אחת התופעות המרתקות, ולעיתים המתסכלות ביותר בחיינו, היא הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו עושים.
אנחנו רוצים להיות הורים קשובים וסבלניים, ובכל זאת מוצאים את עצמנו חסרי סבלנות דווקא כלפי היקרים לנו ביותר. אנחנו יודעים כמה חשוב לשמור על הבריאות, ובכל זאת מתקשים לשנות הרגלים. אנחנו רוצים ללמוד, להתפלל בכוונה, להשקיע בזוגיות ובמשפחה, אבל לא תמיד מעשינו משקפים את רצונותינו.
מדוע זה קורה? הרי אנחנו באמת רוצים! אז למה איננו עושים?
הקול קול יעקב והידיים ידי עשו
אחד הרגעים הדרמטיים בפרשה הוא המפגש בין יעקב ליצחק בשעה שיעקב בא לקבל את הברכות. יצחק שכהו עיניו מנסה לזהות את בנו ומכריז:
"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב).
בפשט הפסוקים, יצחק מזהה סתירה בין הקול שהוא שומע לידיים שהוא ממשש. אבל אפשר לראות בדברים גם משל עמוק לחיינו.
הקול מבטא את עולמנו הפנימי, את האמונות, הערכים, השאיפות והרצונות. הידיים מבטאות את המעשים, ההרגלים והבחירות היום-יומיות.
האם הידיים שלנו פועלות בהתאם לקול שלנו? האם החיים שאנחנו חיים מבטאים את החיים שאנחנו רוצים לחיות?
אין דבר העומד בפני הרצון – חוץ מעוד רצון
אנחנו רגילים להסביר את הפער בין הרצונות למעשים כחולשה של כוח הרצון. אילו רק היינו נחושים יותר, ממושמעים יותר, היינו מצליחים.
אבל ייתכן שהבעיה אינה שאין לנו מספיק רצון. הבעיה היא שיש בתוכנו כמה רצונות, המושכים לכיוונים שונים.
הרב שלמה משה עמאר מביא דברים נפלאים ששמע מהרב יעקב פינק זצ"ל, שהקשה על האמירה המפורסמת: "אין לך דבר העומד בפני הרצון".
הרי אנו רואים אנשים שרוצים בכל ליבם להיות גדולים בתורה ובעבודת ה', ואינם מצליחים. כיצד ייתכן הדבר?
ומה בכל זאת עומד בפני הרצון?
עוד רצון!
ועוד רצון…
ועוד רצון…
ובלשונו:
"וְהֵשִׁיב תְּשׁוּבָה נִפְלָאָה, דְּבֶאֱמֶת אֵין כֹּחַ בָּעוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד נֶגֶד הָרָצוֹן, וְאוּלָם רָצוֹן נֶגֶד רָצוֹן, כֵּן יָכוֹל לַעֲמֹד, דְּזֶה רָצוֹן וְזֶה רָצוֹן".
ומסביר שהאדם רוצה להתעלות, אך בד בבד רוצה ממון, נוחות והנאות שונות. רצונותיו מתנגשים זה בזה, ולכן אינו מצליח לממש את שאיפתו.
אני רוצה להקדיש זמן לילדים, אבל גם רוצה להצליח בעבודה ולהרגיש משמעותי.
אני רוצה לשמור על הבריאות, אבל גם רוצה את ההנאה והנחמה שהאוכל מעניק לי.
אני רוצה להתפתח, אבל גם רוצה להימנע ממאמץ ומתחושת כישלון.
לעיתים הרצון הראשון גלוי ומודע, ואילו השני נסתר מאיתנו. וכך הקול אומר דבר אחד, אבל הידיים פועלות על פי רצון אחר.
לא תמיד המעשים שלנו מעידים שאיננו רוצים מספיק. לפעמים הם מעידים שיש בתוכנו רצון נוסף שעדיין לא הכרנו.
הסתירות הפנימיות של עשו
הרב חרל"פ, בספרו מי מרום – נימוקי המקראות, עומד על סתירה מופלאה בהתנהגותו של עשו.
כאשר עשו מגלה שיעקב קיבל את הברכות, הוא זועק "צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד". ברור שהוא מאמין בכוחן של הברכות ומשתוקק אליהן.
אלא שמיד לאחר מכן הוא אומר: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כז, מא).
כיצד הדברים מתיישבים? אם עשו מאמין בברכת יצחק שיעקב יהיה גביר לאחיו, כיצד הוא חושב להורגו ולבטל את הברכה?
ומבאר הרב חרל"פ:
"אָכֵן כָּךְ הוּא הַגּוֹרָל שֶׁל הַבִּלְתִּי נִצְחִיִּים, אֵין מַעֲמָד לְדִבְרֵיהֶם, מְלֵאִים הֵם סְתִירוֹת מִינֵיהּ וּבֵיהּ וּמִתְחַלְּפִים וּמִשְׁתַּנִּים".
ומוסיף הרב חרל"פ:
"אָמְנָם לֹא כָאֵלֶּה הֵם יִשְׂרָאֵל הַדְּבֵקִים בֵּאלֹקִים חַיִּים, מְקוֹר הַנִּצְחִיּוּת… אַף לְדֵעוֹתֵיהֶם וּלְמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם יֵשׁ הֶמְשֵׁךְ וְנִצְחִיּוּת".
ישראל הדבקים באלוקים חיים, מקור הנצחיות, מחברים את רגעי חייהם למהלך אחד בעל המשכיות ומשמעות.
עשו חי את הרגע. ברגע אחד הוא מאמין בברכה, וברגע הבא הכעס והרצון לנקמה משתלטים עליו.
חיים של נצחיות הם חיים שבהם הרצונות והמעשים אינם אוסף של רגעים מנותקים, אלא מצטרפים לכיוון אחד, עמוק ומשמעותי.
איך מחברים את הקול לידיים?
בדרך כלל, כשאנחנו מגלים פער בין רצונותינו למעשינו, אנחנו ממהרים להחליט החלטות חדשות ולהבטיח שממחר הכול ישתנה.
אבל אולי כדאי להתחיל דווקא בשאלה אחרת.
במקום לשאול רק: למה אני לא עושה את מה שאני רוצה? נשאל: איזה רצון נוסף פועל בתוכי? מה אני מרוויח מההתנהגות שאני מבקש לשנות?
למשל, אדם שמקדיש יותר מדי זמן לעבודה עשוי לגלות שמאחורי ההתנהגות מסתתר רצון עמוק להערכה, לביטחון או לתחושת ערך. כשהוא מזהה את הרצון הזה, הוא יכול לחפש דרכים נוספות לתת לו מענה, בלי לוותר על משפחתו.
ההכרה ברצונות הנסתרים מאפשרת לנו להפסיק להילחם רק בהתנהגות ולהתחיל להבין את מה שמניע אותה.
ומכאן מגיע השלב הבא, שהדגיש הרב פינק: לבחור מהו הרצון העמוק והמרכזי שצריך להוביל את חיינו, ולסדר את שאר הרצונות לאורו.
ואז לבחור צעד קטן, ממשי וברור, שיבטא אותו במעשים.
לתת לידיים לבטא את הקול
פרשת תולדות מזמינה אותנו לחיים של אחדות פנימית, שבהם הרצונות, הערכים והמעשים הולכים ומתחברים.
אני מזמין אתכם השבוע לעצור ולשאול:
איפה בחיי יש פער בין הקול שלי לידיים שלי?
איזה רצון נוסף, אולי נסתר, גורם לי לפעול בניגוד למה שאני באמת רוצה?
מהו הרצון העמוק שאני בוחר לתת לו להוביל את חיי?
ומהו הצעד האחד שאעשה השבוע כדי שהידיים שלי יבטאו טוב יותר את הקול הפנימי שלי?
כי בסופו של דבר, איננו רוצים רק לדבר על החיים שאנחנו מאמינים בהם. אנחנו רוצים לחיות אותם!