הגיורים המקילים באמריקה – הרב מאור קיים והרב דוד שץ

לאורך יותר ממאה שנה, כדי למנוע טמיעה בגויים והתבוללות, נהגו רבנים ודיינים בצפון אמריקה לגייר תוך ידיעה שהמתגיירים מתכוונים לשמור לכל היותר רק חלק מהמצוות

הרב מאור קיים והרב דוד שץ

כ"ט בתמוז תשפ"ב, 28.07.22, 10:26

בשבע 1005

https://www.inn.co.il/news/572657

הגיורים המקילים באמריקה – להורדה בקובץ PDF

במאמר זה נעמוד על הגיורים שהיו נהוגים בקרב רבנים ודיינים אורתודוקסיים בארצות הברית ובקנדה בין שנת ת"ר לשנת תש"מ לערך (1840–1980). מהבירור שנעשה עולה כי בשל חשש התבוללות, המנהג הרווח בתקופה זו היה לגייר גם כאשר הדיינים ידעו כמעט בוודאות שהגרים לא ישמרו מצוות כהלכתן.

למיטב ידיעתנו, התיעוד המוקדם ביותר של גיורים בצפון אמריקה תוך ידיעה שהמתגיירים אינם שומרים מצוות כהלכתן הופיע בשנת תרי"א (אוקטובר 1850) ב־The Asmonean. בגיליון זה מתוארת "תעשיית גיורים" והכותב, הרב שמואל מאיר יצחק, רב קהילת 'שערי תפילה' בניו יורק, מציין שככלל, לאחר הגיור הגרים אינם מראים "any evidence of religion" (שום סימן של דתיות).

בשנת תרכ"ה (1865) פרסם הרב יששכר בער אילוואי, תלמיד החתם סופר, שבארצות הברית מתקיימים הכי הרבה גיורים בעולם. במקביל, הוא מחה על כך שהגרים מצטרפים לעם ישראל אך לא לדת ישראל, כלומר – אינם שומרים מצוות אחר הגיור (The Occident, 1865).

במאה השנים הבאות ישנו תיעוד רחב לכך שהמנהג לגייר במציאות זו נעשה רווח מאוד.

בשנת תרע"ח (1918) תיאר הרב חיים הירשנזון: "כאשר מקבלים גרים היום באמעריקא, אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך, מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת" (אלה דברי הברית ח"ג כא, א).

בשנת תש"י (1950) כתב הרב משה פיינשטיין: "הגיורת הזאת, שמסתמא היא כרוב גיורות שבמדינה זו שרק בפיהן אמרו שקיבלו המצות אבל האמת שרוב המצוות, ואולי כל המצוות, לא קיבלו, כמו שרואין שתכף מחללות שבת ואין שומרות איסור נידה, כי גם בעליהן היהודים בעוונותינו הרבים הם מופקרים לעבור כל מצוות התורה" (אג"מ יו"ד א, קצד).

חשוב לציין שאף שהרב פיינשטיין התנגד למדיניות גיור זו, הוא הדגיש בכמה תשובות שהוא אינו רוצה למחות, "כי יש הרבה רבנים בנוי יורק מקבלין גרים כאלו, וממילא אין לי לומר בזה איסורין… וכבוד תורתו הרב יעשה כפי הבנתו ודעתו וכפי הדוחק" (אג"מ א, יו"ד קנט; ועיין אג"מ א, אה"ע כז).

על מנהג זה העידו עוד רבים, ראו: דת ישראל (ניו יורק תר"ס, כרך ב, עמ' קנד); תפארת יוסף (לונג איילנד תש"ג, א, א; ב,יג); נזר הקודש (ניו יורק תש"ה, בכורות עמ' 130); משנת אברהם (טורונטו תשל"ח, לא תעשה קט"ז, עמ' רע"ד), ועוד.

הביסוסים לגיור באופן זה

כמה מפוסקי הלכה באמריקה נימקו, הגדירו וביססו את השיטה. בשנת תרע"ח (1918) הרב חיים הירשנזון, בעל שו"ת מלכי בקודש ורבה של הובוקן בניו ג'רזי, נימק שעיקר הגיור הוא הכניסה לעם ישראל, כלומר לנהוג כפי שרוב היהודים נוהגים. הוא ביאר שאפילו גיורה של איזבל בת מלך צידון היה כשר, למרות שהיא בוודאי התכוונה לעבוד עבודה זרה או ללכת בחטאות ירבעם. על פי זה התייחס לגיורים המקובלים בארצות הברית, שרובם מחללי שבת, ונימק: "אולי מקבלים אותם (מכיוון) שלא פירשו את עצמם בזה מן הכלל". ומסיים שהדבר צריך הכרע.

כארבע שנים לאחר מכן, בשנת תרפ"ב (1922) שאל הרב שמואל ילוב, רבה של סירקיוז שבניו יורק, את רבני אירופה אם ניתן להקל בגיור בנות זוג של יהודים כאשר ברור לבית הדין שלא ישמרו שבת לאחר גיורן, כפי שבני הזוג היהודים שלהן אינם שומרים שבת, "מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר". והנימוק: "אולי ימצאו איזה דרך לבל יידחו אלו הנידחים" (התבונה, שנה א, סימן יג).

בתגובה השיב הרב בן ציון חיים נטלוביץ', תלמידו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי ומגאוני אמריקה, כי גם במצב הזה, גיור בנות הזוג הוא המעשה הנכון. לדברי הרב נטלוביץ', כיוון שבני הזוג הללו העדיפו להתחתן כדת משה וישראל למרות שיכלו להתחתן בנישואים אזרחיים, יש להחשיב את גיורן של הנשים כגיור לשם שמיים שיש לעורכו לכתחילה. והגדיר שאין עיכוב בכך שלא תשמורנה את כל המצוות, כיוון ש"דווקא אם משיירים הם בעת הקבלה – שמתנה בפירוש שאין מקבל עליו – זה נקרא 'גוי שבא לקבל חוץ מדבר אחד', שאין מקבלין אותן. אבל אם הוא מקבל עליו הכול ואין משייר בקבלתו, הרי הקבלה הייתה בשלמותה" (התבונה, שנה ב, סימן טו). באותו גיליון של כתב העת 'התבונה' השיב גם הרב שלמה נתן קוטלר לרב ילוב, וגם הוא התיר (שם סימן כ).

מאוחר יותר, בשנת תש"ד (1944), הרב יעקב מסקין הביע עמדה דומה. בספרו אבן יעקב (חגיגה, סימן מד) תיאר כיצד רבים מאוד הם הבאים להתגייר באמריקה, ו"ליבי נוקפי מפני כמה חששות". אחד החששות הוא ידיעתו בתור דיין שהגרים אינם שומרים את המצוות לאחר הגיור, אולם ביסס את המנהג בכך שאין קשר בין הקבלה העקרונית בשעת הגיור ובין הצורה שבה הגר נוהג לאחר הגיור, כיוון ש"הקבלה הייתה על כל המצוות. ואחר כך כשאינו משמר את המצוות – הוא נענש על זה כמו ישראל… אבל בעת מעשה מקבל על עצמו ליכנס תחת כנפי השכינה".

גם הרב אברהם אהרן פרייס, תלמיד האבני נזר, אב"ד טורונטו וממנהיגי יהדות קנדה, צידד בעמדה זו. בספרו משנת אברהם (ל"ת קטז, נדפס בתשל"ח, 1978) הוא מתאר שמעשים שבכל יום שמקבלים גרים גם כאשר "הבית דין יודע מראש שאין בדעתם של אלו הבאים להתגייר לקיים את מצוות התורה… אין כאן אפילו ספק שיקיימו". הרב פרייס מנמק שדי בכך שאמונתם של הגרים בא־ל אחד ובאמיתות התורה יציבה וכנה: "הגרים הנ"ל גם כן מודים בא־ל אחד וכופרים בעבודה זרה, אלא שאין מקבלים עליהם בכל ליבם למלאות את חוקי התורה, מפני שנראה להם כעול כבד שאינם יכולים לשאת אותו". וחתם בדחיית שיטתו המפורסמת של הבית יצחק (ח"ב, יו"ד ק) שהתחייבות בפועל לקיים את כל המצוות מעכבת את הגיור.

קבלה בדיעבד

גם מפוסקי ההלכה שראו עצמם מחויבים באופן עקרוני לשיטה המחמירה ודרשו התחייבות כנה לשמירת המצוות, בפועל, בשעת הדחק, קיבלו גרים שלא תכננו לשמור מצוות, וזאת על סמך אמירת הגר בשעת הגיור.

בשנת תש"מ (1980) בכת העת 'הדרום' (סג, עמ' 251) התפרסם מאמרו של הרב צבי מגנצא, רב קהילת בית הכנסת הגדול בסנט לואיס ותלמידם של הרב יעקב משה חרל"פ ור' שמעון שקופ. הרב מגנצא כתב שמחד "אסור לנו לקבל נוכרים שאינם מתגיירים כהלכה", אך מאידך, יש להתחשב במצב המורכב "שאם לא נגייר אותם כדין, לא נעצור בעד מגפת נישואי תערובת, ואפשר מאוד שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע". על כן הכריע להמשיך במדיניות הגיורים המקובלת, ואף ערך בעצמו גיורים מסוג זה. לדבריו, הדיינים בוחרים להאמין שהגר הרהר תשובה בשעת הגיור: "מאמינים אנו שבאותה שעה באמת כוונתו טובה ורצויה ומקבל עליו את עול התורה, ודמי להא דאמרינן בקידושין מט, ב, 'על מנת שאני צדיק – אפילו רשע גמור, מקודשת', שמא הרהר תשובה בדעתו… ורק אחר כך נכשל ואינו מקיימן". והוסיף שלאחר הגיור, למרות שהגר לא ישמור מצוות – הגיור אינו פוקע, ואין כוח בידי אף בית דין להפקיעו.

מדיניות הגיורים בצפון אמריקה היא דוגמה למנהג שהיה רווח במרכזים יהודיים רבים ברחבי העולם, לגייר גרים מתוך סבירות גבוהה מאוד שלא ישמרו את המצוות כהלכתן, על מנת למנוע התבוללות והיטמעות בגויים.