי סובר כירושלמי, שביאה ראשונה אסורה במלחמה:
"… אבל הספרי, יכול להיות דסבר כהירושלמי, והביאו התוס' והרמב"ן ז"ל, דביאה ראשונה אסור עד אחר כל המעשים. ופירוש 'וחשקת בה' – כפשוטו. ואם כן לא הוצרך למיתני יתור לשון הגמרא, וכן מוכח דהספרי סובר כהירושלמי, ולא דריש 'שלא ילחצנה במלחמה', כיון ד'ואחר כן תבא אליה ובעלתה' כפשוטו, דדוקא אחר כל המעשים, וממילא לא ילחצנה שם".
הסוברים שביאה ראשונה במלחמה אסורה
פילון האלכסנדרוני
במאמרו של הרב יצחק ברנד על דין אשת יפת תואר, הוא מביא את דברי פילון האלכסנדרוני[1] (חי בשלהי ימי בית המקדש השני) שמפרש את פרשיית אשת יפת תואר כפשט הפסוקים, שאסור לחייל לבוא על השבויה עד שתעבור את התהליך המתואר בתורה:
"אם תבוא לחשוק באשה יפת תואר מן השלל, הוא אומר: אל תיתן פורקן ליצרך ואל תנהג בה כבשבוית מלחמה, אלא רחם ביתר עדינות על שינוי מזלה, הקל עליה את האסון ושנה את הכול למוטב. ותקל עליה אם תגלח את שער ראשה, תגזור את ציפורניה, תסיר את השמלה שהיתה עליה כשנשבתה, תרפה ממנה שלושים יום ותרשה לה להתאבל ולבכות כאוות נפשה על אביה ואמה ושאר קרוביה שמהם נותקה… לאחר מכן בוא אליה כאל אשת בריתך על-פי חוק. שכן מי שעתידה לעלות על משכבו של גבר לא תמורת שכר, כזונה הסוחרת בציץ חמודותיה, אלא מתוך אהבה לבן-זוגה או לשם הולדת בנים, ממידת החסידות היא לזכותה בדינים החלים על נישואים שלמים. הוראותיו אלה טובות הן כולן בהחלט. ראשית, הוא לא נתן לתשוקה לפרוץ עול ולהתפרץ בלא מתג, אלא בלם אותה וריכך את הפרזתה במשך שלושים יום. שנית, הוא מעמיד במבחן את אהבתו, לראות אם היא מטורפת, הפכפכת וכולה מן היצר, או שיש לה חלק במידה טהורה יותר וכלול בה שיקול דעת… שלישית, הוא חומל על השבויה… כי הנכנע פוחד תמיד מכוחו של השולט אפילו יהיה נדיב למדי".
יוסף בן מתתיהו
באותו מאמר מביא הרב ברנד גם את דבריו של בן התקופה יוסף בן מתתיהו, שאף הוא מפרש את הפסוקים כשפטם:
"ואם לקח איש שבויה… וירצה לשכב אתה, לא תהא לו הרשות לנגוע במיטתה ולשכב איתה לפני שגזזה שערה ולבשה בגדי אבלות ובכתה על קרוביה וידידיה שמתו במלחמה, כדי לספק צרכה באבלות עליהם; משעשתה כן תהיה דעתה פנויה לחגיגות ולנישואין. שכן מן הדין ומן היושר הוא שינהג כבוד ברצונה, כיון שלקחה להעמיד לו ולדות, ולא שירדוף אחרי תענוגו בלבד ולא יתן דעתו על מה שיוכל לגרום לה נחת רוח. ולאחר שיעברו שלושים ימי אבלה… יכרתו את ברית הנשואין".
רס"ג
הרס"ג בספר המצוות שלו מצווה עד, כותב: "נכספת ליפת תואר – גיירנה".
ביאור הרב פרל
ובאר הרב יהודה ירוחם פישל פרל (פערלא) שם, שהרס"ג סובר שביאה ראשונה לא הותרה באשת יפת תואר, אלא רק לאחר גיורה, שכן הלכה כרבי יוחנן במחלוקותיו עם רב, ובפרט כאן שדעה זו נתמכת מפשט הכתובים:
"נכספת ליפת תואר גיירנה. כלשון זה ממש כתב רבינו גם באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תנאף) וז"ל חמד כנוס יפת תואר יגיירנה עכ"ל עיין שם. וענין המצוה הוא שאם יראה במלחמה בין השבוים אשת יפ"ת וחשקה נפשו בה. חייב להכניסה לביתו ולהטבילה לשם גרות ואז מותרת לו זהו עיקר דין יפ"ת. ויש בה עוד דינים אם לא קבלה עליה להתגייר המבוארים בפרשה. אבל רבינו הגאון לא כתב אלא עיקר המצוה. ומתבאר מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן, וגם שם באזהרותיו, דאפילו ביאה ראשונה לא הותרה עד שתתגייר. ואיפליגו בזה אמוראי בירושלמי: לרב ביאה ראשונה מותרת מיד, ולרבי יוחנן אפילו ביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים, דהיינו לאחר שתתגייר… אבל הרי לפנינו דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת רש"י ז"ל. וכן נראה מדאיפליגו בה רב ורבי יוחנן וקיי"ל כר"י לגבי רב ובפרט דפשטיה דקרא מסייע לו".
הרב ורטהימר
וכ"כ הרב שלמה אהרן ורטהיימר בספרו 'גנזי ירושלים' בפירושו על ספר המצוות לרס"ג (עמ' רמז):
"גיירנה – נראה דבריו כדעת רבי יוחנן בירושלמי מכות פ"ב ה"ו" רבי יוחנן שלח לרבנין כו', אתון אמרין בשם רב: יפת תואר לא התירו בה… ואני אומר ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים, כלומר אחר הגירות".
הרב משה צוריאל (בדעת הרס"ג ובהסבר מחלוקת האמוראים)
וכ"כ הרב משה צוריאל ב'אוצרות צוריאל' בעיונים על הירושלמי עיון יב (עמ' 417), בדעת רס"ג, ומוסיף לבאר שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי היא מחלוקת פסיכולוגית:
"כשעיינתי בנושא זה, מצאתי כי גם רבי סעדיה גאון סבור כמו רש"י. והרב המבאר מסביר דעת רס"ג כי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. "ובפרט דפשטא דקרא מסייע לו".
נראה לי כי נקודת המחלוקת הוא בדבר פסיכולוגי. "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". כלום ירגיע האדם את עצמו בידיעה שבעוד קצת זמן יביא השבויה לביתו, ואז יבעל אותה? או שהענין בוער בו ואינו יכול להמתין. כיון שבדעתו לשאת אותה להיות אשתו, אינו שונה מכל חתן המוכרח להמתין עד עת טכס נישואיו. וכן כמו כל בעל הממתין עד שאשתו תתנקה מעת נידותה. יש לו "פת בסלו" והוא רגוע".
הרב צוריאל מסיים את דבריו בנושא ואומר שאפשר שבעתיד יפסקו כירושלמי:
"לעת עתה הלכה כהבבלי. אבל עוד יבואו ימים, ואפשר שהסנהדרין יפסקו כמו הירושלמי… (ומביא את המשנה בעדויות שמזכירים דברי היחיד כדי יוכל בית דין בעתיד לסמוך על דברי אותו היחיד וכו')".
הרב יצחק שילת (בהסבר מחלוקת האמוראים)
כיוצא בזה באר הרב יצחק שילת בספר 'במסילה העולה' על קידושין כב, א, את מחלוקת הבבלי והירושלמי לאחר שהביא את שיטות האמוראים והראשונים:
"וברור שמחלוקת זו של רב ורבי יוחנן היא מחלוקת עמוקה בכוונות התורה: האם התורה התחשבה ביצר התוקף את האדם עד כדי היתר להיענות ליצרו מיד; או שלכל הפחות היא דורשת מהאדם להאפק ולנהוג בדרך מכובדת של תהליך ושל נישואין, גם אם כל הענין של לקיחת אשה בצורה כזאת הוא כנגד יצר הרע".
ראב"ע
האבן עזרא על דברים כא, יא, כותב שבפשט הפסוקים 'ולקחת לך לאשה' לא מורה על קיום יחסי אישות עם השבויה, אלא על רצונו לשאת אותה לאשה, ורק לאחר כל התהליך שעוברת הוא רשאי לקיים בה 'ובעלתה':
"אשת – כבר דרשוהו חז"ל. יפת תאר – בעיניו. וחשקת בה – שתחשקנה לקחתה לאשה. כי אחר כן יאמר ובעלתה, וכמוהו: ואקח אותה לי לאשה".
כיוצא בזה כותב האבן עזרא על בראשית יב, יט:
"וטעם 'ואקח אותה לי לאשה' – שלקחה להיותה אשתו ולשכב עמה, והשם הביא עליו נגעים שלא יגע בה. והנגעים שלחם השם לשמור אשת אוהבו, והיו הנגעים גדולים, ולא יכול לגעת בה. וכמוהו 'וחשקת בה ולקחת לך לאשה' (דברים כא, י), ואמר אחר כן: 'והבאת אל תוך ביתך וגלחה' (שם יב), 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה' (שם יג). וקמצות וי"ו ולך בעבור שהטעם הנקרא ענין מוכרת. וכן לחם ויין".
רש"י
רש"י על הגמ' בקידושין כב, א, מבאר ש"לא ילחצנה במלחמה" הכוונה – לבוא עליה, ומשמע שביאה ראשונה אסורה (וכך הבינו בדעתו התוספות וראשונים נוספים שדבריהם מובאים בסמוך):
"שלא ילחצנה במלחמה – לבא עליה".
הסוברים שלרש"י ביאה ראשונה אסורה
להלן יובאו דברי הראשונים שכתבו שדעת רש"י היא שביאה ראשונה אסורה. בכללם תוספות, רמב"ן, ריטב"א ומאירי.
ברכי יוסף
הברכי יוסף אה"ע יג, מביא את הסוברים שדעת רש"י כדעת הרמב"ם (המובאים להלן), אך חולק עליהם וסובר שצדקו התוס' שרש"י סובר כרבי יוחנן בירושלמי שביאה ראשונה לא הותרה:
"והברייתא דספרי שהבאתי בריש כל אתוון, משתכל הוית דלפום רהיטא איכא לאותובי מינה לדעת רש"י, דלא שרי לבא עליה עד אחר כל המעשים אף ביאה ראשונה, כמ"ש התוספות שם דף כ"ב. ומה שכתב שם בספר פני יהושע דכונת רש"י שלא יבא עליה במלחמה אלא מביאה לעיר ובא עליה ביאה ראשונה מיד, כמ"ש הרמב"ם. נעלם ממנו דהרא"ם פרשת תצא, תמה על התוספות בזה, דנימא דדעת רש"י כמ"ש הרמב"ם שיכניסנה לעיר, ושוב הכריח מדברי רש"י שדעתו כמו שפירשו בדבריו התוספות. הן אמת שראיתי בחידושי רבינו יונה כ"י פ"ב דסנהדרין, שכתב דאפשר לפרש בדברי רש"י כדברי הרמב"ם. וכיוצא בזה כתב בתוספות רי"ד שם, וז"ל, ולא ילחצנה במלחמה, פירש המורה לבא עליה. וק"ל והא כבר בא עליה. ויש לומר על ביאה שניה קאמר. עכ"ל. ומשמע דלפרושי מילתיה דרש"י כתב כן.
וקצת קשה לי על תוספות רי"ד ורבינו יונה, דהרי מוכח דרש"י סבר דאינו בא ביאה ראשונה כי אם אחר כל המעשים, ממה שכתב פ"ב דסנהדרין על תמר שלא נתגיירה בלב שלם, וממ"ש פ"ק דקדושין 'והבאת אל תוך ביתך', לקיימה. קרינן ביה 'וראית בשביה' – הותרה לו במה שנתן עיניו בה בשעת שביה, אם נתן עיניו וכו'. דמכל זה שנדחק רש"י, מוכח שדעתו דאין ביאה ראשונה עד אחר כל המעשים, כאשר יראה המעיין. והכי רהטי דברי רש"י פרשת תצא, כמ"ש הרא"ם. ועל הרא"ם קצת קשה, שתמה מאד על התוספות עד שדקדק מדברי רש"י בחומש, והוה ליה לדקדק מדבריו בש"ס הנזכר, באופן דמוכח דמ"ש התוס' בעד רש"י אמת ויציב. ויש להעיר מלבד כל מה שהקשו עליו התוס' והריטב"א שם בקדושין ושאר גדולים, דמהך ברייתא דספרי משמע דהיה בא ביאה ראשונה מיד, ואח"כ ממתין ג' חדשים להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, דהיינו בין ביאה ראשונה דידיה שבא עליה מיד כשהיא עכו"ם, דאז ולדה כמוה, לביאה שניה אחר שנתגיירה, והיינו דקתני בין זרע ראשון לזרע שני, כי זרעו הוא, רק סדר זמנים איכא בינייהו, בין בא עליה בהיותה עכו"ם לבא עליה אחר שנתגיירה. ואין לומר דההבחנה היא בין זרע בעלה עכו"ם לזרע ישראל, חדא, דלשון זרע ראשון ושני לא דייק הכי, ותו לימא משום הבחנה סתם, והא תו למה לי. ותו דקרא איירי בכל יפת תואר, אפילו פנויה, ובפנויה מזנה אף מדרבנן אין צריך להמתין, כי מתהפכת היא, ואף למאן דפליג, הוא משום גזרה, והכא איירי בכל אופן. אלא משמע דפירוש הברייתא כדאמרן, בין ביאה ראשונה שבא עליה מיד כשהיא עכו"ם לביאה אחר הגרות, ואיך רש"י סבר דאין כאן ביאה ראשונה מיד! איברא, דסברת רש"י הלזו הוא סברת רבי יוחנן בירושלמי פ"ב דמכות…".
מנחת חינוך
גם המנחת חינוך מצוה תקלב, מחזיק בדעה שלרש"י אסור לבוא עליה ביאה ראשונה במלחמה. ולדעתו רש"י סובר שהואיל ומגיירה בעל כרחה, אין גיורה נחשב לגיור גמור, ובניה הנולדים לה נחשבים לגויים, ורק לעניין שמותר לו לבוא עליה ביאה ראשונה שאחר הגיור הכפוי מועיל גיור שכזה, אך אין קידושין תופסים בה עד שתתגייר מרצונה גיור גמור, ואז יוכל לשאת אותה כדת משה וישראל. המנחת חינוך כותב בתחילת ובסוף דבריו שכך היא גם דעת הרמב"ן, אלא שלרמב"ן אם גם לאחר הביאה הראשונה השבויה מסרבת להתגייר בלב שלם, התורה התירה לו לחיות עימה על אף שהיא גויה ובניה גויים, ויכול לכוף אותה לשמור מצוות כל עוד היא בביתו. ואם רוצה לגרשה – מגרשה בלא גט, כי היא נכרית. אך אם תזנה בעודה אשתו – תיהרג בחנק כדין אשת איש שזנתה. ואם תרצה להתגייר בלב שלם תצטרך טבילה חדשה. מסוף דבריו של מנח"ח משמע קצת שלמסקנה הוא סובר שזו גם דעת רש"י, וצ"ע:
"ושיטת רש"י בקדושין, כפי מה שפרשו בו התוס' שם, דסובר דאף ביאה ראשונה אסור עד אחר כל המעשים. וזה פלוגתא בירושלמי, ופוסק רש"י כמ"ד דסובר דאסור בביאה ראשונה עד אחר כל המעשים, וכן נוטה דעת הרמב"ן בפי' התורה. והתוס' בקידושין ובסנהדרין הרבו עליו קושיות ומביאין דדעת ר"ת כשיטה שכתבנו לעיל היינו דעת הר"מ. והנה לפלפל בזה הוא אריכות גדול, ואכ"מ בח"ז.
ואכתוב שיטתם כפי שלמדתי מדברי הרמב"ן בפי' התורה וכ"ה: אם רואה יפ"ת ורוצה בה, צריך ליקח אותה לביתו, ואם רוצית לקבל גירות מרצונה – מותר בה, היינו לאחר הבחנה הכלל היא גיורת גמורה, ואין צריך לעשות שום דבר. כמ"ש לעיל לשיטת הר"מ, וזה מוסכם. אך אם אינה רוצית והוא רוצה בה, יעשה בה המעשים המבוארים בתורה, ואחרי זה אעפ"י שאינה רוצית להתגייר – מטבילה ומגיירה בעל כרחה ואחר הבחנה, או במקום שאין צריך הבחנה כמ"ש לעיל. ונדבר כאן רק מדין זה ולא מדין הבחנה, כי דין זה הוא מהתורה:
מותר לבוא עליה ביאה ראשונה ואעפ"י שנתגיירה בעל כרחה, ואין גירות בעל כרחה, והרי היא כעכומ"ז לכל דבריה, מכל מקום מותר בה בביאה ראשונה, דלא דברה תורה וכו'. ורש"י בסנהדרין דף כ"א דמבואר שם דתמר בת יפ"ת הוי, והיתה מותרת לאמנון כי לא היתה בת דוד. פירש"י בד"ה תמר וכו': קודם שנתגיירה אמו מעכה בלב שלם ילדה לדוד את תמר וכו'. ואחר זה פרש"י: עדיין לא נתגיירה אמו וכו', והולד נכרית כמותה ולא הי' לה עמו קרבות אב וכו'. ונראה מדבריו הראשונים שנתגיירה אך לא בלב שלם, ולשיטתו אזיל דאסור בביאה ראשונה עד אחר גירות בעל כרחה, היינו לאחר כל המעשים, אם כן בא דוד עליה בגירותה, ומ"מ לא היתה בתו של דוד כי וולד נכרית כמותה, היינו כיון שהיה בעל כרחה והוי נכרית גמורה – רק ביאה ראשונה התירה התורה בכהאי גוונא.
ואיני מבין דעת הרא"מ, שכתב דגם דעת רש"י בקידושין דביאה ראשונה מותר בגיותה קודם כל המעשים. ומ"ש רש"י 'שלא ילחצנה במלחמה לבוא עליה', היינו שיביאה במקום מוצנע, כמ"ש הר"מ. וכ"כ הבית שמואל בסי' ט"ו ס"ק י"ח בכוונת רש"י. ובאמת רש"י כאן בסנהדרין דבריו מפורשים דאסור בביאה ראשונה עד אחר כל המעשים, דכתב דמעכה ילדה את תמר קודם שנתגיירה בלב שלם, ולא כתב דבא עליה בגיותה. אך באמת סובר דאסורה בגיותה אף ביאה ראשונה. וצריך לומר דהיה אחר המעשים ונתגיירה בעל כרחה. ודברי הרא"מ וב"ש צ"ע…
והנה רש"י בקידושין כ' בד"ה ליקוחין יש וכו' קידושין תופסין אעפ"י שהיא נכרית שהרי אינה מתגיירת מדעתה וכו' מבואר ג"כ דעת רש"י דלאחר גירותה היא נכרית כמו שפירש בסנהדרין. ואיני מבין קושיתם עליו מתמר כיון דלשיטת רש"י הית' נכרית גמורה. והנה לד"ה לא התירה התורה לישא עכומ"ז כמ"ש הר"מ וצריך לגיירה, רק בביאה ראשונה דברה תורה כנגד היצר לשיטה זו ג"כ אחר הביאה ראשונה בודאי אסור לישא אותה עד שמגיירה ברצונה, כיון דאין הגירות הראשון נחשב גירות. שוב ראיתי בס' אבני מילואים סי' ד' שמביא דברי הריטב"א על קושית התוס' על רש"י מתמר דהי' אחר גירות ותירץ דרש"י ס"ל כיון דהוי בע"כ דין עכומ"ז יש לה כמ"ש לעיל וכתב דר"י דס"ל לאחר כל המעשים אחר הגירות פליג על הברייתא ליקוחין יש לה היינו דקידושין תופסין דבאמת אין קידושין תופסין בה ע"ש.
א"כ לפי זה נראה דאחר ביאה ראשונה אסורה לו עד שמתגיירת בלב שלם. והנה לפירוש זה נראה מה שכתוב בתורה 'ובעלתה והיתה לך לאשה', 'ובעלתה' – היינו ביאה ראשונה אחר גירות, בעל כרחה, 'והיתה וכו" – אם תרצה להתגייר ויכול לגלגל עמה שתתגייר מרצונה, ומחזיקה לאשה ומקדש אותה קדושין אחרים כדת משה וישראל, כמו שהפירוש בפסוק לדעת הר"מ, דהוא רשות דמגלגל עמה עד שתרצה, ונושאה בכתובה ובקידושין. והיה הפרשה זו רשות, וברצונה תלוי, הכי נמי לשיטה זו 'ואח"כ וכו" היינו לאחר כל המעשים, לאחר גירות בע"כ' והיתה וכו' אם מתגיירת מרצונה. ועיין באבני מילואים שם שכתב דרש"י ס"ל דקידושין תופסין מגזרת הכתוב, אף דהיא עכומ"ז, לפרש"י ע"ש…
והרמב"ן מביא בשם הספרי: 'ובעלתה' – אין לך אלא מצות בעילה, והיינו דאין קדושי כסף ושטר תופסין בה. וגם הבעילה אינו לשם קידושין, שדינה עדיין כעכומ"ז אלא שהתיר לו בעילתה וכו'. היינו גם כן כמו שכתבנו למעלה, דביאה ראשונה זו לאחר המעשים, כיון דהוי גירות בעל כרחה הוי עכומ"ז ואין קידושין תופסין בה. וכתב עוד הרמב"ן דבספרי מבואר 'והיתה לך לאשה' כמ"ש שארה וכו'. ובש"ס דילן מבואר 'ליקוחין יש לו בה'. ונראה דאם זינתה היא בחנק, אם כן היא אשתו לגמרי, כי התורה הקנתה אותה לו וכו'. מבואר בדבריו דהגירות בעל כרחה, אף דהיא עכומ"ז, מ"מ מותר לישב עמה. ואם זינתה היא בחנק, כדין א"א, דכך גזרת הכתוב…
הכלל בקיצור נראה לי שיטת רש"י והרמב"ן כן הוא, דתיכף שרוצה בה במלחמה – אסורה לו ככל עכומ"ז, רק מביאה אל ביתו. ואם מקבלה גירות ברצון – אין צריך כלום, ומותרת לו, וכ"ה שצריכה הבחנה כמ"ש לעיל צריכה להמתין ג' חודשים.
ואם אינה רוצית להתגייר עושה לה המעשים הכתובים בפרשה, ומטבילה אח"כ אפי' בעל כרחה, ואף שאין גירות בעל כרחה, ויש לה דין נכרית עדיין, מ"מ גזרת הכתוב שמותר לבוא עליה. וזו היא הביאה ראשונה. ואח"כ מחזיקה לו לאשה אף שהיא נכרית שלא נתגיירה מרצונה, דכך הוא גזרת הכתוב. ואין צריך קידושין כי אין תופסין בה, שהיא נכרית, וגם הבעילות אינם לשם קידושין רק בלא קידושין היא אשתו, ואם זינתה כל זמן שהיא עמו – הרי היא ובועלה בחנק. וחייב בשאר כסות ועונה. ומ"מ אימת שאינו רוצה בה – משלחה לנפשה ואין צריך גט, כיון דהיא נכרית. וכל הנ"ל גזרת הכתוב.
ונראה פשוט אם רוצית להתגייר אח"כ צריכה טבילה חדשה, כי עתה נעשית גיורת גמורה. וכל זמן שהיא בביתו – בודאי כופה אותה שתשמור דת משה וישראל, ובחודש של הבכי אינו כופה, כן מבואר ברמב"ן שם. ואח"ז אם משלחה אפי' לאחר הטבילה, כיון דהיא נכרית אין כופין אותה ג"כ לשמור דת משה וישראל, אף על פי שהרמב"ן מסופק בדבר. מכל מקום קודם לזה בעצמו כתב הרמב"ן דאין כופין אותה. ואם יש לו ממנה בנים, כל זמן היותה עמו בגירות בעל כרחה ולא נתגיירה מרצונה – הוי הבנים עכומ"ז ככל (נכרי ועבד הבא על ב"י) [ב"י הבא על הנכרית] דהולד עכו"ם כמבואר ברש"י בסנהדרין. ועיין בספר אבני מילואים סימן ד' מביא בשם הריטב"א גם כן דהבנים עכומ"ז כיון דנתגיירה בעל כרחה ע"ש".
הסוברים שגם לרש"י ביאה ראשונה מותרת
תוספות רי"ד
מאידך, מדברי תוס' רי"ד מבואר שהבין בדעת רש"י שמה שפירש 'לבוא עליה' היינו ביאה שנייה. אך ביאה ראשונה אכן מותרת לו במלחמה:
"והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירש המורה 'לבוא עליה', וקשיא לי: והרי כבר בא עליה! ויש לומר: על ביאה שנייה קאמר".
ים של שלמה
גם הים של שלמה קידושין א, לד, מקשה על הבנת תוספות בדעת רש"י, וסובר שגם לרש"י ביאה ראשונה במלחמה מותרת, ומה שכתב "שלא ילחצנה במלחמה לבוא עליה", הכוונה שלא יבוא עליה בשדה הקרב עצמו אלא ייקחנה למקום מוצנע:
"ותימה, ממאי לקחו סברא שרש"י פי' שאסור לבא עליה עד אחר כל המעשים? אלא שאסור לבא במלחמה ממש, כלומר עד שיביאה לביתו או למקום פנוי. וכן כתב הרמב"ם (שם) להדיא, וזה לשונו: ומניין שאל ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאת לתוך ביתך, יכניסנה למקום פנוי, ואחר כך יבעול".
פני יהושע
וכן כתב הפני יהושע קידושין כב, א, והוסיף "ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת רש"י ז"ל":
"תוספות בד"ה 'שלא ילחצנה במלחמה'. פירש בקונטרס: 'לבא עליה', משמע מתוך פירושו דבמלחמה כו' ואפילו ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ובאמת אין הכרע בזה מלשון רש"י ז"ל, אלא דיש לפרש כשיטת הרמב"ם ז"ל דביאה ראשונה נמי, נהי דמותרת קודם כל המעשים אפ"ה אסור לבא עליה במלחמה אלא משיכניסנה לביתו. ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת רש"י ז"ל, דנהי דהתוספות מייתי דבירושלמי איכא למ"ד הכי, היינו מדכתיב 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה' – מכלל דמעיקרא לא, מה שאין כן בתלמודא דידן, דדריש מקרא ד'והבאתה אל תוך ביתך' משמע דמשהביאה לביתו מותרת מיד, קודם כל המעשים, דלא קפיד קרא אלא שלא ילחצנה במלחמה. כן נראה לי ברור לולא דהתוס' לא משמע להו הכי".
בית שמואל
וכן כתב הבית שמואל טו, יח:
"מיהו יש לדחות, כי הרמב"ם סבירא ליה ביאה הראשונה היא קודם הנישואים, לכן אסורה לו ביאה שניה. אבל אם נשא בהיתר, יש לומר דאין צריך לגרש, אלא מה שכתבו תוספות בשם רש"י דביאה הראשונה אחר הנישואים, ומ"מ ביאה שניה אסורה לו, יש ראיה לשניה דצריך לגרשה. מיהו ברש"י אין מבואר זאת, אלא תוספות הבינו כן מרש"י והקשה עליו כמה קושיות, ויש לומר מה שכתב רש"י 'לא ילחצנה במלחמה' שלא יבוא עליה במלחמה, לא כוונתו דביאה הראשונה אסורה עד אחר הנשואים כמה שהבינו תוספות, אלא כוונתו דלא יבוא עליה במלחמה עד שמביאה לביתו, כדעת הרמב"ם דכתב במלחמה אסורה לו עד שהיא בביתו, ואז מותרת לו מיד קודם הנישואין. ובזה מיושב כמה קושיות של תוספות".
הסוברים שביאה ראשונה במלחמה מותרת
תוספות (ר"ת)
התוספות בקידושין כב, א ('שלא'), הביאו את דברי רש"י הנ"ל, ופירשו על פיהם שלדעתו ביאה ראשונה אסורה במלחמה, ומתוך כך הקשו עליו מספר קושיות. לאחר מכן הביאו את דעת רבנו תם הסובר שביאה ראשונה הותרה במלחמה, והאזהרה היא שלא יגלח ראשה וכו' במלחמה כדי להתירה לו שם, אלא רק בביתו. ומאידך הביאו 'יש מיישבים' שיישבו את קושיותיו של רבנו תם על רש"י. לבסוף הביאו את דברי ר"י שהביא את הירושלמי (המובא להלן) שבו מוצגת מחלוקת האמוראים האם הותרה ביאה ראשונה במלחמה או לא:
"שלא ילחצנה במלחמה – פי' בקונטרס: לבוא עליה. משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר, ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים. ותימה, אם כן מאי קאמר 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו? ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך? אכתי איכא יצר הרע במלחמה, ובביתו עד ירח ימים! ועוד קשה, אמאי קרי לה 'בשר תמותות' כיון שנתגיירה! ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין: תמר בת יפת תואר היתה, ולפיכך היתה מותרת לאמנון, כדכתיב: 'דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך'. ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים, היאך היתה מותרת לאמנון? והרי אחותו מאביו היתה, שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת, וליקוחין יש לו בה! דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד, שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר 'כי לא ימנעני ממך', לפי שהיתה מותרת לו, דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים, וזו אינה חשובה כבתו של דוד, דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי 'בנך' אלא 'בנה', דולד עובדת כוכבים כמותה. אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים – קשה, כדפירשתי.
ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה, אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת. [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים, דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו].
ויש מיישבים פירוש הקונטרס, ולא קשה מידי מה שהקשה 'איך נתפייס יצרו', דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים. ומה שהקשה: 'אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה' – הא נמי לא קשה, דאיכא למימר לפי שמגיירה בעל כרחה, ואינה גיורת גמורה, קרי לה 'בשר תמותות'. ומה שהקשה מתמר לא קשה, דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת, והא דכתיב 'כן תלבשנה בנות המלך מעילים', לא משום שהיתה בתו, אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך. אך אין לתרץ שפיר לפירוש הקונטרס מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק גמרא לעיל. ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה, והכי איתא התם: רב אמר – לא התיר אלא ביאה ראשונה. ואני אומר – לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים, כדכתיב: 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה'".
תוספות רי"ד
מדברי תוס' רי"ד מבואר שהבין בדעת רש"י שגם הוא מתיר ביאה ראשונה במלחמה, ומעמיד את 'לבוא עליה' בביאה שנייה. אחר כך מביא את דעת הרמב"ם שלא יבעל בשדה הקרב אלא במקום מוצנע, ואילו דעת תוס' רי"ד עצמו היא כר"ת, שאין לעשות את כל גילוח השיער וכו' במלחמה כדי להתירה לו שם בביאה שנייה, אלא רק בביתו:
"וראית בשביה – בשעת שביה. פי': בא לומר שבשעת שביה מותר לבוא עליה מיד, וזו היא ביאה ראשונה וירח ימים לא נאמר אלא בביאה שנייה. ופתרון המורה לא נראה לי.
והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירש המורה 'לבוא עליה', וקשיא לי: והרי כבר בא עליה. ויש לומר על ביאה שנייה קאמר. ושאר מפרשים פירשו שיביאנה דרך כבוד ולא יצערנה. והנכון בעיני זה הוא שלא ילחצנה במלחמה שלאחר שבא עליה ביאה ראשונה ואינה רוצה להתגייר, ורוצה לקיימה לו וצריך לעשותם לה מה שאמר בענין – אל ילחצנה במלחמה לגלח ראשה ולעשות צפרניה כדי להתירה לו גם בביאה שנייה, אלא בתוך ביתו יעשה לה ולא במלחמה".
יד רמ"ה
גם היד רמ"ה סנהדרין כא, א, כותב בפשיטות שביאה ראשונה מותרת בשעת שביה:
"אמר רב יהודה אמר רב: תמר בת יפת תאר הואי, שבא דוד על אִמה בשעת שביה. ולישנא דקרא נקט, דכתיב: 'וראית בשביה אשת יפת תאר', וגרסינן בקידושין בפרק ראשון (שם): 'וראית בשביה' – בשעת שביה, 'אשת' – ואפילו אשת איש, 'יפת תואר' – לא דברה אלא כנגד יצר הרע, מוטב יאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות. 'וחשקת' – ואף על פי שאינה נאה, 'בה' – ולא בה ובחברתה, 'ולקחת' – ליקוחין יש לך בה, 'לך לאשה' – שלא יקח שתי נשים: אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו.
והתם נמי משמע דלא התירה תורה כנגד יצר הרע אלא ביאה ראשונה בשעת שביה, אבל ביאה שניה – אסורה עד דמגייר לה. וגבי כהן פליגי רב ושמואל… מ"מ שמעינן מיניה דמותר לבא עליה בגיותה ביאה ראשונה בשעת שביה, ואמה של תמר נמי הכי הואי, שבא דוד המלך עליה ביאה ראשונה בגיותה בשעת שביה ונתעברה באותה ביאה מתמר. וכיון דהיתה הורתה שלא בקדושה – הרי ולדה כמוה, דכתיב: 'כי יסיר את בנך' – בנך הבא מן הישראלית קרוי 'בנך', ואין בתך הבא מן הגויה קרוי 'בנך' אלא 'בנה'. ותמר אחותו של אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור היתה, ומנין שהיתה הורתה שלא בקדושה? דכתיב: 'ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך', ואי סלקא דעתך בת גיורת הואי, והיא מתייחסת בתר אביה, הוי אחתיה! ומי הוה שריא ליה? אלא לאו שמע מינה דלאו בת גיורת הואי אלא הורתה שלא בקדושה היתה, ותנן: ולד שפחה ונכרית מישראל – אין להם קורבת אב, כדאיתא ביבמות".
ריטב"א
בחידושי הריטב"א על קידושין כא, ב, כותב שלרש"י ביאה ראשונה אסורה והחידוש בדין אשת יפת תואר הוא שיכול לגיירה בעל כרחה. ולר"ת מותרת, ואסור לו לבעול אותה בשדה הקרב או שאסור לו לבעול אותה פעמיים או שאסור לו לגלח אותה בשדה הקרב כדי שתהיה מותרת לו שם. וליראים רק מדעתה מותר לו לבוא עליה בשדה הקרב. אמנם מדברי הריטב"א נראה שלמעשה סובר כרמב"ם, שביאה ראשונה מותרת במקום מוצנע, כי בשדה הקרב זה אסור משום 'והיה מחניך קדוש'. בסיום דבריו מזכיר את מחלוקת רבי יוחנן ורב בירושלמי:
"רש"י ז"ל כתב דיפת תואר שהתירה תורה היינו איסור גירות, כדכתיב: 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה', אבל קודם גירות לא התירה כלל ואפילו ביאה ראשונה. וכי תימא: אי לאחר גירות הוא, מה היתר יש בזה? איכא למימר דאע"ג דמתגיירת באונס ושלא בלב שלם, והויא כגירי אריות – התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות, וכדאמרינן לקמן: 'ולקחת' – ליקוחין יש לך בה. כלומר אף על פי שלא נתגיירה ברצון – גירותה גירות וקידושין תופסין בה כגירות גמורה. ודברה תורה כן כנגד יצר הרע, כי כשיודע שיוכל לבא עליה, הוה ליה פת בסלו ותתקרר דעתו. ומשום דלא הוי בלב שלם קרינן לה לקמן בשר תמותות שחוטות. וכי תימא: וכיון דאחר גירות הוא, מאי האי דמפליגין בין ביאה ראשונה לביאה שניה? איכא למימר דביאה שניה כבר נתקררה דעתו, ואין יצרו מתגבר עליו כל כך כשאתה אוסרה עליו. וכי תימא, אם כן מאי האי דקאמר שמואל בטעמא דביאה ראשונה: כל היכא דקרינן ביה 'והבאתה אל תוך ביתך', דהא בביאה ראשונה כבר נתגיירה והיא עמו בביתו? איכא למימר דהכי פירושו: כל היכא דקרינן ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' להיות אשתך לעולם, שאתה מותר לקיימה – קרינן בה 'וראית בשביה כו", כל היכא דלא קרינן בה 'והבאתה אל תוך ביתך', כגון זה שאסור לקיימה, שהרי אסורה בביאה שניה – לא קרינן ביה 'וראית בשביה'. והא דאמרינן בסמוך 'והבאתה' שלא ילחצנה במלחמה, פירוש שלא יבא עליה כלל במלחמה עד שיעשה בה כל המעשים האמורים בפרשה ותהא גיורת, זו היא שיטתו של רש"י ז"ל ממה שאמר בסתם ובמפורש.
והקשו עליו בתוספות מהא…
לפיכך פירש ר"ת ז"ל שיפת תואר ביאה ראשונה מותרת קודם גירות, ומאי דכתיב 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה', היינו ביאה שניה, והיינו דמפלגינן בין ביאה ראשונה לביאה שניה. ואתיא כולה שמעתא כפשטה, שדברה תורה כנגד יצר הרע, וכל היכא דקרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' דהיינו ביאה שניה שהיא בתוך ביתו, דאילו בביאה ראשונה עדיין היא במלחמה, וקרי ליה 'בשר תמותות שחוטות' משום דכיון שדעתו לגיירה ולקיימה יזהר שלא יבא עליה אפילו ביאה ראשונה בצניעות יותר, ואפילו עביד הכי בפרהסיא כיון שהתורה התירה בשר תמותות שחוטות הוא – תמותות שהיא גויה שחוטות שהתיר הכתוב, והא דאמרינן שלא ילחצנה במלחמה, פירוש שלא יבעול וישנה במלחמה כלומר קודם גירות, אי נמי שלא ילחצנה במלחמה לעשות בה כל סדר האמור בפרשה כדי לבא עליה ביאה שניה, והיינו דאמר קרא 'והבאתה אל תוך ביתך'. אי נמי, כמו שכתוב בספר היראים שאפילו ביאה ראשונה שמותרת לו במלחמה קודם גירות, לא יבא עליה אלא מדעתה, דבעל כרחה לא התירה תורה. ומעשה דתמר מדעתה הוה, ואפילו הכי בת יפת תואר היא, וגם הרמב"ם ז"ל מבעלי סברא זו דביאה ראשונה מותרת קודם גירות, והוא מפרש שלא ילחצנה במלחמה – שלא יבא עליה בתוך המחנה, משום 'והיה מחניך קדוש', אלא יכניסנה למקום פנוי ואחר כך יבעול, ונכון הוא.
ואשכחן בירושלמי דפליגי אמוראי בהאי פלוגתא דרבוותא ז"ל, ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין[2]: רבי יוחנן שלח לרבנן לתמן: תרתין מילין אתון אמרין בשם רב, ולית אינון כן; אתון אמרין: יפת תואר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה, ואני אומר: לא בעילה ראשונה ולא בעילה שניה אלא לאחר כל המעשים הללו, 'ואחר כך תבא עליה ובעלתה'- אחר כל המעשים הללו. עד כאן.
הרי שאמרו בפירוש דרב ביאה ראשונה שרי קודם גירות. וגמרא דילן לא אדכר הא דרבי יוחנן כלל, משום דכרב סבירא לן, וכדידיה רהטא סוגיין דהכא. וההיא דסנהדרין נמי אליבא דרב אתמר דהלכתא כוותיה. ומיהו תמיה לי, אליבא דרבי יוחנן היכי מתרץ קרא? דאמר קרא: 'דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך', דהא כיון דגיורת הות – אחתיה היא! ואפשר דמשום דהוה בעל כרחה, ולית ליה לרבי יוחנן הא דדרשינן הכא 'ולקחת' – ליקוחין יש לך בה, ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה. אי נמי, דאמר לך רבי יוחנן דתמר אינה בתו של דוד, אלא מעכה אמה כבר היתה מעוברת מגוי שלקחה דוד ובת גוי היתה, והא דכתיב 'ואת המעיל אשר עליה קרעה כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים', לאו משום דתמר היא מבנות המלך, אלא לפי שגדלה בבית המלך עם בנותיו – היתה לבושה מעיל כמותן. כן נראה לי, ואחר כך מצאתיה בתוספות".
רבנו בחיי
גם רבינו בחיי על דברים כא, י, סובר שביאה ראשונה מותרת במלחמה, אלא שצריך לעשותה במקום מוצנע:
"והבאתה אל תוך ביתך. ודרשו רז"ל: מלמד שלא ילחצנה במלחמה. והכוונה שיכניסנה למקום פנוי ויבא עליה ביאה ראשונה, ולא ילחצנה לבא עליה במלחמה בכל זמן. כענין שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר". ומה שהותרה לו ביאה ראשונה, כדי לפייס את יצרו, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וכיוון שחשק בה – אם אי אפשר לו בהיתר יעשה זה באיסור, ומזה אמר: והבאתה אל תוך ביתך, זו ביאה ראשונה, ואם ירצה לבא עליה ביאה שניה, וגלחה את ראשה ועשתה, והסירה, ובכתה, ואחר כך תבא אליה ובעלתה, ביאה שניה. ומזה היתה תמר מותרת לאמנון, לפי שמעכה אמה נתעברה בה מביאה ראשונה והיתה בת כותית, וזהו שאמרו רז"ל: תמר בת יפת תאר היתה, דקא אמרה ליה לאמנון: "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". שאִלו לא בא דוד על מעכה אלא לאחר גירות, הרי שהיתה בודאי אחותו גמורה של אמנון, והאיך היתה אומרת: כי לא ימנעני ממך?! אלא בודאי מביאה ראשונה נתעברה, כלומר קודם גירות, והנה היא בת כותית שכך אמרו רז"ל: (קידושין סח ב): בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי 'בנך' אלא 'בנה'".
רמב"ם
מורה הנבוכים
הרמב"ם במורה הנבוכים ג, מא, כותב שהתורה התירה לבעול במלחמה, אך לא בפרהסיה אלא "ייחדנה במקום נסתר", ולאחר ביאה ראשונה הוא אסור בה עד שתסיים להתאבל על בני משפחתה וכו', ורק אז הוא מותר בה:
"וממה שכלל אותו גם כן זה הספר דין אשת יפת תאר, וידעת אמרם 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו, והוא שאע"פ שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר, והוא אמרו 'אל תוך ביתך', ואין מותר לו שילחצנה במלחמה. כמו שבארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה, ואין מונעין אותה מהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה, כמו שכתוב 'ובכתה את אביה ואת אמה', כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם עד שיחלשו כחות הגופנים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתלאה מן הבכי ומן האבל. וכבר ידעת שהוא בעלה בגיותה, וכן כל השלשים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בע"ז ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא, ועם זה אם לא ישיבנה אל חקי התורה לא תמכר ולא יעבד בה. הנה שמרה התורה קרבת המשגל ואף על פי שהיא בקצת מרי, ר"ל היותה אז גויה, ועם זה אמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה, הנה התבאר מה שבאלה המצות מן המדות הטובות והתבארו סבות כל מצות זה הספר".
משנה תורה
גם ביד החזקה הלכות מלכים ח, ב, כותב הרמב"ם שמותר לבעול את השבויה בעילה ראשונה לפני שמכניסה לביתו, אך בעילה שנייה אסורה עד שישאנה לאחר המתנת החודש וכו'. לגבי בעילה ראשונה הרמב"ם כותב ש"לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו"[3]:
"וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר: 'וראית בשביה אשת יפת תואר', ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה".
כסף משנה
הכסף משנה בהלכות מלכים ח, ב, מקשה על הרמב"ם מדוע פסק כרב ולא כרבי יוחנן במחלוקתם בירושלמי, הלא על פי כללי הפסיקה הלכה כרבי יוחנן במחלוקותיו עם רב! כדי לתרץ זאת הוא מוכיח על פי הקושיה שהקשו תוס' על רש"י מתמר אחות אמנון, שלרב ושמואל בבבלי ביאה ראשונה מותרת, ולכן על אף שהירושלמי מביא מחלוקת בין רב ורבי יוחנן, מכיוון שלבבלי היא מותרת לכל הדעות – 'כוותיה פסקינן':
"וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו וכו'. כתבו התוספות בקידושין ד"ה 'שלא ילחצנה' דפלוגתא דרב ושמואל[4] היא בירושלמי, דלרב מותרת בביאה ראשונה מיד, ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים, ולשמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים. ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. אבל כתב סמ"ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן, דלרב יפת תאר מותרת בביאה ראשונה מיד ובביאה שנייה עד אחר כל המעשים, ולרבי יוחנן אפילו ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים. וכיון שכן, היה לו לרבינו לפסוק כרבי יוחנן, דקי"ל כוותיה לגבי רב! ויש לומר דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי, דאמרינן בפ"ב דסנהדרין: תמר בת יפת תאר היתה, שנאמר: 'ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך'. ואי סלקא דעתך בת נשואין הואי, אחתיה מי הות שריא ליה! אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה. ואי סבירא לה לגמרא דיפת תואר אסורה עד לאחר כל המעשים, היאך היתה תמר מותרת לאמנון? והרי אחותו מאביו היתה, שהרי אחר כל המעשים חשיבא גיורת, וליקוחין יש לו בה! אלא ודאי ס"ל לגמרא דביאה ראשונה מותרת מיד, ודוד בא על מעכה קודם עשיית המעשים ונתעברה מיד מתמר. ולכך לא היתה חשובה בת דוד והיתה מותרת לאמנון, ד'בנך' הבא מן העכו"ם אינו קרוי 'בנך', וכיון דסתם גמרא דידן הכי – כוותיה פסקינן".
ספר החינוך
ספר החינוך במצוה תקלב, מביא את מחלוקת האמוראים, ומראה צדדים לכאן ולכאן: דעת רב מסתברת יותר מצד שההיתר הוא מחמת "תוקף יצר הרע". אך מאידך פשט הפסוקים מטה לדעת רבי יוחנן:
"ואמרו מן המפרשים שהיתר יפת תואר ביאה ראשונה היא בגיותה, וקרובים דבריהם אחר שההיתר שלה הוא מפני תוקף יצר הרע. אבל מהם שאמרו שאינה מותרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן. גם בירושלמי [פ"ב דמכות ה"ו] חלקו על זה".
אמנם בהמשך דבריו שם נראה שנוקט כרמב"ם הפוסק כרב:
"דיני המצוה… ומה שאמרו 'שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית', שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום. וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות נושאה בכתובה וקידושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה. ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם נתעברה מביאה ראשונה – הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים. וכמו שאמרו זכרונם לברכה: בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנישואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר: דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".
מאירי
המאירי בחידושיו על מסכת קידושין כב, א, מביא את דעת רש"י שאסור לחייל לבוא על השבויה בשעת המלחמה, אך דוחה אותה ומכריע כרמב"ם שמותר לו. בהמשך מזכיר את המחלוקת המובאת בירושלמי:
"וכיצד הוא עושה? מכיון שראה וחשק – מותר לו לבא עליה מיד בגיותה, בלא שום דין ודברים, אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה… וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. זו היא שיטתנו והיא הנכונה. ואחרוני הרבנים נסכמים בה.
ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר, וזהו לדעתם 'שלא ילחצנה במלחמה', ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון. וכמו שאמרו: 'בביאה ראשונה כולי עלמא' אף על פי שהם נדחקים לפרשה. ו'שלא ילחצנה במלחמה' פירושו כמו שכתבנו, או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס[5]. ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה, ולשונם בזה: ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו".
ריב"ש
בשו"ת הריב"ש סימן שצח, כתב שביאה ראשונה מותרת במלחמה, ומדברי הגמ' בסנהדרין שאומרת שהיו לדוד ארבע מאות בני אשת יפת תואר, עולה שדוד בא על ארבע מאות נשים מארבע מאות מלחמות והוליד מהן ארבע מאות בני אשת יפת תואר, ואחר כך שילחן (מלבד כמה מהן שנשאן, כמו מעכה אם אבשלום ותמר):
"ומה שהוקשה לך: מארבע מאות ילדים, ובנית על קושיא זו בנין גבוה, עד שהכרעת כדברי הרב רבינו אברהם בן דוד ז"ל שהפלגשים אינן ממנין השמנה עשרה. לו יהי פירוש אותה מימרא כמו שחשבת, שהיו בני דוד, אעפ"כ אינה קושיא, שהרי על כרחין מדקאמר: 'בני יפת תאר היו' – מביאה ראשונה נתעברו. דהא לא קאמר: בני פלגשים היו. ומשום הכי, חשיב להו עובדי כוכבים בפ' עשרה יוחסין, כדאיתא התם בהדיא: 'ויגיד עליו רעו' – תמר בת יפת תאר היתה. ובודאי מביאה ראשונה נתעברה. דאי אחר כל המעשים, בת ישראלית היא כאבשלום, ואסורה היתה לאמנון! וא"כ על כרחין היו ארבע מאות נשים מד' מאות מלחמות בין כל ימיו. שהרי אין לבא על שתים במלחמה אחת. וזה היה מותר בין למלך בין להדיוט. ואין כאן משום רבוי הנשים: שהרי לא נשא אותן, רק שבא עליהן ביאה ראשונה, ושלחן. וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל".
רלב"ג
הרלב"ג על דברים כא, סובר כמו הרמב"ם, שביאה ראשונה מותרת במלחמה, אלא שיש לעשות זאת במקום מוצנע. ומוסיף הרלב"ג שלכן הוצרכה התורה לאסור למכור את השבויה, כי בשעה שבא עליה הייתה גויה, שאם מותר לו לבוא עליה רק לאחר שהתגיירה, ברור שאסור לו למכור אותה:
"ולקחת לך לאשה – ידוע שאין זה לנשואין, שהרי אמר אחר זה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה וגו' לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" – מגיד שהוא בא עליה קודם שישאנה, ואין הביאה ההיא מה שאמר "ואחר כן תבא אליה ובעלתה", שהרי אמר אחריו: "ואם לא חפצת בה וגו'" – מגיד שאם לא רצה לבא עליה להיות לו לאשה – לא יוכל להתעמר בה תחת אשר ענה אותה. וזה לאור שכבר בא עליה קודם זה בגיותה, שאם נתגיירה לא הוצרכה התורה לומר "ומכור לא תמכרנה בכסף". ואמנם הכונה באמרו "ולקחת לך לאשה" שיוּתר לו לבא עליה. ורמז בזה שאין ראוי לו שיקחנה לזה הפועל המגונה אם לא לתכלית שישאנה אחרי זה. והנה סמך לזה אמרו "והבאת אל תוך ביתך" להעיר שאין ראוי שינהג בה הפקר, אך יכניסנה לביתו או לדומה לו שיבאו שם בצנעא, ושם יבא אליה. ולקחת לך לאשה – להעיר שאין ראוי שיקחה כי אם לו, ולא לאיש אחר".
רש"ר הירש בשם 'רוב המפרשים'
רש"ר הירש על דברים כא, יא, כותב שלדעת רוב המפרשים ביאה ראשונה הותרה במלחמה בעקבות היצר הרע החזק השולט בעת הקרב:
"וראית בשביה וגו'. לדעת רוב המפרשים כבר נכנע פעם אחת לתאותו ובא אל שבויית המלחמה: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא ע"ב)".
הסוברים שביאה במלחמה מותרת בהסכמתה
יראים
לספר יראים סימן כ דעה ייחודית, לפיה מחד מותר לחייל לבוא על השבויה בעת המלחמה, אך מאידך זה חייב להיות בהסכמתה. אמנם הגיור שלאחר מכן יכול להיות גם בכפייה:
"ועוד יש לשאול: דאמרינן 'ובעלתה' 'והיתה לך', אלמא יפת תאר לאחר גירותיה תפסי בה קדושין אעפ"י שנתגיירה בעל כרחה, ובסנהדרין פ' כהן גדול אמרינן דתמר בת יפת תאר היתה, ולכן היתה מותרת לאמנון בן דוד, שלא היתה מתיחסת אחר דוד. ואמאי? הא תפשי בה קדושין! ותנן בקדושין: כל מקום שיש לה קדושין – הולד הולך אחר הזכר. ואין לומר שנתעברה ממנו קודם גרות, דאמרינן בקדושין פ"א [כ"ב א'] ואחר כן תבא אליה ובעלתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבא עליה עד שיעשה לה סדר האמור בפרשה! לכן צריך לפרש 'שלא ילחצנה' – לא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שיהיה בה תפישת קדושין, אף על פי שעדיין לא נתגיירה. ודוד מדעתה בא עליה, ונתעברה לתמר, הלכך היתה מותרת לאמנון".
המביאים את המחלוקת ולא מכריעים
ריב"א
הריב"א על דברים כא, יא, מביא את מחלוקת האמוראים אם ביאה ראשונה מותרת מיד או לא, ולא מכריע בה. בשיטת רבי יוחנן שאסורה, מבאר הריב"א ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" הכוונה שבכך שהתורה התירה לו לקחת את יפת התואר לאשה, הוא יכול להתגבר על היצר הרע כי כעת יש לו פת בסלו:
"ולקחת לך. פירוש: וחשבתה בלבך לקחתה לך לאשה. כמו 'ואקח אותה לי לאשה'. ויגיד זה דכתוב: 'ובעלתה' 'והיתה לך לאשה' – מכלל דעד השתא לאו אשתו היא. יש מפרשים שביאה ראשונה מותרת מיד. ואם תאמר: ולר' שמעון בר' אליעזר דאמר 'כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם בת חורין', אם כן יעשה זה ולא יבא עליה באסור! ויש לומר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אם אינו יכול להמתין – יבא עליה מיד. ולמאן דאמר שאינו יכול לבא עליה עד לאחר כל המעשה, אם כן לית ליה לר' יכפונה ויטבילנה, ולדידיה 'הא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע' – דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו".
סמ"ג
הסמ"ג עשין קכב, מביא את מחלוקת רב ורבי יוחנן בירושלמי, ומבאר שלדעת רבי יוחנן תמר נולדה מבעלה הגוי של מעכה, ולכן לא נחשבה לאחות אמנון. או שדוד בא על מעכה בסתר ולא במסגרת היתר אשת יפת תואר,[6] ובימי דוד עוד לא גזרו על ביאת גויה בצנעה:
"גרסינן בירושלמי: טבת בשם שמואל אומר – לא הותרו ביפת תואר כל י"ד שנה, שבע שכיבשו ושבע שחלקו. ורב אמר: לא הותרו ביפת תואר אלא בעילה ראשונה בלבד, עד שתתגייר. ור' יוחנן אמר: אפילו בעילה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים. ולרב מתישב שתמר בת יפת תואר הייתה, שנבעלה בגיותה, שהיתה מותרת לאמנון שהייתה אחותו מאביו, אלא (לפי) שהייתה בת גויה וולד שפחה ונכרית כמוה, כדאמרינן בקידושין (סו, ב), וביבמות (כג, א).
אבל לדברי רבי יוחנן תימה, היאך הייתה מותרת לאמנון כיון שלא הולידה דוד עד אחר שנתגיירה אמה, הרי הייתה אחותו גמורה! וצריך לומר שלא הייתה בתו אלא הייתה בת אשתו מן הגוי קודם המלחמה, ומה שכתוב: 'כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים', לפי שגדלה עם בנות המלך אומר כן. או שמא בא דוד על אם תמר בצנעה קודם המלחמה והוליד ממנה תמר, כי קודם בית דינו של חשמונאי הייתה גויה מותרת בצנעה".
רמב"ן
הרמב"ן בחידושיו על קידושין כא, ב, מביא את דעת רש"י ומבאר שלשיטתו ביאה ראשונה אסורה. אחר כך מביא את דעת רבנו תם שביאה ראשונה מותרת, אך צריכה להיות בהצנע ולא במחנה משום 'ולא יראה בך ערות דבר'. אחר כך מביא את הרמב"ם שכותב כיוצא בזה, וכן מביא את היראים שסובר שבשעת המלחמה מותר לבוא עליה מדעתה בלבד. לסיום מביא בשם "מורי נר"ו"[7] שנחלקו על כך בירושלמי, ומסיים שהבבלי נקט כדעת רב שמתיר ביאה ראשונה במלחמה:
"נראה שרש"י ז"ל מפרש שיפת תואר אסור לבא עליה כלל עד שיעשה לה כל המעשים האמורים בתורה. ואעפ"כ בשר תמותות שחוטות היא, שהרי בעל כרחה מתגיירת. והא דאמרינן 'בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי', לא שיש בה חלוק כלל בין ביאה ראשונה לביאה שניה, אלא לפי שכבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך. ופירש: כל היכא דקרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' כלומר שמותר לקיימה לבית שהיא אשתו, קרינא ביה 'וראית', כלומר מותרת בביאה ראשונה. ופרש"י ז"ל שלא ילחצנה במלחמה – שלא יבא עליה.
וקשיא לן, דהא אמרינן בסנהדרין פרק כהן גדול בענין תמר שאמרה לו לאמנון "כי לא ימנעני ממך" דבת יפת תואר היתה, דאי סלקא דעתך בת נישואין, אחתיה מי שריא ליה? ואי סלקא דעתך לאחר שנתגיירה, אחתיה מי שריא ליה? שהרי ליקוחין יש לו בה ואף על פי שגירותה בעל כרחה! והרב ז"ל נזהר בזה שם, ופירש שקודם שנתגיירה מעכה אמה בלב שלם ילדה לדוד את תמר. ואינו מחוור, שמאחר שעשה לה כדרך האמור בפרשה – גיורת היא, ויש לו ליקוחין בה לאסור בתה לאחיה.
ושמעתי שר"ת ז"ל אומר שביאה ראשונה מותר לבא עליה קודם גירות כלל, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וביאה שניה לאחר כל מה שאמור בפרשה. וזהו שחלקו בגמרא בין ביאה ראשונה לשניה. ומה שאמרו 'שלא ילחצנה במלחמה', לומר שלא יבעול וישנה. ויש לפרש: במלחמה אסור, כלומר כל זמן שהם במחנה, כענין 'ולא יראה בך ערות דבר'. ומשהביאה לביתו ביאה ראשונה מותרת קודם גירות.
והרב רבי משה הספרדי ז"ל כתב: 'ומנין שלא ילחצנה במלחמה? שנאמר: 'והבאתה' – יכניסנה למקום פנוי ואח"כ יבעול'. וכן כתב 'ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה'.
ובספר היראים ראיתי שמפרש 'שלא ילחצנה' שלא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שנתגיירה. ודוד מדעתה בא עליה, ונתעברה מתמר. הילכך היתה מותרת לאמנון. ואם תאמר: אם כן 'בשר נבילות' הן! כיון שדעתו לגיירה – מעתה בשר תמותות שחוטות הן, שלא ישאנה נשואין גמורים בגיותה שהוא לאו האמור בתורה 'לא תתחתן'.
ומורי נר"ו הראה לי מחלוקת זה בירושלמי, דגרסינן התם פרק בתרא דסנהדרין: רבי יוחנן שלח לרבנן דתמן: תרין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן – אתון אמרין בשם רב: יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה, ואני אומר: לא בעילה ראשונה ולא בעילה שניה, אלא לאחר כל המעשים הללו 'ואחר תבא עליה ובעלתה' – אחר כל המעשים הללו. וגמרא דילן משמע דסבר לה כרב".
הרמב"ן על דברים כא, יג, כותב שפשט הפסוקים שלא בועל אותה עד אחר המתנת חודש ימים וכו', אך בבבלי אמרו שמותר לו לבוא עליה ביאה ראשונה לפני כן, ובלבד שיביאנה לעירו ושם יבעול אותה (בשונה משאר הראשונים שהצריכו רק מקום צנוע). בהמשך מביא הרמב"ן את מחלוקת רב ורבי יוחנן בירושלמי, וכותב על דעת רבי יוחנן "וזהו משמעותו של מקרא":
"ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם 'ואחר כן תבוא אליה ובעלתה'. ומה שאמר 'וחשקת בה ולקחת לך לאשה' – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה. וכן 'ואקח אותה לי לאשה' (בראשית יב יט).
אבל בגמרא במסכת קידושין (כא ב) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו 'ולקחת לך לאשה', ודרשו (שם כב א) 'והבאתה אל תוך ביתך' מלמד שלא ילחצנה במלחמה. יחברו אותה למעלה 'ולקחת לך לאשה' – כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה דרך הגמרא במקומות רבים.
אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין: רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן – תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן: אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו. ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו. וזהו משמעותו של מקרא".
האם מתגיירת מרצונה או בעל כרחה
מקורות הדין
יבמות מז, ב
בגמרא ביבמות מז, ב – מח, א, מבואר שכל הדין של גילוח השיער והחלפת שמלת השביה והמתנה חודש ימים וכו', הוא רק כאשר השבויה מסרבת להתגייר לאלתר, אך אם היא מסכימה – "מטבילה ומותר בה מיד". ומשמע מכך לכאורה שכעבור חודש הוא יכול לכוף אותה להתגייר אף בעל כרחה, שאם לא כן מה ההבדל בין הגיור הנעשה מיד לזה שכעבור חודש, אם שניהם צריכים להיעשות בהסכמתה?
"אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך לקבל עליו עול מצות, ורמינהו: במה דברים אמורים – בגר, אבל בעבד משוחרר – אין צריך לקבל! אמר רב ששת, לא קשיא: הא רבי שמעון בן אלעזר, הא רבנן; דתניא: 'ובכתה את אביה ואת אמה וגו", במה דברים אמורים? שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה – מטבילה ומותר בה מיד. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על פי שלא קבלה עליה – כופה ומטבילה לשם שפחות, וחוזר ומטבילה לשם שחרור, ומשחררה ומותר בה מיד".
ומבאר רש"י שם:
שלא קבלה עליה – להתגייר.
כופה ומטבילה לשם שפחות – דכל טבילות עבדים על כרחן היא.
ומשחררה – ומטבילה לשם שחרור בעל כרחה.
יבמות מח, ב
בגמרא ביבמות מח, ב, מובאים דבריו של רבי יהושע בן לוי, שהקונה עבד כנעני מגוי והעבד מסרב למול, "מגלגל עמו עד י"ב חדש", ואם עדיין העבד מסרב למול – האדון מוכרו לגוי:
"אמר רבי יהושע בן לוי: הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול – מגלגל עמו עד י"ב חדש, לא מל – חוזר ומוכרו לעובדי כוכבים".
הסוברים שמתגיירת מרצונה בלבד
רמב"ם
הרמב"ם בהלכות מלכים ח, ג; ה; ז, כותב שלאחר הביאה הראשונה במלחמה, שהיא נעשית שלא ברצונה של השבויה, אם השבויה מעוניינת להתגייר – מטביל אותה לאלתר. אם אינה מעוניינת בכך, על החייל לתת לה חודש ימים להתאבל על אביה ואמה וכו', אם כעבור חודש היא מסכימה להתגייר בלב שלם – מגייר אותה אם ירצה בה. אם אינה מעוניינת להתגייר, "מגלגלין עמה שנים עשר חודש", ואם עדיין מסרבת להתגייר – דורש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח, והריהי ככל גר תושב, ואסור לו לשאת אותה כי היא נחשבת לנוכרייה:
"אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר 'וראית בשביה'. בין בתולה בין בעולה בין אשת איש, שאין אישות לעכו"ם… ומנין שלא ילחצנה במלחמה? שנאמר: 'והבאתה אל תוך ביתך' – יכניסה למקום ואחר כך יבעול…
וכיצד דין ישראל ביפת תואר? אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה, אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה – מטבילה לשם גרות מיד, ואם לא קבלה – תשב בביתו שלשים יום. שנאמר: 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים'. וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו. ותהיה עמו בבית, נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה. ומגלגל עמה כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה – הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים…
לא רצתה להתגייר – מגלגלין עמה שנים עשר חדש. לא רצתה – מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושאה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה".
בהלכה ח מוסיף הרמב"ם שאם התעברה מהביאה הראשונה – בית הדין מטבילים את הבן שנולד לה, והוא נעשה גר:
"נתעברה מביאה ראשונה – הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים, מפני שהוא מן העכו"ם, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם. ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין. נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומותרת להנשא לאמנון. וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".
כסף משנה
הכסף משנה שם הלכה ז, מבאר שהרמב"ם למד דין זה שאסור לגייר אותה בכפייה מדין עבד, שמבואר ביבמות מח, ב, שגם אותו לא מגיירים בכפייה אלא מגלגלים עימו, כנ"ל:
"לא רצתה להתגייר וכו'. דימה רבינו דינה לדין העבד, כדאיתא פרק החולץ. ונתבאר בדברי רבינו פ"ה מהלכות עבדים".
קושיית הקרן אורה על הרמב"ם ותירוצו
הקרן אורה על יבמות מח, ב, מקשה על הרמב"ם: אם גם לאחר שלושים יום יכול לגיירה רק מרצונה, אזי מה ההבדל בין מיד אחר המלחמה, שיכול לגיירה מרצונה, לכעבור שלושים יום, שגם אז יכול לגיירה רק מרצונה? ומתרץ שהתורה באה ללמדנו בכך שאם לא רצתה להתגייר מיד – אינו מנסה לשכנעה להתגייר עד עבור שלושים ימי האבל על משפחתה:
"וכתבו דלפי זה לא אתיא ברייתא דלעיל הא דתניא: במה דברים אמורים? שלא קיבלה – כוותיה דר"ע, דלר"ע בעינן דווקא קבלה. ונראה מדבריהם ז"ל דאחר כל המעשים כולן יכול לגיירה בעל כרחו. וכן כתבו הריטב"א ז"ל והנימק"י ז"ל (ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף). אבל הרמב"ם ז"ל (ה' מלכים פ"ח ה"ה) כתב דאחר כל המעשים גם כן צריך שתקבל עליה, אבל בעל כרחו[8] אין יכול לגיירה. ואם כן צ"ע למה נתנה תורה שיעור שלשים יום וכל המעשים כולן? ממה נפשך: אם קיבלה עליה – מותר בה מיד, ואם לא קיבלה עליה – אפילו לאחר שלשים יום אסורה לו. וצריך לומר דשיעור זה נתנה תורה אם לא קיבלה עליה מיד יניחנה, ולא יגלגל עמה שתקבל עד אחר כל המעשים כולם".
דעת הנצי"ב שגם לרמב"ם אפשר לגיירה בעל כרחה
הנצי"ב ב'עמק הנצי"ב' על ספרי דברים פרשת כי תצא ג', ד"ה: 'רבי עקיבא אומר', סובר שגם לרמב"ם יש הבדל בין הגיור שמגיירים מיד בתום המלחמה לגיור שלאחר שלושים יום. שאם קיבלה המצוות מרצון מלא – מגיירים מיד, אך אם אינה מוכנה לקבל המצוות – מגלגלים עימה כל שלושים יום, ואז אפשר לגיירה גם אם קבלת המצוות לא נעשית מרצון מלא:
"… עוד כתבו בשם הריב"ן ז"ל, שלרבי עקיבא צריכה לכפור בעבודה זרה קודם שתיבעל לו, וכתבו על זה שאם כן אתי הברייאת דתניא 'אם קיבלה עליה – מטבילה ובא עליה מיד' דלא כרבי עקיבא, דלרבי עקיבא בעל כרחה צריכה לקבל אפילו לאחר כל המעשים האלו.
ולענ"ד אין אנו צריכים לכך, דהא דתניא 'אם קיבלה עליה' היינו גירות גמורה בכל פרטיה ודקדוקיה של תורה, דאם לא – אין מקבלין, כדתניא בפרק עד כמה. אבל לאחר כל המעשים – דיה שתקבל עליה שלא לעבוד עבודה זרה לבד. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דלעולם צריכה לקבל כל התורה כולה, דאם לא – אסור לישאנה, אלא דאם קיבלה ברצון גמור – מקבלין אותה מיד, ואם לא קיבלה ברצון גמור – מגלגל עמה ירח ימים, ואז אפילו קיבלה בעל כרחה – דיה. וכן משמע מלשון רש"י קידושין דף כ"ב א', שכתב שהרי אינה מתגיירת מדעתה, משמע שמכל מקום היא מקבלת דת יהודית לגמרי, דאי כוונתו דמתגיירת כגר תושב, לימא רבותא דתופס קדושין אע"פ שאינה אלא כגר תושב".
הסוברים שלרמב"ם אינו יכול לקדשה בעל כרחה
ערוך השולחן העתיד
ערוך השולחן העתיד הלכות מלכים עז, ט, כותב שאם השבויה מוכנה להתגייר אך לא מוכנה להינשא לחייל השובה – אינו יכול לכוף אותה לכך (אמנם לא לגמרי ברור האם הכוונה שרק במקרה שהסכימה להתגייר מיד הוא לא יכול לכוף אותה להינשא לו, או שגם כעבור שלושים הימים, אם מסכימה רק להתגייר ולא להינשא לו – אינו יכול לכוף אותה לכך):
"והנה זה שכתב: אם קבלה – מטבילה מיד. פסק כחכמים (יבמות מז, ב). וסבירא ליה דזה דכתיב: ובכתה וגו' ועשתה את צפרניה וגו', זהו הכל כשאינה רוצה לקבל דת יהודית. ויראה לי גם כן דאם רצונה לקבל הדת, רק אין רצונה להיות לו לאשה – אינו יכול לכופה".
הסוברים שגם לרמב"ם יכול לקדשה בעל כרחה
הרב אברהם לופטביר
בספר זרע אברהם (שהינו התכתבות בין הרב אברהם לופטביר, חתנו של ה'אור שמח' עם הרב מנחם זמבה) סימן כב, כותב הרב לופטביר לרב מנחם זמבה ש"פשוט דיכול לקדשה בעל כרחה, זכות לאשות יש לו בה", אלא שאין לו זכות למכור אותה לאחרים:
"שלום וברכה לראש ידיד נפשי, הרב הגאון המאור הגדול החריף וכו' מו"ה מנחם נ"י בפראנא.
אחדשה"ט, זה כביר אשר קבלתי מכתבו היקר לי, ולא היה לי פנאי לעיין בדבריו הנחמדים עד עתה, אם כי הרעש נתגבר בעו"ה, השי"ת יעזור לנו ולכל ישראל בכלל ובפרט ויגאלנו ע"ד כבוד שמו הגדול במהרה בימינו אמן.
הנה כבוד תורתו האריך בענין יפת תואר, בהלאו ד"מכור לא תמכרנה" דהא בלאו הכי אינה ברשותו, דהא אסור השימוש והעימור בה, וכן העיר בזה המנחת חינוך. אמנם לדעתי פשוט למאי דאמר בקידושין (דף י"ח.) דתניא: מוכר אדם את בתו לאשות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות… ומבואר דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות, כן הכא ביפת תואר יש לומר למאי דמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמתגיירת וטובלת ככל הגרים "ונושאה בכתובה וקידושין", והרינו לאחר הג' חודשים. ופשוט דיכול לקדשה בעל כרחה, דזכות לאשות יש לו בה [וגדולה מזה כתבו התוס' בקידושין (דף ה.) דגם ביעוד יכול ליעדה בעל כרחיה דאב ובעל כרחה דבת, והא דאמרינן 'אין יעוד אלא מדעת', היינו שצריך להודיעה שלשם קידושין מיעדה, יעו"ש]. ולזה אמרה תורה דזכות האשות דיש לו בה, אינה יכול למכור לאחר שיהא יכול לישא אותה בעל כרחה. ופשיטא דאינה יכול למוכרה לשפחות, כיון דהוא עצמו אינה יכול להשתמש בה בתורת שפחה. אבל זכות לאשות דיש לו בה, הוה אמינא דיכול למכור, ואמרה תורה 'לא תמכרנה', וזה פשוט".
המאיר לארץ
בספר המאיר לארץ כה, מד, מביא את ה'זרע אברהם' שיכול לקדשה בעל כרחה, ומחדש שיש חילוק בין אם מקדשה קידושי ביאה, שאז חידשה התורה שיכול לקדשה בעל כרחה, לקידושי כסף או שטר, שאינו יכול לקדשה אלא מדעתה:
"אמנם יש שדייקו מלשון הר"מ דמצי לקדשה בעל כרחה, דלענין גירות הזכיר כמה פעמים שאם לא רצתה להתגייר משלחה לנפשה, ואילו לענין קידושין סתם שנושאה בכתובה וקידושין, ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה. הרי דלענין קידושין תלה רק בדעתו, שאם לא חפץ בה אינו מקדשה, ולא הזכיר כלל מדעתה. מה שאין כן לענין גירות, תלה בדעתה, שאם אינה רוצה להתגייר מקבלת שבע מצוות בני נח ומשלחה לנפשה. ואם כנים הדברים, אתי שפיר מה דבעי קרא לתפיסת קידושין, והיינו לקידושין דבעל כרחה דבעלמא לא מהני, וכן אתי שפיר דבעינן קרא שצריכה גט, דהוי אמינא דקידושין דבעל כרחה אינם קידושין גמורים להצריכה גט. ואפשר ליישב גם מה שתמה הלחם משנה, שהרי בספרי מבואר דלא מהני רק בעילה, ובר"מ משמע דאף קדושי כסף ושטר תופסין בה, ואפשר דהספרי איירי בקידושין בעל כרחה, ובזה לא חדית רחמנא דמהני כי אם בביאה. מה שאין כן מדעתה – אף קדושי כסף ושטר תופסין בה, ומה שמבואר בר"מ דאף כסף ושטר תופסין בה – היינו מדעתה".
חינוך
ספר החינוך במצוה תקלב, סובר כמו הרמב"ם, שלאחר שלושים יום מגלגל עימה עד שתקבל, ואינו יכול לכופה להתגייר:
"דיני המצוה… ומה שאמרו 'שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית', שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום. וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות נושאה בכתובה וקידושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה. ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם נתעברה מביאה ראשונה – הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים. וכמו שאמרו זכרונם לברכה: בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנישואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר: דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".
מאירי
גם המאירי על קידושין כב, א, פוסק כרמב"ם:
"… וכיצד הוא עושה? מכיון שראה וחשק – מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים, אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה. אם קבלה עליה – מטבילה לשם גירות מיד ונושאה. ואם לא קבלה – מוליכה בביתו בנחת ושלא בנזיפה ובערבוביא, ומושיבה בביתו שלשים יום ומניחה לבכות אביה ואמה וקרוביה ועזיבת דתה ונימוסיה, ואינו מונעה. ולא עוד אלא שמניחה בניוולה מגדלת צפרניה ומגלחת ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ומתגלגל עמה בכך כל שלשים יום. אם קבלה – הרי הוא מטבילה לשם גירות ונושאה אחר שלשה חדשים לביאתה בתוך ביתו, ואם אינו חפץ בה – משלחה ואסור לו למכרה או להשתמש בה כשפחה. ואם לא רצתה להתגייר – מגלגל עמה כל שנים עשר חדש. רצתה – מטבילה, לא רצתה – מכריחה לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח ואסור לו לנשאה, שהרי גויה היא".
הסוברים שמתגיירת גם בעל כרחה
רש"י
רש"י על קידושין כב, א, מבאר שאפשר לגייר ולקדש את יפת התואר אף שלא מדעתה:
"ליקוחין יש לך בה – קידושין תופסין, ואף על פי שהיתה עובדת כוכבים, שהרי אינה מתגיירת מדעתה".
תוספות בדעת רש"י
וכן מבואר מתוס' בקידושין כב, א ('שלא'), ביישוב דעת רש"י:
"ויש מיישבים פירוש הקונטרס, ולא קשה מידי מה שהקשה 'איך נתפייס יצרו', דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים. ומה שהקשה: 'אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה' – הא נמי לא קשה, דאיכא למימר לפי שמגיירה בעל כרחה, ואינה גיורת גמורה, קרי לה 'בשר תמותות'".
תוספות רי"ד בדעת רש"י ובדעת עצמו
וכן כתב תוספות רי"ד שם כא, ב, בדעת רש"י. ולאחר שהביא את דעת הריב"א שחולק על רש"י וסובר שביאה ראשונה הותרה במלחמה, כותב שמסכים עם פירושו חוץ ממה שכתב שביאה שנייה היא רק בהסכמתה, וכותב שלדעתו ביאה שנייה שאחר הגיור היא גם ללא הסכמתה, שאז הוצרכה התורה לחדש שיכול לשאת אותה לאשה גם בלא הסכמתה:
"… נמצא עכשיו ששני התרות התיר בה: אחד בביאה ראשונה בלא שום דבר שיעשה לה, ואחד בביאה שניה לאחר שיעשה לה כל האמור בענין. ואף על פי שלא קיבלה עליה להתגייר, והיא אשתו גמורה, כדאמרינן לקמן 'ולקחת לך לאשה' – ליקוחין יש לך בה. ופירש המורה: קידושין תופסין בה ואף על פי שהיא כותית, שהרי אינו מתגיירת מדעת. והבן שנולד ממנו בביאה ראשונה אינו קרוי בנו אלא בנה כדין כל הבא על הכותי' כדאמרינן בסנהדרין בפרק כ"ג בהלכה לא ירבה לו נשים אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הוא אחתיה מי שריא ליה. אבל הבנים שיוליד ממנה לאחר שעשה לה כל האמור בעניין, אף על פי שלא נתגיירה מדעת הם קרויים בניו, שהרי הכתוב קראה אשתו. וכדדרשינן סמוכין 'כי תהיין לאיש שתי נשים וגו", וכתיב: 'והיה הבן הבכור לשנואה'. אלמא 'בנו' מיקרי ושקיל פי שנים.
וכך כתב שם גם רבינו יצחק בן ר' אשר הלוי זצוק"ל: תמר בת יפת תאר היתה. דזהו דינה של יפת תאר בתחלה: כשרואה אותה במלחמה ולבו חשק בה – מותר לבוא עליה מיד לייתובי ליצריה, דלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. והיינו דאמרינן בפ' קמא דקידושין: 'וראית בשביה' – בשעת שביה. ואם ירצה לקיימה יביאנה לביתו ויעשה כל אותם המעשים האמורין בה ומגיירה ויקיימנה אצלה על ידי קדושין, כדאמרינן 'ולקחת' – לקוחין יש לך בה. ומיכן ואילך היא אשתו לכל דבר. והכי משמע התם בקידושין דשתי ביאות נאמרו בה: אחת בשעת שביה ואחת בביאתו. וביאה ראשונה אינה אלא כנגד יצר הרע, וביאה שנייה כשמקיימה לו לאשה לאחר שעשה לה כל אלו המעשים. והיינו דאמרינן התם: כל היכא דקרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך', קרינא ביה 'וראית בשביה', וכל היכא דלא קרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' – כלומר שאסור לקיימה, דהיינו כהן שאסור בגיורת – לא קרינא ביה 'וראית בשביה', דביאה ראשונה נמי לא הותרה לו, ואף על פי שלא נאמרה אלא כנגד יצר הרע. ובביאה ראשונה אינה אלא נכרית בעלמא. ובאותה ביאה ראשונה נתעברה מעכה את תמר מדוד, ושוב כשגיירה ילדה את אבשלום, לפיכך היתה תמר מותרת לאמנון. ואותן ד' מאות ילדים נמי כך נתעברו בביאה ראשונה שבא על אמותיהם במלחמה, אבל לא קיימם לו לנשים דאם כן היו עודפות על שמנה עשרה עד כאן דבריו.
והכל יפה. אך מה שאמר דבביאה שניה מגיירה, דמשמע מרצונה, אינו נראה לי, דאם קבלה עליה להתגייר אינו צריך לכל אותם המעשים, אלא מטבילה ומותר בה מיד, כדאמרינן ביבמות. ולא הצריכה הכתוב לכל אותו עניין אלא כשלא קיבלה עליה להתגייר, והתירה לו על ידי כן והיא אשתו גמורה לכל דבר, וגזירת הכתוב היא בין בביאה ראשונה בין בביאה שנייה. ואף על פי שגם ביאה שנייה היא חידוש – לא הותרה לכהן, דדוקא ביאה ראשונה הותרה לו משום יצר הרע אבל לא ביאה שנייה".
ריטב"א בדעת רש"י
וכ"כ הריטב"א על קידושין כא, ב, בדעת רש"י:
"רש"י ז"ל כתב דיפת תואר שהתירה תורה היינו איסור גירות, כדכתיב: 'ואחר כן תבא אליה ובעלתה', אבל קודם גירות לא התירה כלל ואפילו ביאה ראשונה. וכי תימא: אי לאחר גירות הוא, מה היתר יש בזה? איכא למימר דאע"ג דמתגיירת באונס ושלא בלב שלם, והויא כגירי אריות – התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות, וכדאמרינן לקמן: 'ולקחת' – ליקוחין יש לך בה. כלומר אף על פי שלא נתגיירה ברצון – גירותה גירות וקידושין תופסין בה כגירות גמורה".
מקנה בדעת רש"י שאם בא עליה במלחמה – שוב אסור לו לגיירה בכפייה
המקנה על קידושין כב, א, מחדש שאמנם לדעת רש"י אסור לו לבוא עליה במלחמה, ולאחר שלושים יום יכול לגיירה ולקדשה בעל כרחה, אך אם בכל זאת בא עליה במלחמה – שוב אינו יכול לכוף אותה להתגייר:
"ברש"י ד"ה: 'שלא ילחצנה במלחמה לבוא עליה וכו", נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל בפשטות דמה שהתירה התורה נגד היצה"ר אי אפשר לפרש דביאה ראשונה מותרת במלחמה, דא"כ היה לו לפרש בהדיא בקרא. ותו דמשמעות הכתוב ד'וחשקת בה ולקחת לך לאשה', שהקדימה התורה ענין הליקוחין אף דהליקוחין לא היו אלא לאחר כל המעשים, ולמה הקדים הכתוב בתחלה? אלא על כרחך דכוונת התורה שהתירה התורה נגד היצה"ר לגייר אותה בעל כרחה, והיינו דקאמר קרא 'וחשקת בה' – מותר אתה ליקח אותה לאשה, דהיינו ליקוחין יש לך בה שכופה אותה לגיירה בעל כרחה, וזהו עיקר החידוש.
ותו דאי נימא דהתירה התורה ביאה ראשונה במלחמה נגד היצה"ר, אין טעם בזה במה שהתירה התורה עוד אח"כ שיכול לכופה לגיירה, כדאיתא ביבמות דף מ"ח, אם לא שנאמר שהתירה התורה שני דברים כנגד היצה"ר, וזה אינו במשמעות הסוגיא, דלא התירה התורה אלא ביאה ראשונה נגד היצה"ר.
ונלע"ד לשיטת רש"י ז"ל אם בא עליה במלחמה, דכבר נתקררה דעתו, באמת שוב אינו רשאי לכופה להתגייר. דלא התירה התורה לכופה להתגייר בעל כרחה אלא כנגד היצה"ר, וזה אינו אלא בביאה ראשונה, והיינו דאמר קרא 'שלא ילחצנה במלחמה', דאם יבוא עליה – שוב אינו יכול לכופה להתגייר…".
תוספות
גם תוספות על קידושין כא, ב ('בביאה'), סוברים שיכול לכופה להתגייר בעל כרחה:
"בביאה שניה כולי עלמא לא פליגי דאסור – ואף על גב דגבי שפחה לא מפליג בין ביאה ראשונה לשניה, דאף ביאה שניה שריא, דהא איתותב שמואל לעיל – התם היינו טעמא דהוי חידוש שהותר איסור 'לא יהיה קדש' גבי ישראל, הותר נמי גבי כהן; אבל הכא דכי שריא גבי ישראל אין כאן חידוש, ולגבי כהן אסורה מטעם זונה, ואף על פי שמתגיירת בעל כרחה – עשאה הכתוב כגיורת גמורה, ואכתי איכא איסורא לגבי כהן ולא מצינו שהתיר".
אמנם יש לציין שמתוספות ביבמות מח, א ('אלא'), משמע לכאורה שגם יפת תואר מתגיירת רק מרצונה[9]:
"… ועוד, דמיפת תואר שמעינן דאין מלין גר בעל כרחו, דהא יפת תואר אין מטבילין אותה בעל כרחה, מדאיצטריך רחמנא להמתין לה שלשים יום, ובקבלה עליה אין צריך להמתין".
ריטב"א
וכן היא דעת הריטב"א בחידושיו על יבמות מז, ב:
"בד"א שלא קבלה עליה. פי' דהשתא צריך כל המעשים הנזכרים בפרשה, ובזה יוכל לגיירה אפילו בעל כרחה, שכן גזרת הכתוב. ואף על פי שטבילת גרים דעלמא אינו בעל כרחה לדברי הכל".
יראים
לדעת ספר יראים סימן כ, בשעת המלחמה מותר לבוא על השבויה רק מדעתה, אך לאחר שלושים הימים יכול לגיירה בעל כרחה:
"ועוד יש לשאול: דאמרינן 'ובעלתה' 'והיתה לך', אלמא יפת תאר לאחר גירותיה תפסי בה קדושין אעפ"י שנתגיירה בעל כרחה, ובסנהדרין פ' כהן גדול אמרינן דתמר בת יפת תאר היתה, ולכן היתה מותרת לאמנון בן דוד, שלא היתה מתיחסת אחר דוד. ואמאי? הא תפשי בה קדושין! ותנן בקדושין: כל מקום שיש לה קדושין – הולד הולך אחר הזכר. ואין לומר שנתעברה ממנו קודם גרות, דאמרינן בקדושין פ"א [כ"ב א'] ואחר כן תבא אליה ובעלתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבא עליה עד שיעשה לה סדר האמור בפרשה! לכן צריך לפרש 'שלא ילחצנה' – לא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שיהיה בה תפישת קדושין, אף על פי שעדיין לא נתגיירה. ודוד מדעתה בא עליה, ונתעברה לתמר, הלכך היתה מותרת לאמנון".
רמב"ן בדעת רש"י
הרמב"ן בחידושיו על קידושין כא, ב, כותב בדעת רש"י שאפשר לגייר את השבויה בעל כרחה, ולכן היתר זה נקרא 'תמותות שחוטות', כי יש בזה חיסרון שהגיור נעשה בעל כרחה ולא בלב שלם:
"נראה שרש"י ז"ל מפרש שיפת תואר אסור לבא עליה כלל עד שיעשה לה כל המעשים האמורים בתורה. ואעפ"כ בשר תמותות שחוטות היא, שהרי בעל כרחה מתגיירת. והא דאמרינן 'בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי', לא שיש בה חלוק כלל בין ביאה ראשונה לביאה שניה, אלא לפי שכבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך. ופירש: כל היכא דקרינא ביה 'והבאתה אל תוך ביתך' כלומר שמותר לקיימה לבית שהיא אשתו, קרינא ביה 'וראית', כלומר מותרת בביאה ראשונה. ופרש"י ז"ל שלא ילחצנה במלחמה – שלא יבא עליה".
רמב"ן בדעת עצמו
גם בדעת עצמו סובר הרמב"ן שיכול לגיירה בעל כרחה, וכפי שכתב בפירושו לתורה על דברים כא, יב:
"והטעם בפרשה הזו, מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים. אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה. וזה טעם 'ובכתה את אביה ואת אמה', כי תעזוב את עמה ואת אלהיה. והוא מדרשו של רבי עקיבא: אין אביה אלא עבודת כוכבים, כענין שנאמר: 'אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני'. והכלל, כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה".
נימוקי יוסף
גם הנימוקי יוסף בחידושיו על יבמות טז, ב, בדפי הרי"ף, כותב שיכול לגיירה על כרחה:
"שלא קבלה עליה. להתגייר – אז צריכה כל המעשים הנזכרים בפרשה, ובזה יוכל לגיירה אפילו בעל כרחה, שכן גזרת הכתוב. אבל בעלמא אין יכול לגייר עבד בעל כרחו".
הסבר המנחת חינוך ברש"י וברמב"ן
המנחת חינוך מצוה תקלב, שהוזכר לעיל, מבאר בדעת רש"י ורמב"ן שהחייל יכול לגייר את השבויה בעל כרחה, וכיוון שגירות זו גרועה היא, אשה זו נחשבת עדיין גויה, אלא שגזרת הכתוב מיוחדת היא שמותר לו לחיות עימה כך:
"הכלל בקיצור נראה לי שיטת רש"י והרמב"ן כן הוא, דתיכף שרוצה בה במלחמה – אסורה לו ככל עכומ"ז, רק מביאה אל ביתו. ואם מקבלה גירות ברצון – אין צריך כלום, ומותרת לו, וכ"ה שצריכה הבחנה כמ"ש לעיל צריכה להמתין ג' חודשים.
ואם אינה רוצית להתגייר עושה לה המעשים הכתובים בפרשה, ומטבילה אח"כ אפי' בעל כרחה, ואף שאין גירות בעל כרחה, ויש לה דין נכרית עדיין, מ"מ גזרת הכתוב שמותר לבוא עליה. וזו היא הביאה ראשונה. ואח"כ מחזיקה לו לאשה אף שהיא נכרית שלא נתגיירה מרצונה, דכך הוא גזרת הכתוב. ואין צריך קידושין כי אין תופסין בה, שהיא נכרית, וגם הבעילות אינם לשם קידושין רק בלא קידושין היא אשתו, ואם זינתה כל זמן שהיא עמו – הרי היא ובועלה בחנק. וחייב בשאר כסות ועונה. ומ"מ אימת שאינו רוצה בה – משלחה לנפשה ואין צריך גט, כיון דהיא נכרית. וכל הנ"ל גזרת הכתוב.
ונראה פשוט אם רוצית להתגייר אח"כ צריכה טבילה חדשה, כי עתה נעשית גיורת גמורה. וכל זמן שהיא בביתו – בודאי כופה אותה שתשמור דת משה וישראל, ובחודש של הבכי אינו כופה, כן מבואר ברמב"ן שם. ואח"ז אם משלחה אפי' לאחר הטבילה, כיון דהיא נכרית אין כופין אותה ג"כ לשמור דת משה וישראל, אף על פי שהרמב"ן מסופק בדבר. מכל מקום קודם לזה בעצמו כתב הרמב"ן דאין כופין אותה. ואם יש לו ממנה בנים, כל זמן היותה עמו בגירות בעל כרחה ולא נתגיירה מרצונה – הוי הבנים עכומ"ז ככל (נכרי ועבד הבא על ב"י) [ב"י הבא על הנכרית] דהולד עכו"ם כמבואר ברש"י בסנהדרין. ועיין בספר אבני מילואים סימן ד' מביא בשם הריטב"א גם כן דהבנים עכומ"ז כיון דנתגיירה בעל כרחה ע"ש".
[1] פילון האלכסנדרוני, על המידות הטובות, 116-112 ,מהדורת סוזן דניאל-נטף, כתבים, כרך שלישי, ירושלים תש"ס, עמ' 211-212.
[2] כמה ראשונים כתבו שהדברים מובאים בירושלמי בסנהדרין. אולם לפנינו הדברים מובאים במסכת מכות.
[3] רוב המפרשים מסבירים שאין הכוונה לביתו, אלא לבית כלשהו, כלומר מקום מוצנע. וכפי שעולה גם מדבריו במורה הנבוכים לעיל. ויש שגורסים במפורש שמכניסה לבית ולא לביתו דווקא.
[4] לפנינו בתוס' לא כתוב 'שמואל' אלא כתוב 'רב' לעומת 'ואני אומר'. ובירושלמי שלפנינו כתוב 'רבי יוחנן'. ואכן בשורות הבאות הכסף משנה מתייחס לכך.
[5] כאן אולי רומז המאירי לדעת היראים המובאת להלן, שגם הביאה במלחמה מותרת בהסכמתה בלבד.
[6] ולכן כנראה היה זה בהסכמתה, כי ללא הסכמה ודאי שאין היתר לבוא על גויה שלא במסגרת דין 'אשת יפת תואר' אף בימי דוד.
[7] מקובל לומר שזהו רבי יהודה בר יקר.
[8] צ"ל 'בעל כרחה'.
[9] אם כי אפשר לבאר שכוונת התוספות היא שלא ניתן לכפות על יפת תואר להתגייר מיד בתום המלחמה ולהטבילה מיד, כי עובדה היא שהתורה קבעה שאם השבויה לא מעוניינת להתגייר – אין מטבילים אותה, אלא ממתינים שלושים יום, ורק אז אם עדיין עומדת בסירובה אפשר לגיירה גם שלא ברצונה, מגזרת הכתוב.
