הרב גור גלון
אש זרה
בפרשתנו אנו שומעים על היום הגדול והמופלא של חנוכת המשכן, יום של התגלות אלוקית נדירה ועליונה אל כל עם ישראל – "וירא כבוד ה' אל כל העם וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". יחד עם זאת, בתוך אותה השמחה מתרחש גם אירוע נוראי – "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".
קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לברר ולבאר את חטאם של בני אהרון. על פי לשון הכתוב בפרשתנו החטא היה הקרבת אש זרה, דבר שכתוב מפורשות בעוד שני מקומות בתורה (במדבר ג,ד; כו,סא).
בפרשת אחרי-מות התורה מתייחסת לכך בלשון מעט אחרת, "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו". לא מוזכרת האש הזרה אותה הקטירו בני אהרון, אלא רק מוזכר שהתקרבו יתר על המידה לה'.
באופן פשוט, גם פסוק זה רומז לאותו העניין – האש הזרה שהקריבו היתה מתוך רצון להתקרב לה', אלא שזו כבר הייתה התקרבות יתרה.
חטא הגאווה
לאור בהירות הפסוקים יש להתפלא על דברי חז"ל שייחסו חטאים שונים לבני אהרון. ונביא מעט דוגמאות:
"לא מתו בניו של אהרון אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן…"; "בשביל ד' דברים מתו בני אהרון: על שהיו שתויי ייין ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידיהם ורגליהם, ועל ידי שלא היו להם בנים"; "ויקחו בני אהרון איש מחתתו'- איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה"; "נדב ואביהוא'- מה תלמוד לומר 'בני אהרון'? שלא חלקו כבוד לאהרון… שלא נמלכו במשה רבן… וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה"; "שלא היו להם נשים, שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים: אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה- איזו אישה הוגנה לנו?"
נראה להסביר שחז"ל בדבריהם רצו לחשוף מהי הנקודה הפנימית שהובילה לחטא של הקרבת האש הזרה- נקודה שכפי הנראה התבטאה בטעויות וחטאים נוספים. הנקודה היא חטא הגאווה.
הגאווה גורמת לאדם לראות את עצמו כמשהו נפרד, כיחיד בפני עצמו, כאדם שיש לו תכונות שגורמות לו להיות מעל כולם. יש בגאווה נקודת אמת – אכן יש בכל אדם נקודה ייחודית ותרומה מיוחדת, שרק הוא יכול לתת לעולם. אני תמיד מתרגש מקריאת דברי הרב קוק זצ"ל בכותבו: "יש בהאישיות הפרטית של כל יחיד עניין איכותי יותר נעלה ונשגב ממה שיש בהכלל כולו על ידי ערך הקיבוץ שלו…".
אלא שטעותו של הגאוותן היא בכך שדווקא בשל העובדה שיש לו תרומה ייחודית ונפלאה, הרי שתרומה זו לא תוכל להינתן לעולם אלא בהיותו חלק מהכלל. דומה הדבר לתבלין ייחודי שרק בהיותו חלק מכלל המאכל, הוא תורם את תרומתו, אך בהיותו נפרד, איננו ראוי כלל למאכל.
עבד לעם קדוש
טעותם של נדב ואביהוא הייתה שלא הסכימו להיכנס לתוך הכלל, להביא את כל כישרונותיהם לידי ביטוי במסגרת חיי האומה. מיטיב לבטא זאת הרש"ר הירש זצ"ל בכותבו:
"בה בשעה שהאומה זכתה לגילוי קרבת ה', הרי הם חשו צורך בקורבן מיוחד משלהם. מכאן שלא פיעמה בלבם רוח נכונה של כהונה, כוהני ישראל בטלים בכלל האומה, אין להם מעמד משלהם, כל עצמם עומדים בקרב עמם",
דווקא האנשים הגדולים ביותר, מחוייבים לתרום את כוחם הגדול לאומה, כפי שהיה הרב קוק זצ"ל חותם את מכתביו: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש".
יסוד זה חורז את כל החטאים שהביאו חז"ל, העובדה שלא קיבלו את ההנהגה של העם כי ראו את עצמם נפרדים, שלא ראו צורך אפילו להתייעץ זה עם זה, כי כל אחד היה ממוקד בהרגשתו ומחשבתו, הם גם שתו יין, דבר שגורם לאדם לחוש כאריה כדברי חז"ל בתנחומא:
"שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם".
הם לא לבשו את הבגדים – המדים המשייכים את האדם לכלל הכוהנים, הם לא רחצו ידיהם ורגליהם דבר המבטא את ההתנקות של האדם מהמניעים הקטנוניים והאישיים שלו, לא התחתנו דבר שעוזר לאדם לצאת מעצמו ולהפתח להתחשבות ושותפות, ולא הלידו ילדים דבר שמחבר את האדם לשלשלת הדורות וליישובו של עולם. כל אלו מעשים המבטאים את אותו הלך הרוח הרואה את האדם כנפרד וחלוק מכלל ישראל וכלל העולם.
יהי רצון שנזכה להכיר את כוחנו ולחברו באהבה עצומה לעם ישראל ולעולם כולו, שנזכה להיות באותה השעה גם ככוכבים שבשמים וגם כחול על שפת הים.
