אחת הבעיות הגדולות בחיינו היא שאנחנו כל הזמן רצים. ממשימה למשימה, מפגישה לפגישה, מעיסוק לעיסוק. אנחנו רוצים להספיק עוד ועוד, לעשות ולהתקדם, אבל לפעמים דווקא בתוך המרוץ שוכחים לעצור ולשאול: לאן אנחנו רצים? מה באמת חשוב לנו? והאם הדרך שבה אנחנו חיים מקרבת אותנו אל האדם שאנחנו רוצים להיות?
השבוע ננסה ללמוד מיצחק אבינו על חשיבותה של העצירה, ובעיקר על סודם של רגעי המעבר בחיינו.
לשוח בשעה שהיום פונה
בפרשתנו נאמר:
״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים״ )בראשית כד, סג(.
חז״ל מלמדים: ״יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה״, ומבארים: ״אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה״ (ברכות כו ע״ב).
מדוע מדגישה התורה שיצחק יוצא דווקא ״לפנות ערב״? מה משמעותה של השעה הזאת?
נדמה לי שיש כאן יסוד גדול. יצחק יוצא לשוח כשהיום פונה אל הערב, בשעת המעבר מן היום אל הלילה. דווקא אז הוא עוצר, מתפלל ומשוחח עם הקב״ה.
זהו גם זמן של מעבר בין שני מישורים בחיי האדם: מן העבודה אל הבית, מן החוץ אל הפנים. בעבר ההבחנה הייתה חדה יותר: עבדו בחוץ בשעות האור והתכנסו הביתה עם החשיכה. גם היום, אף ששעות חיינו השתנו, המעבר מן העיסוקים שבחוץ אל החיים שבבית דורש מאיתנו שינוי של תשומת הלב.
ומעניין שגם בחיי יצחק עצמו זהו רגע של מעבר. שרה אימו נפטרה, והוא עומד לקראת הקמת ביתו עם רבקה. בין הבית שבו גדל לבית שהוא עתיד לבנות, בין האבל לנחמה, הוא יוצא לשוח עם הקב״ה.
בין הערביים — המעבר הוא תהליך
על קרבן התמיד נאמר:
״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ )שמות כט, לט).
רש״י מסביר ש״בין הערביים״ מתחיל לאחר חצות היום, כשהשמש נוטה מערבה. אלו השעות שבין תחילת עריבת היום לבין תחילת הלילה. הרמב״ן מרחיב בביאור הלשון ומסביר שמילת ״בין״ משמשת כאן במשמעות ״בתוך״: בתוך זמן הערביים, שבו היום הולך ומעריב (שמות יב, ו).
מכאן אפשר ללמוד רעיון לעבודת הנפש :המעבר אינו מתרחש רק כשהשלב הקודם מסתיים. הוא מתחיל כבר כשהכיוון משתנה.
לאחר חצות השמש עדיין מאירה, העולם פעיל והמלאכה בעיצומה, ובכל זאת כבר החלה הפנייה אל הערב. כך גם בחיינו: כדי לעבור נכון מן העבודה לבית, מן העשייה למנוחה ומן החוץ אל הפנים, אין די לסיים את הפעילות הקודמת. צריך להכין גם את הלב למפגש הבא.
זו משמעות מיוחדת שאפשר למצוא בתפילת מנחה. בתוך היום, עוד לפני שהעשייה הסתיימה, אנחנו עוצרים ופונים אל הקב״ה. העצירה הזאת מאפשרת לנו להתבונן במה שעבר עלינו ולהתכונן להמשך.
שלוש תפילות — שלושה רגעי מעבר
כשמתבוננים בשלוש התפילות שתיקנו האבות, מגלים דבר נפלא: כל התפילות שלנו קשורות למעברים שבמהלך היום.
שחרית מלווה את המעבר מן הלילה אל היום. האדם מתעורר משנתו אל חיים שניתנו לו מחדש. הוא מודה לקב״ה, מבקש על היום שלפניו ומכוון את דרכו. לפני שהוא נשאב למשימות ולדרישות, הוא נזכר לפני מי הוא עומד ולשם מה הוא פועל.
מנחה יוצרת עצירה ומעבר בתוך היום. האדם נמצא בעיצומה של העשייה, והיום כבר פונה אל הערב. הוא נדרש להניח לרגע את עיסוקיו, להתרומם מעל המרוץ ולחדש את הקשר עם הקב״ה. בתוך העשייה החיצונית נפתח מקום להתבוננות פנימית, ומתוכה אפשר לחזור אל החיים בכוחות ובכוונה מחודשים.
ערבית מלווה את המעבר מן היום אל הלילה. האדם יוצא מיום של פעילות אל שעות החשיכה והמנוחה. הוא שב ומכריז על אמונתו, מבקש שמירה ומפקיד את עצמו בידי הקב״ה.
התפילות מעניקות אפוא ליום מבנה של פתיחה, עצירה והתכנסות. הן מלמדות אותנו לתת מקום למה שעבר עלינו ולהתכונן למה שעומד להגיע. כך המעברים, שאנחנו נוטים לחלוף דרכם בלי לשים לב, נעשים זמנים של קרבת אלוקים והתחדשות.
התפילה — המזון של הנשמה
רבי יהודה הלוי מסביר בכוזרי את חשיבותן של התפילות באמצעות משל:
״וְהַסֵּדֶר הַזֶּה לַנֶּפֶשׁ כְּסֵדֶר הַמָּזוֹן לַגּוּף״ )מאמר שלישי, ה).
כשם שכוח הסעודה מלווה את הגוף עד לסעודה הבאה, כך ברכת התפילה מלווה את הנפש עד לתפילה הבאה. במהלך העיסוק בעולם הנפש הולכת ונעכרת, והתפילה שבה ומזככת אותה.
אנחנו מכירים זאת היטב. הטרדות מתרבות, המחשבות מתפזרות, ולעיתים אנחנו שוכחים את הערכים והמטרות שלמענם אנחנו פועלים. אפשר לעשות הרבה, ובתוך כך להתרחק מן הכוונה שממנה התחלנו.
התפילה מחזירה אותנו אל מקור הכוח. היא מאפשרת לנו לעבד את מה שעבר עלינו, להודות על הטוב, לבקש על החסר ולבחור מחדש את הדרך שבה נמשיך. זהו גם כוחם של רגעי המעבר: הם נותנים לנו הזדמנות לחדש את הכיוון תוך כדי החיים.
דקה שיכולה לשנות את הערב
אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מעולם האימון הוא החשיבות העצומה של רגעי המעבר.
ניקח אדם שחוזר הביתה אחרי יום עבודה עמוס. הוא התמודד עם קשיים, אולי כעס או התאכזב, וכעת הוא מגיע אל האנשים החשובים והאהובים ביותר בחייו. אבל בלי עצירה, הוא עלול להביא אליהם את כל המתחים והטרדות של היום. גופו בבית, ומחשבותיו עדיין בעבודה.
ומה יקרה אם לפני פתיחת הדלת יעצור לדקה? יחשוב על אשתו, על ילדיו ועל האנשים שהוא עומד לפגוש, וישאל: איזה בעל אני רוצה להיות הערב? איזה אבא? מה חשוב לי להעניק להם? איך אבטא אהבה, הקשבה וסבלנות כבר בדקות הראשונות?
אולי יחליט להניח את הטלפון, לברך בחיוך ולשאול איך עבר היום — ואז להקשיב לתשובה.
אין צורך להתכחש למה שהיה בעבודה. אפשר לרשום עניין שדורש טיפול ולקבוע מתי נחזור אליו. אבל כעת אנחנו בוחרים להפנות את הלב אל מי שנמצא מולנו.
הדבר נכון גם לפני פגישה חשובה, שיעור, שיחה עם ילד ואפילו לפני שיחת טלפון. עצירה קצרה מאפשרת לשאול: מה אני מביא איתי מן המפגש הקודם, ומה האדם שמולי זקוק לקבל ממני עכשיו?
רגע המעבר מאפשר לנו להפסיק להיגרר אחרי מה שהיה ולהתחיל לבחור כיצד לפגוש את מה שבא.
שלוש עצירות בתוך היום
בעקבות ההתבוננות בשלוש התפילות, אני מציע כלי מעשי שאני מלמד גם בתהליכי האימון: שלוש עצירות קצרות ביום.
בבוקר — לפתוח בהודיה ובכוונה. אנחנו מתחילים ב״מודה אני״, ובהמשך מודים בברכות השחר על הטוב שהקב״ה מעניק לנו. לצד ההודאה, כדאי להקדיש חמש דקות לחמש שאלות:
- על מה אני מודה הבוקר?
- מי אני רוצה להיות היום?
- מהו הדבר החשוב ביותר שארצה לקדם?
- למי אני רוצה לעשות טוב?
- מהי החלטה קטנה ומעשית שאוכל לקיים היום?
באמצע היום — לעצור במעבר אחד. למשל, בין העבודה לבית. לדקה אחת לשאול: מה אני מניח בצד לעת עתה? לאן אני נכנס עכשיו? ואיזה אדם אני רוצה להיות בחלק הבא של היום?
בערב — לסיים בהודיה ובלמידה. פעמים רבות אנחנו נרדמים עם רשימת הדברים שלא הספקנו. אפשר לתת מקום גם לטוב שהיה ולהתקדמות שהתרחשה. לשם כך נקדיש חמש דקות לארבע שאלות:
- מהם שלושה דברים טובים שהיו לי היום?
- במה הצלחתי או התקדמתי?
- מה למדתי, ומה ארצה לעשות אחרת?
- מה חשוב לי לקדם מחר, ומה יהיה הצעד הראשון?
כך אנחנו מתבוננים גם במה שצריך תיקון, מתוך עין טובה ואמון בקב״ה לקראת היום הבא.
לעצור כדי להתקדם
נחזור ליצחק היוצא לשוח בשדה לפנות ערב. דווקא בשעה שהיום משנה כיוון, הוא עוצר ומתפלל.
גם אנחנו רוצים לבנות, ליצור, להשפיע ולעשות טוב. כדי להמשיך בכך לאורך זמן, אנחנו זקוקים לרגעים שיחדשו בנו את הכוחות ואת הכוונה, ויאפשרו לנו לבדוק אם אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון.
החיים שלנו נמדדים גם באדם שהיינו בתוך העשייה: בטוב שהוספנו, באהבה שהענקנו ובקרבת אלוקים שזכינו לה.
ולפעמים, כדי לחיות חיים גדולים יותר, צריך לעצור לרגע, להתבונן, לבחור — ואז להמשיך.