הרב גור גלון
הנשיאים – נציגי עם ישראל
פרשתנו מאריכה מאוד בתיאור קורבנות הנשיאים. בשנים הקודמות, דנו במשמעות החזרה על אותם הקורבנות פעם אחר פעם, והפעם ננסה להבין את מהותם של הקורבנות, שהרי אין ספק שהמקום הרחב שהתורה נותנת להם, מעיד על חשיבותם הגדולה של קורבנות אלו.
אך בטרם נדון במהות קורבנות הנשיאים, נעיין מדוע כתבה התורה את הקורבנות דווקא בפרשתנו, הרי קורבנות הנשיאים הוקרבו בחנוכת המשכן שהייתה בראש חודש ניסן, ואילו ספר במדבר פתח במניין שהחל בראש חודש אייר, כך שמבחינת התאריך חוזרת כעת התורה לאחור. (אף על פי ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", כבר כתבו הראשונים שיש ליתן טעם מדוע לפעמים הכתובים נכתבים שלא כסדרם). בנוסף, גם מבחינת התוכן, היה יותר מתאים לכאורה לכתוב את קורבנות הנשיאים בספר ויקרא אשר בו עוסקים בקורבנות ובפירוטם.
התשובה לשאלה זו קשורה ככל הנראה למהותו של ספר במדבר. ספר במדבר הוא הספר שמתאר את מעשיהם של ישראל. עד עתה עסקנו בעיקר בהנהגה האלוקית את עם ישראל, ובספר במדבר אנו חושפים את הכוח האלוקי הנמצא בתוך עם ישראל. הנשיאים – מנהיגי העם שכמעט ולא הוזכרו עד עתה – מקבלים בספר במדבר מקום נרחב.
בשבוע שעבר בפרשת במדבר, ראינו שהתורה מונה את שמות הנשיאים, ובפרשתנו, פרשת נשא, אנו קוראים על קורבנותיהם, ובהמשך, בפרשת שלח-לך נקרא על חטאם הגדול של נשיאי השבטים – חטא המרגלים (אמנם היו אלו אנשים שונים אך החטא קשור גם לתפקידם כנשיאים).
כפי שאמרנו, עניינם של הנשיאים הוא הכוח האלוקי המתגלה דרך עם ישראל. הביטוי המובהק לכך הינו קורבנות הנשיאים. קורבנות אלו הם תוצאה של יוזמה אנושית, ללא כל ציווי והוראה מגבוה. כפי שמתאר זאת המדרש, לאחר שכבר לא היה המשכן חסר כלום, חיפשו הנשיאים איזו תוספת הם יכולים להוסיף ולתרום.
כלי מחזיק ברכה
ובאמת, כשאנו מתבוננים בפסוקים, אנו רואים שהקורבן הבסיסי שהנשיאים הביאו היה העגלות. העגלות מייצגות את התנועה וההתקדמות, התוספת והיצירתיות.
עוד דבר שבולט מאוד בקורבנות הנשיאים, הוא שהתורה לא מסתפקת רק בציון הדברים שניתן להקריב על גבי המזבח, אלא מתארת את הכלים שבהם הובאו.
"ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן… ויהי המקריב… וקורבנו קערת כסף אחת שלושים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש… כף אחת עשרה זהב…".
כמדומה שהדגשת הכלים באה ללמד על מהות היצירה האנושית. כל השפע, הברכה והחיות הינם עניין אלוקי, ותפקיד האדם הוא להכין בתוכו כלים לקליטת השפע. האדם צריך להיות קערה – ולא סתם קערה אלא קערת כסף – קערה המלאה בכיסופים וברצון עצום לקלוט את השפע האלוקי. כמו כן, על האדם להיות עגלה – אשר מעבירה את השפע ומפיצה אותו בעולם. ככל שאדם יותר משתוקק ונכסף לקלוט את השפע האלוקי, כך הוא זוכה להיות מתאים יותר לרצון האלוקי.
חז"ל מציינים נס גדול התרחש בקורבנות הנשיאים, אף על פי שכל אחד ואחד מהנשיאים החליט לבדו מה להביא – הקורבנות של כל הנשיאים התאימו והיו שווים זה לזה בצורה מלאה. ההתאמה מעידה על כך שהנשיאים כיוונו לרצון האלוקי הנמצא בלב עם ישראל.
הם מכונים 'נשיאים' כיוון שליבם נשא אותם, בדומה למקום נוסף בו אנו מוצאים את נשיאת הלב, אצל הנשים שטוו את יריעות המשכן על גבי הבהמות. המפרשים מבארים שאף על פי שהנשים לא הורגלו במלאכות אלו, שהרי הן היו שפחות במצרים, ליבן נשאן לכך והתעוררה בהם היוזמה והאומץ לעשות. זוהי גם גדולתם של הנשיאים וזוהי גם הסיבה שבפרשתנו אנו מוצאים את הנזיר ואת הסוטה, שעניינם, יוזמות אנושיות היוצאות מהסדר הרגיל- לטוב ולמוטב.
לרצות להתברך
עניין זה בא לידי ביטוי גם בברכת הכהנים המופיעה בפרשתנו, בה אנו רואים שבכדי שברכת ה' תתפשט בעולם, נדרשת פעולה של הכהנים. הפעולה האנושית והרצון האנושי לברך את ישראל באהבה, נדרש כדי להמשיך את ברכת ה'.
יתרה מכך, מצאנו שתי הלכות בברכת כהנים שמלמדות על הצורך להפוך עצמנו לכלים המכילים את הברכה:
1. התורה מצווה 'אמור להם', מכאן למדו להלכה שהשליח ציבור צריך לקרוא לכהנים ולומר להם את הברכה. כלומר, הכהנים אינם מתחילים לברך עד ששליח הציבור, בשם הציבור כולו, אומר להם שאכן יש רצון של הציבור בברכתם.
2. הציבור צריך להתייצב מול הכהנים. על פי ספר חרדים, שהביאו המשנה ברורה להלכה, ישנה מצווה דאורייתא להתייצב מול הכהנים ולרצות להתברך. דבר זה מבליט את הצורך ברצון וביוזמה שלנו כדי שברכת ה' תופיע.
גם בחג השבועות הבא עלינו לטובה, בולט הדבר מאוד, שהרי המנהג המקובל בישראל הוא לימוד התורה במשך כל הלילה. מנהג זה הוא יוזמה והתנדבות שלנו (שהרי אין ציווי על כך). זהו ביטוי לרצון ולהשתוקקות שלנו, לקבל ולהתקשר לתורה במסירות נפש ולשאיפה שלנו להיות כלים כמה שיותר גדולים לקבל את שפע הקדושה היורד אלינו כל שנה ממרומים כפי שהיה במעמד הר סיני.
ההשתוקקות והרצון מתאימים דווקא בחג השבועות, חג שהביטוי היחיד שלו בתורה הוא הקרבת שתי הלחם – קורבן הציבור היחיד העשוי מחמץ. יש כאן אמירה יסודית של התורה, בחג זה צריכה להופיע היוזמה והרצון שלנו.
יהי רצון שנזכה לחדש בחג השבועות חידושים גדולים ולפתוח את נשמותינו להיות קערות ועגלות להכיל ולהפיץ את ברכת ה' הניתנת לנו.
