חקיקת פסקת ההתגברות היא רק ההתחלה – דרוש שינוי מהפכני לריסון כוחו של הממסד המשפטי • ערכי היהדות אינם אמורים להיחקק על ידי כפייה דתית, אבל הם צריכים להיקבע כחוקי יסוד • יש לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שתפסיק לחזק את עריצות המיעוט • אילו נתניהו היה מרסן את מוסד היועץ המשפטי, הוא לא היה סובל היום מההתנהלות נגדו • כל עוד בג"ץ פוסל חוקים של הכנסת – הכנסת זקוקה ליכולת לחוקק אותם מחדש, בלי רוב של יותר משישים ואחד
חשיבות המשפט
מעמדו של המשפט חשוב מאין כמוהו, מפני שהוא צריך להביא את מערכת הערכים שהחברה מאמינה בהם לידי מימוש מעשי בחיי היחיד והחברה. כיום במדינות המערב המשפט מבטא שילוב ערכים של תועלתנות עם ערכים מסוימים של מורשתן התרבותית וזכויות האדם הפרטי. כדי שנביא לידי ביטוי את ערכי האמונה והתורה, שהם הבסיס לקיומנו הלאומי ובלעדיהם אין לנו קיום, נצטווינו לשפוט על פי משפטי התורה, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ולא על פי משפטי הגויים (גיטין פח, ב). כי המשפט צריך לבטא את רעיון הצדק האלוקי בחיי העם, החברה והיחיד.
תיקון הממסד המשפטי
עם הזמן, יותר אנשים משכילים להבין את הפגיעה הקשה שהממסד המשפטי פוגע בחזון המדינה היהודית ובחיי היהודים החיים במדינה בפועל. זאת מפני שהערכים המנחים אותו זרים ולעיתים אף מנוגדים לערכי העם היהודי, לתורתו ולמורשתו. המערכה בשבועות הללו מתנהלת על יכולתה של הרשות המחוקקת לבטל החלטות בג"ץ; מדובר בהתחלה חשובה אך צנועה.
בארבעה תחומים הכרחי לפעול:
א) השלמת חוקי יסוד שיבטאו את זהותה היהודית של המדינה.
ב) שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שישקף את עמדות הציבור.
ג) ביטול עריצות מוסד היועץ המשפטי.
ד) הסדרת האפשרות של בית המשפט העליון או בית משפט לענייני חוקה במקרים מיוחדים לפסול חוקים, והאפשרות של בית המחוקקים לחוקקם מחדש אחר הפסילה.
על כל התחומים הללו יהיה צורך לנהל מאבק עיקש מול ציבור מסוים, בעל מעמד ויכולת השפעה, שחש ניכור לזהותה היהודית של מדינת ישראל, ובמידה זו או אחרת מבקש להפוך אותה למדינת כל אזרחיה. ציבור זה מבסס את אמונותיו וערכיו על הערכים הליברליים המקובלים כיום בחוגי האקדמיה במערב. אומנם גם בחוגים אלו החל תהליך של התפכחות וניסיון להבין ולהגדיר מחדש את הערכים הדתיים והלאומיים, שבלעדיהם מערכת הערכים הליברלית נותרת חלשה וחלולה מול האתגרים והלחצים מבית ומחוץ.
מסתבר שהמערכה תוכרע בדור הקרוב לטובת החזון היהודי של מדינת ישראל. אולם כמו תמיד שתי דרכים לפנינו: "אם בחוקותיי תלכו" – התיקון ייעשה בטוב, ואם לא – בייסורים. הדרך הטובה – להעמיק בבירור ערכי האמת והטוב כפי הדרכת התורה, עד שאורם יבהיק ורבים מיריבינו ישתכנעו במידה רבה או לפחות מועטה שחוקים אלו צודקים וראויים. השנייה, להמשיך לסבול מנחת זרועה של המערכת המשפטית, שפוגעת שוב ושוב במרקם החיים של העם השב לציון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל בפסילת החוקים לגירוש מסתננים, עד שמרוב צרה ויגון ייאלצו להיפטר מהם.
ערכי היהדות כחוקי יסוד
התחום הראשון: קביעת חוקי יסוד שיבטאו את זהותה היהודית של המדינה. אין הכוונה לחוקים שיש בהם כפייה דתית שפוגעת בחירותו של כל יחיד ויחיד, אלא לחוקים שיבטאו את הערכים היהודיים בחיי הציבור ויאפשרו יצירה יהודית מקורית עמוקה ורבת אנפין. יש צורך להדגיש באופן הנחרץ ביותר, שאין הכוונה לכפייה דתית, מפני שאין דבר שפוגע יותר בהגשמת ערכי התורה מההנחה שהם נועדו לחנוק את החירות והיצירה של היחיד. בגלות אכן עסקנו בעיקר בשמירה וזהירות, ולכן הצד שבכפייה בלט יותר, אולם כאשר אנחנו רוצים לבנות את החיים הישראלים במדינת ישראל, אנחנו חייבים לתת לחירותו של כל יחיד מקום מכובד ביותר, כהמשך לחירות הבחירה שהעניק ה' לבני האדם. ויש צורך לשקוד על מציאת האיזון בין הזהות היהודית הכללית לבין זכויות היחיד המלאות.
ראשית יש לעגן את חוק השבות כחוק יסוד, ולהגדיר את תחולתו על מי שאכן יהודי להלכה או צאצא ליהודים ובעל זהות יהודית. מכיוון שכיום הוא אינו חוק יסוד, הממסד המשפטי מכרסם בו בשם ערכי הדמוקרטיה. עוד יש לקבוע בחוק יסוד את ערך לימוד התורה המסורתי, כאחד הערכים החשובים של התחייה הרוחנית שבשיבת ציון.
כמו כן יש לקבוע את מעמדה של השבת בחוק יסוד, לפיו היא צריכה להישמר בכל המסגרות הממלכתיות והציבוריות. לא ייתכן שערך מרכזי כל כך בחיי עמנו יבוא לידי ביטוי בהסכמים זמניים או בחוקי עזר עירוניים בלבד. כשם שערך כבוד האדם וחירותו מעוגן בחוק יסוד, ולא נסמך על רצונו הטוב של כל אדם או קהילה, כך צריך לקבוע את השבת בחוק יסוד. גם את שמירת הכשרות במוסדות המדינה ובמוסדות הציבור יש לעגן בחוק יסוד. גם אופיו היהודי של צה"ל צריך להיקבע בחוק יסוד.
גם החוקים הקיימים כיום בקשר למעמד האישי בנישואין וגירושין, לפיהם קשרי משפחה או התרתם נקבעים על פי ההלכה בבתי דין רבניים כמסורת ישראל סבא, צריכים לקבל מעמד גבוה של חוקי יסוד. לאחר מכן אפשר יהיה למצוא לכל הבעיות האישיות הפרטיות פתרונות בתקנות שונות, אבל אסור שבחירות אישיות של אנשים שונים יפריעו למדינת ישראל לעגן את קדושת המשפחה בחוק יסוד. בלא חוק יסוד זה, הממסד המשפטי ימשיך לכרסם בערכי המשפחה היהודית ומעמד בתי הדין.
הוועדה מחזקת את המיעוט
התחום השני: שינוי הרכב הוועדה לבחירת השופטים. כיום יש לשופטי בית המשפט העליון מעמד מרכזי בוועדה לבחירת השופטים. כל אדם סביר יודע שעמדותיהם של רוב שופטי בית המשפט העליון נמצאות בין השמאל הקיצוני לשמאל הרגיל. בכוחם העודף בוועדה הם משכפלים את עצמם, וכך בניגוד לרצון הציבור הם ממשיכים להשליט עליו את עמדותיהם. כדי לתקן את העוול ואת הטיות הדין הנובעות ממנו, צריך שהוועדה לבחירת שופטים תהיה מורכבת מנציגיהם של נבחרי הציבור, כפי שמקובל בכל הארצות הדמוקרטיות בסגנונות שונים. אם מפלגת מרצ תקבל מספיק קולות שיזכו אותה בבחירת נציג, היא תוכל לבחור בשמה שופט בדימוס; אבל שופטים מכהנים לא יוכלו בשום אופן להשתתף בוועדה, עליהם להתרכז במלאכת השפיטה ולמשוך את ידיהם מעיסוקים פוליטיים ומהתערבות פוגענית במלאכת הרשות המחוקקת שמתפקידה גם לבחור שופטים.
סמכויות העל של היועץ
התחום השלישי: ביטול עריצות מוסד היועץ המשפטי. בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.
חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. אישי ציבור רבים בטוחים או לכל הפחות חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים. זו שיטה של השתלטות דיקטטורית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.
רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמא טובה לכך.
אשמת נתניהו בהתנהלות נגדו
לרבים הייתה תקווה שעם מינויו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ירוסן מעמדו של היועץ המשפטי ותפקידו יפוצל. ראש הממשלה מר נתניהו כבר עמד להגשים תקווה זו, ולבסוף נסוג. אולי מפני שחשש מנחת זרועו הנקמנית של הממסד המשפטי שירדוף אותו בפתיחת אין ספור חקירות ותיקים, יעמיד אותו ואת אשתו לדין ולבסוף ישליך אותו לכלא, על עבירות קלות שבדרך כלל מקובל להסדיר את תשלומן בלא משפט.
אולם בפועל, כאשר כל יועץ משפטי יודע שתפקידו יסתיים לאחר כמה שנים, ועיניו נתונות לתפקיד הנכבד הבא – שופט בבית המשפט העליון, הוא חייב לקחת בחשבון את עמדתם של השופטים בבית המשפט העליון. זהו שוחד מובנה, שקשה מאוד להתעלם ממנו. כיום, במצב הציבורי שנוצר, אם היועץ המשפט עדיין רוצה להישאר חלק מהממסד המשפטי, הוא כמעט מוכרח להעמיד את נתניהו לדין. כך נוצר מצב שנתניהו עצמו אשם במצב שאליו נקלע. הבעיה שכל המדינה סובלת מכך. הדרך היחידה לחלץ אותנו מתסבוכת זו, שחבריו בליכוד ובמפלגות הקואליציה יכריחו אותו לפעול כנגד הממסד המשפטי.
ראוי להוסיף שכל עוד הממסד המשפטי שקוע בפגמי ההשחתה העמוקים הללו, ראוי גם לקבוע חוק שאין להעמיד ראש ממשלה מכהן לדין זולת במקרים של עבירות חמורות במיוחד.
התגברות – גם ברוב רגיל
התחום הרביעי: חקיקת התגברות. בכלל התיקונים, יש כמובן גם צורך לקבוע שאם יש לבית המשפט העליון יכולת לפסול חוקים, אזי יש לכנסת יכולת לחוקק אותם מחדש. כיום כאשר בית המשפט העליון מוטה בעמדותיו שמאלה, אסור שחקיקת ההתגברות תצריך יותר מששים ואחד קולות. ייתכן שלאחר שהוועדה לבחירת שופטים תשתנה, והרכב השופטים ישתנה, ויחוקקו חוקי היסוד הנוגעים לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – יהיה ניתן לקבוע בית משפט לחוקה, שיהיה רשאי במקרים חריגים לפסול חוקים, וכדי לחוקק אותם מחדש יהיה צורך ברוב של שבעים חברי כנסת. אולם כיום עדיף שלא לקבוע שום חוק מאשר לקבוע חוק שיצריך יותר מששים ואחד קולות לביטול החלטת בג"ץ.
