שרה אימנו עינתה את הגר וייסרה אותה כדי להעמידה במקומה • רק כשהבינה שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל ילכו בדרכם ביקשה לגרשם • הגזרה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים • ככל שתרמנו לשגשוגם של שכנינו הערבים בני ישמעאל – מלחמתם בנו גברה • מוטלת עלינו המצווה לבחון האם וכיצד ניתן לעודד את הגירתם של אויבינו מארצנו • אם לא נצליח להוציא את אויבינו מכל רחבי ארצנו, נצטרך לסבול
הכוונה הטובה והסדקים
הכוונה בתחילה הייתה טובה מאוד. בראות שרה אימנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחרי שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה שהגר, שקיבלה עד כה את מנהיגותה בהכנעה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה ואולי ייתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה.
אבל תכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה" (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה לשרת את שרה כבראשונה, וגם בליבה הפסיקה לכבדה, שאמרה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להיריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י בראשית טז, ד).
כעין זה, שנים רבות לאחר מכן ראו המוסלמים בחורבן בית המקדש וגלות ישראל את ההוכחה שביטל ה' את בריתו עם ישראל, וניצחונותיהם הם הוכחה שהם מחליפים את ישראל כיורשי אברהם אבינו.
התגובה הראשונה של שרה אימנו
שרה אימנו עינתה אותה וייסרה אותה כדי להעמידה במקומה. הרמב"ן והרד"ק סוברים שלא נהגה כשורה בכך. אולם שרה אימנו הצדקת עוד קיוותה שאם תענה את הגר השפחה, תבין הגר את מקומה והעניינים יסתדרו כבראשונה. אך הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), חזרה וכפפה ראשה וקיבלה את מרותה של שרה וילדה את ישמעאל, וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.
גם לאחר שנולד יצחק, עוד היה נראה לכאורה שהגר מקבלת את בכירותו של יצחק בן הגבירה. אולם כשהיה יצחק לילד, החל ישמעאל לצחק כנגדו. אם יצחק משתדל להתגדל בצדיקות, אזי יסלול הוא דרך אחרת. יש אומרים שישמעאל החל לנהות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפס את מקומו. והיו הבריות אומרות: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל, פרא אדם! (עיינו בראשית רבה נג, יא).
ההחלטה על הגירוש
אז הבינה שרה אימנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל ילכו בדרכם. חזרתה של הגר לבית וקבלת מרותה הייתה מן השפה ולחוץ. באמת הגר שכחה את חסדה אשר נתנה לה את אישהּ, ובליבה הייתה סבורה לרשת את גבירתה, וישמעאל בנה הוא יהיה ממשיכו של אברהם. זו כנראה גם הסיבה שישמעאל הולך ויוצא לתרבות רעה. ואם יישארו בביתם, חזונם הגדול לבנות משפחה ועם שיתקנו את העולם עלול לרדת לטמיון. "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י).
הדבר היה קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קירב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר שאף כי ישמעאל חשוב ויהיה לגוי, מכל מקום "ביצחק ייקרא לך זרע", הוא ימשיך אותך ולא ישמעאל.
הגירוש כואב אבל מוצדק
אילו היו הגר וישמעאל נפרדים מתוך השלמה שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר, הגירוש היה נעשה קל וייסורי המצפון היו נרגעים מעט. אבל כנראה שעוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו והתפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד עם מתנות כפי שחפץ, והגר וישמעאל גורשו בבושת פנים (עי' שמו"ר א, א). ולא זו בלבד אלא שלמרות שאברהם הנחה אותם בדרכם הם תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו.
אין בזה קטרוג על שרה אימנו ואברהם אבינו. עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו חכמים לקרוא את פרשיית גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזרה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. דווקא כשישראל מכירים בייחודם ובסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.
דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו והתייסרו הם הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. אולי נזכה להרחיב על כך אחרי סיום המלחמה בניצחון מוחץ על אויבינו.
כאז כן היום
כאז כן היום, חשבנו שאם נהיה טובים לשכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהייתה שממה תחת ידם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו לנו טובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. גם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות – יקטרגו עלינו, ויגרמו גם לאחרים לקטרג עלינו. הדרך היחידה היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכול כי הארץ הזאת שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה – יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב. אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת, צריך לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו שיהגר מכאן למקום אחר, וכפי שנאמר: "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג).
לפני שלושה דורות רעיון כזה היה מקובל. לאחר מלחמת העולם השנייה, יותר מ־12 מיליון גרמנים ברחו וגורשו ממקום מגוריהם במשך דורות רבים בחזרה לגרמניה. חצי מיליון אוקראינים גורשו מפולין לאוקראינה, פולנים גורשו מליטא ומאוקראינה ומבלארוס לפולין, איטלקים גורשו מיוגוסלביה לאיטליה, הונגרים גורשו מסלובקיה להונגריה.
לו היינו עולים לארץ בעת שאומות העולם נתנו את המנדט לבריטים לסייע לעם היהודי להקים בארץ ישראל את ביתו הלאומי בשתי גדות הירדן, היו נחסכים מעמנו צרות רבות (שואה, קומוניזם והתבוללות), ואם הערבים שבשני עברי הירדן, שמנו אז פחות ממיליון, היו נלחמים נגדנו, היה אפשר לגרשם לארצותיהם. אולם לצערנו התעכבנו מלעלות לארץ, והאפשרות של גירוש האויבים, שנתפסה בזירה הבינלאומית לפני 80 שנה כמוסרית ומקובלת, נתפסת כיום כלא מקובלת.
ועדיין, בעקבות כל המלחמות וגלי הטרור, מוטלת עלינו המצווה לבחון האם וכיצד ניתן לעודד את הגירתם של אויבינו מארצנו. ובמקביל, לקרב את אוהבינו מבין הערבים ולגייסם לצבא, כדי שיחד עמנו יילחמו באויביה של מדינת ישראל.
אם לא נצליח להוציא את אויבינו מכל רחבי ארצנו נצטרך לסבול, כמו שנאמר: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג, נה).
הבנת הלוחמנות של האויב
כדי להבין מול מי אנחנו נלחמים, עלינו להבין שככלל, הדת המוסלמית היא דת לוחמנית. מכיוון שהצד הבולט בהגדרתו של אללה לפי האסלאם הוא הכוח והגבורה, ישנה מצווה גדולה לכבוש ארצות ועמים ולהשליט עליהם בכוח החרב את האסלאם. זהו הג'יהאד. בכך לדעתם הם מבטאים את כוחו המוחלט של אללה.
בכוח אמונה זו ייסדו הערבים אומה של לוחמים גיבורים, מסורים ועיקשים, שכבשו ארצות רבות ועמים רבים והשליטו עליהם את האסלאם למשך יותר מאלף שנה. המלחמה נגד מדינת ישראל מקבלת חשיבות עליונה מבחינתם, מפני שהאסלאם כבר כבש בעבר את ארץ ישראל והפכה לאדמת הקדש מוסלמית, וחרפה איומה לדתם שעל אדמה זו קמה מדינה לא מוסלמית. החרפה גדלה שבעתיים כאשר מדובר במדינה של יהודים, שכן מצווה בשבילם להשפיל את היהודים, כדי להוכיח שהאסלאם החליף את היהדות כדת האמת.
ניצחון מוחלט
הדרך היחידה לפטור את המוסלמים מחובת המלחמה להחרבת מדינת ישראל היא לנצח אותם באופן מוחלט, עד שיבינו שאין להם סיכוי לנצח את ישראל או להחליש את כוחה. או אז לפי ההלכה המוסלמית עליהם להמתין עד שיהיה להם כוח, ורק לאחר מכן תחזור המצווה להילחם כדי להחריב את מדינת ישראל. לכן כל ויתור של ישראל מכרסם בהרתעה ומקרב את המלחמה.
ראוי להוסיף ולקוות שדווקא מתוך עמידתנו האיתנה והכרעת האויב, מתוך האסלאם יעלו הזרמים העמוקים שקיימים בו הגורסים שראוי לכבד את בני ישראל ואת זכותם על ארץ ישראל, ובאמת תכליתו של האסלאם לקרוא לג'יהאד פנימי נגד יצר הרע, ולחנך להענקת כבוד לכל הבריות במקום ללוחמנות.
