לצה"ל אין תשובה להפגזות על שדרות בגלל הכבלים שהטיל עליו בג"ץ ● אלמלא התערבות בג"ץ, פעולות בסגנון חיסול שחאדה היו מביאות לפירוק החמאס ● תפישתם המוסרית של רוב אזרחי ישראל טובה וצודקת.
אשמת בית המשפט בכשלון ישראל
מדוע תושבי שדרות מופגזים וצה"ל לא מצליח לשים לכך קץ? האם אין לנו כלי נשק משוכללים, טובים בהרבה מאשר לאויבינו? האם אין לנו מודיעין עדכני על מקומם של ראשי החמאס?
הבעיה נעוצה בחולשה המוסרית שאחזה בנו. בעבר, כשלצה"ל היו פחות אמצעים, הצלחנו לרסק את אויבינו. כיום, עם כל הצבא הגדול והציוד החדיש, איננו מסוגלים להכריע את אויבינו, מפני שבית המשפט הניח על ידינו סייגים שכאלה, שאי אפשר יותר לנצח.
לפני כחמש שנים, חיל האוויר הפציץ בעזה את ביתו של אחד מראשי המחבלים, סלאח שחאדה. בהפצצה הוא נהרג יחד עם עוד 14 בני אדם, חלקם ילדים, רובם מבני משפחתו. אם היינו ממשיכים במדיניות זו, תוך חודשים ספורים רוב מנהיגי החמאס היו נהרגים. מעטים היו מוכנים להמשיך ולהתנדב לארגון שכל חבר בו מסכן את עצמו, את משפחתו ואת שכניו, ותנועת החמאס הייתה מחוסלת. במצב נורמאלי, פעולה כזו הייתה אמורה לקצור שבחים מכל עבר. אפילו אויבי ישראל היו מעריכים אותה על כך.
אולם לא כך היתה עמדת בית המשפט העליון. גורמים בשמאל הקיצוני הגישו שתי עתירות – האחת כנגד עצם מדיניות החיסולים, והשנייה בדרישה לחקירה פלילית כנגד מפקדי הפעולה.
בית המשפט יכול היה לדחות את עתירתם על הסף, ולטעון בצדק כי כך היא דרכה של מלחמה, וכאשר האויב מסתתר בין אזרחים, אין ברירה אלא לפגוע בו יחד עם הסובבים אותו. כך נהגו כל המדינות בכל המלחמות, והדבר אף מעוגן בחוק הבינלאומי. במקום זאת החלו לדון בעתירה בכובד ראש, תוך השמעת ביקורת על מדיניות החיסולים. אגב, לא נתפלא אם יתברר שגורמים בתוך בית המשפט מתאמים עם ארגוני השמאל הקיצוני את הגשתן של עתירות אלה, כדי לשנות את מדיניות הביטחון.
מאותה שעה לא ניתן היה להמשיך במדיניות החיסולים. המחבלים ידעו שכל זמן שהם מוקפים בבני משפחה, חייהם בטוחים. כך ניצלו רבים מראשי החמאס, ולעומת זאת נהרגו מאות מתושבי ישראל ואלפים נפצעו בפיגועים שארגון החמאס המשיך לבצע.
תפישתם המוסרית של רוב אזרחי ישראל טובה וצודקת בהרבה מתפישתם של שופטי בית המשפט העליון. הציבור הרחב מבין שיש ליהודים זכות להתקיים בארץ ישראל, ואף מותר ליהודים לנצח את אויביהם.
אך כל זמן שהציבור לא יבין עד כמה עמדותיו של בית המשפט מזיקות, נאלץ כולנו להמשיך לסבול. בשנת תש"ס, כ-74% מקרב הציבור היהודי הביע אמון רב בבית המשפט העליון. לפני מספר שבועות פורסם (ב'הארץ') כי התמיכה ירדה ל-51%. זו בהחלט התקדמות, אך עדיין רחוקה מכדי לשנות את המצב. לכן חשוב לחזור ולהזכיר את אשמתו של בית המשפט במצבנו הביטחוני הלאומי.
אשמת הממשלה והכנסת
כמובן שבית המשפט אינו האשם היחיד, ואפילו לא העיקרי. עמדת המדינה היא הבעייתית. במקום שנציגי משרד הביטחון יטענו לפני בג"ץ כי הכרחי להפגיז את בתי המחבלים, וללא כך תימשך המלחמה עד אין קץ, הם טענו כי השתדלו שלא לפגוע באזרחים, וכי מכאן ולהבא יזהרו יותר. במילים אחרות, נציגי המדינה התכופפו בפני הרוח הנושבת בבית המשפט, ובכך ויתרו על זכותה של מדינת ישראל לנצח את אויביה.
מן הסתם יטענו השרים וחברי הכנסת להגנתם כי היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה יחד עם פרקליטות המדינה מעכבים אותם מלהגשים את מדיניותם, וכל אימת שהשר מבקשם מהם לייצג עמדה ביטחונית ישראלית ברורה, הם טוענים כי אין סיכוי שתתקבל בפני בית המשפט. ואע"פ כן אין זה מנקה את הממשלה והכנסת מהאחריות הראשית. הלא היועצים המשפטיים עובדים אצל הממשלה, ולא הממשלה אצל היועצים המשפטיים. כאשר היועצים המשפטיים אינם מוכנים לבטא את עמדת השר, עליו לפטרם.
ואם אכן החוק הישראלי לקוי, אזי בכוחם ליזום חוק "מלחמה בטרור", ולקבוע בו מפורשות כי צה"ל יפגע בכל מחבל שמסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית, וכי האחריות על הפגיעה באזרחים תהיה מוטלת כולה על המחבלים או החיילים המסתתרים ביניהם. ניתן בקלות לגבות חוק זה בסימוכין מן המשפט הבינלאומי.
ניתן גם להוסיף ולקבוע בחוק כי בעת חירום, וגם בעת מלחמה מוגבלת, תינתן למפקדים בשטח יותר סמכות להחליט במי לפגוע. כמו כן תיקבע חסינות מוחלטת למפקדים וחיילים מפני כל תביעה משפטית, כל זמן שאין הפרה בוטה של הכללים הבסיסיים ביותר.
הממסד הממלכתי האנטי ישראלי ביותר
תאמרו, אם כך מדוע להאשים את בית המשפט? מפני שגם השופטים יכלו להשתמש בכללי הצדק הבסיסי ובתקדימים בינלאומיים למצבי מלחמה, ולתת לישראל לנצח את אויביה. ואחרי שבחרו עמדה אנטי ישראל, ועוד באצטלה של מוסריות, יש להוקיעם. אפשר לומר כי בית המשפט הוא כיום הממסד הממלכתי האנטי-ישראלי ביותר במדינת ישראל.
הוקעתם תקל על חברי הכנסת ליזום חקיקה שתשים סכר בפני בית המשפט. הוקעתם גם תעודד את הממשלה לשנות את הרכבו של בית המשפט.
יש לציין כי מספר שופטים אינם שותפים לעמדותיו האנטי ישראליות של בית המשפט. אולם גם הם אינם מעיזים לעמוד כנגד עמדת הרוב האנטי ישראלי, אלא מסתפקים בנקיטת שיטות של השהייה ביחס לעתירות שכאלה.
שאלה לחברי הכנסת הימניים
האם שמעתם על אחד מחברי הכנסת הימניים שהעלה הצעת חוק, שתסדיר באופן חוקי את מלחמתה של מדינת ישראל באויביה הנוכחיים?
האיסור לדון בפני בתי משפט חילוניים
נצטווינו בתורה (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ופירשו חז"ל (גיטין פח, ב): "לפניהם" היינו דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים. ואפילו אם במקרה דייני הגויים פוסקים באותו עניין כדין תורה, מכל מקום אסור לילך לדון בפניהם, שנאמר (דברים א', י"ז): "כי המשפט לאלוקים הוא", ודייני ישראל הסמוכים איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה פוסקים הלכה בשליחות אלוקית.
גם בתי המשפט שבמדינת ישראל דינם כדין "ערכאות של גויים", הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על פי תורת ישראל. וגם עליהם חלים דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"ו, ז'): "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו". אמנם "דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון המקובל לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים בבואם לפסוק הלכה צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים. אך מכל מקום, ברור שאין לשום מלכות או שלטון תוקף לבטל באופן גורף את המצווה לדון בפני דייני ישראל בדין תורה. לפיכך כל סכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על פי התורה.
וגם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בית דין כשר, עדיין נשאר האיסור לילך לערכאות בתוקפו, עד אשר יבוא התובע לפני בית דין או רב שעוסק בדיני ממונות, והם יתנו לו רשות לילך לערכאות כדי להציל את ממונו. רק לאחר קבלת רשות יוכל לתובעו בערכאות, מפני שבאופן זה הוא אינו עובר על מצוות התורה לדון בפני דייני ישראל, שכן הלך ל'ערכאות' ברשות דייני ישראל (רמב"ם שם, ועיין בספר 'דיני ממונות' לרב בצרי, ח"א שער י' פרק ה').
חיזוק בתי דין לממונות
כדי לחזק את בתי הדין לענייני ממונות, יש צורך שבתי הדין יהיו זמינים ומסוגלים לסיים כל דיון תוך זמן קצר. וכפי שאמרו חכמים (ע' סנהדרין ז, א), שהסכסוכים שבין אדם לחבירו דומים לסדק בסכר, שבתחילה אפשר לסותמו בקלות, ואם לא יסתמוהו מיד, הסדק יתרחב, ומים רבים יחלו לשטוף דרכו, ואז כבר לא ניתן יהיה לסתום את הסדק, מפני שהסכר כולו יקרוס בשטף המים. כך המריבה, אם פוטרים אותה בתחילתה, שני הצדדים מתפייסים וחוזרים להיות חברים. אך אם לא פטרוה בתחילתה, הרי השנאה נקבעת בלבבות וקשה מאוד להוציאה. לכן הזהירו חכמים שלא לענות את הדין, היינו שלא לעכב את מתן פסק הדין (עיין אבות ה', ח').
מצוות התורה שיהיו בתי הדין זמינים
וכן צוותה התורה להעמיד שופטים בכל עיר ועיר, שנאמר (דברים ט"ז, י"ח): "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך". והשופטים צריכים לשבת בשער העיר, במקום שבו כל העם עוברים, כדי שיהיו זמינים לכל, וכך כל סכסוך יוכל להתברר לפניהם מיד. ואף פסק הדין היה מתבצע במהירות, ואם היה אחד מהנידונים מסרב לקיים את הדין, היו השוטרים שעומדים לרשות בית הדין אוכפים באופן מיידי את המשפט.
בתחילה לא היו ימים מיוחדים שבהם בית הדין היה יושב לדון, אלא בכל ימות החול היו יושבים מן הבוקר ועד הצהרים (רמב"ם הלכות סנהדרין ג', א'). ואחר תקנת עזרא היו יושבים בכל יום שני וחמישי, שכן ראה עזרא שברוב המקומות אין צורך לדון בכל יום. וקבע לדון בימי שני וחמישי, מפני שאז היו בני הכפרים מגיעים לערים, וכך יכלו גם בני הכפרים לברר את סכסוכיהם בפני השופטים.
