בפרשת השבוע אנו נפגשים עם דמותו של יוסף הצדיק, וננסה לעמוד על מהותו ויסודו, מהי מידתו המיוחדת של יוסף.
נתחיל בדברי מחבר ספר 'שם משמואל' ( פר' וישלח)."במדרש רבה, ולמה עם לבן גרתי ואחר עד עתה, שעדיין לא נולד שטנו של אותו האיש אבל עכשיו נולד… (יעקב התעכב בבית לבן עד שנולד שטנו של עשו, שהוא יוסף, ואז הרגיש ביטחון לשוב לארץ)". ומנסה בשם משמואל לברר מדוע יוסף הוא שטנו של עשו, מהו הדבר הייחודי ביוסף שבכוחו לגבור על מידתו של עשו.
"ויש לפרש דהנה כתיב "ויגע בכף ירכו" וכתיב "והוא צולע על ירכו", ואיתא בספרים שפגם במידת נצח, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה (מחבר ספרי האגלי טל והאבני נזר), על פי מאמר המגיד הקדוש מקאזיניץ, "מי יעלה בהר ה'", ויותר רבותא "מי יקום במקום קדשו", היינו שתהיה לו עמידה וקיום ולא ייפול ממדרגתו, וזוהי מידת נצח. והנה ביעקב אבינו ע"ה לא פגם כלל וכל יומוי בחד קטירא אתקטר (כל ימיו בקשר אחד נקשרו), אלא בדורות הבאים הטיל פגם כי מאוד קשה להישאר בדביקות…."
כלומר, כוחו של עשו הוא מידת הנצח, שהיא המידה שמציינת את העקביות, ההתמדה וההמשכיות, ובזה יכול עשו לפגוע ביעקב, שגדולתו לא תימשך בזרעו ובזרע זרעו עד עולם, ויוסף הוא גם כן מידת הנצח וכוחו בהתמדה המופלאה, ביכולת לעמוד במקום קודשו, ולכן ממילא הוא זה שגובר על עשו, ורק בהיוולדו היה כוח ביעקב להיפגש עם עשו ולנצחו.
כפי שממשיך ומבאר השם משמואל "ומזה מוכח שעשו יש לו כוח הנצח בקליפה, דאי לאו הכי לא היה שר של עשו יכול לפגום בנצח דקדושה (העולם בנוי כך שמערכת הטוב מקבילה למערכת הרע, קדושה לעומת קליפה, וכח הקליפה יכול לגבור רק במקבילו, בכח הקדושה) וכן כתוב בו 'ועברתם שמרה נצח".
לכן, כפי שממשיך שם, אף על פי שעשו, בעקבות מהלכיו של יעקב, נשקו בכל ליבו, למרות זאת מיד אחרי "כתיב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה' שחזר תיכף לסורו, והכל מפני מידת נצח דקליפה שהייתה בו. אך לעומתו היה יוסף הצדיק הוא יוסף הרועה את צאן אביו הוא יוסף שנעשה מלך ועומד בצדקו, ועמד בנסיונו אחר כל הצרות האלה ולא נפגם ח"ו, זוהי מידת נצח דקדושה, ושרשו מפאת שמירת הברית, וברית תרגום קיים (כך מפרש אונקלוס את המילה ברית) והשומר בריתו הוא חי וקיים בלי שינוי… ועל כן כשנולד יוסף נתחזקה מידת נצח דקדושה, וכמו שמברכין ברואה קשת זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו, ועל כן שוב לא נתיירא יעקב אבינו ע"ה מעשו".
כלומר, מידתו של יוסף היא הנצח, דהיינו ההתמדה וההמשכיות. ובאמת, כשמתבוננים בחייו של יוסף הדברים מופלאים מאוד. יוסף נאמן לאמונתו, נאמן לחלומו ונאמן לתפקידו, חרף הקשיים העצומים שהוא עובר. שהרי אם נתבונן בחייו של יוסף נראה שכל אדם רגיל שהיה חווה ועובר את מה שעבר יוסף היה שבור, חסר חיים ומדוכא, ואילו יוסף ממשיך להיות חיוני, אידיאליסט, פועל ומאמין.
נפרט את הדברים, יוסף מתייתם בגיל צעיר מאוד, וכבר בגיל צעיר, בעקבות חלומותיו ובעקבות יחסו האוהב של אביו, הוא זוכה לשנאה גדולה מצד אחיו. ואף על פי כן כאשר אביו שולח אותו לראות בשלום אחיו ובשלום הצאן הוא אומר 'הנני' וכפי שמפרש רש"י "לשון ענווה וזריזות, נזדרז למצוות אביו ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאים אותו". כבר כאן מתגלה שאצל יוסף השנאה ששונאים אותו לא מונעת ממנו לפעול את הדברים הטובים והנכונים בעניו, ולא לפעול בעצלתיים אלא בזריזות ובמהירות.
לאחר מכן חווה יוסף חוויה נוראה, קשה ומשפילה. אחיו, כולל אותם האחים שהיה רגיל יוסף לקרבם כששאר האחים היו מזלזלים בהם, (וכמובן כוונתנו לבני השפחות שעליהם כתוב "והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה נשי אביו" וכפי שכותב רש"י "כלומר רגיל אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן"), רוצים תחילה להורגו ובהמשך מתרצים רק לזורקו לבור מלא נחשים ועקרבים וללא מים כדי להמיתו בגרמא (=בעקיפין), ובסוף ברוב טובם וחסדם, אחרי מאמצי שכנוע קשים של יהודה, מתרצים האחים למוכרו כעבד לישמעאלים.
כל אדם שהיה עובר חוויה נוראה כזאת, ובטח שיתום שהתורה מעידה עליו שליבו רך, היה נשאר מלא בחוסר אמון ואמונה בעולם ובאנשים. אבל יוסף איננו כן, אף על פי שנמכר לישמעאלים ומשם התגלגל למצרים, ברגע שהוא מקבל תפקיד הוא פועל ביעילות, במרץ, בנאמנות לאדוניו, וכפי שמעיד הכתוב "ויהי איש מצליח בכל אשר הוא עושה… וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, וימצא יוסף חן בעניו וישרת אותו ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו". ואכן החריצות, בצירוף סיעתא דישמיא גדולה, עושה פירות, "ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה, ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף".
כלומר, יוסף הוא חיוני, הוא מאמין, הוא לא מושפע, הוא משפיע "הוא המשביר" – הוא שייך לנצחיות, בע"ה בשבוע הבא נמשיך בעניינו של יוסף ונדגים זאת בחייו, מפרשה שלנו ומן הפרשה הבאה.
יהי רצון שנזכה להיות חיונים, עקביים, ומלאי אמונה בכל מצב וכל זמן.