למה?
כשאנו קוראים את פרשיות 'מקץ' ו'ויגש' עולה השאלה מה כוונתו של יוסף בכל ההצגות והמהתלות שהוא עושה לאחיו? מדוע יש צורך ומה התכלית של כל מסלול המכשולים המתיש הזה? וכמובן שיש לצרף שאלות אלו לשאלה הידועה והמוכרת, מדוע יוסף לא שולח הודעה לאביו על כך שהוא חי ונמצא במצרים?
והתשובה לכל השאלות הללו פשוטה מאוד. יוסף רוצה שחלומותיו יתקיימו, ומכוון את המציאות להגשמתם, שהרי חלומות אלו הינם גם דבר ה' אליו, כעין נבואה, וגם ביטוי לשאיפותיו ורצונותיו הפנימיים.
יוסף לא רואה עצמו כאדם פרטי אלא כמקים האומה. וזאת גם אולי הסיבה בגינה הוא זוכה להיות כאחד האבות ולהעמיד שני שבטים שהופכים להיות חלק משבטי ישראל.
אחדות עם כבוד לשוני
כפי הנראה, הדבר החשוב ביותר יוסף מנסה ללמד את אחיו, ובכך לבנות את בית ישראל, הוא האחווה, האהבה והאחדות שנדרשים לבית ישראל. אחדות לא מתוך טשטוש, אחווה- לא מתוך וויתור, ואהבה- לא מתוך התקפלות. אלא אחדות, אחווה ואהבה מתוך הכרה והערכה לכוחות השונים שמרכיבים את עם ישראל. ובפרט בהבנת ההכרח של בני רחל לבית ישראל- כפי שמעידים בסופו של תהליך במגילת רות "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".
ההבדל בין החלומות
וננסה להתבונן בקצרה במהלך הדברים.
יוסף חולם שני חלומות: הראשון הוא "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי". החלום השני הוא "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי".
ויש שני הבדלים בולטים שעולים בהשוואה בין החלומות:
- בחלום הראשון רק האחים משתחווים, ואילו בחלום השני גם יעקב ורחל משתחווים לו.
- בחלום הראשון האלומות משתחוות לאלומה- דבר שמבטא רק משמעות כלכלית חיצונית. לעומת זאת בחלום השני מדובר כבר על כוכבים ומאורות (שהם דימוי הרבה יותר מרשים, גדול ומורכב) והם משתחווים ליוסף עצמו (שהוא מוצג ללא דימוי).
וממילא גם התגובות של האחים שונות בין שני החלומות. אחרי החלום הראשון הם שונאים אותו (וכפי הנראה הסיבה לכך היא שהם רואים אותו כמשתרר ומשתלט), ואילו אחרי החלום השני הם מתקנאים בו, שכן כפי הנראה הם רואים את העומק ואת התפקיד הגדול של יוסף, וממילא הדבר מעורר דווקא קנאה (ולא שנאה).
יוסף מגלה את הקודש במציאות
ועיקרם של הדברים הוא הבנתו של יוסף שתפקידו הוא לגלות את הקדושה בחיים, במציאות, ביופי, ובעוצמה החומרית, והוא התפקיד אליו צריכים כל בית ישראל לשאוף. ולכן כולם צריכים להכפיף את ראשם כלפיו.
יוסף גם מבין שאת הכוח לעשות את תפקידו ולקדש את העולם ואת החיים על יופיים ורעננותם, הוא יכול לשאוב דווקא מתוך ההצטרפות וההתחברות של כל האחים אליו. לכן גם יוסף נענה בשמחה לבקשת אביו "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" וכפי שאומר בהמשך כשאר הוא פוגש את המלאך, "את אחי אנוכי מבקש"- כלומר, אני מבקש את האחווה. אני רוצה שלום.
דרך האחווה
הדרך הקשה שבה מעביר יוסף את אחיו, היא בכדי לבדוק האם האחים הבינו את דרך האחווה, והוא הולך ומגלה שהערך הובן, "כולנו בני איש אחד נחנו…שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטון את אבינו היום והאחד איננו".
ויוסף לא מסתפק בהצהרה ובמילים אלא רוצה לבחון את המסירות הממשית והמעשית של האחים זה לזה, ולכן הוא משאיר את שמעון ושולח אותם לביתם להביא את בנימין – מתוך מחשבה שהאחים יכלו לומר שמגיע לו, לשמעון, להישאר אסור בכלא מצרים, שהרי הוא זה שהוביל את מכירת יוסף שהורד מצרימה.
לאחר מכן הוא מנסה לקחת את בנימין ואומר לאחים ש"האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" ואז הוא מגלה את שיא השיאים של האחווה, כאשר יהודה אומר "כי עבדך ערב את הנער… ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו".- כלומר, יהודה, ראש בני לאה, מלך ישראל, זה שאפשר את מכירת יוסף, מבין את הצורך בבני רחל לבית ישראל, עד כדי כך שהוא מוכן למסור עצמו, וכל זאת כדי שבנימין יוכל לחזור ולהיות חלק מבית ישראל.
הערבות המופלאה הזאת, האחווה העמוקה, שהתגלתה לפני יוסף הובילה אותו להתגלות אל אחיו.
את האחווה הזאת גם אנחנו מחפשים. את ההכרה העמוקה של משיח בין יוסף בחשיבותו וערכו של משיח בן דוד. וכן להפך. אלו הדברים שחסרים לגאולתנו, שלומדי התורה יכירו ויעריכו את אנשי המעשה, ושאנשי המעשה יכירו את הברכה והקדושה שיוצאת מתוך אנשי התורה. זה הדבר שבימים אלו של הדרות ומחאות אנו חשים שכל כך חסר.
יעקב פרג הי"ד
ונסיים בדבריו של יעקב פרג הי"ד, שנרצח בשמירה על אדמות ארץ ישראל והר ברכה, ושיום הירצחו חל בשבת. "באופן כללי, במישורים הגבוהים של המחשבה המופשטת, אני רואה את עצמי שמאלני לא פחות ממרץ וימני לא פחות מכהנא. המצב האמיתי של גוף נורמאלי אינו הפירוד כי אם החיבור בין יד ימין ליד שמאל, והמכלול הוא הרקמה השלמה. הוא האמת. באופן עמוק, כשאני מתבונן בדברים איני רואה סתירות, אני רואה רק הרמוניה גדולה. ההרמוניה מתגלמת אצלי בדמותו של ה'רמזור' הענק ששמו הרב קוק שממשנתו אני שואב. בחיים היומיומיים ובאופן מעשי – אני מכבד, מעריך ואוהב כל אחד ואחד בעם ישראל. אני משרת בצבא ופוגש שם אנשים רבים שוונים, ומדרך הטבע עולות שאלות, מתקיימים בינינו בירורים. אבל אלה בירורים הנעשים מתוך חיבה גדולה, אלה לא קונפליקטים, זה לא פירוד. במכלול יש הרמוניה ושלמות…".
