חיבת הארץ ושקידת התורה של הרב משולם ראטה זצ"ל

היחס החיובי לציונות וליישוב הארץ היה משותף לרב משולם ראטה ולרבו, הרב מאיר אריק • שקידתו בתורה הייתה מופלאה, וקיים בעצמו ‘והגית בו יומם ולילה’ במובן הפשוט של המילים • כשנמלט מאירופה והגיע לארץ ישראל, התקבל בכבוד ובהערכה והתמנה לכהן בבית הדין הגדול

לפני כחודש התחלתי בסיפור תולדות חייו של הגאון הגדול, הרב משולם ראטה זצ"ל (תרל"ה-תשכ"ג), לרגל יציאת ספרו 'קול מבשר' בהוצאה מהודרת ומחודשת. הואיל ומו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הגדיר אותו כגדול הדור לאחר פטירת מרן הרב קוק, נמשיך לספר מתולדותיו.

רבו, הרב מאיר אריק

כפי שהזכרתי בפעם שעברה, ר' משולם למד אצל גדולי הרבנים בסביבתו, אולם רבו המובהק היה הרב מאיר אריק (אראק) זצ"ל (תרט"ו-תרפ"ו), מחבר 'מנחת פיתים' על השולחן ערוך, שו"ת 'אמרי יושר' ועוד ספרים.

הרב אריק השקיע רבות בתלמידו, והיה מוכן ללמוד איתו שעות רבות בנושאים שהתלמיד בחר, כפי שסיפר ר' משולם בהיותו בן שבע־עשרה במכתבו לאביו. כמו כן סיפר שרבו הציע לו לשים עיקר מעיינו "בלימודי השולחן ערוך להלכה", מפני שהוא עומד להתחתן, ואם לא יהיה בקיא כראוי בהלכה, לא יכבדוהו כרב בבית חותנו ובקהילתו. קשר הידידות וההבנה ביניהם היה עמוק מאוד, וכפי שסיפר במכתבו לאביו, שרבו אמר לו כי נדיר מאוד ששני אנשים ישתוו בכל דעותיהם והליכותיהם, אולם "הן אנחנו דעותינו והשקפותינו בדרך כלל המה תואמים יחד, לא ירחיקו כמטחווי קשת, ולכן גם אגודתנו חזקה ובמסמרות נטועה כיתד בל תימוט… ולכן מה טוב ומה נעים שבת אחים כאלה גם יחד על התורה ועל העבודה".

לימים, כאשר רבו שלח לו את ספרו 'מנחת פיתים', כתב לו ר' משולם מכתב ארוך, ומתוכו אזכיר שורות אחדות שמצביעות על הקשר המיוחד שלו לרבו: "ספרו היקר הופיע לנגד עיניי ביום אתמול, כשמש צדקה בהיגלותה מבין מפרשי עב, עם רבבות קרני הודה ושביבי נוגה זרחה… החייתני אדוני מורי… הה! מי יברא לי ניב שפתיים להביע ולתאר באומר ודברים את רגשות לבבי אשר רגשו והתגעשו בחובּי לזכר ידידות נפשו הקשורה בנפשי! מי יתנני ירחי נועם בשבתי על צל ידו ובשומעי לקח מפיו, אז דימיתי כי אין מאושר כמוני על פני תבל ארצה… הנני כותב אליך מורי ידיד ליבי את דבריי אלה, ונפשי תדמה כי עין בעין אראה אור פניך, ופי ידבר את פיך את כל אשר ירחש ליבי כעת, ונפשי תגיל בך מורה נעים!… אשריך מורי אלופי ומיודעי! אשריך וטוב לך!".

יחסם ליישוב הארץ

אגב, גם ביחס לציונות, רבו לא היה רחוק ממנו. וסיפר מו"ר הרצי"ה שבעת נסיעתו לאירופה, פגש את הגאון הגדול הרב מאיר אריק, וסיפר שנקשרו ביניהם קשרי ידידות, ואף שהיה מבוגר ממנו בשלושים וחמש שנה, כיבדו מאוד. עוד סיפר הרצי"ה שבאסיפה הגדולה של 'אגודת ישראל' בווינה בעת הצהרת בלפור, הוגשה הצעה להתנגד להצהרת בלפור ולשלול אותה בטענות החרדיות הידועות. אז עיינו במסמך שני הגאונים שישבו בנשיאות, הרב מאיר אריק ומהר"י ענגיל, ואמרו שיד שתחתום על מסמך זה תיקצץ. ובכך יוזמת החוטאים נגנזה.

בדרך החסידות

עם גדולתו בתורה המשיך בדרך משפחתו ורבותיו והיה חסיד, ובצעירותו במשך עשרים שנה היה נוסע לרבי דוד משה מצ'ורטקוב (תקפ"ז-תרס"ד). לאחר הסתלקותו לא היה חסיד של רבי מסוים, אולם היה קשור בהערכה גדולה לאדמו"רי בית רוז'ין, שהצד המשותף בכולם, שהיו מחויבים לאחדות ישראל וליישוב הארץ, וחלקם, דוגמת הרבי מהוסיאטין, אף היו תומכים מוצהרים בציונות הדתית ('המזרחי').

פעם בימי זקנותו הזדמן הרב משולם עם הרב המופלא ראובן מרגליות (אף הוא היה כמובן ציוני) לשמחת בית השואבה בבית האדמו"ר מסדיגורה בתל אביב, וכבני משפחות חסידים רקדו שניהם בעת השמחה. לאחר מכן כתב האדמו"ר לגיסו שהיו אצלו שני הרבנים הגאונים הללו, וכשרקדו יחד "דומה היה בעיניו ששני ספרי תורה חיים רוקדים".

מזיכרונות בתו, הרבנית שרה

"בית משפחתנו היה גם 'בית הרב', מושג שכלל בתוכו את הכבוד לתורה ולנושאיה, את היראה וההערכה למסורת אבות. לקהילת חורסטקוב התקבל לרב בהיותו אך בן עשרים וארבע שנים, ובה בילה את מיטב שנות חייו. הוא היה סנדקם של הרכים הנולדים, ראה אותם בהגיעם למצוות ובעלותם לראשונה ביום הבר מצווה לתורה, ערך את נישואיהם וקידשם בעומדם תחת החופה, ואף היה סנדקם של בניהם. בכל נימי נפשו קשור היה הרב לבני קהילתו, השתתף בצערם ובשמחתם, ביגונם ובששונם. ביתו היה בית ועד לחכמים, אליו באו להתייעץ בענייני משפחה, בענייני חינוך בנים ונישואי בת, בענייני פרנסה וסכסוכי שכנים. הוא היה איש אמונם של כל בני העיירה (אומנם כיוון שהקהילה הייתה קטנה, רוב ככל הזמן היה שוקד על תלמודו).

"אבי הרב היה חובב ציון, איש 'המזרחי'… בית הרב היה מזיגה של תורה, חוכמה ודרך ארץ מחד, וציונות דתית ואהבת ארץ ישראל מאידך. ברוח זו השפיע על בעלי הבתים ועל הנוער בעיירתנו. ואף רבים מהם עלו בהשפעתו לארץ ישראל. וכאשר העולים באו להיפרד ממנו, היה מלוום כברת דרך ארוכה לכבוד עלייתם לארץ ישראל.

"כבוד הבריות היה אצל אבינו ערך מקודש, וברוח זו חינך אותנו – את אחי אפרים ז"ל ואותי. חיבה מיוחדת גילה אבא ז"ל לחברת 'יד חרוצים' של בעלי המלאכה, עמלי הכפיים ויגיעי יום. אף הם גילו לו חיבה והערכה רבה. עודני זוכרת את מכתב ההמלצה שכתב אבי זצ"ל ל'מזרחי' בלבוב ליהודי שהתכונן לעלות ארצה, ומעיד עליו 'שהיהודי היקר והטוב הזה, איש עמל כפיים, קיים במשך כל החיים את המצווה הגדולה ביגיע כפיך תאכל לחם'…".

שקידתו

היה ידוע בשקידתו העצומה, בימי מלחמה כבימי שלום, בימי ייסורים כבימי שלווה. על סדר התמדתו בלימוד סיפר אחד מתלמידיו: "זכיתי פעם לישון עימו בחדרו ארבעה שבועות (כפי הנראה זה היה לאחר פטירת אשתו), וראיתי סדרו בלילות: עד שעה שלישית בלילה לא פסק פומיה מגירסא, וכאשר כבר הלך לנוח שעות אחדות של שינה, לקח לחדרו ספרים רבים והניחם על שולחנו הסמוך למיטתו, וכמעט בכל חצי שעה הקיץ משנתו, נטל ידיו, עיין בספרים וחזר לישון. על זה חזר כמה פעמים בשעות שנתו המועטות. כששאלתיו על כך, הסביר לי כי כאשר עולה ברעיונו איזה דבר חז"ל או דברי ראשונים ומסופק הוא בדיוק לשונם בעל פה – חפץ הוא לעיין ולחזור על לשונם מיד, שיהיו דבריהם סדורים לו בדיוק". כך קיים בעצמו 'והגית בו יומם ולילה', פשוטו כמשמעו, כל ימיו.

עלייתו לארץ

כשהגיעה מלחמת העולם השנייה לצ'רנוביץ, יכול היה ר' משולם לברוח, כמו שעשו רבים מיהודי העיר, אולם לא חפץ לעזוב את אחיו בני קהילתו, ופעל למענם במסירות נפש בימי המלחמה. לקראת סוף המלחמה הצליח בחסדי ה', כשבוע לאחר בתו וחתנו, להימלט ולעלות לארץ. בקיץ תש"ד, בהיותו כבן שבעים, התיישב בירושלים, התקבל בכבוד רב, והתבקש על ידי הרבנים הראשיים להצטרף כחבר בבית הדין הגבוה בירושלים וכחבר מועצת הרבנות הראשית.

עם הרבנות הראשית

הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג זצ"ל, שהיה בעצמו גאון עצום, היה מתייעץ איתו בשאלות קשות, והיה רגיל לומר: "הכול מודים שאין גדול מרבנו משולם ראטה בדורנו זה". פעמים שביקשו מהרב הרצוג לנקוט כוחא דהיתרא, והיה משיב: "אם הרב משולם יפסוק כן, אסכים לכך בשתי ידיים". כך לדוגמה לגבי מין הפרה עם הדבשת שהובא ממדגסקר ולא היה מוכר עד אז (ז'בו), והחזון איש אסרו, והרב משולם עם הרב הרצוג פסקו להיתר, וכך התקבלה הלכה בכל ישראל (קול מבשר א, ט; עי' פנה"ל כשרות א' יז, 1). וכן פסק לקבוע את יום העצמאות כיום חג ולומר בו הלל עם ברכה. אולם לגבי הברכה התנה זאת בהסכמת רוב גדולי הרבנים (קול מבשר א, כא). למעשה הוסכם אז לומר הלל בלא ברכה, ולאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים נקבע לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה.

במשך זמן מסוים קבעו הרבנים הראשיים כי הוא יהיה הבוחן ומעניק הסמיכה לרבנים, אולם גם תלמידי חכמים גדולים לא עברו את הבחינה המחמירה שלו, ולכן נבחרו בוחנים אחרים.

כששאלו למדני ירושלים את הרב הרצוג כיצד ייתכן שרב כמותו, שגדל על פסקי רבני ליטא, חולק כבוד שכזה לרב ופוסק מגליציה, השיב: "הוא אינו ליטאי ואינו גליצאי; בפסקי ההלכה שלו הוא מזכיר פוסק קדמון, מאלה שיסודות ההלכה נשענים עליהם".

סוף ימיו

לאחר כמה שנות מגורים בירושלים, כדי להיטיב את מצבו הבריאותי עבר להתגורר בבני ברק. בסוף שנת תשי"ט נפטרה אשתו השנייה, הרבנית לאה רובין. חודשים ספורים לאחר מכן, בלילה אפל בחג החנוכה, בשנת תש"ך, ישב הרב משולם על כיסאו סמוך לחצות ועסק בתורה כדרכו, ופתאום נפל מכיסאו (כמדומה שהתכופף להרים דבר מה) ונשברה ירכו. מאז לא שב לאיתנו ולחוזק בריאותו, ולאחר אשפוז בבית החולים עבר להתגורר בחיפה, בבית בתו וחתנו, ששימש כרב חיל הים. הם קיימו בו מצוות כיבוד אב בנאמנות, וסידרו לו שם את ספרייתו כדי שיוכל להמשיך לשקוד על תלמודו כדרכו בקודש.

בכ"ו בכסלו תשכ"ג, נר שני של חנוכה, בהיותו כבן 88, החזיר נשמתו בטהרה ליוצרה. צאצאיו ממשיכים בדרכו, עוסקים בתורת ארץ ישראל ומיישבים את הארץ.