רקע
מסכת שבת
במשנה במסכת שבת (פו, א) מובא ששכבת הזרע הנפלטת מן האשה במשך שלושת הימים שלאחר התשמיש – מטמאת, ולמדו זאת מהציווי לפרוש מן האשה בשלושת הימים שלפני מעמד הר סיני, כדי להגיע למעמד בטהרה:
"מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר: 'היו נכנים לשלשת ימים'…".
בברייתא שם מובאת מחלוקת תנאים עד מתי שכבת הזרע הנפלטת מטמאת:
"תנו רבנן: פולטת שכבת זרע ביום השלישי – טהורה, דברי רבי אלעזר בן עזריה. רבי ישמעאל אומר: פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש עונות, פעמים שהן שש עונות. רבי עקיבא אומר: לעולם חמש. ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה – נותנין לה מקצת עונה ששית".
בעמוד ב' שם מובאת דעת חכמים:
"אמר רבי חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן".
מסכת נדה
במסכת נדה (לג, א) מובאת הסתפקותו של רמי בר חמא האם זבה גדולה הפולטת שכבת זרע סותרת בכך את ספירת שבעת הנקיים כמי שראתה דם, או אינה סותרת כיוון שאין מדובר בטומאת ראייה כראיית דם שסותרת, אלא בטומאת 'נגיעה' בשכבת זרע שאף שמטמאת, אינה סותרת את הספירה. רבא מקשה עליו: ממה נפשך: אם תרצה לטעון שסותרת את כל שבעת הימים כשפלטה, הרי 'דיה כבועלה' שאין שכבת זרע סותרת אלא יום אחד, ואם תרצה לומר שסותרת יום אחד 'כבועלה', הרי אמרה התורה 'ואחר תטהר', שרק אחר שבעה ימים נקיים רצופים יכולה להיטהר. אולם הגמ' דוחה את קושייתו, ומשמע שלמסקנה היא מקבלת את הצד בהסתפקות רמי בר חמא שלפיו סותרת את אותו היום שבו פלטה שכבת זרע:
"בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת, או דילמא, נוגעת היתה – ולא סתרה? אמר רבא: לפום חורפא שבשתא, נהי נמי דסתרה, כמה תסתור? תסתור שבעה – דיה כבועלה, תסתור יום אחד – 'ואחר תטהר' אמר רחמנא, 'אחר' – אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. וליטעמיך, זב גופיה היכי סתר? 'לטהרתו' אמר רחמנא, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן! אלא מאי אית לך למימר – שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, הכא נמי – שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן".
משנה במסכת מקוואות
מקור נוסף לסוגיה מובא במשנה במסכת מקוואות ח, ד, שם נאמר שאשה ששימשה מיטתה ומיד טבלה, מבלי שניקתה עצמה מן הזרע – לא עלתה לה טבילתה, כיוון שהש"ז עוד יוצאת ממנה ומטמאת אותה מחדש שוב ושוב. ומשמע מכך שאם ניקתה עצמה – עלתה לה הטבילה, כיוון שמעתה אין לחשוש שש"ז תצא ותטמא אותה:
"האשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית – כאילו לא טבלה".
להלן נסקור את שיטות הראשונים בעניין סתירת שבעה נקיים בשל פליטת ש"ז ובעניין תועלת קינוח הנרתיק לייתור הצורך בהמתנת הימים. שיטות הראשונים בנושאים אלו נשענות בעיקר על שלושת המקורות הנ"ל.
הסוברים שפולטת ש"ז סותרת רק לעניין טהרות
הראב"ד
הרמב"ן בהלכות נדה ב, ט, מביא את שיטת הראב"ד, שלדעתו כל דין סתירת פולטת שכבת זרע נאמר רק לעניין טהרות, אך לעניין בעלה שכבת זרע לא סותרת את ספירת שבעת הנקיים (אמנם יש לשים לב שהרמב"ן לא מזכיר את הראב"ד בשמו. שמו של הראב"ד מוזכר בראשונים אחרים, מאוחרים יותר):
"… ויש שהורו שאין פולטת ש"ז סותרת כלום אלא לענין הטהרות, כדרך טומאתה כך סתירתה".
כדעת הראב"ד סובר גם פסקי הריא"ז נדה ה, י-יב. תחילה מביא את רוב הראשונים, שפליטת ש"ז סותרת (ומועיל קינוח), אך לאחר מכן כותב שאינה סותרת לעניין בעלה:
"י. אשה שטהרה מזובה והיתה סופרת ז' נקיים, ופלטה שכבת זרע בתוך ג' ימים ששימשה, הרי זה סותרת אותו היום, ואין אותו היום עולה למנין ז' נקיים, וכן מבואר בפרשה שלמעלה. יא. בזמן הזה שכל הנידות ספק זבות הן, וצריכות לספור ז' נקיים, אומר בספר התרומה שאם ראת האשה דם אחר ששימשה, ולמחר טהרה מדמה ורוצה לספור ז' נקיים – אין לה לספור אלא מיום ה' לשימושה, שעד ד' ימים חוששין שמא תפלוט בכל יום ויום, והרי היא פולטת בתוך ג' ימים שלמים, שאם שימשה בחצי יום ראשון, עד חצי יום רביעי הן שלשה שלמים, ואינה יכולה לספור אלא מיום ה' ואילך. אך אם תקנח אותו מקום יפה יפה או תדיח בחמין. ונראה בעיני שלא אמרו הפולטת סותרת ז' נקיים אלא לטהרות, אבל להתירה לבעלה אינה סותרת, שהרי אין הפולטת טמיאה לבעלה כל עיקר, ואפילו בשעת פליטתה מותרת לשמש, ואינה טמיאה אלא לטהרות, ואין חוששין לפולטת בזמן הזה כל עיקר, כמובאר בקונטרס הראיות".
דעת הגאונים
הסוברים שהגאונים נוקטים כהראב"ד
רבים מהראשונים מונים את הגאונים כמי שסוברים כשיטת הראב"ד.
כ"כ הראשונים הבאים (שלשונם מובאת לקמן): רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריב"ש, תשב"ץ ומהרי"ק.
הסוברים שגם רי"ף נוקט כדעת הראב"ד הם: רמב"ן, רשב"א ומהרי"ק[1].
הסוברים שהגאונים סוברים שדין פולטת לא נאמר על כתם דרבנן
האשכול בהלכות נדה מו, כותב שהסיבה שהגאונים לא הזכירו את דין פולטת הוא משום שבנדה זה דין לא שכיח, כי בד"כ נשים ממילא רואות דימום כמה ימים. ולגבי כתם, אפשר שהגאונים סוברים שכיוון שהוא מדרבנן – לא החילו עליו דין פולטת:
"ויש מן החכמים שאמרו: כיון שהגאונים לא הזכירו שלא תפלוט שכבת זרע תוך ז' נקיים, אלמא דלא סבירא להו דסותרת ע"י פליטת שכבת זרע אלא לטהרות, ולא נראין דבריהם, כיון דנקיים מכל טומאת ראיה בעינן, הסותרת לטהרות מותרת נמי לבעלה. ומה שהגאונים לא הזכירו, אין זה סמך להתיר לבעלה, שרוב דיני וסתות והפרישה והבדיקה וכתמים לא אשכחן להון, ובדין זה לרוב לא נפקא לן מידי, דדרך נשים למשוך וסתן ג' וד' ימים קודם שאפשר להן להפסיק בטהרה, וכבר עברו וי"ו עונות מזמן שמושה קודם שתתחיל לספור. ובמציאת כתם שצריכה גם כן ז' נקיים, אפשר שהם לא חששו לפליטת שכבת זרע, כיון דטומאת כתם דרבנן, ומהא ליכא סייעתא כל דהו דלאו לבעלה אתמר".
הסוברים שהגאונים סוברים שדין פולטת לא נאמר על חומרא דרבי זירא
בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יו"ד קכה, מבאר שלדעת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם דין פולטת לא הוחל על חומרת רבי זירא, כי לשיטתם כל דין פולטת ייתכן רק במציאות של ביאת איסור[2], ועל כן כשהנהיגו את חומרת רבי זירא, דין פולטת לא נכלל בה:
"והנראה לפענ"ד בכוונת הרי"ף והגאונים שהשמיטו דבר זה דסתירת שכבת זרע, לא משום דסבירא להו כהראב"ד, אלא משום דהתוספות דף ל"ג ע"א בד"ה 'רואה הויא' כתבו: אומר ר"י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופים, דקיימ"ל כרבנן דר"ע דבעינן שש עונות שלימות כו', ע"ש בתוספות. ולפי זה לדעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות שאר הטומאות, שאין פולטת מטמאה רק עד שלש עונות, לא משכחת דין זה בהיתר כלל כי אם בעברה ושימשה באיסור, ודבר זה ודאי לא שכיח. ולכך לא הביאו הרי"ף והגאונים הך דפליטת ש"ז לפי שהם ס"ל כהרמב"ם, שאין שכבת זרע מטמא רק ג' עונות, ולא משכחת רק באיסור ולא שכיח. אבל דברי הרב"י דחוקים. ועוד, שהרי חזינן שהרי"ף הביא בהלכות נדה הך דתיקן רבי בשדות, ושוב הביא חומרא דרבי זירא שרואה טיפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים. ולדברי הב"י למאי הלכתא הביא הך דרבי זירא? הא לא שכיח שתראה פחות מג' ימים רצופים! וכיון שכבר כתב הרי"ף שאין בקיאין בימי נדה וזיבה, ממילא צריכה ז"נ. אלא ודאי דשפיר שכיח שרואה יום אחד בלבד, ודלא כב"י.
ומעתה לפי תירוצי בדעת הרי"ף שהשמיט הך דפליטה משום דלא משכחת בהיתר, ממילא מוכח דהרי"ף גם בהא לא ס"ל כדעת התוספות שכתבו דאפילו בחומרא דר"ז ג"כ אמרו שפולטת ש"ז סותרת, דאי ס"ד דהרי"ף ס"ל בזה כהתוספות, אכתי היה לו להביא הך דפליטת שכבת זרע, שהרי חומרא דרבי זירא משכחת לה בשימשה בהיתר קודם שראתה דם ביום ההוא, ושוב פולטת ביום שלאחריו וסותר. ואם שימשה באחד בשבת שעה קודם הלילה, ותיכף אחר התשמיש ראתה דם והפסיקה בטהרה – אי אפשר לה למנות ז' נקיים כי אם מרביעי בשבת ואילך, שהרי אם תפלוט ליל שלישי בשבת – עדיין הוא תוך ג' עונות.
אלא ודאי דסובר הרי"ף דבחומרא דרבי זירא שהנקיים הם מדרבנן, לא סתרה בפליטת ש"ז. ולהרמב"ם גם כן בודאי בראתה יום א' ומשמרת ז' נקיים, משום חומרא דר"ז לא סתרה, שהרי טעמם של התוספות הוא משום כעין דאורייתא תיקון, ואם נימא שבחומרא דר"ז לא תסתור, תעשה כן בנקיים של זבה ממש. וזה שייך לדעת התוספות שפולטת עד שש עונות, ומשכחת לה גם בזבה דאורייתא ששימשה בהיתר ותפלוט תוך ימי הספירה. אבל להרמב"ם דלא משכחת בזבה דאורייתא שתפלוט בימי נקיים כי אם בשמשה בנדתה, ולא שייך לגזור בחומרא דרבי זירא משום זיבה, דאטו חיישינן שתשמש נדה לכתחלה?!
ומעתה כיון דבראב"ד לא נזכר פליטת ש"ז לגבי בעלה כלל, ולר"ת הוא דוקא ש"ז של זב, ולהרי"ף והרמב"ם והגאונים דוקא בזבה שראתה ג' ימים אבל לא בחומרא דרבי זירא, לא ידעתי למה החמירו הקדמונים כל כך מהרי"ק ומהרא"י לגזור עוד לא שמשה אטו שמשה. אבל כיון שכבר קדמונים אחזו שער, והרמ"א והאחרונים הסכימו, מי יבוא אחר המנהג? ועכ"פ אין לענוש את המורה, ודי לגערו בנזיפה שלא יוסיף להבא להקל בדבר. ובפני יהושע ראיתי שמיקל בראתה תיכף אחר הטבילה קודם ששימשה ופשוט שהט"ז בס"ק ד' מחמיר גם בזה שהרי לא הקיל רק בראתה תיכף אחר חופתה שלא באה עדיין לכלל תשמיש".
הסוברים שאי אפשר ללמוד דבר משתיקת הגאונים
הבית יוסף יו"ד קצו, מביא את הוכחת הרשב"א משתיקת הרי"ף והגאונים שסוברים שכראב"ד, אך דוחה שלא ניתן ללמוד דבר משתיקת הגאונים, שהרי עוד דינים רבים השמיטו, אף שברור שלא סברו שנדחו מן ההלכה, כיוון שאינם שכיחים. וגם דין זה של פולטת לא שכיח, כי בד"כ נשים רואות לפחות חמישה ימי דימום:
"והרשב"א בתורת הבית הארוך האריך בדין זה הרבה, ואף על פי שנטה לדעת הראב"ד שלא אמרו פולטת שכבת זרע סותרת אלא לטהרות אבל לא לבעלה וכתב שכן נראית סברת רבותינו הגאונים שלא חששו להזכיר ענין זה וגם הרי"ף לא כתבו בהלכות, כתב בסוף דבריו מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו כדברי רבינו יצחק. ולי נראה דממה שהשמיטו הגאונים והרי"ף דבר זה אין ראיה לומר דסבירא להו דאינה סותרת לבעלה, שהרי כמה דינים השמיט הרי"ף מדיני נדה דאע"פ שודאי הלכתא נינהו, אלא לפי שאינם מצויים כל כך השמיטם. והא נמי לא שכיחא כולי האי שרוב הנשים נמשכים ימי ראייתן ה' או ו' ימים ואינן צריכות לדין זה, דבלאו הכי אינן מתחילות לספור קודם לזמן זה. ורבינו תם מפרש דלא בעא רמי בר חמא אלא באשה שבא עליה זב דוקא, וכבר סתר הרא"ש דבריו".
מאירי
מדברי המאירי על נדה לג, ב, נראה שדעתו האישית לפרש הסוגיה כראב"ד, אך מזכיר ש'קצת חכמי צרפת' מחמירים שסותרת גם לבעלה, ולא ברור איזה משקל הוא נותן לדעתם:
"ומ"מ יש לה עמידה בביאת התר לדעת האומר שש עונות שלימות בעינן להפקעת טומאה מן הקרי… ומ"מ אין לפרשה בזמן הזה ובביאת התר גמור ומשום חומרות בנות ישראל שאף בדם טיפה החמירו לישב שבעה נקיים, וכגון ששמשה בטהרתה וראתה למחר ופסקה והתחילה למנות שבעה נקיים ופלטה תוך שלשה, שבזמן הזה אינה סותרת בפליטה, שלא נאמרה סתירה בפליטה אלא לטהרות. ואף לטהרות אינה סותרת אלא יום אחד, וכן דוקא בהרגישה בפלטה אבל לחוש מספק – לא. וקצת חכמי צרפת מחמירין בפליטה אף לבעלה ובזמן הזה, וכן מחמירין לחוש בכך מספק, ומחמירין שלא להתחיל במנין שבעה אא"כ נעצרה לבעלה שלשה ימים".
גם מהמאירי נדה מב, א, משמע שסובר כראב"ד:
"בתוספות כתבו… וכן אנו דנין עכשו כל הנשים כזבות, אם שמשה ואח"כ ראתה – אינה יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים עד שיעברו שש עונות לשמושה… וכן הנהיגו בכל גלילותיהם. ומ"מ גדולי המפרשים חולקין עליהם, וכתבו שלא נאמר כן אלא לענין טהרות אבל לביתה אינה סותרת…".
הנוקטים כראב"ד אך סוברים שבעל נפש יחוש לעצמו. וכן סוברים שהליכה מפליטה הזרע[3]
רמב"ן
לעיל הובאו דברי הרמב"ן בהלכות נדה ב, ט, בהקשר לשיטת הראב"ד. בדעת עצמו סובר הרמב"ן (שם) שאמנם פליטת שכבת זרע סותרת שבעה נקיים, אך אם הלכה האשה ברגליה אחר התשמיש – ההליכה מפליטה את הזרע מן הנרתיק, ואין צריך לחשוש שנותר זרע לאחר מכן:
"בד"א בזמן שלא הלכה ברגליה, אבל הלכה ברגליה לאחר תשמיש – יראה לי שאין חוששין לה, שכל מה שיש לה לפלוט פלטה בהילוכה. ויש שהורו שאין פולטת ש"ז סותרת כלום אלא לענין הטהרות, כדרך טומאתה כך סתירתה".
גם בחידושיו על נדה מב, א, כותב הרמב"ן שהליכה מפליטה את הזרע. ולכן אין מקום ל"חומרת הצרפתים" להמתין ארבעה ימים עד ההפסק. ולגבי מחלוקת הראב"ד והתוס', כותב הרמב"ן שדברי הרמב"ם מטים לדעת תוס', שהסתירה היא גם לבעלה, ודברי הרי"ף והגאונים לדעת הראב"ד, שרק לטהרות. ולמעשה סיים ש"בעל נפש יחוש לעצמו":
"… וי"מ דאפילו במהלכת חיישינן שמא נשתייר…
והא דתנן במסכת מקואות (פ"ח מ"ד) האשה ששמשה את ביתה ירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה, תפתר בשלא הלכה ואעפ"כ אם כבדה את הבית מותרת דודאי נפק כוליה. אי נמי, כשהלכה, דפולטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומשו"ה צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית ליה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי…
… ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שחדשו בה ואמרו כיון שהיא רואה וסותרת יומה, בזמן הזה שכל הנשים ספק זבות משוינן להו, אשה ששמשה בלילי שבת וראתה בשבת ופסקה טהרה בו ביום או למחרתו, אינה מתחלת ספירתה עד יום ד' בשבת, שהוא ג' ימים לאחר שמושה. מאי טעמא? דכל ג' ימים פולטת היא וסותרת, וקיימא לן נמי דשש עונות שלימות מטמאה בפולטת. והלכה למעשה הורו והנהיגו הדור בחומרא זו, אלא שמתירין בכבוד הבית יפה. ויש לדקדק אחר דבריהם, שאפילו הדבר כן שהפולטת סותרת לבעלה אין לחוש כן במהלכת, שכבר נתפרש לנו שאם הלכה מותרת בתרומה לערב ואין חוששין שמא נשתייר, אבל אם האשה הרגישה בעצמה שפלטה בשני שלה או בשלישי או בעומדת על מטתה ומתהפכת בכאן יש מקום להוראה זו. והראב"ד ז"ל נשאל בהוראה זו והשיב שלא אמרו פולטת סותרת אלא בענין תרומה וקדשים ולענין טהרות אבל לבעלה אינה סותרת… ומצאתי בתוס' שהוזכרה ביניהם הסברא הזו ודחוה בשתי ידים ולא קבלו אותה כלל, והרב ז"ל הביא ראיה לדבריו…
ובודאי שדברי הרב ר' אברהם ז"ל היו מכריעין בטעמן, שכל שאינו גורם אינו סותר, ולא מצינו לובן באשה לבעלה. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר שלא נתנה תורה דבריה לשעורין, וכיון דסתרה לטהרות סותרת לבעלה, דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן, וקראי נמי דייקי דכתיב 'ואחר תטהר, וביום השמיני תקח לה וגו", ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובשמיני עדיין סופרת, ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כן, שהפולטת סותרת יומה לכל דבר. אבל רבינו הגדול והגאונים ז"ל לא חששו לכתוב הדבר, ובעל נפש יחוש לעצמו".
רשב"א[4]
הרשב"א נדה מב, א, מביא את מחלוקת הראשונים בעניין, ולמעשה נראה מדבריו שנוטה לדעת הראב"ד:
"אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה, שלא אמרו פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לבעלה אינה סותרת… ומורי ה"ר יונה ז"ל תירץ דלעולם… ומ"מ מה שאמר הרב ז"ל שאין שכבת זרע סותרת לבעל הואיל ואינה גורמת שום טומאה לבעל – ראיה גדולה היא".
ואכן בתורת הבית הארוך בית ז שער ה, כה, ב, הרשב"א מביא את מחלוקת הראב"ד ור"י הזקן, וגם הוא כותב כמו הרמב"ן שהגאונים והרי"ף סוברים כראב"ד (אך לא הזכיר שהרמב"ם כר"י), וש"בעל נפש יחוש לעצמו". בנוסף, גם הרשב"א כמו הרמב"ן כותב שאם הלכה אחר התשמיש – פלטה את הזרע מהנרתיק, ויכולה לעשות הפסק מיד[5]:
"האשה ששמשה וראתה יום א' והפסיקה טהורה או ששמשה ומצאה כתם – יש לדקדק, מאימתי מונה זו שבעה נקיים? לפי שהאשה פולטת כל שש עונות משעת שימושה… ולפיכך כתב רבנו יצחק הזקן ז"ל בעל התוספות דאשה ששמשה ואחר כך ראתה אינה מתחלת לספור עד שתמתין שש עונות שלימות, דקיימא לן כחכמים דאמרו בפרק ר' עקיבא (שבת פו ב) דשש עונות שלימות בעינן. נמצא שאי אפשר לה להתחיל בספירתה עד יום חמשה לשימושה ליום רביעי צריכה שתפסוק בטהרה ומונה יום חמישי. אבל רבנו יעקב ז"ל כתב דלא נאמרו דברים אלו אלא בשכבת זרע דזב, משום צחצוחי זיבה שבה הוא שסותר… והראב"ד ז"ל בתשובה כתב שלא אמרו פולטת סותרת אלא לטהרות בלבד הא לבעלה אינה סותרת. והביא ראיה מדאמרינן בההוא פירקא (נדה לז א) דבר הגורם סותר שאינו גורם אינו סותר ופולטת שאיננה גורמת טומאה לבעלה אינה סותרת ועולה. ועוד דתניא (נדה סז א) ר"ש אומר ואחר תטהר ואחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי הספק דאלמא אי לאו חשש דשמא תראה דם לאחר תשמיש משמשת והולכת ואינה חוששת לפליטת שכבת זרע. ואין סברא לומר דלא התירה אלא על מנת שלא תתהפך ואפילו במטה כלל לאחר תשמיש. ובפרק המפלת (נדה כט ב) נמי אמרינן גבי טועה בעשרין וחד תשמש. ואין נראה לפרש תשמש ולא תלך ולא תתהפך. ומיהו מורי הרב ר' יונה ז"ל תירץ בזו דלאחר גמר ספירה אין פליטתה סותרת כיון דמקצת היום ככולו ודם נדה אינו סותר אף לבית שמאי דאית להו שימור באחד עשר כדאיתא בשילהי מכילתין (נדה עב א) כ"ש קרי שאינו סותר אחר טהרה ועיקר סתירת שכבת זרע אינו אלא משום דלא מקרו נקיים ואחר שספרה נקיים שוב לא יסתור השכבת זרע… וסברת רבותינו הגאונים ז"ל נראת כדברי הר"א ז"ל שלא חששו להזכיר הענין, וגם הרב אלפסי ז"ל לא כתבו בהלכות. והרמב"ן ז"ל כתב שדברי הראב"ד ז"ל היו מכריחין בטעמן שכל שאינו גורם אינו סותר. אלא שיש לבעל הדין לחלוק ולומר שלא נתנה תורה דבריה לשיעורין וכיון שסותרת לטהרות סותרת לבעלה דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן וקראי נמי דייקינן דכתיב ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובשמיני עדיין סופרת. ונראה לי שלא מן השם הוא זה… ומכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו כדברי רבנו יצחק ז"ל… וכן אם כבדה את הבית פלטה את הכל ושוב אינה חוששת דתנן במסכת מקואות פרק שמיני האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה את הבית כאלו לא טבלה. אלמא אם כבדה את הבית קודם טבילה טהורה דשוב אינה פולטת… אלמא אף המהלכת ברגליה טהורה שוב אינה פולטת…".
בתורת הבית הקצר בית ז שער ה, הרשב"א נוקט כראב"ד אך מזכיר את החולקים, וכן נוקט כרמב"ן אך מזכיר את החולקים. לכן למעשה הוא מצריך לרחוץ את אותו מקום לפני שתעשה הפסק (כלומר משמע מדבריו שהסיבה שבפועל הוא מחמיר היא שאם אפשר שתצא ידי כל הדעות על ידי רחיצה וניקוי, למה שלא תעשה כך?):
"האשה ששמשה ואחר כך פרשה נדה או שמצאה כתם, כיון שהפרישה טהורה – הרי זו מונה מיום שני להפרשת טהרתה, ואף על פי שהיא פולטת ש"ז. ולא אמרו פולטות כרואה אלא לטהרות, אבל לא לבעל. ויש מגדולי המורים שהורו שהפולטת כרואה אפילו לבעל, ולפיכך אינה סופרת עד יום ה' לשמושה שהרי זו פולטת כל שש עונות שלימות. קנחה עצמה יפה יפה – חזקה הכל נתכבד ולא נשאר ממנו כלום, הרי זו מונה מחרת אותו יום שקנחה עצמה. הלכה ברגליה חזקה דרך הלוכה פולטת את הכל, ויש מי שמורה גם בזו להחמיר עד שתתקנח יפה יפה או שתכבד את הבית. לעולם ילמד אדם את בתו שתהא מכבדת בית התורף יפה ורוחצת במים חמין כדי שלא תביא לידי ספיקות הללו".
הסוברים שדין פולטת ש"ז נוהג במשמשת עם זב
שיטת רבנו תם
ראשונים רבים הזכירו שדעת רבנו תם היא שדין פולטת שכבת זרע שסותרת מניינה הוא רק כששימשה עם בזב, שאז יחד עם הזרע נפלטים צחצוחי זיבה שסותרים את הספירה. אך כשמשמשת עם מי שאינו זב אינה סותרת (עוד לא מצאתי את דבריו בפנים, אלא רק כמצוטט ע"י ראשונים אחרים).
יראים
בספר יראים כו, כותב שעתו היא שרק אם שימשה עם זב סותרת את הספירה, כי אנו חוששים לצחצוחי זיבה שתצא עם הזרע, אך למעשה כתב ש'מנהג כשר' ו'יפה ונעים' להחמיר להמתין עד תום שלושה ימי הפליטה. אך אם דיממה רק יום או יומיים (שאז גם לתקנת רבי היא זבה קטנה ולא צריכה ז"נ), בזה לא הצריך רבי זירא שתגרע את ימי הפליטה מהספירה, כמו זבה גדולה. ולגבי מהלכת, כתב שחוששים שלא תפלוט (כמו הרוקח לעיל):
"יש לדקדק ויש לדקדק אינה סותרת ואפרש הדקדוקים בקוצר… נראה לי כשקבלתו מן הזב קאמר דסתרה, אבל כשקבלתו מן הטהור לא סתרה… הלכך ש"ז דטהור שאינו גורם – י"ל שאינו סותר, דש"ז דסתרה פי' רב הונא בהמפלת [כ"ב א'] שאינה סותרת אליו משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דהוי לה גורם… ורש"י זצ"ל פי' דלא מצרכינן גורם אלא למסתר ז', אבל יום אחד אף על פי שאינו גורם, מידי דהוי אש"ז. ולפי פירוש זה יש לומר דפולטת אפילו קבלה מן הטהור סתרה יום אחד, הלכך יש לחוש לדברי הגאון בסותרת ופולטת במקום ששפעה ג' ימים שיש לומר ימי בזבה קיימא כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן, דקיי"ל שראוי להזריע עד שש עונות שלמות, הלכך לאחר פסיקתה יום ראשון לספירתה עדיין אינו מסריח וסותרת דשש עונות שלימות בעינן… הלכך מנהג כשר אשה ששמשה סמוך לראייתה ושפעה ג' ימים ובסוף ג' ימים פסקה שלא תתחיל ספירת ז' נקיים ברביעי לרעיתו[6] תאחר עד מלאת ג' ימים ו' עונות לשמושה שיבא ש"ז לידי סרחון, שמא תפלוט ותסתור. ואין להביא ראיה להתיר מדאמרינן ביוצא דופן [שם] מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שדתא אלמא הולכת משלכת, אלמא אין לחוש לסתירת פולטת בהלכה, זו אינה ראויה, דהא אמרינן עלה וכי תימא דלמא אשתייר אלמא חיישינן לנשתייר. ואין לדחות ולומר דלמא אשתייר לפי דברי רבא אמר התלמוד מ"מ לא חיישינן לשיור. הלכך יפה ונעים להחמיר בספירת פולטת. ובשופעת אחד או ב' ימים נראה שאין לחוש, דהא זבה היא, ודי לה בספירת יום אחד. ואף על גב דאמר ר' זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים, דספק זיבות גדולות שווינהו, התם היינו טעמא דגזרינן רואה יום אחד אטו רואה ג' ימים או ד' או ה' ימים. אבל בסתירת פולטת דליכא למיחש ולמיגזור אלא אטו רואה ג' ימים, אבל בד' או בה' ליכא למיגזר שהרי כבר בא לידי סרחון, י"ל שלא החמיר ולא גזר ר' זירא על זאת: פרשתי צדי היתר ואיסור, והמחמיר בכולן ינוחו ברכות על ראשו ויאריך ימים ושנים".
ראבי"ה
הראבי"ה ח"א, נדה קעח, מביא את לשונות של הרא"ם מילה במילה, וגם חותם את הציטוט בשמו של הרא"ם:
"מפרק בנות כותים. פולטת שכבת זרע יש לדקדק סותרת ויש לדקדק שאינה סותרת, [ואפרש] הדקדוקים בקוצר. בתחלת יוצא דופן אמרינן בעי מיניה ר' שמעון בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור ולטמא בכל שהוא, ומסקינן רואה הויא וסתרה. נראה לן בשקבלתו מן הזב קאמר דסתרה, אבל קיבלתו מן הטהור לא סתרה, דהא אביי גופיה דאמר הכא רואה הויא וסתרה, אמר בפרק בנות כותים אין קושי סותר בזיבה, וטעמא דדבר שאינו גורם אינו סותר. הלכך שכבת זרע דטהור, שאינו גורם, אינו סותר… ולפי פירוש זה אמרינן שפולטת אינה סותרת. ורבינו שלמה זצ"ל פירש דלא מצריכי גורם אלא למסתר שבעה אבל [יום] אחד סותר אף על פי שאינו גורם, מידי דהוי אשכבת זרע. לפי פירוש זה יש לומר דפולטת אפילו קיבלה מן הטהור סתר[ה] יום אחד. הילכך יש לחוש לדברי הגאון להחמיר בסתירת פולטת במקום ששפעה <שלשה> ימים, שיש לומר בימי זיבה קיימא, שכולהו ספק זיבות שוינהו רבנן, [דקיימא] לן שראוי להזריע עד שש עונות שלימ[ות], הילכך לאחר פסיקתה יום אחד לספירתה עדיין אינו מסריח, וסותרת. ושש עונות שלימות בעינן, דאמרינן ביוצא דופן משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה ואי אפשר שלא תפלוט, ומסתמא שלשה ימים שלימים קאמר, ואף על גב שפליגי תנאי בשבת בפרק אמר רבי עקיבא, כרבא קיימא לן. הילכך מנהג כשר אשה [ששמשה] סמוך לראייתה ושפעה שלשה ימים ובסוף שלשה ימים פסקה שלא תתחיל שבעה ימים נקיים ברביעי לראייתה, אך תאחר עד מלואת שלשה ימים שלימים שש עונות לשימושה, שיבא שכבת זרע לידי סרחון, שמא תפלוט ותסתור… ובשופעת [יום] א' או ב' ימים נראה שאין לחוש, דהא זבה קטנה [היא] ודי לה בספירת יום אחד, ואף על גב דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן אפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, דספק זבות גדולות שוינהו, התם היינו טעמא דגזרינן רואה יום אחד אטו רואה שלשה או ארבעה או חמשה ימים, אבל בסתירת פולטת, [ד]ליכא למיגזר <אלא> אטו רואה שלשה ימים, אבל בארבעה וחמשה ליכא למיגזר, שהרי כבר בא לסירחון, יש לומר שלא להחמיר ולא גזר ר' זירא להחמיר על זאת. פירשתי צדי איסור והיתר, והמחמיר בכולם ינוחו ברכות על ראשו ויאריך ימים ושנים. כך קבלתי ממורי הרב רבינו אליעזר ממיץ".
הסוברים שהפליטה היא שלוש עונות
מאירי
בלי קשר לדעת המאירי בסוגיית פולטת לעניין בעלה (שכאמור לעיל, משמע שסובר כראב"ד), דעת המאירי (מקוואות ח, ב) שפולטת סותרת שלוש עונות לעניין טומאה וטהרה:
"הפולטת שכבת זרע ביום השלישי – טהורה, שמאחר שעברו עליה שלש עונות שלימות כבר נפסד הזרע ופרחה טומאתו, וכל שפלטה בשלישי לשמושה, כבר עברו עליה שלש עונות שלימות. שאם שמשה באחד בשבת הרי עברו ליל שני בשבת ויום שני וליל שלישי שעונת תשמיש אינה בכלל, ומחרתו שהוא שלישי – טהורה, דברי ר' אלעזר בן עזריה, והלכה כדבריו…".
ושנה הדברים בחידושיו על נדה מא, ב:
"כבר ביארנו שהאשה שפלטה שכבת זרע בתוך שלש עונות – טמאה, וטומאתה כטומאת ראיית קרי באיש".
אור זרוע
גם דעת האור זרוע המובא בתרומת הדשן רמה היא שצריך להמתין שלוש עונות:
"… אף על גב דא"ז מתיר להתחיל ולספור מיום ג' ואילך, ואנו לא קי"ל הכי, נראה די"ל דסבר הלכתא כר' אלעזר בן עזריה דאית ליה פ' ר' עקיבא דפולטת ש"ז ביום ג' טהורה, דאפי' אי ליכא אלא ב' עונות שלימות כדפרש"י והתוס' התם, ואיכא מ"ד דמוקי מתני' התם כוותיה, אבל אנו קי"ל כהא דא"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן".
הסוברים שהפליטה היא שש עונות (ארבעה ימים)[7]
מחזור ויטרי
מחזור ויטרי סימן תצט, י:
"דין אשה ששימשה ואחר כך תוך שלשה ימים ראתה או דם או כתם אינה יכולה לספור שבעה למחרת. אלא צריכה להמתין שלשה ימים אחר יום התשמיש ואחר כך תתחיל לספור. דהיינו יום חמישי עם יום שימושה דהלכה כרבנן דבעו שש עונות לפליטה. וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט. והרי סותרת יום הפליטה".
ר"ש משאנץ
מהרי"ק מט, בשם ר"ש משאנץ:
"ולא מבעיא היכא דשמשה ושוב ראתה בו ביום דבזה שוו כל הפוסקים כנ' לעיל, ומי הוא שלא יחוש לדבריהם, אלא אפי' לא שמשה זה ימים, מ"מ החמירו בנות ישראל המצויות בינינו שלא להתחיל למנות עד יום ה' לראותה, וכדברי ר' שמשון משנ"ץ ז"ל, וכן כתב בספר הישר, וז"ל: ואפי' לא שמשה נמי אומר הש"ר /הר"ש/ משנ"ץ דתמתין עד יום ה' דגזרינין אטו שמשה, עכ"ל".
רוקח
וכ"כ ספר הרוקח נדה שיז, ומדגיש שהליכה לא מועילה (לאפוקי משיטת הרמב"ן [שכנראה היו ראשונים שאחזו בה עוד לפניו]), כי אף שלפעמים מפליטה הכל, אין לכך וודאות, ולכן אי אפשר להסתמך על כך:
הלכך הבועל את הבתולה אף על פי שרואה דם בתחלת ביאה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ופורש וימתין ג' ימי' אחר שימוש פן תפלוט שכבת זרע בכל יום וסתרה יום פליטה ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום חמישי לשימושה שתתחיל לספור ו' יום… ועוד אפילו שמשה בהיתר משכחת פולטת שכבת זרע דסתרה מן התורה, דהלכה כחכמים דבעו ו' עונות שלימות… הלכך אשה ששמשה ואחר כך ראתה לא תתחיל לספור אלא בד' דהלכה כרבנן דבעו ו' עונות שלימות, וצריכה להמתין ג' ימים אחר התשמיש שלימות ותתחיל יום ה' עם יום שמושה שמא בכל יום פולטת ויום ד' הוא תכלית מעת לעת של יום ג' לשמושה, ויום הפליטה אינו מן המנין ז' ימים אחר שכל הפחות סתרי א"כ לא תתחיל עד יום ה'… והמקילות לספור למחרת בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמר בפ' יוצא דופן (דף מא) אי דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שריתא. לכן הסומכות על ההילוך מרובה שהולכת משעת תשמיש עד הלילה, לא טוב הדבר דהא דקאמר בהדא דאזלא שריתא דהיינו שיוכל להיות שאינה פולטת עוד דשמא נפל כל שכבת זרע. אבל מכל מקום אינו כן ודאי אלא עדיין יש לחוש שמא תפלוט עוד…".
אשכול
האשכול הלכות נדה מו, עמ' 110, מזכיר את דעת הראב"ד ודוחה אותה, ואף דוחה את הפרשנות ששתיקת הגאונים נובעת מהסכמתם לדעת הראב"ד. כמו כן דוחה האשכול את דעת רבנו תם, שדין פולטת נאמר רק לגבי משמשת עם זב. ולמסקנה מצריך האשכול ארבעה ימים:
"לפיכך אשה ששמשה, תזהר שלא תתחיל למנות ז' נקיים עד שכלו לה שש עונות שלמות מיום ששמשה, כגון אם שמשה ביום א', לא תתחיל למנות ז' נקיים עד יום ה' ותפסק בטהרה ביום ד' קודם הלילה, שאם תתחיל למנות בשני או בשלישי או ברביעי יש לחוש שתפלוט שכבת זרע ותסתור…… ויש מן החכמים שאמרו: כיון שהגאונים לא הזכירו שלא תפלוט שכבת זרע תוך ז' נקיים, אלמא דלא סבירא להו דסותרת ע"י פליטת שכבת זרע אלא לטהרות, ולא נראין דבריהם, כיון דנקיים מכל טומאת ראיה בעינן, הסותרת לטהרות מותרת נמי לבעלה. ומה שהגאונים לא הזכירו, אין זה סמך להתיר לבעלה, שרוב דיני וסתות והפרישה והבדיקה וכתמים לא אשכחן להון, ובדין זה לרוב לא נפקא לן מידי, דדרך נשים למשוך וסתן ג' וד' ימים קודם שאפשר להן להפסיק בטהרה, וכבר עברו וי"ו עונות מזמן שמושה קודם שתתחיל לספור. ובמציאת כתם שצריכה גם כן ז' נקיים, אפשר שהם לא חששו לפליטת שכבת זרע, כיון דטומאת כתם דרבנן, ומהא ליכא סייעתא כל דהו דלאו לבעלה אתמר… ורבנו יעקב מרמרוג כתב דלא יתכן שתהא אשה סותרת בפליטת שכבת זרע, דהא… אלא ודאי אבעיא דרמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, באשה שבא עליה זב עסקינן, דמעורבת זיבה בזרעו, ובהא אמרינן דיה כבועלה. ולא נהיר לן, דהא… ושמעתי שלא נתקבלו דבריו, ומנהגנו שנשים ממתינים לספור עד יום חמישי לשמושם, וביום רביעי סמוך לשקיעת החמה מכבדים ומדיחים ביתם במים חמים לאחר שבדקו עצמן והפסיקו בטהרה, ואחר כך מתחילין למנות ז' נקיים".
תרומה
בספר התרומה נדה צה, כותב שפולטת ש"ז סותרת ארבעה ימים, ולכן יש להתחיל את שבעת הנקיים כעבור ארבעה ימים מתחילת הדימום. כמו כן מזכיר התרומה את השיטה הסוברת שהליכה מפליטה את הזרע, אך דחה אותה:
"הלכך נראה למורי רבינו דאשה ששימשה ואח"כ ראתה, לא מבעיא אם ראתה ג' ימים ולא יותר שלא תתחיל לספור ברביעי, דהלכה כרבנן דבעו שש עונות לפליטה שלמות… אלא אפי' ראתה אחר התשמיש רק יום אחד או כתם אחד – צריכה להמתין ג' ימים לאחר תשמיש, ואח"כ תתחיל לספור, דהיינו יום ה' עם יום שמושה, דכל יומא ויומא אולי תפלוט, ויום הפליטה אינו מן המנין. דיום א' לכל הפחות סתר, אם כן לא תתחיל עד יום ה', דלרואה טפה כחרדל או כתם שתקנו לספור ז' נקיים מסתמא תקנו כל דין ספירה כמו שצריך לעשות מן התורה לרואה ג' ימים. וא"כ לא תתחיל לספור עד יום ה' לשמושה. כגון אם שמשה למוצאי שבת וראתה בו ביום, אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה, ותלבש בטהרה חלוק לבן או תרחץ הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך, ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ רביעי בשבת הבא בחמין שהוא יום ז' ותטבול ליל ה' ומותרת… והמקילות לספור למחרת ראיה בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמרינן פרק יוצא דופן דאזלה בכרעה בהדי דאזלא שרתה לכך סומכת על הילוך מרובה שהולכת משעת תשמיש עד הלילה. ולא טוב הדבר. דהא דקאמר 'בהדי דאזלא שרתה', היינו שיכול להיות שאינה פולט'ת עוד, דשמא נפל כל השכבת זרע, אבל מ"מ אינו ודאי כן, אלא עדיין יש לחוש שתפלוט עוד, דדילמא אשתייר ביה… כל זה פירש מורי רבינו הקדוש".
סמ"ג
כיוצ"ב כתב הסמ"ג לאווין קיא, שיכולה לספור מהיום החמישי, ושהליכה לא מועילה להפליט הזרע:
"… הילכך למדנו הלכה למעשה, שהאשה ששמשה בלילה וראת למחרת דם או כתם – צריכה להמתין שש עונות שלמות כרבנן דפרק רבי עקיבא במסכת שבת, שהם שלשה ימים שלימים – לילה ויום – שמא בכל יום תפלוט שכבת זרע והרי סותרת יום הפליטה. לפיכך אם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום, אינה מתחלת לספור עד יום חמישי בשבת, ובערב רביעי תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תרחץ במים הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי… בפרק יוצא דופן (נדה מא, ב) אמרינן דכי כתיב (ויקרא טו, יח) ורחצו במים וטמאו עד הערב מדבר בהטבילוה במטה ולא נתהפכה, אבל נתהפכה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה דאי אפשר שלא תפלוט בודאי ומוכיח שם [ד]דווקא הטבילוה במטה ונתהפכה ודאי פולטת, אבל אם הלכה ברגליה אין כאן ודאות אלא הדבר בספק אם תפלוט, ומה שאין מעמיד שם המקרא על ידי קינוח ורחיצה שזה מועיל כאשר בארנו מפני שמשמעות המקרא משמע שבלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב (ע"פ סה"ת שם)".
סמ"ק
וכ"כ הסמ"ק רצג, אמנם בעל הסוגריים שם כתב שגם אם לא שימשה נוהגים 'בכל מדינות אלו' להמתין שש עונות, וגם שצריכה להמתין חמישה ימים, אך דעת הסמ"ק עצמו שרק ארבעה ימים ומהתשמיש עצמו:
"ובתוך ו' עונות משמושה אינה יכולה להתחיל לספור ז' ימים נקיים, (שש עונות נוהגים בכל מדינות אלו בין שמשה בין לא שמשה ואינה רואה רק כתם צריכה להמתין חמשה ימים עם יום שראתה, ותפסק לעת ערב ותספור ז' ימים נקיים למחר) וכן אם אירע שטעת במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריכה להמתין ו' עונות שלימות וזהו ג' ימים, ואחר תמנה יום אחד נקי ותטבול אך סתירה דלאחר ז' כגון שלא טבלה כראוי ושמשה הרי זו טובלת בכל עת".
ר"י ור"ח
בתוספות נדה לג, א, הביאו את דברי ר"י ור"ח, שאשה ששימשה צריכה להמתין ארבעה ימים מהתשמיש ואז לעשות הפסק:
"רואה הויא וסתרה – אור"י דמשכחת בשמשה בהיתר שתסתור ע"י פליטה אחר ראיית ג' ימים רצופין, דקי"ל כרבנן בפ' ר' עקיבא (שבת פו:) דבעינן שש עונות שלמות. א"נ אחר ראייה אחת ואחר תיקון רבי זירא דסופרת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל, דמסתמא צריך נמי נקיים מזרע, דכעין דאורייתא תקון. ומכאן אשה ששמשה וראתה מיד – אין לה להתחיל לספור נקיים עד אחר יום ד', דבעינן ו' עונות שלמות. וכן פסק ר"ח".
ספר הנייר
וכ"כ ספר הנייר כט. הלכות נדה
"ותמתין ג' ימים לאחר התשמיש טרם תספור ז' נקיים, שמא תפלוט השכבת זרע ותסתור הספירה עד יום חמישי לשמושה".
שערי דורא
וכ"כ שערי דורא בהלכות נדה ב:
"אשה ששמשה עם בעלה במוצאי שבת, ואחר כך ראתה דם – אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד יום חמישי בשבת. ואפילו לא ראתה דם אלא פעם אחת ופסקה, מכל מקום פולטת שכבת זרע והוא מטמא כראיית הדם עצמו. והוא הדין באיזה יום ששמשה וראתה דם – צריכה להמתין שלושה ימים שלמים אחר כך קודם שתתחיל למנות שבעה ימים נקיים, דקיימא לן דבעינן ששה עונות לשימות, פירוש: שלושה ימים שלימים לפליטה. ולכן אם שמשה במוצאי שבת וראתה דם מיד – אז אחר כך כשתתחיל למנות שבעה נקיים, לא תמנה עד יום חמישי… והטעם של פליטה, שהשכבת זרע מטמא עד ג' ימים, ולאחר ג' ימים מסריח, ואינו מטמא עוד. ואף אם ראתה שלושה ימים רצופים אחר התשמיש ופוסקת, תתחיל לספור שבעה נקיים מכאן ואילך. ואם ראתה יותר – תמתין יותר קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים, ולא תתחיל לספור כי אם למחרת שפסקה. והוא הדין בבועל בתולה".
ריטב"א
בחידושי הריטב"א נדה כט, ב, כותב דברים שנראים כסותרים אלו את אלו. מצד אחד מסיים דבריו ב"וכן כתב הראב"ד, וכן עיקר". מצד שני, בתוכן דבריו הוא כותב שרק ביום השביעי הפולטת שכבת זרע לא סותרת לבעלה, כיוון שאנו אומרים 'מקצת היום ככולו', אך בשאר ימים משמע שסותרת. ומאידך, הראב"ד כתב דבריו על כל ימי השבעה נקיים (והריטב"א בעצמו, במקור הבא (בחלק שדילגתי עליו) דוחה את אחת מראיות הראב"ד מכח הטיעון שמעלה כאן, שרק בשביעי אינה סותרת):
"ואיכא למידק, למה ליה לאסרה בתשמיש המטה משום ספק דלאחר כך דלא שכיח? תיפוק ליה דפולטת סותרת יומה לכל הפחות, ואם היא משמשת בשביעי, היינו צריכין לשמרה שלא תתהפך בתשמיש וגם שלא תרד כלל מן המטה. וזו גזרה קרובה יותר! וי"ל דמהכא שמעינן שאין שכבת זרע סותרת למפרע ביום השביעי, הואיל ומדאורייתא טהורה ומקצת היום ככולו, שאף דם נדה אינו סותר לבית שמאי כדאיתא בשילהי מכילתין (שם), ומאי דאמרינן בפרק בנות כותיים (ל"ג ב') ותסתור כל שבעה אינו אלא בפולטת בליל שביעי קודם מקצת היום שהוא ככולו, אבל ביום שביעי אינה סותרת לגבי בעלה, ומה שאמר לקמן שהיא סותרת אינו אלא לטהרות בלבד, וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן עיקר".
בחידושיו על דף מב, א, הריטב"א מביא את מחלוקת הראשונים (ר"ת, ראב"ד ורש"י ור"י) ונראה שסובר כר"י:
"פולטת שכבת זרע רואה הויא וכו'. דעת ר"ת ז"ל דלא מבעיא לן אלא בשכבת זרע דזב שסותר בבועלה יום אחד ומשום צחצוחי זיבה, אבל בשכבת זרע דטהור פשיטא דלא הויא רואה כלל דאפי' בבועלה אינו סותר ואין דינו אלא כנוגע ודייה כבועלה. וגם הראב"ד ז"ל כן סובר שלא אמרינן פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה… ולגבי בעלה נמי משמע דמיירי, כן נראה דעת רש"י ז"ל וכן דעת ר"י ז"ל…וכתב ר"י ז"ל דלפי שיטה זו כל הנשים בזמן הזה שדינן כזבות משום חומר בנות ישראל וכדאיתא בסוף מכילתין, כל ששמשה וראתה, אף על פי שפסקה הדם – אין לה לספור אלא לאחר שלשה ימים לתשמישה או שתכבד את הבית, שמא תפלוט כל שלשה. ואפילו במהלכת, לפום פירושא חדא דלעיל, ונמצאת סותרת מנינה ולאו אדעתה".
מהר"ם מרוטנבורג
וכ"כ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, תרלב:
"מה שכתבנו דלמחרת יום הפסקתה תתחיל לספור ז' נקיים, הני מילי כגון שכבר עברו ג' ימים שלא שמשה, דהכי פירש ר"י, דז' נקיים מסתמא [נקיים אפי'] משכבת זרע קאמר… הלכך נראה לר"י דכל אשה ששמשה ואח"כ ראתה, בין ראתה ג' ימים בין ראתה יום אחד, או מצאה כתם – צריכה להמתין ג' ימים שלמים ואח"כ תתחיל לספור, דהיינו ביום החמישי לשימושה…".
רא"ש
וכ"כ בפסקי הרא"ש נדה פרק ד, א, וגם הוא דחה את דברי הרמב"ן לגבי מהלכת, וכן את רבנו תם שדין פולטת הוא רק במשמשת עם זב, ואת הראב"ד שדין זה נוגע לטהרות בלבד (אם כי כתב 'נכון להחמיר' ומשמע שנתן לו מקום מסוים ורק הדריך להחמיר, בפועל במקורות האחרים שיובאו בסמוך כתב כדבר פשוט שצריכה להמתין שש עונות):
"… הלכך כל אשה צריכה ליזהר שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום ה' לשימושה, כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור ז' נקיים אלא ביום חמישי… ואין להקל מהא דאמר בפרק יוצא דופן (דף מא ב) אי דאזלת בכרעה [דלמא] בהדי דאזלה שדיתיה. ויסמכו על זה שהולכות משעת תשמיש עד הלילה כדי שיפליטו. דהכי פירושא… אבל אינו ברור שתפלוט הכל ע"י הילוך. ור"ת פי' דרמי בר חמא לא מיבעי ליה אלא באשה שבא עליה זב… ולי נראה דקשה לפירושו מהא דמיבעיא לן לקמן… והראב"ד ז"ל כתב בתשובה, שלא אמרו פולטת שכבת זרע שסותרת אלא לטהרות בלבד, אבל לבעלה אינה סותרת… ושוב מצאתי כדברי בשם ה"ר יונה ז"ל… ונכון להחמיר כדברי ר"י, וכן נוהגין בצרפת ובאשכנז".
ושנה הדברים ב'הלכות נידה בקיצור':
"ואם שמשה מטתה קודם ראייתה לאלתר לא תתחיל למנות ז' נקיים עד יום ה' לשימושה, דקי"ל פולטת שכבת זרע הוי כאילו ראתה דם וסותרת, וקי"ל כרבנן דאמרי בפרק ר' עקיבא (ד' פו א) דשש עונות שלימות בעינן. הלכך אם שמשה מטתה בא' בשבת וראתה בו ביום אם פלטה שכבת זרע ברביעי בשבת סותרת דעדיין לא עברו שלש עונות שלימות. הלכך אינה יכולה להתחיל מנין ז' נקיים שלה אלא ביום חמישי".
וכ"כ גם בתוספות הרא"ש שבת פו, ב:
"אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן, ובנדה קיימא לן דפולטת שכבת זרע רואה הויא וסתרה, וכרבנן קיימא לן, דשש עונות שלימות בעינן. וצריכות הנשים ליזהר שלא יתחילו למנות שבעה נקיים עד אחר שש עונות לשימושן, כגון אם שמשה בליל מוצאי שבת תתחיל לספור ביום חמישי שאם תפלוט בליל רביעי עד עת שימושה בליל מוצאי שבת טמאה".
וכן בשו"ת הרא"ש מז, א:
"ואם שמשה מטתה קודם ראייתה, לא תתחיל למנות ז' נקיים עד יום חמישי לשימושה, דקיי"ל: פולטת שכבת זרע כרואה דם, וסותרת. וקיי"ל כרבנן, דאמרי בפרק ר' עקיבא (פו) דשש עונות שלימות בעינן; הילכך, אם שמשה מטתה בא' בשבת, וראתה בו ביום, אם פלטה שכבת זרע ברביעי בשבת, סותרת, דעדיין לא עברה שש עונות שלימות; הילכך אין יכולה להתחיל מנין נקיים שלה אלא ביום חמישי".
טור
כדברי הרא"ש כתב גם הטור יו"ד נדה קצו:
"הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה, אם הוא תוך ו' עונות לשמושה – סותרת אותו יום. לפיכך המשמשת מטתה וראתה ופסקה בו ביום – אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות, שמא תפלוט. לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה… והראב"ד כתב דפולטת שכבת זרע אינה סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל".
אגודה
וכ"כ האגודה מסכת נדה ד:
"פולטת שכבת זרע רואה הויא, וסתרה או נוגעת הויא. פר"י: מכאן אשה ששימשה וראתה מיד – אין להתחיל ולספור ז' נקיים עד יום רביעי, דבעינן ו' עונות שלימות. וכן פירש רבינו חננאל. ואפילו רבא דפליג, חזר בו… ואם ראתה יום אחד או מצאה כתם – צריכה להמתין עד יום חמישי: אם שימשה מוצאי שבת אינה יכולה לספור עד יום חמישי, ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה, ותלבש חלוק לבן או תכבס הכתם, ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך…".
מרדכי
וכ"כ המרדכי הלכות נדה רמז תשלז:
"מה שכתבנו שלמחרת יום הפסקה תתחיל לספור ז' נקיים, הני מילי כשעברו שלשה ימים שלא שמשה, דהכי פירש ר"י דז' נקיים נקיים מסתמא אפילו נקיים משכבת זרע קאמר…".
רבנו ירוחם
רבינו ירוחם תא"ו נתיב כו חלק ב, מביא את מחלוקת הראשונים (וכותב שר"י סובר כראב"ד, ואולי זה ר"י אחר מהנ"ל), ולמעשה כותב שנכון להחמיר כדעת הרמב"ם שפולטת סותרת גם לעניין בעלה:
"לא תתחיל אשה לספור ז' נקיים עד יום ג' לשמושה, שהן ו' עונות, כמו שתאמר: אם שמשה במוצאי שבת אם תפלוט שכבת זרע אחר כך בליל רביעי עדין היא עומדת בתוך ו' עונות לשמושה, ואם פלטה סותרת מה שספרה… וכל זה לסברת' דפסקו דפולטת שכבת זרע סותרת יום ראשון, אבל הראב"ד כתב דלא אמרו פולטת שכבת זרע סותרת אלא לטהרות בלבד אבל לבעלה אינה סותרת, והביא ראיות על זה. וכן כתב הר"י. והרמב"ם כתב כי פולטת שכבת זרע סותרת יום אחד, ונכון להחמיר".
מגיד משנה
המגיד משנה איסו"ב ו, טז, מביא את מחלוקת הראב"ד ותוס' (ורמב"ם, לשיטתו), ומכריע כתוס' וסיעתם. גם את הרמב"ן לגבי ההליכה הוא מביא, אך כותב שהרשב"א לא סומך על כך ומצריך שטיפת הנרתיק. מדבריו עולה שגם הרמב"ם מצריך שלושה ימים, ולא מסתפק בשלוש עונות:
"פלטה שכבת זרע וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו… וכן הסכימו המפרשים ז"ל, ומ"מ יש מהם מי שסובר שלא אמרו שסותרת אלא לענין טהרות, אבל לבעלה אינה סותרת, שכל דבר שאינו גורם טומאה לבעלה אינו סותר, וזה דעת הראב"ד ז"ל. אבל דעת חכמי הצרפתים ז"ל הוא שהיא סותרת לכל דבר כדעת רבינו, ומתוך כך הורו הם ז"ל שהאשה ששמשה מטתה ואחר כך פירסה נדה, או שמצאה כתם, אפילו הפסיקה בטהרה – אינה סופרת עד יום ה' לשימושה, שהרי זו פולטת כל ששה עונות שלימות… ואם הלכה ברגליה החמירו הם ז"ל עד שתקנח יפה יפה, אבל הרמב"ן ז"ל כתב יראה לי שאין חוששין לה שכל מה שיש לפלוט פלטה בהלוכה, והרשב"א ז"ל כתב לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא מכבדת בית התורף יפה יפה ומרחצת במים חמין, כדי שלא תבא לידי ספיקות הללו, עכ"ל".
אורחות חיים
האורחות חיים הלכות נדה מביא את דברי ר"י מקורביל שהצריך שש עונות, ואז הביא את דברי הרשב"א שהביא את המחלוקת. ומשמע שבסופו של דבר נטייתו להחמיר בזה (כיוון שר"י מקורביל אמר דברים ברורים, והרשב"א הביא את המחלוקת וסיים במחמירים):
"כתב הר"י מקורבל ז"ל ובתוך [ו'] עונות שלמות לשמושה אינה יכולה להתחיל ולספור ז' נקיים. וביאר הר"ף ז"ל וכן יום שמשלימות הששה עונות אינו מן הספירה דז' נקיים. דכיון דתחלתו תוך ו' עונות שוב אינו יכול להיות מן המנין דהא בעינן כולן בטהרה. ונשים שלנו כולן זבות וסופרות ז' נקיים. ולא תתחיל ימי לבונה עד אחר ד' ימים לשמושה… והרשב"א ז"ל כתב: האשה ששמשה ואחר כך פרסה נדה, או שמצאה כתם, כיון שהפרישה – טהורה, הרי זו מונה מיום שני להפרשת טהרתה, ואף על פי שהיא פולטת שכבת זרע לא אמרו פולטת כרואה אלא לטהרות אבל לא לבעל. ויש שהורו לאיסור ולפיכך אינה סופרת עד יום ה' לשמושה. קנחה עצמה יפה חזקה הכל נתכבד ולא נשאר ממנו כלום. ומונה ממחרת יום שקנחה עצמה. הלכה ברגליה [חזקה] דרך הלוכה פלטה הכל, ויש מי שהורה גם בזו להחמיר עד שתקנח יפה יפה".
כלבו
וכ"כ הכלבו קמה:
"אשה ששמשה ואחר שלשה ימים ראתה דם או כתם – אינה יכולה לספור שבעה למחרת, אלא צריכה להמתין שלשה ימים אחר יום תשמיש ואחר כך תתחיל לספור, דהיינו יום חמישי לשמושה. דהלכה כרבנן דבעו שש עונות לפליטה, וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותרת יום הפליטה…".
תשב"ץ
בפסקי התשב"ץ נדה מא, ב, מובאת המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם, וכותב ש'יש לחוש ולהחמיר' ולספור שש עונות. ולגבי הקולא של הרמב"ן לגבי הליכה, כותב שאין למחות בכלות שאינן ממתינות לפני הנקיים שאחר בעילת מצווה, כי יש לסמוך על הרמב"ן (ולא ברור אם זו קולא מיוחדת לכלה כיוון שזה רק חשש נדה):
"המשמשת מטתה ואחר כך ראתה דם או כתם, או בתולה שנבעלה, אומר ר"י בעל התוספות שאינה סופרת ז' נקיים עד אחר שש עונות לבעילתה, וכן הוא דעת הרמב"ם. ואם כבדה ביתה יפה יפה – מונה תיכף שפסקה. והראב"ד אומר דדוקא לטהרות, אבל לבעלה אפילו לא כבדה ביתה מונה תיכף שפסקה, וכן נראה דעת הגאונים. ויש לחוש ולהחמיר, ואמר התשב"ץ שאין למחות ביד הכלות הנבעלות בתולות לטבול אחר ז' נקיים לבעילתה, שיש לסמוך על הרמב"ן שאם הלכה ברגליה, אין לחוש לפליטה".
מהר"י ברונא[8]
בשו"ת מהר"י מברונא סימן רלג, כותב בשם או"ז קטן שצריכה לספור לעולם שמונה ימים מיום הדימום (כגון שהדימום הוא רק יום אחד) וטובלת (בין אם שימשה לפני כן ובין אם לא), כי סובר שכל הזרע יוצא בבת אחת, לכן גם אם ביום הראשון לתשמיש לא יצא, ויצא בשני, או שגם בשני לא יצא, ויצא בשלישי – נמצא שמבין שלושת הימים שהוא יכול לצאת, הוא סתר רק יום אחד. לכן ממתינה שמונה במקום שבעה, וטובלת[9]. אך מהר"י ברונא עצמו כתב שלא קיימא לן כדבריו, אלא ממתינים ארבעה ימים ואז סופרת:
"שלמא רבא לשארי הר"ר מאנצ"ל שי', אשר שאלתני – באו' זרוע קטן כתב: אשה שראתה דם בזמן הזה אינה משמשת עם בעלה עד שיעברו ח' ימים לבד מיום שראתה, וטובלת ליל עשירי לראייתה, ותמהת למה צריך כולי האי, אדרבא טפי היה לך לתמוה למה תסגי בכה"ג כמו שאפשר, וז"ל אז"ג, ואחרי שביארנו שפולטת שכבת זרע סותרת יום א' וגם שאם רואה בה אינה עולה לה למנין שבעה, מעתה אשה שראתה בזמן הזה אפילו טפת דם כחרדל אינה משמשת עם בעלה עד שעברו ח' ימים נקיי' לבד מיום ראייתה, וטובלת ליל עשירי לראייתה ומשמשת, מפני שצריכה להוסיף יום שמיני לראייתה. דחיישינן שמא פעמים תראה ביום שמושה או ביום ב' ותפלוט שכבת זרע תוך ג' ימים לראייתה, ונמצא שסותרת יום א', ועל כן צריכה למנות לעולם ח' ימים נקיים לבד מיום ראייתה ל"ש ראתה סמוך לשימושא ל"ש רחוק, לא פלוג רבנן, והצריכו לעולם למנות ח' ימים נקיים לבד יום ראייתה עכ"ל. לפי זה כששמשה במוצאי שבת ומתחלת למנות ח' נקיים מיום שני וטובלת ליל ג' שהוא ליל עשירי לראייתה. ואנו לא קיי"ל הכי, אלא מתחלת למנות ז' נקיים יום ה' וטובלת ליל ה' שהוא ליל י"ב לראייתה… אבל הא"ז סובר שאין דרך הזרע לפלוט אלא בבת אחת, כדמשמע פ' יוצא דופן… הילכך אמרינן אי ביום א' – פלטה, שוב לא תפלוט. ואי ביום ב' ולא ביום א', אכתי איכא ז' ימים נקיים, ואי פלטה ביום ג' ולא ביום ב' ולא ביום א' – אכתי איכא ז' נקיים, שהרי לא סתרה רק ביום ג' לבד, כדילפינן מלטמאה בה אין לה אלא יום א' ויום א' סליק לימי נקיים…".
בנימין זאב
וכ"כ בשו"ת בנימין זאב קמז:
"ועל שאלתך נמי אשיב בקצרה דאינה צריכה פנים רבות ובדרך זה היא שאלתך דהיכא דאשה שמשה עם בעלה ואחר כך ראתה דם אם תתחיל לספור שבע' ימי' נקיי' ממחרת ראייתה או תמתין שלש' ימים ולא תתחיל לספור אלא ביום ה', כגון אם שמשה למוצאי שבת וראתה בו ביום דיום הפליטה אינו מן המניין. יראה להחמיר ולא תספור אלא מיום חמשי אפילו לא ראתה אלא ביום א', מטעם דנזכיר לקמן. ולא מבעיא אם ראתה ג' ימים ולא יותר דלא תתחיל לספור ז' ימים נקיים דהיינו ימי ליבונה ברביעי דאנן שש עונות שלימות בעינן שהם ג' ימים שלימים לילה ויום, ואם תתחיל לספור ביום רביעי ליכא שש עונות…".
הסוברים שצריכה להמתין חמישה ימים לפני ההפסק
תרומת הדשן
בתרומת הדשן רמה, כותב שרוב המחברים הצריכו המתנת ארבעה ימים, והוסיף התרוה"ד ששמע שיש להוסיף יום נוסף, מחשש למקרה ששימשו בין השמשות, שיש להחמיר בו שנחשב ללילה, והיא תסבור ששימשו ביום ותמנה ארבעה ימים מהיום שהתחיל בבין השמשות ששימשו בו, ונמצא שלא ספרה שלושה ימים נקיים מזרע.[10] לא זו בלבד, אלא שהוא מחמיר גם באשה שלא שימשה, גזרה משום שימשה[11], ואת הגזרה הזו יש להחיל גם על החומרה של חמישה ימים. כלומר למעשה הוא נוקט שכל אשה צריכה להמתין חמישה ימים לפני ספירת שבעת הנקיים, בין אם שימשה ובין אם לא. מנגד, תרוה"ד מזכיר בשם מהר"ח או"ז שמנהג נשות אושטרי"ך למנות שבעה ימים לפני התחלת השבעה נקיים, אך תרוה"ד דוחה מנהג זה:
"דיני נידה וטבילה ומקוה.
שאלה: אשה שלא שמשה עם בעלה תוך ז' ימים או שלא היה בעלה בעיר וראתה, צריכה אעפ"כ להמתין שלא תתחיל לספור שבעה נקיים כישעור אשה ששמשה ביום ראייתה, או יכולה להתחיל לספור מיד אחר שתפסוק מראייתה?
תשובה: יראה דבתחילה צריכין לבאר מתוך דברי הגאונים ולפי המנהג כמה צריכה אשה להמתין ששמשה ביום ראייתה, ואח"כ נבאר שאלתינו. ברוב החבורים כתוב דאשה ששמשה עם בעלה וראתה בו ביום לא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום ה' לשמושה, משום דשש עונות שלימות בעינן לפליטת שכבת זרע. ושמעתי דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ו' לשמושה, כגון ממוצאי שבת עד יום ו', שאם תתיר לה, שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ו' עונות שלימים ומה שתפלוט עוד אינו סותר, איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות במוצאי שבת והיא תסבור דעדיין יום הוא, ונמצא יכולה להתחיל לספור ליום ד' שהוא חמישי לשימושה, ואינו כן אלא לילה היה כששמשה ונמצא דעדיין פלטה בתחילת ליל ד' דו' עונות שלימים בעינן, ולכך מחמירין עד יום ו' לשימושה ותו ליכא למיחש למידי. עוד שמעתי שהר"ח א"ז כתב שנוהגין נשים באושטריי"ך שלא להתחיל ז' נקיים רק /כ/ שכלו כבר ז' ימים מתחילת ראייתה, אפי' לא ראתה אלא יום אחד או מצאתה כתם ביום אחד, ולא שמעתי שום טעם בדבר כי מטעם פליטת ש"ז אי אפשר לחוש לה טפי מה' ימים כדפרי' לעיל. אמנם אמת הוא שרוב נשים באושטריי"ך נוהגים הכי, אך ראיתי ג"כ מקצת שלא חשו להאריך כ"כ, ג"כ לשון הרמב"ם כך הוא וז"ל: תמצא במקצת מקומות שהאשה שראתה דם יושבת ז' ימי נידה ואח"כ סופרת ז' ימים נקיים אפילו לא ראתה אלא פעם אחת, וטעות הוא ממי שהורה להם כך ואין לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד סופרת ז' נקיים וטובלת ביום שמיני לראייתה עכ"ל. ונראה דאפשר הוא דמנהג בנות אושטריי"ך בא מאותן מקומות מתלמידי אותם בעלי הוראה, ולכך נהגו להמתין לעולם ז' ימים מתחלת ראייתה עד שיתחילו ז' ימים הנקיים, ולא מטעם פליטת ש"ז, ואי הוה הכי לא היה למחות ביד הנשים המקילות בדבר ומתחילים לספור מיום ו' לשימושה, דאז אזלא לה חששא דפליטת ש"ז מאחר דרמב"ם כתב בפשיטות דטעות הוא ואין לפנות לדבר זה. ושמעתי אבל לא בברור, שאחד מן הגדולים התיר פעם אחת לאשתו שהיתה מתחלת יום ג' לראייתה לפי שלא שמש עמה כבר תוך ג' או ד' ימים, וגם הדבר היה לעת הצורך כי היה רוצה ללכת לישיבת רבו ולא היה פנאי להמתין. אך לבי מהסס על זה דמצאתי בא"ז גדול דהאידנא נשים שלנו צריכים לישב ז' ימים נקיים לבד מיום שראתה בו וטובלת בליל י' לראייתה, ונותן הטעם משום פליטת ש"ז וכתב עליו דבין שמשה ובין לא שמשה סמוך לראייתה לא פלוג רבנן, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ביום ראייתה או יום אחד קודם ראייתה, ע"כ. אלמא דגזרינן לא שמשה אטו שמשה… מ"מ נקיטינן סברא מהא דא"ז דגזרינן לא שמשה אטו שמשה, ולעולם לא תתחיל עד יום ה' לשמושה כמו שכתבו רוב החבורים. ונראה קצת דאפילו לפי מה ששמעתי שמוסיפין עוד יום אחד משום חששא דבין השמשות כדפרישית לעיל, בהך חומרא נמי י"ל דאין לחלק בין שמשה ללא שמשה משום דחששא דבין השמשות חששא פשוטה, וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתא במס' נידה. ובפ"ב דשבת קרוב בסופו מייתי מתני' דמטילין עליו חומרת שני ימים. ואין נראה לומר דאדרבה אין להחמיר כולי האי בחשש פליטת ש"ז משום דכתב אשירי פ' בנות כותים דר"ת והראב"ד סברי דלא סתר כלל בספירת הנקיים אשה לבעלה, דהא מ"מ מסיק דנכון להחמיר כדברי ר"י, וכן נוהגין באשכנ"ז ובצרפ"ת. ונראה דודאי יש להחמיר כר"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר, וכ"ש באיסור כרת וחומרות יתירות נוהגין בו בנות ישראל בהלכות נידה".
מהרי"ל
בשו"ת מהרי"ל החדשות צג, ב, כתב שמנהג אשכנז להוסיף יום חמישי, אף שהפוסקים לא כתבו כך, זהו מנהג בנות ישראל האידנא. והזכיר ש'בארץ הדמים' יש ממתינות שש ויש שבע, אך המנהג באשכנז הוא חמש. עוד כתב שרצה לדון לפני רבו המהר"ם שבאופנים שחומרה זו אתי לידי קולא אחרת, כגון הרחקת החפיפה מהטבילה וכיוצ"ב, מוטב לא להוסיף יום חמישי, ורבו השיב שלא נשאל בזה, והבין מכך המהרי"ל שאם היתה באה לפניו שאלה כזו היה מיקל לספור ארבעה ימים. אך למעשה המהרי"ל כותב שלא מחלקים בדבר, כי אם יחלקו אזי יהיו מקרים שהבעל יעשה 'העראה' באשתו, והיא תסבור שהזרע לא נכנס לנרתיק ולא תמתין, ויבוא הדבר לידי קלקול:
"מאי דאסהידו חבירים שאירי ושאירך משמי דבעי' לאמתוני' ה' ימים משמושה עד הליבון, יציבא פתגמא ובגזירת עירין ובמאמר קדישין, והכי מורין (בי) [בבי] מדרשא, וכן מנהג בכל אשכנז. ואף כי אין נמצא בשום ספר אלא לישנא דשערי דורא דיקי הני, פוק עיין בה. וטעמא דמילתא משום דזימנין משמשה בין השמשות ביום א' בערב וקסבר שהוא יום ודילמא (ליליה) [לילה] הוי ותפשוט בתחילת ליל ה', על כן צריך להמתין עד מוצאי יום ה'. ורבותינו המחברים כתבו עד יום ד' לשורת הדין, אבל בנות ישראל נהגו האידנא להוסיף יום מפני חששא זו. ובארץ הדמים יש (הכ') הרבה שממתינות ו' ימים, ויש ז' ימים. וכן כתב מהר"ם. ואף כי כתב הרמב"ם, הרחיק דיעות אילו בהפלגה, מ"מ איכא דנהוג הכי, ויש להם קצת טעמים רחוקים אבל מנהג דעלמא ה' ימים…
וזימנא חדא הוי לן פתחון פה קמי דמהר"ם ז"ל מענין זה בישיבה. ודנתי לפניו דזימנין הוי חומרא דאתי לידי קולא שע"י כן נדחת הטבילה עד שבת, וזימנין עד מוצאי שבת וי"ט, וצריכין להרחיק חפיפה מטבילה, וזימנין ולאחר ר"ח אב וכמה עניינים. והשיב רבי ז"ל ואמר אין שואלים אותי, וחזיתי לדעת שאם היו שואלים אותו בכה"ג דאתא לידי קולא היה מודה להם להקדים, אכן מעשה לא חזינא, ולא שמעינן משום חד מרבותינו שהורה להקדים, אלא לא פלוג. וכן מסתבר – אתינ' לחלק זימנין דהערה בה וסבורה שלא נכנס לתוכה הזרע, ואתא לידי קילקול".
אגור
וכ"כ האגור אלף שעב בשמו, ומביא את נימוקו שהוא מחשש לטעות בספירה כששמשה בין השמשות. עוד מזכיר את המנהג לספור שישה או שבעה ימים, אך כותב שנוהגים חמישה:
"נשאל גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל על אשה ששמשה אי בעי לאמתוני ה' ימים מתשמיש עד הלבון. והשיב דודאי צריך להמתין ה' ימים. וכן מורין בבי מדרשא וכן מנהג בכל אשכנז. ואף כי לא נמצא בשום ספר אלא בספר השערים מדור"א משמע כן. פוק עיין בו. והטעם משום דלפעמים שמשה בין השמשת ביום ראשון בערב וסברה שיום הוא ותפלוט בתחלת ליל ה' על כן צריך להמתין עד מוצאי יום ה'. ובארץ אשכנז נוהגים להוסיף יום אחד וממתינות ו' ימים ויש ז' ימים. וכן כתב מהרי"ח. אף כי הרמב"ם הרחיק מאד דעות אלו מכל מקום איכא דנהיגי הכי. ויש להם קצת טעמים רחוקים אבל מנהגא דעלמא חמשה ימים".
מהרי"ק
בשו"ת מהרי"ק לה, מזכיר ש'נשי דידן' מחמירות חמירה או ששה ימים:
"ואשר שאלת היאך המנהג בעניין טבילה בזמנה, האם כדברי הגאונים או כר"ת, הלא ידעתי כי התוספת פסקו כר"ת דאין הלכה כמ"ד מצוה, ומעולם לא ראיתי לטבול בימי אבלות, וכ"ש ביום הכיפורים או בט' באב. ועוד, דהאידנא ליכא למיקם עלה דמלתא לכוון זמנה, שהרי נשי דידן דמחמירי טובא בעניין פולטת שכבת זרע להמתין ה' או ו' ימים קודם שיתחילו למנות ז' נקיים, ונהי דמשום חומרא דרבי זירא לא הוה נפקא מטבילה בזמנה מאחר שכן נהגו מימי התלמוד, מכל מקום בחומרא זו שהחמירו לא שמשה אטו שמשה אפילו אין בעלה בעיר, וגם הוסיפו מו' עונות ועשו ה' או ז'[12] ימים לפי דעתי כי זו אין נקראת טבילה בזמנה".
הגהות שערי דורא
וכ"כ בהגהות שערי דורא נדה ב, ז, בשם תרומת הדשן:
"נוהגים עכשיו עוד חומרא, דאין מתחילין לספור עד יום ששי לשמושה, כגון ממוצאי שבת עד יום ששי, שאם תתיר לה שתתחיל יום הספירה מיום ה', לפי שכבר כלו ו' עונות שלימות, ומה שתפלוט עוד אינו סותר, איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות, והיא תסבור דעדיין יום הוא, ונמצא יכולה להתחיל לספור ליום רביעי, שהיא חמישי לשימושה, ואינו כן, אלא לילה היה כששמשה, ונמצא דעדיין פלטה בתחילת ליל רביעי, דששה עונות שלימות בעינן, לכך מחמירים עד יום ו' לשימושה, ותו ליכא למיחש למידי. תשובת מהרא"י ז"ל סימן רמ"ה".
הסוברים שצריכה להמתין ששה ימים לפני ההפסק
המהרי"ל והאגור הנ"ל מזכירים את מנהג 'ארץ הדמים' (מהרי"ל) או 'ארץ אשכנז' (אגור) להמתין ששה ימים עד הספירה. וכן המהרי"ק הנ"ל מזכיר מנהג זה.
הסוברים שצריכה להמתין שבעה ימים לפני ההפסק
תרוה"ד, מהרי"ל ואגור הנ"ל מזכירים את המנהג להמתין שבעה ימים.
לגבי שיטת מהר"ח אור זרוע, לפנינו כותב בדרשותיו על פרשת תזריע, לב:
"… לכן צריכה ג' ימים מעת לעת, כגון אם שמשה במוצאי שבת וראתה ביום א' – צריכה להמתין יום ב' ויום ג' ויום ד' עד תחילת ליל ה'. וכן נהגו הנשים מלמנות ז' ימים נקיים עד לאחר ד' ימים מיום ראייתה".
מנגד, בהגהות שערי דורא נדה ב, יא, כותב שלמהר"ח אור זרוע מנהג הנשים להמתין שבעה ימים:
"כתב על זה הר"ח א"ז בדרשותיו, וזו לשונו: 'אכן נהגו הנשים שלא למנות ז' נקיים עד לאחר ז', ואין להאריך'. עכ"ל".
ובהערות על שערי דורא שם הערה י, כתבו: "ספר פסקי הלכה של ר"ח או"ז סי' לב [וטעות סופר הוא שם, ויש להגיה על פי ספרנו. הערת הרב המגיע של תרומת הדשן] והובאו דבריו בתרוה"ד סי' רמה". וכוונתם שיש טעות סופר במהר"ח או"ז שלפנינו, שבמקום לגרוס "עד לאחר ד' ימים" כמו שכתוב לפנינו, צריך לגרוס "עד לאחר ז' ימים" כפי שמובא בתרוה"ד ובהגהות שערי דורא בדעת מהר"ח או"ז.
בספר האורה ב, א, הלכות נדה, מבאר את טעמן של הנוהגות כן, ודוחה אותו:
"ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נדותן תחלה, ואח"כ שבעה ימי נקיים, וכסבורין הם שאותן הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אינם עולין לה למנין ימי נקיותה, וכי איך נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים, ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה, כל שכן זאת שאינה ודאית".
וכ"כ במחזור ויטרי תצט:
"ומיכן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נידותה תחילה ואחרי כן ז' נקיים. וכסבורים הם שאותם הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אין עולין לספירת ימי נקיותה כי איככה נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים. ואינו כן. שהרי מצינו בזבה ודאית שימי טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה. כל שכן זאת שאינה ודאית".
והביאם הגהות שערי דורא נדה ב, יב:
"כתב רש"י ז"ל בסידורו טעם דמנהגא, וזו לשונו: אינן צריכות להמתין שבעה ימי נידותן ואח"כ ז' ימים נקיים, וכסבורים שאותן הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אין עולין לה לספירת ז' נקיים, כי איכה יקראו נקיים, והלא המה מלוכלכין וטמאין, דאינו כן, שהרי מצינו… עכ"ל סידור רש"י ז"ל".
הרמב"ם איסו"ב יא, יד, הזכיר את המנהג למנות שבעה ימים לפני השבעה נקיים, וכתב שהוא 'מנהג טעות' 'ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל':
"זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף ע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו ז' (נקיים) וטובלת בליל ח' שהוא ליל שני שלאחר נדתה ומותרת לבעלה".
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם איסורי ביאה פרק ו טז, כותב שזבה שפלטה זרע סותרת יום אחד מספירתה:
"פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד, מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד…".
ובהלכות שאר אבות הטומאה ה, יא, הוסיף שזבה שפלטה בתוך שלוש עונות סותרת יום אחד:
"האשה שפלטה שכבת זרע, אם פלטה אותה בתוך שלש עונות – הרי היא טמאה כרואה קרי, לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה כאיש שראה קרי, ומטמאה בכל שהוא אף על פי שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים – נטמאה, שהרי שכבת זרע כדמה, מה דמה מטמא בפנים, אף שכבת זרע שתפלוט תטמא אותה בפנים".
הסוברים שהרמב"ם נוקט כראב"ד
בשו"ת לב שלמה (לרבי שלמה אשכנזי רפפורט, בעל ה'מרכבת המשנה', נולד בשנת התע"ז [1717]), ג, כתב שדעת הרמב"ם כדעת הראב"ד:
"… אמנם יש ליישב קושיא זו, לא מבעיא לדעת הראב"ד… ולדעתי זהו גם כן דעת המיימוני, דמשום הכי האריך בפ"ה מהלכות אבות הטומאות לבאר דיני פולטת שכבת זרע לענין טהרות, וכתב: לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה, כאיש שראה קרי וכו', וביאר שם דין העונות. ואולם בפ"ו מהלכות איסורי ביאה הי"ו כתב רק דרך אגב: פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה – סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי, שסותר יום אחד (ואע"ג דלדעת המיימוני דלא מהני פליטה אחר ג' עונות, לא משכחת פולטת שכבת זרע שתסתור זיבה, אלא אחר חומרא דרבי זירא, או באיסור ששימשה עם בעלה ביום השלישי דזיבה אחר הטבילה וראתה אח"כ). ואפילו תימא דאיירי גם לענין לאסרה על בעלה, מכל מקום אפשר דכתב כן להלכתא למשיחא בזמן שהטהרות נוהג, ודלא כמו שכתב הרב המגיד [שם] דדעת רבנו דסותרת אף לבעלה בזמן הזה, דאין זה מוכרח מדברי רבנו, ואדרבה, מדלא ביאר בהלכות נדה דין העונות, מכלל דסבירא ליה דלא שייך סתירה לבעלה…".
האור שמח איסו"ב ו, טז, מבאר שלדעת הרמב"ם לא שייך דין פולטת לעניין בעלה, כי מה שנכנס לרחם כבר נכנס ולא ייצא. ומה שלא נכנס אינו סותר את הספירה אלא מטמא לעניין טהרות משום שהוא נפלט מהנרתיק ונוגע בחלק החיצוני של הגוף:
"ונתבונן" הא דאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט, הוא דוקא על פליטה מן בית החיצון לחוץ, שאז טמאה מדין מגע, שנוגעת בשכבת זרע, וכמו ששנינו במסכת מקואות פ"ח (מ"ד) האשה ששימשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה, הא כבדה את הבית הרי היא טהורה, דתו ליכא מה לפלוט, הרי דאף על גב דלא הכניסה למקור, ששם לא שייך כיבוד, ואפ"ה לא חיישינן לפליטה, דאין לה מה לפלוט, דמה שקלט הרחם כבר קלט, ומה שלא קלט הרי כבר פלטה ע"י כיבוד… וכיון שזכינו לזה א"כ הא לא חיישינן לפליטה כלל לבעלה, דמן החדר אין דרך לפלוט, והראיה דאם כבדה בית החיצון תו לא חיישינן לפליטה כלל, ומה שהוא בבית החיצון, ומכש"כ מה שפולטת מבית החיצון לחוץ אין זה ראיה, רק במקום שהיא מטמאה במגע שם נטמאת לטהרות, הא לבעלה אין נפקא מינה כלל, א"כ תו לא שייך חששא דפולטת שכבת זרע לבעלה כלל, לכן לא הזכיר רבינו כלל שתהא צריכה כיבוד וקינוח רק בפ"ה מהלכות שאר אה"ט גבי תרומה, לא לבעלה".
והביאו בלשונו הרב קאפח בפירושו על הרמב"ם איסו"ב ו, טז, עמ' קה.
וכ"כ בביאור לרמב"ם מאת הרב שלמה צדוק איסורי ביאה ו, טז:
"ולדעת רבינו (אבות הטומאות פרק ה') אין פולטת נטמאת אלא תוך ג' עונות, שהם יום ומחצה (ועל כן לא יתכן בעלמא אלא בטהורה שראתה דם או כתם) ומכל מקום נראה שאין דין פליטה שייך לדעת רבינו, אלא לטהרות, שכן לא הזכיר שיש לחוש לו (להלן בפרק י"א) ששם כתב את ההלכה למעשה בזמן הזה (וכן דעת מרכבת המשנה בשו"ת לב שלמה ג', ועי' מגיד משנה שהעלה דעות שונות). וגם פליטת שכבת זרע היא דבר שאינו מצוי, שכן בקינוח שרבנו הצריך אחר תשמיש ואחר עמידה, והילוך, כל שכן ברחיצת פניה של מטה תוך עונה – לא נשאר מאומה. ופלא על זה שהחמירו בשו"ע כדעת חכמי הצרפתים והצריכו לספור ז' נקיים רק אחר עבור חמשה ימים מחשש פליטה, כאשר שו"ע בעצמו פוסק שיכולה לרחוץ פניה של מטה ואז אין עוד חשש לפליטה…".
וכ"כ טהרת מש"ה יג, עמ' קיג, והוסיף שמנהג בנות תימן כרמב"ם והגאונים, ואינן ממתינות כלל לפני הספירה:
"המתנת ימים לפני הפסק טהרה – לדעת רבנו הרמב"ם, בזמן שבית המקדש היה קיים והיו נזהרים מלטמא את הטהרות, האשה היתה צריכה להיטהר לא רק ממראה דם, אלא אף מפליטת שכבת זרע. כלומר, אם האשה פלטה זרע, אפילו כל שהוא, טמאה כאיש שראה קרי. לפיכך, אם האשה היתה בתוך שבעת ימי הנקיים ופלטה זרע, סותרת יום אחד מימי ספירתה, במה דברים אמורים, כשפלטה בתוך שלוש עונות מהתשמיש, אבל לאחר שלוש עונות (לאחר יממה ומחצה, שהעונה היא יום או לילה), כבר נפסדה צורת הזרע ואינה מטמאה, ואינה סותרת משבעת הנקיים. לאור האמור, בזמן שבית המקדש קיים, המשמשת מיטתה ואחר כך ראתה דם, אינה יכולה להתחיל לספור מיד שבעה נקיים, ועליה להמתין שלוש עונות לפני שמתחילה לספור, שמא תפלוט זרע ותאלץ לסתור את ספירתה. כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, שכבת זרע מטמאת אך ורק לטהרות, ואין היא מטמאת את האשה לבעלה. ולכן בימינו, שאין לנו מקדש וטהרות, ואין האשה צריכה להיטהר אלא לבעלה, אין האשה נטמאת לבעלה אם פלטה זרע, ואם פלטה בתוך ספירת הנקיים, אינה סותרת את ספירתה.
ולהלכה, לדעת רבנו הרמב"ם והגאונים, מיד לאחר שפסק הדם מתחילה האשה לספור שבעה נקיים ואינה ממתינה מחשש פליטת זרע. אולם רבים מהראשונים, וכן מרן השו"ע, פסקו שגם כשאין בית המקדש קיים, יש להמתין לפני ספירת שבעה נקיים, שמא תפלוט שכבת זרע. ונראה שבנות תימן לא חששו לפליטה בזמן הזה, כדעת רבנו הרמב"ם.
למעשה, המנהג בקהילות ישראל כדלהלן:
אשכנז – ממתינות 5 ימים מחשש פליטה, ואחר כך מתחילות לספור שבעה, ויש שנהגו להמתין שבעה ימים לפני ספירת שבעה נקיים.
ספרד – יש שנוהגות כמרן השו"ע וממתינות 4 ימים ואחר כך סופרות שבעה, יש שנהגו כהרמ"א להמתין 5 ימים, יש שנהגו להמתין 6 ימים, ויש שנהגו להמתין 7 ימים".
הסוברים שהרמב"ם סובר שסותרת רק כשמרגישה שהיא פולטת
בשו"ת מהרי"ק מט, כותב שהרמב"ם החמיר שפולטת סותרת רק כשהיא מרגישה בצאת הזרע:
"וגם הרמב"ם אף על גב דלית [ליה] דברי הר"א וקא סבר דסתרה אפי' לבעלה, מדכתבא בהלכות אסורי ביאה כדפי' לעיל, מ"מ נראה לע"ד דלא ס"ל להחמיר כלל בספק פולטת כ"א היכא דודאי פולטת, שהרי לא הזכיר חששא זו כלל בה' אסורי ביאה רק דפולטת סותרת ואין דבריו מוכיחין אלא בודאי פולטת… נלע"ד דסבירא ליה להרמב"ם דאע"ג דאסקי' בפ' יוצא דופן דפולטת ש"ז רואה הויה וסתרה, היינו דוקא היכא דהיא פולטת בהרגשה כלומר בהרגשה שנפלט מגופה מן הזרע… וכן משמע מתוך דברי רמב"ם עצמו… ופשיטא דאין להקשות על זה דמדרבנן מיהא תטמא בלא הרגשה מידי דהוה אדם, דפשיטא די"ל דאפי' בזבה דאורייתא גבי דם החמירו לטמא שלא בהרגשה, ולא גבי ש"ז דלא חמיר כולי האי. ועוד דמלתא דלא שכיח הוא, דהא לא משכחת לה אלא בספק איסור לכל הפחות דהיינו ביום ז' לספירתה אחר הטבילה כדפי' לעיל וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן, ומשום הכי אוקמה אדאורייתא דלא מטמא אלא בהרגשה… ולפי דבריו יכולה האשה להתחיל למנות ז' נקיים ממחרת יום שפוסקת בו לראות ואפי' היה בתוך ג' עונות, דממ"נ, אם תפלוט ע"י הרגשה תסתור אותו יום כיון שתרגיש בו, ואם תפלוט בלא הרגשה סבירא לר"מ דלא סתרה כלל כדפי' לעיל, ונוסף גם רמב"ם על דברי הגאונים המתירים לענין בעלה ואם כי מטעם אחר הוא כדפי' לעיל".
הסוברים שהרמב"ם פוסק שפולטת שלוש עונות
הכסף משנה שאר אבות הטומאה ה, יא, כותב שהרמב"ם פוסק כרבי אלעזר בן עזריה שהפליטה אורכת שלוש עונות ולא שש. ועוד כתב, שכפי הנראה גרסתו של הרמב"ם היא שחכמים סוברים שלוש עונות ולא ראב"ע:
"האשה שפלטה ש"ז וכו'. בפ"ח דמקואות, כר"א בן עזריה דאמר: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה, וכמו שיתבאר בסמוך… וי"ל שרבינו גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות, וכך כתב בפי' המשנה פ"ח דמקואות והיא גירסת הרשב"א".
דעת הנודע ביהודה שלרמב"ם, רי"ף וגאונים דין 'פולטת' לא חל על חומרא דרבי זירא
הנו"ב (הנזכר לעיל בדעת הגאונים) סובר שלדעת הרמב"ם, כמו גם הרי"ף והגאונים, הפליטה היא שלוש עונות, ולכן לשיטתם לא החילו את חשש פולטת על חומרא דרבי זירא, שכן לשיטתם מצב של פולטת שסותרת את הספירה שייך רק במשמשת באיסור כשהיא כבר זבה (כמבואר בהערה 2), ועל מקרה של איסור לא גזרו:
"ומעתה כיון דבראב"ד לא נזכר פליטת ש"ז לגבי בעלה כלל, ולר"ת הוא דוקא ש"ז של זב, ולהרי"ף והרמב"ם והגאונים דוקא בזבה שראתה ג"י אבל לא בחומרא דר"ז לא ידעתי למה החמירו הקדמונים כל כך מהרי"ק ומהרא"י לגזור עוד לא שמשה אטו שמשה. אבל כיון שכבר קדמונים אחזו שער והרמ"א והאחרונים הסכימו מי יבוא אחר המנהג ועכ"פ אין לענוש את המורה ודי לגערו בנזיפה שלא יוסיף להבא להקל בדבר. ובפני יהושע ראיתי שמיקל בראתה תיכף אחר הטבילה קודם ששימשה ופשוט שהט"ז בס"ק ד' מחמיר גם בזה שהרי לא הקיל רק בראתה תיכף אחר חופתה שלא באה עדיין לכלל תשמיש".
הסוברים שהרמב"ם פוסק שפולטת שש עונות
ראשונים רבים הזכירו את הרמב"ם יחד עם התוס' שפולטת סותרת גם לעניין בעלה, אך ניתן להסביר שרק לעניין זה הם שווים, אך לעניין מספר הימים שפולטת הם חולקים. כמדומה שהתשב"ץ (הנ"ל) הוא היחיד שכותב בהדיא שגם הרמב"ם מחמיר שש עונות כמו תוס': "אומר ר"י בעל התוספות שאינה סופרת ז' נקיים עד אחר שש עונות לבעילתה, וכן הוא דעת הרמב"ם".
ראשונים שמביאים את המחלוקת מבלי להכריע בה
ר"ן
הר"ן נדה מב, א, מביא את מחלוקת ר"י וראב"ד, וכותב שמהגאונים משמע שסוברים כראב"ד, ומאידך מהרמב"ם משמע שסובר כר"י (ונראה שנוטה קצת לדעת ר"י ורמב"ם, אם כי לא מובהק):
"ומדמסקינן דלכ"ע פולטת רואה היא. דקדק רבינו יצחק ז"ל דלדידן דכולהו נשי ספק זבות משוינן להו אשה ששמשה בלילי שבת וראתה בשבת ופסקה בטהרה אינה מונה משעה שפסקה עד שיעברו עליה ו' עונות שלמות אחר שמושה שהרי כל ג' ימים היא פולטת ש"ז ואין אותן הימים עולין לה דהא אסיקנא דרואה הויא וסותרת יומה ומיהו אם כבדה את הבית יפה יפה אינה חוששת לפליטה ומתחלת למנות משעה שפלטה. אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה שאין פולט' סותרת אלא לענין טהרות, אבל לא לבעלה… וכן נראה דעת הגאונים ז"ל שלא חששו לכתוב זה בחיבוריהם, אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהפולטת סותרת יומה לכל דבר".
ריב"ש
בשו"ת הריב"ש סימן מ, מביא את המחלוקת, וכותב שהרשב"א מיקל כראב"ד (ולא מסייג שבתורת הבית הקצר החמיר, או שבארוך כתב שבעל נפש יחוש לעצמו), ולמעשה לא מכריע במחלוקת:
"גם יש מחמירין, שלא תתחיל לספור אלא מיום חמישי לבעילה, לפי שחוששת שלש' ימים לפליטת זרע, שסותרת מנינה; שפולטת ש"ז כרואה. וזה דעת בעל התרומה. והרשב"א ז"ל מיקל בזה. שלא אמרו: פולטת ש"ז כרואה, אלא לטהרות, ולא לבעלה. כמ"ש זה בס' ת"ה בשער הפריש'".
מהרי"ק
בשו"ת מהרי"ק החדשים מט, כותב שלכתחילה ראוי לכל בעל נפש לחוש ולהחמיר כמו רוב הראשונים שצריכה המתנת ארבעה ימים. ומציין שבמקומו נהגו הנשים להמתין ארבעה ימים גם אם לא שימשו. מאידך, כותב המהרי"ק שכיוון שהגאונים והרי"ף והרמב"ם מקילים בזה, אין לדחות את מי שסומך על דבריהם (לעיל הובאו דבריו שבסימן לה, שכתב שמנהג בנות ישראל בימיו להמתין חמישה וששה ימים לפני הספירה, אף שאין לכך מקור בראשונים):
על הראשונה בענין המשמשת אם צריכה להמתין ו' עונות שלימות, ונמצא שלא תוכל לספור ז' נקיים אלא מיום ה' לשמושה ואילך. נלע"ד שכן ראוי לנהוג ולהנהיג לכל יראי ד' וסר מרע, דהא מלתא תליא באשלי רברבי, הראשון ר' יצחק בר שמואל הידוע בעל [התוספות] אשר מי כמוהו רבץ ופלפל בתורה, והאיר עיני ישראל בהלכה להעמיד על בוריה ואמתתה… וכן כתוב בס' התרומה אשר יסד ר' ברוך תלמידו של ר' יצחק, וכן בסמ"ג בהלכות נדה וכן בסמ"ק ואין צריך להעתיק לשונם כי ידעתי מצוי הוא בכל בתי מדרשות, וכן בהלכות נדה של ר"י מדורא שהיה אחרון מאד וידע דעות המתירין טפי מינן, ואפ"ה נטה לדברי האוסרים… ובודאי דלא אשתמיטתיה דברי הגאונים האומרים דדוקא לטהרות הוא דסתרה פולטת שכבת זרע, ואפ"ה הכריעו כדברי רבינו הצרפתי', וכן כתב בס' המרדכי… ואינו מביא שום חולק אלא החליט את הדבר כדעת ר"י, ואעפ"י שהוא רגיל להביא כל הדיעות היכא דאיכא לספק במלתא כגון דאיכא פלוגתא דרברבתא ולא ברירה ליה מלתיה היכא איתא, מ"מ הכא לא חש להביא דברי הגאונים משום דהלכתא פסיקתא כדברי ר"י והבאים אחריו להחמיר באיסור כרת, ולא כדברי הגאונים להקל. ואל יאמר האומר כי בצרפת דוקא נתפשטה גזירה זו על כי יצאתה מפי רבוותא שהם ר"י, ור' ברוך, ור' שמשון משנץ כאשר אבאר בע"ה, וכן כל הפוסקים שהבאתי לעיל שהיו מצרפת, שהרי כבר מפורסם הוא שבעל ספר המרדכי היה אשכנזי ותמיד מביא גדולי אשכנזים בתוך דבריו וגם הוא הסכים לדברי ר"י והביאו לפסק הלכה כאשר בארתי למעלה, גם בס' הרוקח אשר יסד ר' אליעזר מגרמיזא בנו של ר' יהודה חסיד שהיה אשכנזי בתוך ספרו גם הוא הסכים לפסק הלכה ואפי' לענין רואה דם מחמת בתולים כ"ש וק"ו של אחרת, וז"ל: הילכך הבועל את הבתולה אעפ"י שרואה דם מחמת ביאה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ופורש, וימתין ג' ימים אחר שימוש פן תפלוט ש"ז בכל יום וסתרה יום פליטה, ואח"כ תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום ה' לשמושה וכו'. וגם ר' אשר אשר היה ג"כ בתחילת ימיו מאשכנז ושוב גלה לספרד פסק … וגם ר' יעקב בעל הטורים בנו הסכים לדברי ר"י… ונתפשטו דבריו אלה גם באשכנז ובספרד, גם רשב"א שהיה ג"כ מספרד האריך הרבה בדבר זה בספר תורת הבית אשר יסד, כי נוטה הוא קצת לדברי הגאונים דס"ל דלא נאמרו הדברים אלא לענין טהרות, מ"מ הביא דברי ר"י וכתב בסיומא דמלתא, וז"ל: ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו כדברי ר"י, עכ"ל, הרי שהכריע בעל נפש להחמיר וכן נהוג בכל גליות הצרפתים, ולא מבעיא היכא דשמשה ושוב ראתה בו ביום דבזה שוו כל הפוסקים כנ' לעיל, ומי הוא שלא יחוש לדבריהם, אלא אפי' לא שמשה זה ימים, מ"מ החמירו בנות ישראל המצויות בינינו שלא להתחיל למנות עד יום ה' לראותה וכדברי ר' שמשון משנ"ץ ז"ל, וכן כתב בספר הישר, וז"ל: ואפי' לא שמשה נמי אומר הש"ר /הר"ש/ משנ"ץ דתמתין עד יום ה' דגזרינין אטו שמשה, עכ"ל: הרי לנו גברא רבא דגזר לא שמשה אטו שמשה, וכן נהגו כל הנשים בינינו, ולכל הפחות היכא דשמשה נלע"ד שראוי לנהוג בכל המקומות שלא תתחיל לספור עד יום ה' לשמושה, כי בזה שוו כל הני רבוותא שהבאתי לעיל…
ואשר כתב, וז"ל: ועוד לפי סוגית ההלכה פ' יוצא דופן (דף מב, א) משמע שאם הלכה ברגליה ביום התשמיש שפלטה, דהכי אמר התם דאי אזלא בכרעה בהדי דקאזלא שדיתא, ולכך פסק הרמב"ן שאין לחוש לפליטה ולשמא נשתייר לה מן הזרע מן היום ההוא לא חיישינן לפי נידן הגמרא שלנו, וכן כתובכב וכתב ודילמא אשתייר ושמא אשתייר מבעי ליה כו', עכ"ל, פשיטא דליכא למרמי גברא אגברא. ועוד הרמב"ן ז"ל הוא לבדו נשאר בזה הדעת, דלא מבעיא לדברי רבותינו הצרפתים דליכא למימר הכי כדכתב בס' התרומה, אלא אפי' להראב"ד והגאונים נראה דלית להו מה שכתב הרמב"ן מדהוצרכו לדחוק ולהעמידה דוקא לטהרות שלא כפשטן של דברים, וגם מזה יש לתמוה על החכם הזה מדוע הזכיר ההוא דפ' יוצא דופן לדחות דברי ר"י מדברי הרמב"ן, ובספר התרומה מביאה בהדיא, ומסיק דלאו מלתא היא וסתר דברי הרמב"ן…
וכלל העולה אמת ויציב הוא לפי הנלע"ד שראוי לכל בעל נפש להחמיר כדברי רבותינו שהזכרתי, וכאשר כתבת אתה, ומ"מ נבהלתי עליך מה ראית לדחות מי שאינו עושה כן, שהרי דבר פשוט הוא המקילים יש להם על מה שיסמכו, שהרי כתב הרשב"א בספר תורת הבית, וז"ל: והר"א כתב בתשובה שלא אמרו פולטת סותרת אלא לטהרות וכו', וסברת הגאונים נראה כדברי הר"א ז"ל, שלא חששו להזכיר הענין, וגם הרי"ף לא כתבו בהלכות, עכ"ל: הרי לך שגברא רבה קא מסהיד שסברת רבותינו הגאונים נראית כדברי הר"א, וגם הרי"ף לא הזכירו, והנה ידוע הוא שדברי הגאונים דברי קבלה הם. וגם הרמב"ם… (דבריו בדעת הרמב"ם הובאו לעיל בהרחבה) ועוד שהרי כתב הרמב"ן שאין לחוש היכא שהלכה ברגליה דבהדי דאזלא שדיתיה, אף על גב דבתראה הוה טובא, וידע דברי רבותינו הצרפתים, ומימיהם היה שותה בצמא, ומ"מ בזה לא הלך לשיטתן, וגם ר' שלמה בן אדרת נראה היות דעתו מסכמת דדוקא לטהרות נאמרו הדברים, שהרי כתב… ועוד האריך רשב"א לתרץ קושיות הרמב"ן אשר הקשה על דברי הר"א, ובסוף הדברים כתב: כך נ"ל, ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו כדברי ר"י: משמע לפי סברתו נראה לו כדברי ר"א אלא שבעל נפש יחוש לעצמו, ואף כי רבו האוסרים כדפי' לעיל, מ"מ פשיטא שאין בידנו למחות ביד המדינות והמקומות אשר כבר נהגו היתר בדבר כדברי הר"א ורבותינו הגאונים והרמב"ם ולא חייש לספק פולטת לענין בעלה כדפי' לעיל. ואף כי בלי ספק הי' ראוי לכל ירא שמים להחמיר, ובפרט בהיות הדבר נוגע לאיסור כרת, ומ"מ פשיטא שעל המקילי' אין לכתוב מרורות מאחר שכן נהגו באותם מקומות מימי קדם כדברי רבותינו הגאונים כמבואר למעלה…".
האם מועיל קינוח
ראשונים שכתבו שמועיל קינוח
אשכול
האשכול הלכות נדה מו, מזכיר שאשה שצריכה להתחיל לספור מיד שבעה נקיים, תקנח יפה יפה ותתחיל בספירה. ולא הזכיר רחיצה:
"ואם יש צורך להתחיל תיכף בספירת ז' נקיים, תכבד את ביתה יפה יפה במוך כדי להפליט כל הזרע… ולא חיישינן שתפלט עוד".
רמב"ן
גם הרמב"ן נדה מב, א, מביא את הדין של קינוח (כיבוד הבית) ולא מזכיר רחיצה בחמין כלל:
"… והא דתנן במסכת מקואות (פ"ח מ"ד) האשה ששמשה את ביתה ירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה, תפתר בשלא הלכה, ואעפ"כ אם כבדה את הבית – מותרת, דודאי נפק כוליה, א"נ כשהלכה, דפולטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו, ומשו"ה צריכה כבוד לטהרות, משום נגיעה דשכבת זרע, אלא דלית ליה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי".
רשב"א
וכ"כ תורת הבית הארוך בית ז שער ה, כה, ב:
"… ומיהו אם קינחה עצמה יפה יפה שוב אינה חוששת שמא נשאר ממנו ותפלוט לאחר מיכן".
אמנם בהדרכה המעשית בתורת הבית הקצר שם הזכיר גם רחיצה בחמין:
"לעולם ילמד אדם את בתו שתהא מכבדת בית התורף יפה ורוחצת במים חמין כדי שלא תביא לידי ספיקות הללו".
ריטב"א
הריטב"א על נדה מא, ב, סובר שהליכה לא מפליטה את הזרע, ורק קינוח מועיל:
"… יש שפירשו דאנן סבירא לן דכל היכא דאזלא ודאי שדיתיה כוליה בלא שיור, וכדנקטינן ליה להדיא… ומיהו קשה לפירוש זה… לכך נראין דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל, דודאי הילוך אינו מועיל וצריכה כיבוד, והכא הכי פירושא: מכלל דכי אמר רבא בדאזלא בכרעא וטבלה, והא בהדי דאזלא שדיתיה על הרוב, וכי תימא דחייש רבא לחומרא דילמא נשתייר מיניה קצת, הא ודאי מילתא דאפשר היא, וראוי לחוש לו תוך שלשה עד שתכבד".
מגיד משנה
המגיד משנה איסו"ב ו, טז, הזכיר רק קינוח:
"ואם קנחה עצמה יפה יפה – חזקה הכל נתכבד ולא נשאר ממנו כלום, והרי זו מונה מחרת אותו יום שקנחה עצמה".
אורחות חיים
וכ"כ אורחות חיים הלכות נדה:
"קנחה עצמה יפה – חזקה הכל נתכבד ולא נשאר ממנו כלום. ומונה ממחרת יום שקנחה עצמה".
ראשונים שכתבו שמועיל קינוח או רחיצה
רא"ש
בפסקי הרא"ש נדה ד, א, כתב שאפשר או לקנח או לרחוץ בחמין:
"אמנם אם תרצה להתחיל ספירתה מיד ממחרת ראייתה – תקנח יפה במוך או בבגד דק להפליט כל הזרע או תרחץ במים חמין ויפליטו המים חמין כל הזרע. וכן תנן בפ"ה דמס' מקואות האשה ששמשה וירדה וטבלה ואח"כ כבדה הבית הרי היא כאילו לא טבלה. ומשמע הא אם כבדה הבית קודם טבילה לא חיישינן תו לפליטה".
טור
וכ"כ הטור יו"ד קצו:
"אמנם אם תרצה לספור מיום מחרת ראייתה – תקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע".
רבנו ירוחם
וכ"כ רבנו ירוחם כו, ב, ובשם רש"י, תוס' ורא"ש:
"ומ"מ אם תרצה לספור מיד ממחרת שפסקה ראייתה – תקנח יפה במוך או בבגד רך להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין כי המים חמין מפליטין כל הזרע, כדמוכח במקואו' וכן מוכח בשבת וכן בנדה וכן בכמה דוכתי וכן פרש"י וכן התוס' וכן הרא"ש".
אגור
וכ"כ אגור אלף שעח:
"אם תרצה לספור מיד מיום מחרת ראייתה אחרי ששמשה, תקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמים והם יפליטו כל הזרע".
ראשונים שהצריכו גם קינוח וגם רחיצה בחמין (מעיקר הדין או כשאינה בקיאה לקנח יפה)
מחזור ויטרי
במחזור ויטרי תצט, הצריך קינוח בתוספת רחיצה בחמין:
"ואם רוצה להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם, תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או מוך שתכניס בתוך מקום להסיר השכבת זרע, אז תוכל להתחיל לספור למחרת".
רוקח
הרוקח נדה שיז כותב שמעיקר הדין מספיק קינוח, ואם לא יודעת לקנח כראוי, תוסיף לקינוח רחיצה בחמין. ועוד קודם לכן הזכיר שתרחץ ותקנח, ומשמע שכך ראוי לנהוג (כלומר שבד"כ נדרשות שתי הפעולות כי הרוב לא בקיאות לקנח היטב):
"רחצה בחמין לאחר תשמיש וקינחה עצמה יפה באותו מקום להסיר שכבת זרע – אז יכולה להתחיל ולספור למחרת יום הקינוח והרחיצה כדפרישית… ואם רוצה להתחיל ולספור למחרת הראייה יכולה לספור בעניין זה שתכניס מוך או בגד באותו מקום ותקנח יפה להסיר שכב' זרע. ואם לא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין וגם תקנח עצמה, דתנן בפ' ה' דמקואות האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דיכול' לכבד ולקנח".
ספר הנייר
גם ספר הנייר הלכות נדה כט, הזכיר קינוח וגם רחיצה:
"ואם תרצה אחרת מחרת שמושה לרחוץ בחמין ולקנח יפה – הרשות בידה, כאשר פירשתי".
לפני כן ("כאשר פירשתי") באותו סימן כתב שמעיקר הדין אפשר לסמוך רק על קינוח, אך חוששים שלא תקנח יפה[13]:
"ואם רוצה להתחיל לספור ממחרת הראייה בשמשה קודם לכן, יש מתירין בעניין זה שתכניס מוך נקי או בגד רך באותו מקום ותקנח היטב השכבת זרע או תרחץ בחמין ואז תפלוט על ידי החמין. אמנם אומר רבי' יצחק כי אין לסמוך על זה הקינוח, כי לפעמים לא תקנח יפה אם נכנסה השכבת זרע במקור, ואין לנו להקל כל כך".
ספר התרומה
התרומה נדה צה, כותב שמועיל קינוח, ואם חוששת שלא תקנח כראוי, תשטוף בחמין בנוסף לקינוח (כלומר הוא מיקל יותר מהרוקח, שכאמור נראה שהניח שרוב הנשים לא יודעות לקנח היטב):
"אמנם אם להתחיל לספור ממחרת הראייה יכולה בזה ענין לספור שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע, ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין גם תקנח עצמה ולא חיישינן שתפלוט עוד אחרי כן בלא הרגשה, ואז תוכל להתחיל ולספור למחרת הקנוח והרחיצה… ".
מהר"ם מרוטנבורג
גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, תרלב, כתב שמספיק קינוח, ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה – תרחץ בחמין:
"ואמנם אם רוצה להתחיל ולספור ממחרת [הראי'] יכולה לספור בענין הזה שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע, ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה תרחוץ בחמין וגם תקנח עצמה".
מרדכי
וכ"כ בהלכות נדה למרדכי רמז תשלז (אמנם הוא כותב שאם לא יודעת לקנח תרחץ בחמין, אך נדמה שכוונתו שגם תרחץ בחמין, כפי שכתב רבו מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל, והתרומה):
" אמנם אם רצתה להתחיל לספור ממחרת הראיה, יכולה לספור בענין זה שתכניס מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה להסיר השכבת זרע, ואם דואגת שלא תדע לקנח יפה יפה תרחץ בחמין. ואם תקנח עצמה לא חיישינן שמא תפלוט אח"כ בלא הרגשה".
סמ"ג
הסמ"ג לאווין קיא כותב שתרחץ בחמין וגם תקנח:
"ואם רצתה [רוצה] להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם, אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע – אז תוכל להתחיל לספור למחרת (סימני סה"ת שם)".
שערי דורא
גם שערי דורא נדה ב, בשם רבנו ברוך כתב שתקנח עצמה וגם תרחץ:
"אך רבינו ברוך כתב: אם תחפוץ להתחיל לספור מיד ממחרת הראיה, תכניס האשה מוך או בגד רך באותו מקום ותקנח יפה יפה כדי להסיר השכבת זרע, ותרחץ בחמין ותקנח עצמה, ואז תספור האשה ממחרת, ולא חיישינן שמא תפלוט עוד בלא הרגשה".
מאירי
המאירי נדה מב, א, כותב בהסבר הגמרא שדי בקינוח, אך בהדרכה המעשית מזכיר שתרחץ גם בחמין:
"ומ"מ אף הם מודים שאם כבדה את הבית יפה – מונה והולכת מיד… ופירוש כבוד הבית שקנחה יפה יפה ולשנא מעליא נקט. ומתוך כך ירגיל אדם בביתו לקנח יפה יפה ולרחוץ שם במים חמין לצאת ידי ספק.[14] וי"מ כבוד הבית ממש מפני שהכבוד מפליטתה והבל הוא".
כלבו
וכ"כ כלבו קמה, שצריך קינוח ורחיצה:
"ואם רצתה להתחיל לספור למחרת ראית דם או כתם, אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או מוך שתכניס באותו מקום להסיר השכבת זרע אז תוכל לספור למחרת".
ראשונים שכתבו שלא מועיל קינוח
מהרי"ל
וכ"כ מהרי"ל חדשות צג, ב:
"ואכיבוד הבית לא סמכינן כלל האידנא".
מהרי"ק
וכ"כ מהרי"ק מט:
"ואשר שאלת אם יש לסמוך בענין הפולטת בתקנת רחיצה או בשימת המוך, אמת הוא כי אין אנו סומכים להקל על סמיכת זה שהרי כתב הר"י מקורביל בסמ"ק, וז"ל: אך יש אומרי' שאם רחצה היטב אותו מקום במים חמין שמתחלת למנות למחרתו, וליתא דאין אנו בקיאין בזה, עכ"ל. גם בהגהות מספר הנייר כתוב, וז"ל: ואם רוצה להתחיל ולספור למחרת הראיה בשמשה קודם לכן, יש מתירין בענין זה שתכנוס מוך וכו' או תרחץ בחמין ואז תפלוט ע"י החמין, אמנם אומר ר"י שאין לסמוך ע"י הקנוח כי לפעמים לא תקנח יפה אם יכנס הש"ז למקור, ואין לנו להקל כ"כ, עכ"ל[15]: הרי לך שכתבו שאין לסמוך על זה. וגדולה מזו כתבו ר' שמשון דהיכא שלא שמשה לא תתחיל לספור אלא מיום חמישי לראיתה ואילך, וכיון שהוא אוסר אפי' שלא שמשה דבר פשוט אצל כל מבין דכ"ש שלא יתיר ע"י הכנסת המוך והרחיצה, שהרי אין תועלת במוך וברחיצה כי אם להוציא הש"ז, וכיון שהוא אוסר אפי' בלא שמשה שאין שום ש"ז שיהיה ראוי להזריע ולטמאה א"כ אין תועלת במוך וברחיצה כלל, ועל פי הדברים האלה אנו נוהגים איסור בסמיכת על המוך או הרחיצה. ומ"מ דבר פשוט הוא שאם המצא תמצא עיר או מדינה שיהיו נוהגים היתר ע"י הרחיצה והמוך אין להקפיד עליהם כלל, מאחר שגם בעניין סתירת הפליטה נחלקו בה אבות העולם כמבואר למעלה, וגם רוב רבותינו הצרפתים כתבו להתיר לבעלה ע"י הרחיצה או המוך כמבואר בספריהם, ואעפ"י שהם סוברים דפולטת סותרת גם לבעלה ומחמירין אפי' בספק פולטת ש"ז מהרי"ק".
[1] אם כי, על פניו אין סיבה להניח שהראשונים שהסיקו משתיקת הגאונים שהם סוברים כראב"ד, לא יסיקו את אותה המסקנה גם לגבי שתיקת הרי"ף. ובפרט לאור זאת שיש כמה ראשונים שכתבו בהדיא שמשתיקת הרי"ף עולה שסבר כראב"ד.
[2] כי אם מדובר ששימשה בעודה טהורה, הרי שעד שתיעשה זבה גדולה שצריכה לספור שבעה נקיים, כבר עברו שלוש עונות, ואין חשש שתפלוט בזמן הספירה. לעומת זאת לראשונים שפוסקים שש עונות, ייתכן מצב שבו אשה שמשה בטהרה ומיד ראתה דימום במשך קצת פחות משלושה ימים, כך שלעניין טומאת זיבה הם נחשבים שלושה ימים שמחילים עליה דין זבה גדולה, אך כיוון שהפליטה של הזרע היא 72 שעות מעת לעת, הפליטה ממשיכה גם ביום הרביעי לדימום, שהוא הראשון לספירת שבעה נקיים, ואזי סותרת אותו.
[3] אין קשר מהותי בין הדברים, אך בפועל הרמב"ן והרשב"א הם הסוברים את שני הדברים, ולמען הנוחות איחדתי את דבריהם תחת אותה הכותרת. כמו כן, אציין שהתשב"ץ (מובא בהמשך) כותב שאין למחות בכלות שאינן ממתינות לפני הנקיים שאחר בעילת מצווה, כיוון שניתן לסמוך על הרמב"ן שפולטת בהליכה. אך לא מבורר מדבריו האם זו קולא מיוחדת לכלות, כיוון ששם זה רק חשש נדה (שהוא עצמו חשש זיבה) או שסובר שבכל אשה אין למחות אם לא ממתינה.
כמו כן, הגהות מיימוניות (איסו"ב ו, ב) מביא את המחלוקת, ומלשונו משמע קצת שנוטה לדעת הרמב"ן: "אבל על הילוך אין לסמוך להקל דהא דאמרינן פרק יוצא דופן אי דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שתחת פי' שיכול להיות שנפל הכל ולא תפלוט עוד אבל ודאות אין כאן ע"כ ספר התרומה והמצות משר"י. אבל הרמב"ן כתב בהל' נדה אשר חבר וז"ל בד"א שלא הלכה ברגליה, אבל הלכה ברגליה אחר תשמיש יראה לי שאין חוששין לה, שכל מה שיש לה לפלוט פלטה בהלוכה".
[4] נזכיר כאן שבשו"ת הריב"ש מ (מובא בהמשך) כותב בדעת הרשב"א כדבר פשוט שהוא מיקל כראב"ד, והוא לא מזכיר שהרשב"א מסייג את דבריו בתוה"ב הארוך ('בעל נפש יחוש לעצמו') או בתוה"ב הקצר (שלמעשה יש להדיח את הנרתיק).
[5] בתוך דבריו מזכיר הרשב"א ראיה לשיטת הראב"ד, שאם פליטת ש"ז סותרת המניין, איך אמרו שזבה לא תטבול בשביעי מחשש שתראה דם ותסתור, הלא ברגע שתיבעל ותפלוט את הזרע, ממילא תסתור את הספירה. ואין לומר שההיתר הוא רק אם נשארת במיטתה ולא קמה עד הערב. מנגד, רבנו יונה מתרץ לדעת ר"י, שפליטת שכבת זרע רק סותרת את הספירה, אך לא מצריכה שבעה נקיים חדשים כמו דימום. לכן ברגע ששימרה מקצת מבוקר יום השביעי ואנו אומרים 'מקצת היום ככולו', ממילא סיימה את הספירה, ואין משמעות לזרע שפולטת לאחר מכן
[6] אולי צ"ל: 'לראייתה' או 'לראייתו' או כיוצ"ב.
[7] ככלל עולה מדברי הראשונים שרק אם האשה שימשה בפועל צריכה להמתין ארבעה ימים, אך אם לא שימשה אינה צריכה להמתין, או אם שימשה יומיים לפני תחילת הדימום – תמתין שני ימים בלבד. וכן על זו הדרך.
[8] צ"ע קצת, שמהר"י ברונא הוא תלמידו של תרומת הדשן, וכלל לא הזכיר את תוספת היום החמישי, ואת החומרה להשוות לא שימשה לשימשה הזכיר רק בדעת האו"ז קטן, ולא בדעת עצמו.
[9] כלומר היא סופרת שבעה נקיים, ומוסיפה יום נוסף שבו פלטה את הזרע ונסתר מספירה (כי תמיד פולטת רק יום אחד, אלא שהוא יכול להיות או ראשון לתשמיש, או שני או שלישי), ולכן סופרת בפועל שמונה ימים.
[10] אם נניח שימשו בין ראשון לשני, היא עלולה לטעות ולסבור ששימשו בראשון לפני השקיעה, ואזי תמנה את שני-שלישי-רביעי כשלושת ימי הפליטה, ותתחיל למנות את הנקיים מיום חמישי, בעוד שאת יום שני אינה יכולה למנות, כי בין השמשות הוא ספק לילה, ואולי שימשו בעצם בליל שני, והזרע יוצא עד ליל חמישי, וצריכה להתחיל למנות רק מיום שישי.
[11] את המקור לחומרה זו של גזירת לא שימשה אטו שימשה הוא מביא מהאור זרוע (שהובא לעיל בהקשר למספר העונות שפולטת בהן): "אך לבי מהסס על זה, דמצאתי בא"ז גדול דהאידנא נשים שלנו צריכים לישב ז' ימים נקיים לבד מיום שראתה בו, וטובלת בליל י' לראייתה. ונותן הטעם משום פליטת שכבת זרע, וכתב עליו דבין שמשה ובין לא שמשה סמוך לראייתה – לא פלוג רבנן, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ביום ראייתה או יום אחד קודם ראייתה, ע"כ. אלמא דגזרינן לא שמשה אטו שמשה, אף על גב דא"ז מתיר להתחיל ולספור מיום ג' ואילך ואנו לא קי"ל הכי, נראה די"ל… אבל אנו קי"ל כהא דא"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן. מ"מ נקיטינן סברא מהא דא"ז דגזרינן לא שמשה אטו שמשה, ולעולם לא תתחיל עד יום ה' לשמושה כמו שכתבו רוב החבורים…".
כך כתב גם מהר"י ברונא (הנ"ל) בשם אור זרוע קטן: "באור זרוע קטן כתב: … ועל כן צריכה למנות לעולם ח' ימים נקיים לבד מיום ראייתה, ל"ש ראתה סמוך לשימושא ל"ש רחוק, לא פלוג רבנן, והצריכו לעולם למנות ח' ימים נקיים לבד יום ראייתה עכ"ל".
וכ"כ גם ספר הנייר כט, בשם הר"ש משנ"ץ: "ואפילו לא שמשה נמי אומר השר משאנ"ץ ז"ל דתמתין עד יום חמישי, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה".
וכ"כ מהרי"ק מט: "ולא מבעיא היכא דשמשה ושוב ראתה בו ביום דבזה שוו כל הפוסקים כנ' לעיל, ומי הוא שלא יחוש לדבריהם, אלא אפי' לא שמשה זה ימים, מ"מ החמירו בנות ישראל המצויות בינינו שלא להתחיל למנות עד יום ה' לראותה, וכדברי ר' שמשון משנ"ץ ז"ל, וכן כתב בספר הישר, וז"ל: ואפי' לא שמשה נמי אומר הש"ר /הר"ש/ משנ"ץ דתמתין עד יום ה' דגזרינין אטו שמשה, עכ"ל".
[12] צ"ע אם זו טעות דפוס, או שהיו שנהגו גם שבע, ופעם אחת נקט שש ופעם אחת שבע.
[13] המהרי"ק המובא לקמן, הבין מדבריו שסובר שאין לעשות קינוח ורחיצה כלל. אמנם כמדומה שניתן לבאר בדבריו שכוונתו שמחמת החשש אין לסמוך על קינוח בלבד, ויש להוסיף לו רחיצה בחמין. כי אם סובר שאין לסמוך כלל על קינוח, אפילו עם רחיצה, איך כתב בהמשך שהרשות בידה "לרחוץ בחמין ולקנח יפה"?
[14] גם כאן רואים, כפי שעולה מדברי תורת הבית הקצר הנזכר לעיל, שאף שמן הדין אין צורך בקינוח (שהרי המאירי סובר כדעת הראב"ד, כנ"ל), מ"מ טובראוי שאדם ילמד את אשתו לקנח, ובכך לצאת ידי כל ספק (אף שאפשר לפרש את 'לצאת ידי כל ספק' כמוסב על הצורך ברחיצה, שלא די בקינוח אלא יש לרחוץ כדי לצאת ידי כל ספק, נדמה שזה מכוון גם לעצם ההדרכה שירגיל אדם את אשתו לקנח תמיד, וכדוגמת לשון הרשב"א בתוה"ב הקצר: "הלכה ברגליה… ויש מי שמורה גם בזו להחמיר עד שתתקנח יפה יפה או שתכבד את הבית. לעולם ילמד אדם את בתו שתהא מכבדת בית התורף יפה ורוחצת במים חמין כדי שלא תביא לידי ספיקות הללו").
[15] אמנם לעיל הובאו דבריו בהמשך הסימן, שחזר וכתב שניתן לעשות קינוח ורחיצה, וייתכן שמה שכתב שאין אנו בקיאין הוא לגבי אם עושה קינוח בלבד.
