החזון הכלכלי: שמיטה במשק

בעולם כלכלי שכבר אינו מבוסס על חקלאות, ראוי שהשמיטה והיובל יתפשטו לכל המקצועות • הברכה בשמיטה איננה נס: שנה של לימוד, מנוחה וחיזוק המשפחה תשפר את העבודה בשש השנים הבאות • השמיטה יכולה להיות זמן להשתלמות מקצועית בכל התחומים • את היובל ראוי ליישם על ידי חלוקה שווה של משאבי הטבע ומתן שוויון הזדמנויות • ייתכן שראוי לקחת גם אחוז מכספם של אילי ההון, ולחלק אותו בשווה • פעם בעשור פורץ משבר, פעם בדור הכלכלה קורסת; השמיטה והיובל ימנעו זאת

שביעית ויובל בעולם מתקדם

בעבר, יותר מתשעים אחוזים מהאנשים נצרכו לעסוק בחקלאות, כדי לספק לאדם את צרכיו הבסיסיים, ואזי לשביתה בשביעית הייתה משמעות עצומה. כמו כן האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה, והחזרת השדות לבעליהם ביובל, יצרו בסיס שוויוני לכול. אולם כיום, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, והם מגדלים הרבה יותר פירות ממה שגידלו החקלאים בעבר. כל שאר האנשים עוסקים בעבודות שמשפרות את רווחתו של האדם בתחומים נוספים, כמו ייצור מאכלים ובגדים משובחים יותר; בניית בתים מרווחים ונוחים יותר; ייצור רהיטים נוחים יותר; יצירת מערכת תעבורה יעילה ונוחה שכוללת כבישים, מכוניות, רכבות ומטוסים; יצירת מערכת פיננסית ענפה ויעילה; יצירת אומנות ומוזיקה ופיתוח אתרי נופש. כך נוצר מצב שמצוות השביעית והיובל נוגעת כיום לפחות משני אחוזים מהאנשים שעוסקים בחקלאות, ואזי גם כאשר עם ישראל יחזור לארצו לכאורה לא תהיה משמעות לשמירת השביעית – שכן רק פחות משני אחוזים ישבתו, ולא תהיה משמעות להחזרת הקרקעות ביובל – הואיל והאדמה כיום אינה אמצעי הייצור העיקרי.

השמיטה מחזקת את העבודה

אומנם נכון שפרטי המצווה נוגעים כיום למעטים, אולם החזון הגדול נוגע לכולם. כדי לבארו נחזור ליסוד מצוות השבת והשביעית. בכל ימות השבוע האדם טורח במלאכתו ונשמתו נסתרת; על ידי השבת נשמתו באה לידי ביטוי והוא יכול להתענג על ה' בלימוד התורה וסעודות השבת, מתוך כך הוא מבין את ערך עבודתו בששת ימי המעשה והיא מתברכת. כיוצא בזה בשנה השביעית, על ידי המנוחה מהעמל והטרדה, בני ישראל יכלו להתחזק באמונה בה' ולהרבות בלימוד התורה. על ידי הפקרת הפירות ושמיטת החובות, בני ישראל יכלו להירגע מהמתח והתחרות שמלווים את המסחר, להבליט את מידת החסד והרחמים שבין אדם לחברו ולחזור להשתוקק לעולם מתוקן יותר, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה (על פי הקדמת מרן הרב קוק ל'שבת הארץ').

ברכת השביעית – בדרך הטבע

אולם כבר בתורה הועלתה השאלה כיצד יתפרנסו בשביעית, שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"? והתשובה: "וציוותי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, יט כא). בקריאה פשטנית נדמה שהתורה מצווה אותנו לסמוך על הנס. אולם באמת התורה אומרת שכבר בשנה השישית תהיה תבואה רבה; כלומר אין סומכים על הנס, אלא לפני שמתחילים לשבות כבר יודעים שיש בידינו תבואה לשלוש שנים. יתר על כן פירשו חכמים (ספרא בהר שם), שאין הכוונה שהברכה תהיה רק בשישית, אלא הכוונה שבכל השנים יחסכו מזון, כך שבשנה השישית יהיה להם כדי סיפוקם לשלוש שנים. כיוצא בזה חשבו אומות העולם על השבת, שאם ישראל אינם עובדים יום אחד בשבוע, מן הסתם יהיו עניים משאר האומות; אולם המציאות הייתה הפוכה.

כלומר, בזכות האמונה בה' וקבלת מצוות השביתה בשבת ובשנה השביעית, למדו ישראל לתכנן את עבודתם ולחסוך, ומזה נמשכה ברכה מרובה, שכן רוב ההפסדים נגרמים לאדם מחוסר תכנון ובזבוז לא מבוקר. כאשר בני ישראל למדו לחסוך, יכלו גם לשבות כמצוות התורה, וגם להוסיף לחסוך כדי להשקיע בפיתוח השדות והעסקים. נמצא אם כן שהדרך השלמה על פי התורה להמשכת ברכה לעולם היא בדרך הטבע. אולם בלא אמונה אין זוכים לכך, מפני שהתאוות גוברות, ואין זוכים לשבות שביתה לה'; מתוך כך אין יותר השראה לצינורות השפע, והברכה נחסמת.

שביתה בכל המקצועות

לפיכך נראה שכאשר תקום הסנהדרין במהרה בימינו, יקבעו חכמים תקנה שנמשיך את מצוות השביעית לכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כך ראוי שהעובדים בכל המקצועות ישבתו בשנה השביעית ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ותורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה.

תקנה דומה: מעשר כספים

כיוצא בזה למדנו שתיקנו חכמים להפריש מעשר כספים מידה בינונית, וחומש מידה טובה. שכן בזמן שרוב ישראל ככולם התפרנסו מחקלאות, ציוותה התורה שייתנו במסגרת התרומות והמעשרות בין מעשר לחומש לכהנים וללוויים ולעניים. וכן מבהמות היו מקדישים בין מעשר לחומש (בכורות, זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז). מכיוון שרבים החלו להתפרנס ממסחר ועוד עבודות, תיקנו חכמים להפריש מכל רווח מעשר כספים, והוסיפו שמידה טובה להפריש חומש.

גילוי הנשמה והעונג בשביעית

כשם שהשבת מגלה את הנשמה של כל השבוע על ידי לימוד התורה וההתענגות על טובו של ה' בסעודות ומנוחה, כך השביתה בשנה השביעית נועדה לגלות את הנשמה של שש שנות העבודה. בשנה השביעית האדם נופש מעמלו ומתענג על ברכת ה' שביבול שחסך בשנים הקודמות, ומתוך המנוחה והחופש בני הזוג יכולים לבלות יותר יחד, להוסיף אהבה ושמחה בחיבור שביניהם ולהעצים את הקשרים שלהם עם בני המשפחה והחברים. האדם יכול לתת ביטוי לנשמה בקביעת עיתים מרובים לתורה, בלימוד אישי ובהשתתפות בשיעורים, כל אחד בתחום הקרוב לליבו, ועם זאת להרחיב את ידיעותיו בתחומי המדע והרוח שיש לו בהם עניין והם מרחיבים את הבנתו בתורה. כך ניתן ללמוד מדברי חכמים בזוהר (ח"ג קעא, ב), שתיארו כיצד נראית השמיטה בעליונים: כרוז יוצא ומכריז, וכל הגברים והנשים מתאספים ואיתם הטף והנערים, ועוסקים בתורה בשמחה, ואומרים דברי תורה חדשים וישנים.

השביתה תורמת לעבודה

מתוך כך אפשר להבין כיצד תוכל להתפשט ברכה מרובה מהשביתה בשביעית לשש שנות העבודה. המנוחה מהעבודה המפרכת תשחרר את האדם מהלחצים שהצטברו בנפשו ובגופו. לימוד התורה יאיר את נשמתו, העמקת הקשרים עם בני המשפחה והחברים תעשיר את נפשו, ומתוך כך יוכל לחזור לעבודתו במרץ מחודש. כלומר, מהשביתה בשבת ובשביעית תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך תימשך ברכה כפולה לאושר ועושר.

השתלמות ערכית ומקצועית

יתר על כן, ראוי שחלק נכבד מלימוד התורה של כל אדם בשביעית יהיה בתחום הקשור למקצועו, כדי לרומם את ערך עבודתו. כמו כן ראוי שבשנת השביתה ישתלם כל אדם בתחומי מקצועו: חקלאים ישמעו מהחוקרים על המחקרים והפיתוחים החדשים בחקלאות, מהנדסים על המחקרים והפיתוחים החדשים בתחומם, אנשי עסקים וכספים ישתלמו בכלכלה. גם לחוקרים באקדמיה תצמח מזה ברכה, כי מן הסתם במפגש עם אנשי השטח ישמעו רעיונות וכיוונים חדשים שלא עלו על דעתם. ומי יודע, ייתכן שרק המחקרים והפיתוחים החדשים שיצמחו ממפגשי השביעית ישתלמו יותר מכל מה שהיה אפשר להרוויח בעבודה בשביעית.

מקצועות שאינם יכולים לשבות

ראוי שהשביתה בכל המקצועות תהיה בשנה השביעית המקודשת, שבה חובת השביתה בשדות, כדי שאווירת המנוחה והשלווה תתפשט על כולם, ויוכלו כולם יחד לעסוק בתורה. אולם בתחומים שחייבים לקיים עבודה רצופה, כמו הוראה, רפואה ותחבורה, נכון שבכל אחת מהשנים – שביעית מהעובדים יזכו לשנת שבתון, שבה יוכלו להינפש ולהתחזק בתורה לקראת שש השנים הבאות. כפי שכבר היום נוהגים במקצוע ההוראה, שבו בהשראת מצוות התורה תיקנו שכל מורה זכאי לשנת שבתון, כדי שינוח בה מעבודתו וימשיך ללמוד כדי להעמיק ולהרחיב את מחשבתו וידיעותיו.

היובל: חלוקה ושוויון הזדמנויות

כיוצא בזה לגבי היובל. שני יסודות ניתן ללמוד ממצוות היובל: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי הרדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל אפשר לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל ושחרור העבדים לביתם; שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב, ולבטא בחירות את מלוא כישרונם.

חלוקת חלק מההון מחדש

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה, למען השבחת החינוך לכול. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול הפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלא לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

מניעת המשברים הכלכליים

פרט לברכה שבערכים המתגלים בשביעית וביובל, כלכלנים מצאו שבערך אחת לעשר שנים מתרחש משבר כלכלי, שנובע מסחרור ועליית מחירים המובילה בהמשך לנפילות שערים, סגירת עסקים ואבטלה. משבר קשה עוד יותר, שהורס את מטה לחמם של מיליוני אנשים, קורה בערך אחת לשבעים שנה (לדוגמה, המשברים שהיו בשנת 1929 ובשנת 2008). נמצא אם כן שהשביתה אחת לשבע שנים, והשביתה העמוקה יותר ביובל, יכולות להקדים תרופה למכה, להרגיע את המשק ולאפשר צמיחה מתונה, עמוקה ויציבה.