פרשת בחוקותי – והארץ אזכור

הקללות בפרשתנו מסתיימות בפסוקי נחמה:

"…והבאתי אותם בארץ אויביהם או אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם, וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור…ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיכם, וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוקים אני ה'"

כאשר השתחרר בעל התניא מהכלא, הוא כתב לרבי לוי יצחק מברדיטשוב כי "בזכות הארץ הקדושה ויושביה, היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת להרחיב לנו מצר ולחלצנו ממיצר".

ממכתב זה למד הרב ישככר שלמה טייכטל (אם הבנים שמחה,  עמוד כו):

"ולמדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה. ולא ראיתי עוד בשום ספר – שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, רחמנא ליצלן, יוכל להינצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה".

"…ואחרי בינותי בספרים האיר ה' עיני ושכלי למצוא מקור נאמן לדברי רבנו הנ"ל, ומתורת משה רבנו בעצמו למדתי זאת.

בפרשת בחוקתי כתיב: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב). ולדברי רבנו ז"ל (דהיינו האדמו"ר הזקן) מובן היטב, שכן רש"י כתב "למה נמנו אחורנית (כלומר במקום לומר וזכרתי את אברהם, יצחק ויעקב, כתב: וזכרתי את בריתי יעקב, יצחק ואברהם), לומר לך כדאי הוא יעקב הקטן לכך, (שבזכותו יגאלו ישראל) ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו (שזכותו גדולה יותר), ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו שהוא כדאי" ועל פי זה יש להוסיף דאף אם כולם אינם כדאיים, והיינו באופן שתָמה זכות אבות חס ושלום, אבל "והארץ אזכור"! דזכות ארץ ישראל תחלצם ממיצר. נמצא, דיש מקור טהור לדברי רבנו (האדמו"ר הזקן) ז"ל בתורה הקדושה עצמה שזכות ארץ ישראל עומדת מעל כל הזכויות שיש לנו, וגדולה אפילו מזכות אבות, ואף אם הם לא יועילו לנו, היא תגן עלינו לחלצנו ממיצר בכל עת שאנו נתונים בצרה" (שם).

אנו למדים מכאן את זכותה העצומה של הארץ ומתיישביה, ועל כך כתבנו בעבר.

הפסוקים ממשיכים: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיכם", ועל כך אומרת הגמרא (מגילה יא.):

"…ושמואל אמר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" – לא מאסתים – בימי יוונים, ולא געלתים – בימי אספסיינוס, לכלותם – בימי המן, להפר בריתי אתם – בימי רומיים, כי אני ה' אלוקיהם – בימי גוג ומגוג.
במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול, לכלותם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם, – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות, כי אני ה' אלוקיהם – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם".

ויש להתבונן מה ההבדל בין דברי שמואל לדברי הברייתא? על כך מסביר המהר"ל בספרו נצח ישראל:

"…ויותר מזה שמעיד על זה המוחש, כי כאשר נגלה ונראה לפניך שפלות ישראל וירידתם בין האומות, עד שאי אפשר שיהיה שפלות יותר מזה, ואיך יש להם קיום בין האריות והנמרים, אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' הייתה זאת והיא נפלאת בעיני כל באי עולם, אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל…(ואז מביא את הגמרא במגילה וכותב), הנה דעת שמואל בפירוש הפסוק הזה, שכל זמן שתבוא צרה על ישראל, הוא יתברך מציל אותם, ואינו מניח לכלותם, ומעמיד להם מצילים שיהיו נושעים על ידם. ובזה נראה בגלותם יותר שלא מאס בהם.
ואילו הציל אותם השם יתברך שנתן בלב המושלים עליהם שלא יעשו להם דבר, בזה לא נראה שלא מאס בהם השם יתברך, אבל כאשר העמיד מהם אנשים שהיו קרובים אל המלכות, והיו ניצולים על ידיהם, בזה נראה כי לא מאס בהם השם יתברך, כי בזה נודע כי ההצלה היא בעצמם, וזהו מעלתם העליונה".

כלומר, יש שתי רמות של הצלה: יש את עצם קיומו הנצחי של עם ישראל, מכוח הברית וההבטחה האלוקית, אבל יש רמה שנייה, שאומרת שהקב"ה נטע בתוכנו את הכוח האלוקי, חיי עולם נטע בתוכנו, ומתוך עם ישראל קמים גואלים ומושיעים. כלומר, לא רק הקב"ה מצילנו, אלא הקב"ה נתן כוח בתוך האומה, להתקיים, לרומם את העולם ולתקנו. ואלו המושיעים שקמים לנו כל דור ודור.

הידיעה בזאת היא ידיעה יסודית, שמפנה אותנו למצוא את הכוחות לבנות את האומה, להביא לגאולה ולתקן את העולם – בתוכנו. האמונה בגאולה איננה רק אמונה בקב"ה אלא אמונה בכוחות האדירים שיש בעם ה', עם ישראל.

אני כותב את הדברים ביום שכולנו מאירים בתורתו של רבי שמעון בר יוחאי, בל"ג בעומר, ומה מתאים לסיים בדבריו:

"תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", וכתיב: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"…תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "וכי לא תשכח מפי זרעו".

רבי שמעון בר יוחאי, רואה את העומק והגודל של האומה, ומבשר שלא יתכן שהתורה תשכח. הוא הרואה את קדושת ישראל.

ומוסיף רבי נחמן מברסלב, בפתיחת לקוטי מוהר"ן:

"רבי שמעון בן יוחאי, הבטיח שלא תשתכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה (שבת קלח:): 'כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל ואמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח. שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו". וכמבואר בזהר (נשא קכד:): 'בהאי חבורא דאיהו ספר הזהר יפקון בה מן גלותא'.

ועתה בוא וראה והבן, נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה, כי על כן סמך רבי שמעון בן יוחאי עצמו על זה הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו, כי באמת בזה הפסוק בעצמו. מרמז ונסתר סוד הזה. שעל ידי זרעו של יוחאי. שהוא רבי שמעון בן יוחאי. על ידו לא תשתכח התורה מישראל. כי סופי תיבות של זה הפסוק 'כי לא תשכח מפי זרעו', הם אותיות יוחאי וזה שמרמז ומגלה הפסוק, כי לא תשכח מפי זרעו, מפי זרעו דיקא הינו מפי זרעו של זה בעצמו שהוא מרמז ונסתר בזה הפסוק, שהוא התנא יוחאי, כי על ידי זרעו של יוחאי שמרמז בזה הפסוק בסופי תיבות כנ"ל. שהוא רבי שמעון בן יוחאי. על ידו לא תשכח התורה, כי בזהר דא יפקון מן גלותא כנ"ל".

יהי רצון שנזכה להאיר את אור התורה בפנימית, בכל ישראל, על ידי הכוחות האדירים שיתגלו, ושנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת בהעלותך – משבועות לשגרה

המדרש דורש את הסמיכות בין קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שמופיעים בסוף פרשת נשא לבין מצוות העלאת הנרות שמופיעה בתחילת פרשת בהעלותך: "למה

הרב גור

פרשת נשא וחג השבועות

בפרשת השבוע אנו קוראים פרשת סוטה ומיד בסמוך אליה פרשת הנזיר. חז"ל הדגישו את הקשר בין שתי הפרשיות: "למה נסמכה פרשת נזיר

הרב גור

פרשת במדבר – הלווים והכהנים

בספר במדבר, ובפרט בפרשת במדבר, הלווים מקבלים מקום רחב. וננסה לברר את תפקידם של הלויים, תוך השוואה הן לשאר שבטי ישראל והן

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן