מקורות במקרא לאיסור ניחוש

פרשת שופטים

בדברים יח, ט-יג, מובאת פרשייה בה נמנים מעשי כישוף שונים שהם תועבה לפני ה' ו"בִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה" ה' מסלק מהארץ את הכנענים ונותן אותה לישראל במקומם. רבים מהכישופים הנמנים בפרשייה זו עוסקים בענייני חיזוי העתידות, ואחד מהם הוא איסור ניחוש:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוהֶיךָ".

פרשת קדושים

איסור ניחוש נזכר גם בספר ויקרא יט, כו, לצד איסור 'מעונן' (כמו בפרשת שופטים) ואיסור אכילה על הדם, שמפרשי התורה מקשרים גם איסור זה לניסיון לחזות את העתידות:

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ".

המקורות בתלמוד

בבלי

סנהדרין

במסכת סנהדרין סה, ב – סו, א, מובאת ברייתא הממחישה את איסור ניחוש על ידי הבאת דוגמאות שונות של ניחוש המבוסס על ניסיון לחזות את העתיד על פי מאורע שארע לאדם, או על פי הנחות יסוד שמעשים מסוימים בזמנים מסוימים מביאים מזל רע לאדם:

"תנו רבנן: מנחש – זה האומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו.

אל תתחיל בי – שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא. תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים".

רש"י

רש"י שם מבאר שהאדם רואה בדברים שקרו לו עדות למזל רע שצפוי לו:

"פתו נפלה מפיו – צריך לדאג היום מהיזק.

נחש בא מימינו או שועל משמאלו – סימן רע הוא לו.

עוד מבאר שם רש"י:

"אל תתחיל בי – כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו: בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו.

שחרית הוא – שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו: שחרית הוא, ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון.

ראש חדש הוא – המתן לי עד מחר.

מוצאי שבת הוא – ראשון לימי השבוע.

המנחשין – כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר".

קושיית אליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול

דברים אלו עומדים לכאורה בסתירה למעשיהם של עבד אברהם (שעל פי דברי חז"ל היה אליעזר), ויהונתן בן שאול, שעשו לעצמם סימנים כדי לקבוע איזו אשה לקחת ליצחק, והאם לצאת לקרב מול הפלשתים. ולכאורה יש בזה איסור 'ניחוש'!

יתר על כן, הגמ' המובאת להלן אומרת שניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחשב ניחוש. מה שמגדיר את הקושיה כיצד עשו זאת!

קושיה זו עומדת במוקד דבריהם של הראשונים והאחרונים המובאים להלן, שיתרצו את הקושיה בדרכים שונות שמהן נגזרות משמעויות הלכתיות רבות.

חולין

במסכת חולין צה, ב, מובאים דברי רב ש"כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול – אינו נחש". ובהמשך מובא שרב היה 'בודק' במעבורת הנהר, שמואל בספר ורבי יוחנן בילד ששואלו על פסוק שלמד.

עוד מובאים שם דברי רבי שמעון בן אלעזר שמותר לתת סימן על ידי "בית, תינוק ואשה", ומוסיף האמורא רבי אלעזר: "והוא דאתחזק תלתא זמני":

"אמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש… רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא… תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תקחו".

הוריות

במסכת הוריות דף יב, א, מובאת ברייתא לפיה יש למשוח את המלכים רק ליד מעיין, "כדי שתמשך מלכותם":

"ת"ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנאמר: 'ויאמר המלך להם: קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון'".

מאירי

באר המאירי שם שהיו עושים כן לסימן טוב, שתמשך מלכותו של המלך. ואין בזה משום ניחוש, כיוון שסימן זה נועד לעוררו לנהוג כראוי כך שתימשך מלכותו:

"כשמושחין את המלך, היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו. ולא דרך נחש חלילה, אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין אשר לא יכזבו מימיו, ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו".

דבריו המלאים של המאירי שם אודות סימנים, כמו גם הסברים נוספים לגבי ההבדל בין ניחוש לסימן, יובאו בהמשך המאמר.

ירושלמי

גם הירושלמי על שבת ו, ט, מביא את דברי רבי אליעזר בן יעקב ש"אע"פ שאין נחש – יש סימן", אם הדבר חזר על עצמו ג' פעמים:

"תני ר' ליעזר בן יעקב: 'לא תנחשו ולא תעוננו' – אף על פי שאין נחש, יש סימן. ובלבד לאחר ג' סימנים. כגון: ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין וגו'".

קרבן העדה

קרבן העדה שם מבאר שמות רחל הוא הסימן הרע הראשון, מות יוסף השני, והילקחו של שמעון השלישי, ובעקבות זאת יעקב מבקש למנוע את הורדתו של בנימין למצרים שמא יארע לו משהו רע:

"ובלבד לאחר ג' סימנין. כגון שהצליח שלשה פעמים בענין ההוא או לא הצליח.

מתה עלי רחל. הרי אחד, יוסף איננו – שתים, שמעון איננו – תלתא. אם את בנימן תקחו – עלי היו כלנה! כאלו מזלא דהאי גברא בישא הוא".

פני משה

וכ"כ פני משה שם:

"כגון ואני וכו'. כלומר להכי קאמר: 'אם את בנימין תקחו – עלי היו כולנה!' לפי שהיו כבר ג': רחל ויוסף ושמעון".

דעות הראשונים בגדרי ניחוש

הסוברים שאסור לעשות סימן עבור העתיד

רמב"ם

הרמב"ם בהל' עבודה זרה יא, ד, מגדיר שאיסור נחש הוא שקרה לאדם דבר מה, והוא עושה או נמנע מלעשות בגלל זה פעולה כלשהי. או שעושה סימן לעצמו שאם יקרה לו כך וכך יעשה כך וכך, ואם לא אז לא יעשה. ומביא כדוגמה את אליעזר עבד אברהם:

"אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר: 'לא תנחשו'. כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים: 'הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי – איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך – אין חפציי נעשים'; 'הואיל ועבר שועל מימיני – איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא – יפגעני אדם רמאי'. וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: 'יהיה כך ולא יהיה כך'; 'טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני', וכן אלו שאומרים: 'שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול'. וכן המשים סימנים לעצמו: 'אם יארע לי כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה', כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו – הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה".

בהלכה ה מבאר הרמב"ם שכוונת הגמ' בחולין הנ"ל היא שמותר לאדם שנשא אשה או בנה דירה, ומאז הצליח, לראות בזה סימן טוב ולשמוח מכך. וכן מותר לו לשאול ילד איזה פסוק הוא למד היום (כך הוא מסביר את 'תינוק' המוזכר בברייתא), ואם אמר לו פסוק טוב – לשמוח מכך שזה סימן טוב. ואין זה נחשב ניחוש כיוון ש"לא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות" מעשה כלשהו בגלל הסימן:

"מי שאמר: 'דירה זו שבניתי – סימן טוב היתה עלי'. 'אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי – מבורכת היתה, מעת שקניתיה עשרתי'. וכן השואל לתינוק: 'אי זה פסוק אתה לומד?', אם אמר לו פסוק מן הברכות – ישמח ויאמר: 'זה סימן טוב!'; כל אלו וכיוצא בהן – מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי זה מותר".

טור

הטור יו"ד קעט, ג-ד, מביא את לשון הרמב"ם, ומשמע שפוסק כמותו:

"כתב הרמב"ם: מעונן כגון אלו… מנחש – האומר: פתי נפלה מפי, או: מקלי מידי, או: בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו. פירוש באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה כי לדעתו לא יצלח; וכן אלו ששומעין ציפצוף העופות וקול החולדה ואומר: דבר פלוני יהיה או לא יהיה; או אלו שמנחשים בכוכבים לומר: כוכב פלוני עולה – אין טוב לצאת; וכן אלו שאומרים: אל תתחיל לגבות ממנו, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, ר"ח הוא, שאינו רוצה שיהיה תחלת עסקו בנתינת דבר מתחת ידו; וכן אלו שאומרים: שחוט תרנגול זה שקרא כעורב, ותרנגולת שקראה כתרנגול. וכן כל דבר שעושים לסימן: אם יארע כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע – לא אעשנו, כאליעזר עבד אברהם.

אבל בית, אשה ותינוק – מותר לעשותן סימן. כגון שקונה בית ואומר: מעת שקניתיו – היה לי לסימן טוב, כי הצלחתי בכל דרכי. וכן משנשאתי אשה פלונית, וכן שאומר לתינוק: פסוק לי פסוקך, ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות. וכתב הרמב"ם: כל אלו וכיוצא בהם – מותר, הואיל ולא כיון מעשיו, ולא מנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה – הרי זה מותר".

ב"ח (הטור סובר כרמב"ם, ונראה שזו גם דעת הב"ח. וגם לרמב"ם שאלת תינוק מותרת לאמוראים)

מהב"ח שם ו, משמע שהטור סובר כרמב"ם במחלוקתו עם רש"י. הב"ח מקשה עליהם מהאמוראים ששאלו תינוק 'פסוק לי פסוקך', ותירץ שאף שלרמב"ם סתם אדם אסור לשאול תינוק באופן זה, לגבי האמוראים ש"כל מעשיהם ועניניהם על פי רוח הקודש, חשבינן להו באומר לתינוק 'פסוק לי פסוקיך' כאילו שאל בדבר יי", ולכן להם זה מותר:

"ומ"ש אבל בית אשה ותינוק וכו'. שם: בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן. אמר רבי אלעזר: והוא דאתחזק תלתא זימני. ופירש רש"י… עכ"ל. משמע דסבירא ליה לרש"י דיכול לכוין מעשיו או לימנע מלעשות מפני כך, ואין זה נחש אלא סימן בעלמא. והא פשיטא לפירוש רש"י דבשואל לתינוק 'פסוק לי פסוקיך' דיכול לסמוך עליו ולעשות מעשה, כי חשוב כמו נבואה. אבל מדברי הרמב"ם שהביא רבינו, משמע דאסור לכוין מעשיו או לימנע מפני כך, אף בשואל לתינוק ואמר ליה 'פסוק לי פסוקיך', אלא יכול לעשות סימן לדבר שכבר היה.

אבל קשה לפי זה, מהא דרבי יוחנן בפרק גיד הנשה, דנמנע מלמיזל לבבל לפני שמואל לפי שאמר לו התינוק 'ושמואל מת'. וכן בפרק מי שאחזו, בעובדא דרב ששת. ואף על גב שהסמ"ג תירץ דהיו חושבין לדבר זה כעין נבואה, אין תירוץ זה צודק אלא לפירוש רש"י, כמפורש בדברי סמ"ג, אבל להרמב"ם דמפרש דתינוק היינו שאומר לו: 'פסוק לי פסוקיך' – וכן כתב רבינו – וקאמרי דאף בזו לא שרי אלא לעשות סימן לעצמו, אבל לא שיכוין מעשיו או ימנע מלעשות מפני כך – ודאי דקשה טובא מהך דרבי יוחנן ורב ששת. ואפשר דאף להרמב"ם, דוקא בשאר אדם אסור לכוין מעשיו על פי התינוק, דהוה ליה 'נחש', אבל לגבי רבי יוחנן ורב ששת, דכל מעשיהם ועניניהם על פי רוח הקודש, חשבינן להו באומר לתינוק 'פסוק לי פסוקיך' כאילו שאל בדבר יי, וכדפרישית לגבי אליעזר ויונתן, ודו"ק".

הסוברים שמותר לעשות סימן עבור העתיד

ראב"ד

הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל הלכה ד, חולק על הרמב"ם וכותב שמותר לעשות תנאי לעתיד, ושלא כרמב"ם שלדבריו אליעזר ואברהם חטאו בזה. עוד כתב שביאור הגמ' "כל נחש שאינו… אינו נחש" הוא שנחש שאינו בסגנון שעשו אליעזר ויונתן אין ראוי לסמוך עליו, אך אין בזה איסור:

"וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א"א: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא. ואולי הטעהו הלשון שראה: 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן – אינו נחש'. והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר: 'אינו ראוי לסמוך'. ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".

הראב"ד על הרמב"ם שם הלכה ה' חולק על פרשנות הרמב"ם בענין 'בית, תינוק ואשה', ומבאר שהם לא נאמרו לעניין שמותר לראות בהם סימן טוב שגרם להצלחתם בעבר, אלא נאמרו לעניין שמותר לסמוך עליהם להבא, אם קרו שלוש פעמים:

"כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה – הרי זה מותר. אמר אברהם: אף זאת שאמרו: 'בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן', לא אמרו לענין איסור והיתר, אלא לענין סמיכה, אם ראוי לסמוך על סימניהם; ואמרו שראוי לסמוך, אחר שהוחזקו שלש פעמים".

רד"ק

הרד"ק על שמואל א יד, ט, כתב שניחוש האסור הוא כאשר האדם משוכנע שהדברים שבאים עליו "הם המטיבים והמריעים", אך מותר לו לבקש מה' סימן כדי "לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא". ואם הסימן הגיע מאיליו, כמו בית, תינוק ואשה, אפשר לראות בו סימן לחזק ליבו רק אם נשנה ג' פעמים. ואם קרה רק פעם אחת, אזי "יש קצת סימן בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב, ואם יהיה לרע – יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הב"ה"[1]:

"דמו עד הגיענו – המתינו. וזה שאמר יהונתן – לאות ולסימן אמר, כמ"ש: 'וזה לנו האות', כי אם יאמרו עלו עלינו – פיהם הכשילם, כי אנחנו נעלה והם ירדו.

וזה אינו נחש האסור, ואם היה אסור לא היה הקדוש ברוך הוא עוזרו בהליכה ההיא. אבל הוא וכיוצא בו הוא קול דברים ישמע אדם ויחזק לבו, כי הם סימן ואות על המעשה. ואל יטעה אותך מה שנמצא בדברי חז"ל: אמר רב, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול – אינו נחש, כי אינו אומר שיהיה אותו נחש אסור, כמו שפירשוהו רבים, כי הנה אלו המנחשים בחולדה ובעופות אינו כנחש אליעזר וכיונתן, והוא היה אסור, כמ"ש רז"ל: 'לא תנחשו – אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, והאומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, צבי הפסיקו, עורב קורא לו, שועל מימינו ונחש משמאלו. אל תתחיל בי – שחרית הוא, ר"ח הוא, מוצאי שבת הוא. הנה אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות, וקבעום חק ומנהג עליהם, וחושבים כי הם המטיבים והמריעים – זה הוא שאסרה התורה. אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה, ויעשה דבר א' לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא – זה הדבר מותר, כי אילו היו עושים רע בדבר הזה, אליעזר ויהונתן, לא היה עונה אותן הב"ה כהוגן, ומסייע את מעשיהם ועוזרם.

והנה רב, בעל המאמר הזה, שאמר: 'כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן – אינו נחש' הוא בעצמו היה עושה כנחש שלהם, כמו שכתוב: 'רב בדיק במברא'. ואמר: 'רב הוה אזיל לבי רב נחמן חתניה…'. אבל המאמר ההוא שאמר רב, כך פירושו: כל נחש וסימן, שהוא אינו עושה אותו סי' לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן – אינו נחש וסימן, ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו… ולפיכך אמרו רז"ל: בית, תינוק ואשה – אעפ"י שאין נחש, יש סימן. כלומר אע"פי שאינו נחש כנחש שסומכין עליו, יש קצת סימן בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב, ואם יהיה לרע – יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הב"ה. ופירוש 'בית' – אם בנה בית חדש ויארע לו מאורע טוב או רע סמוך לחנוך הבית, וכן אם יולד לו ילד או לקח אשה בזה הדרך. ואמרו: 'והוא דאתחזק תלתא זמני', אז ראוי לסמוך עליו אעפ"י שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה.

אבל הנחש שעשהו סימן מתחלה, לא שאלו בו שלש פעמים אלא בפעם ראשונה לבד – יש סימן. וסמכו הג' פעמים על מה שאמר יעקב אבינו: 'יוסף איננו ושמעון איננו, ואת בנימן תקחו'. ואלה המקרים באו לו משנולד בנימן, לפיכך חשש בדבר. וכן אמר יוסף הצדיק: 'הלא אתם ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני'. כלומר אדם כמוני יחשב סימן רע אם יאבד ממנו הגביע אשר הוא שותה בו, לפיכך אמר: 'הלא זה אשר ישתה אדוני בו, והוא נחש ינחש'. וכן 'נחשתי ויברכני ה' בגללך'. וכן: והאנשים ינחשו' – כל זה הוא לשון סימן ואות על הדבר, לא נחש ולא קסם, ואמרו רז"ל: 'מכאן שמשתמשין בבת קול…".

דעת מאירי

המאירי על סנהדרין סח, א, כותב שניחוש האסור הוא כשמנחש בדברים שידועים לכל כניחושים, כדוגמת פיתו נפלה מפיו וכו'. אך מאליעזר ויונתן למדנו שמותר לאדם לעשות סימן אישי לעצמו, שאם יקרה כך אז סימן שכך וכך. וכתב שכוונת הגמ' 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן וכו", הכוונה שאם לא עשה סימן מראש, אין לסמוך על הנחש. כלומר אין טעם לומר: אם קרה לי כך וכך, סימן שכך וכך. אלא רק אם עושה מראש את הסימן, אז יש טעם לסמוך על זה. חוץ מבית ואשה, שאם קרה לו ג' פעמים יכול לראות בזה סימן, או אם שאל תינוק 'פסוק לי פסוקך'. אך גם זה רק סימן בעלמא, והסמיכה עליו היא בהתאם.

אח"כ הביא את דעת הרמב"ם, וכתב שלפיו אליעזר ויונתן לא עשו כדין. וגם הקשה עליו מהאמוראים שאמרו 'פסוק לי פסוקך' ופעלו לפי התשובה, ונראה שדחה את דבריו מההלכה:

"יש מקצת דברים בחקות הגוים שכתבנו, ר"ל קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים, שיצאו מכללן להיתר. כיצד? הרי שאסרנו לנחש, וכתבנו שכל הנמנע מעשייתו על פי הנחש, או מכוין מלאכתו על פי אותו הנחש, לוקה; מ"מ יש דברים שמותרין, והם שאינן דברים ידועים לכל, אלא שהוא עושה אותם סימן לעצמו. הרי שקנה בית, ומשעה שקנאה הגיעוהו פסידות – רשאי למכרה. הגיעוהו מאותה שעה רווחים וברכות, והוא צריך למכור עכ"פ, ומנחש שלא למכור את הבית ומוכר משאר נכסיו על פי אותו הנחש – מותר. וכן נשא אשה ורוצה לקיימה על דרך זה, אף על פי שהיה צריך לגרשה מצד אחר, או ההפך. וכן הרוצה לעשות דבר ושאל לתינוק על פסוק שבפיו, ונמנע מעשייתו על פיו – כל זה מותר.

כללו של דבר: כל שהוא סימן שהוא מניחו לעצמו, ואינו נחש קדום וכללי לכל, אף על פי שעושה או נמנע מעשות על פי אותו הנחש – הרי זה מותר. וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול. א"כ מה שאמרו: 'כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש', שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור, תדע שלא לענין איסור נאמר, שאם כן, לא היה השם נסכם על ידם! אלא לענין אם ראוי לסמוך עליו אם לאו. כלומר שכל נחש שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו – אינו ראוי לסמוך עליו, חוץ מבית, תינוק ואשה. ואף אלו סימן בעלמא. והוא שאמרו בהם: 'אף על פי שאין נחש וכו". כלומר אף על פי שאינו נחש גמור, שהרי לא כיון בה מקודם שיבא, מ"מ סימן בעלמא הוא, וראוי לחוש עליו. והוא שאמרו עליו: 'והוא דאיתחזק תלתא זימני'. כלומר שמאחר שהוא בא מאיליו – אינו סימן לחוש עליו, אא"כ בשלשה פעמים. ואלו כיון עליו לעשותו סימן מקודם שיבא, היה ראוי לסמוך עליו אף בפעם אחת…

גדולי המחברים חולקין על שיטה זו, לומר שכל נחש שאדם מניח לעצמו ועושה או נמנע על פיו – לוקה, ולא הותר בבית, תנוק ואשה אלא שיהא שמח בעצמו על כך או מצטער עד שיבקש על עצמו רחמים. אבל לא עשה ולא נמנע מעשות על פיו. ולדבריו אליעזר ויונתן שלא כדין עשו, והוא שאמרו: 'כל נחש וכו". כלומר שימנע מעשייתו על פי אותו הנחש. ואין הדברים נראין. ובכמה מקומות מצינו: 'פסוק לי פסוקיך', והיו עושין או נמנעין… וכן אמרו: 'שמואל בדק בסיפרא' לראות איזה פסוק מזדמן לו. וודאי לא לחנם היתה בדיקתו, אלא שהיה עושה או נמנע על פי אותו הנחש… ונראין הדברים".

יחס לסימנים (סימנים שנועדו לעורר לדברים טובים מותרים, סימנים של הבלים אסורים משום ניחוש)

בחידושיו על מסכת הוריות יב, א, כותב המאירי כי בסימני ראש השנה אין משום ניחוש (אף שהם מפורסמים ולא פרטיים), משום שהם נועדו לעורר את הלב לתשובה ותיקון המעשים. וכדי שלא יטעו לחשוב שזה ניחוש, תקנו לומר תפילות עם אכילתם, כמו 'יקראו זכויותינו' וכדומה. אולם מנהגים אחרים שאנשים נוהגים, שהם הבלים ללא טעם, אלו אסורים משום ניחוש:

"כשמושחין את המלך, היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו. ולא דרך נחש חלילה, אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין אשר לא יכזבו מימיו, ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו.

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש, ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה. והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת: קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה. והוא שאומרים בקרא: 'יקראו זכיותינו' וברוביא 'ירבו צדקותינו' ובכרתי 'יכרתו שונאינו', ר"ל: 'שונאי הנפש', והם העונות. ובסלקא 'יסתלקו עונינו' ובתמרי 'יתמו חטאינו' וכיוצא באלו. ורוביא פרשוה גדולי הרבנים 'תלתן', ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל.

וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד, רק בתשובה ומעשים טובים. אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה – אין פקפוק באיסורם. והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה, ואם הוא נעשה יפה – בוטחים על הצלחתם, ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו, הנה אמר על כלם: 'ולאו מילתא היא', כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים, ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין. והבוטח בי"י חסד יסובבנו".

הסברי נושאי הכלים את דעת הרמב"ם

כסף משנה

הכסף משנה על הלכה ד שם, מביא את קושיית הראב"ד על הרמב"ם (המובאת להלן), איך ייתכן שאליעזר ויונתן חטאו בניחוש. לגבי אליעזר הוא מיישב שהרמב"ם סובר שבן נח לא הוזהר על הניחוש. לגבי יונתן הוא מתרץ: 1. הרמב"ם לא גרס 'יונתן בן שאול' (ולכן לא הזכירו בדבריו). 2. יונתן לא סמך ממש על הניחוש, אלא בכל מקרה התכוון לעלות עליהם (כפי שתירצו תוס' להלן).

אחר כך הביא את לשונו של הר"ן (המובא להלן), שתירץ שהיה היגיון בסימן שעשו אליעזר ויונתן, ולכן זה לא נחשב לניחוש:

"וכתב הראב"ד… נראה מדבריו ז"ל שהניחוש אסור לבני נח, דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה. גם ההגהות כתבו: והלא אסור לנחש אפילו לבן נח! ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף, אבל לפום קושטא לא קיי"ל הכי, דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח. וכ"כ רבינו בפ"ט מהל' מלכים.

ולענין יונתן בן שאול, רבינו לא הזכירו, ואפשר שלא היה בגירסתו. ואפילו את"ל שהיה בגירסתו, אפשר לומר שהוא ז"ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן, והכי קאמר: כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש, שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את. ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה. אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש, דצדיק גמור היה, דמסתמא לא היה מנחש. ומה שעשה סימן זה – היינו כדי לזרז נערו, ובלא"ה נמי היה עולה. ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו, וסמך בכך. דפשטיה דקרא הכי מוכח. וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון, לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול.

והר"ן כתב בפ' גיד הנשה: כל נחש שאינו כאליעזר וכו'. כתב הרמב"ם: וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב"ד זה שבוש גדול הוא וכו'. ודברי הראב"ד תמוהים בעיני, שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ"מ הדבר צריך תירוץ שא"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ"ל בתירוצן של דברים…" (דברי הר"ן במלואם מובאים להלן).

שם על הלכה ה' הכס"מ מקשה על הרמב"ם ממעשים בגמ' שאמוראים הסתמכו על 'פסוק לי פסוקך' ופעלו בהתאם לסימנים, ויישב שבאחד המקומות השאלה לא היתה מה לעשות בעתיד, אלא לדעת את המציאות העכשווית, ומכח זאת הסיק על להבא. ובמקום השני תירץ שהאמורא לא הסתמך על הפסוק בלבד (מה שמקרב מאד את הרמב"ם לסיעת הראשונים הגדולה המובאת להלן, לפיה אם לא סומכים לגמרי על הניחוש, אין איסור להתחשב בו).

עוד כתב הכס"מ שהסמ"ג רואה ב'פסוק לי פסוקך' נבואה ולא ניחוש, ולכן זה מותר:

"מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין: תניא, רשב"א אומר… והנך רואה פירוש רבינו בתינוק, ורש"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו. אף על פי שאין נחש, שאסור לנחש ולסמוך על הנחש, יש סימן – סימנא בעלמא הוי, דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה – סימן הוא שהולך ומצליח. ואם לאו – אל ירגיל לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח. עכ"ל. וכך הם דברי הראב"ד, שכתב…

ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם על מה שעבר, לא על דבר עתיד. וקשה לי, ש'פסוק לי פסוקיך' נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם, כדאשכחן… ונמנע ר"י ולא הלך לבבל! ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד, כגון 'הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת', אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד, וכגון ההוא ד'פסוק לי פסוקך' דשמואל מת – עבר היה, וע"י כן נמנע מלילך לבבל. שהרי כתב: 'הואיל ולא כיון מעשיו, ולא נמנע מלעשות', ובההוא עובדא היה ר"י רוצה לירד לבבל ונמנע ע"י התינוק!

וצ"ל דהתם לא היה ר"י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו, אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל, שהוא דבר עבר. אך קשה, מדגרסינן בר"פ מי שאחזו [ס"ח.] דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו: נטה לך על ימינך או על שמאלך! ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד, אלא דנחר ליה רב חסדא. ועוד, דהוו חשידי עבדי דלא מעלו, וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו, אבל סמ"ג כתב: מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא 'פסוק לי פסוקיך', ועושים מעשה ע"פ הפסוק, וחושבים זה כענין נבואה. עכ"ל. כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה, ומשום הכי שרי, ודבריו כדברי הר"ן שכתבתי בסמוך".

בית יוסף

ושנה הדברים בב"י יו"ד קעט, ד:

"ומה שכתב: אבל בית, אשה ותינוק מותר לעשותן סימן. שם: בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן. א"ר אלעזר: והוא דאתחזק תלתא זימני. ופירש רש"י.. עכ"ל. אבל הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז (ה"ה) מפרש דתינוק היינו שאומר לו: 'פסוק לי פסוקך', וכך הם דברי רבינו.

ונראה עוד מדברי הרמב"ם, שהוא מפרש שסימנין אלו אינם כדי לעשות מעשה על פיהם או כדי לימנע ממעשה מפניהם, אלא 'בית ואשה' הם על דבר עבר, לומר שהצליח או לא הצליח משלקחה, ותינוק היינו שהוא שמח אם אומר לו פסוק מהברכות, שהרי כתב וזה לשונו… עכ"ל. וקשה לי, דאיתא בגמרא בההוא פירקא גופיה (שם), דרבי יוחנן בעא למיזל לבבל לאקבולי אפי שמואל… הרי שנמנע מלעשות מעשה מפני שהפסוק שאמר לו התינוק! ואפשר לומר דהתם הוה רבי יוחנן כשואל אם שמואל חי או מת, ומתוך פסוק התינוק ידע שכבר מת, שהוא דבר עבר. ואף על פי שעל ידי כך נמנע מלירד לבבל, מכל מקום כיון שאנו אומרים שלא שאל אם ירד לבבל אם לאו, לא חשיב נמנע מלעשות מעשה מפני תשובת התינוק. אך קשה, מדגרסינן בריש פרק מי שאחזו (גיטין סח.), דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני התינוק דאמר לו: 'נטה לך על ימינך או על שמאלך'. ויש לומר דשאני התם דלא סמך על פסוק התינוק לבד, אלא דנחר ליה רב חסדא. ועוד, דהוו חשידי עבדי דלא מעלו, וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. אבל סמ"ג (שם יא.) כתב: מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא 'פסוק לי פסוקיך', ועושים מעשה על פי הפסוק, וחושבין זה כעין נבואה. עד כאן. כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה, ומשום הכי שרי".

גופי הלכות

בספר גופי הלכות (יד, כללי אות נ' כלל תכח) לרבי שלמה אלגאזי (נולד בשנת ש"ע, 1610, בטורקיה), הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וכתב שרד"ק סובר כראב"ד ותוס' סוברים כרמב"ם. ועוד כתב שלשיטת רמב"ם ותוס', כדי לעבור על 'לא תנחשו' צריך להתנות תנאי כפול (אם יקרה כך אעשה כך, ואם לא – לא אעשה) וגם לעשות בפועל כפי מה שהתנה. ובלא זאת אין זה ניחוש אלא סימן. בתוך דבריו הוא מציע מספר הסברים מדוע לשיטה זו אליעזר ויונתן לא עברו על ניחוש. ביניהם שהם עשו זאת בדרך תפילה ולא ניחוש. אולם על פי הסברו האחרון ברמב"ם ובתוס', הוא מסביר שהם לא עשו 'תנאי כפול' אלא רק אמרו שאם כך יקרה אז הם יעשו כך, זה לא נחשב לניחוש:

"נחש וסימן. כשאנו אומרים שיש הפרש ביניהם, שזה אסור וזה מותר, צריך לבאר מה בין זה לזה.

דע, שזה מחלוקת ישנה בין גדולי הפוסקים. כתב הרמב"ם ז"ל… הרי לדעתו ז"ל כך הוא, כי מי שמשים סימן לעשות דבר אחד אם יבוא אותו הסימן ואם לא יבוא נמנע מלעשותו – הרי זה הסימן בכלל נחש, ואסור. וכן האומר לתינוק: 'פסוק לי פסוקיך' לדעת מה יעשה, ונמנע על פי תשובת התינוק לעשות הדבר או שלא לעשות – גם זה בכלל נחש, ואסור. ומה שאמרו בגמ' 'תינוק אין בו נחש', פירש באופן אחר.

והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל… עכ"ל. הרי לדעת הראב"ד ז"ל, כשאומר: 'אם יארע כך אעשה כך, ואם לאו לא אעשה' – אינו נחש. ומה שאמר רב: 'כל נחש' – לאו דוקא 'נחש', אלא כל סימן, ונקט 'נחש' כלשון בני אדם, וכמו שיישב רד"ק ז"ל, שהוא על דרך שכתוב בגביע: 'והוא נחש ינחש', וכן מאמר יעקב אבינו: נחשתי וכו'.

וכתב הרד"ק ז"ל בפסוק יונתן בן שאול, האריך בדבר ותפס כדעת הראב"ד ז"ל, וז"ל… [עכ"ד], וקשה דאין בגירסת ספרינו כך, אלא בדרך פשיטות, וז"ל: חזא מברא דאתי לאפיה, אמר 'יומא טבא לגו', ולא אמר 'אם אתי'. ורש"י ז"ל גורס כן. ואחר כך מצאתי במגדל עוז ז"ל כתב בבירור ליישב בעד הרמב"ם ז"ל, וז"ל: 'שהרי לא אמר 'אי אתי לאפאי אזילנא".

תו קשה, דאף אם נניח שהיתה גירסתו של רד"ק ז"ל 'אי אתי מברא', מ"מ הוא מפרש שמה שאמר 'כל נחש', פירוש: כל סימן שאינו מקפיד עליו לעשות סימן בלבו: אם יהיה כך אעשה הדבר ואם לאו לא אעשה – אינו נחש. פירוש, אינו סימן לסמוך עליו. ומפרש רד"ק ז"ל, כי כשאומר אילימא משום דניחש אינו ענין דאתי לאפיה, אלא הוא מפרש דהכי פריך: למה לא אכל מפני שניחש שהניחו הבשר ויצאו לקראתו. וקשה, דכיון דהוא גורס 'אי מברא אתי לאפאי אזילנא', אם כן זה הוא סימן ראוי – כההיא דאליעזר – לסמוך עליו, ונימא דאמאי לא אכל רב כיון שאירע לו הסימן כמו שהתנה?

והרב בית יוסף ז"ל כתב בי"ד [סי' קעט], שדעת התוס' ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה איכא למידק, דכלפי לייא? דכיון שהם הקשו: 'אליעזר האיך ניחש', ותירצו דלא היה נחש, איך אפשר דסברי התוס' דלענין איסור ניחוש איתמר? דכיון דההיא דאליעזר לאו איסור ניחוש הוה, אם כן רב איפכא הוי ליה למימר: כל נחש של איסור, שהוא כאליעזר שלא נתן הצמידים עד ששאל בת מי את, אינו נחש של איסור.

ולזה הוה אפשר לתרוצי בקל ובהא ניחא מה שהקשה הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל, שאיך אפשר צדיק כאליעזר שעשה איסור נחש, דהרמב"ם ז"ל לטעמיה כי כשמנה מצות בני נח לא מנה ניחוש, שפוסק כמאן דאמר דבני נח לא הוזהרו על הניחוש, ואליעזר בן נח הוה, ואפשר דהרמב"ם ז"ל לא היה לו בגירסתו כיונתן רק כאליעזר. גם התוס' [חולין צה: ד"ה כאליעזר] סוברים דרב סבר (כהלכתא) [דהלכתא] דבן נח מותר בניחוש ולעולם הוא סמך על ניחושו, ולהכי פריך בגמ' עליה דרב דכיון שהוא לא התנה אי מברא אתי לאפאי, אם כן אינו כניחושו של אליעזר דלישראל אסור. והתוס' ז"ל הקשו דלמ"ד מצווים בני נח, ותירץ דההוא מ"ד פליג ארב וסבר דאליעזר מעולם לא ניחש. כל זה היינו יכולים ליישב ומה גם להרמב"ם ז"ל שלא כתב אלא כאליעזר.

אמנם קשה לתוס' [חולין שם] ד"ה וביונתן בן שאול, וא"ת היאך ניחש, וי"ל דלזרז נערו אמר כן, נמצא דאפילו לרב, יונתן לא ניחש, והיכי קאמר כל נחש שאינו כיונתן, הוי ליה למימר כל נחש שהוא כיונתן אינו נחש דהא הוא לא ניחש!

ויראה כוונת הרמב"ם ז"ל דסובר דההיא דאליעזר ויונתן שהיו צדיקים לא היה ניחוש, ההיא דאליעזר כדכתבו התוס' ז"ל שלא נתן הצמידים עד ששאל בת מי את, פירוש דאעפ"י שמעיקרא אמר אם תשקני אדבר בה לקחתה ואם לאו לא, מ"מ בשעת מעשה לא סמך על זה אפילו שהשקתו, ואנן בעינן שכדי שיהא אסור שיעשה מעשה או לא יעשה על פי הסימן, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל זה בעצמו אחר כך, וז"ל הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן זה בעצמו, וכן יונתן כמו שכתבו התוס' דלזרז נערו, או כמו שכתב הגהות מימון [ס"ק ד] וז"ל ורא"ם ז"ל תירץ הא דיונתן בענין אחר וז"ל מיהו הא דיונתן לא ניחוש הוה, דלא הוי ניחוש אלא דבר בלי טעם אבל יונתן נתן טעם לדבר עליה וירידה, ואהא דאליעזר לא כתב שום תירוץ.

ואפשר לי לומר דההיא דאליעזר נמי נתן טעם לדבר: אותה הנערה שתעשה גמילות חסדים שאמרה שתה היא ראויה לבית אברהם ועל ידי זה אדע מטעם זה כי אותה הוכחת, ועוד דההיא דאליעזר לא היה בינו לבינו אלא תפלה: יהי רצון שאותה שתהיה צדקת שתשקני שתהיה האשה אשר הוכיח ה', כמו שאמרו ז"ל שמעולם לא יצתה רבקה אלא אותו היום, והיא תפלה ולא מתקרי ניחוש, דמהאי טעמא לא מנו גדעון [שופטים ו] לניחוש לפי שהיה תפלה.

סוף דבר: גם הרמב"ם ז"ל והתוס' ז"ל, אף שמפרשים הא דרב דלענין איסור ניחוש איתמר, סוברים דההיא דאליעזר לאו איסור ניחוש הוה אפילו למ"ד בני נח אסורים, משום דאפילו שנאמר כמו שכתב רש"י ז"ל דאמר אליעזר אם תשקני אדבר ואם לאו לא, [מ]כל מקום הא בשעת מעשה לא נתנהג על [פי] הסימן, שאף שהשקתו לא נתן צמידים עד ששאל בת מי את, והכי קאמר: כל נחש שסומכין עליו להתנהג על פיו – אינו נחש של איסור אם בעת שעושין הנחש עושין סימן בלבד ואין מתנים לומר: אם יהיה כך אעשה כך ואם לאו לא אעשה, ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל כאליעזר עבד אברהם, פירוש שכפל שני פעמים, כמו שכתב רש"י ז"ל: אם תשקני וכו', ואף על פי שאותו של אליעזר לא היה איסור, כמו שכתבו התוס', שבשעת מעשה לא נתנהג על פי הנחש ולא נתן הצמידים עד ששאל בת מי את. נמצא לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל דמה שאמר כאליעזר אינו לומר שאליעזר היה בו איסור נחש, שהרי לא אמר כנחש אליעזר אלא כאליעזר, פירוש כמעשה אליעזר, כלומר כל נחש שרוצה לסמוך עליו האדם לבסוף ומתחלה בעת עשות הנחש לא כפל תנאו כמו שעשה אליעזר בתחלה אם יהיה כך אעשה כך כמו שכתב רש"י ז"ל, אין בו איסור נחש אף על פי שלבסוף בבוא האות (סמכו ועשו) [סמך ועשה] מעשה על פיו – אינו אסור כמו שכתב הרמב"ם ז"ל.

כי לפי דעתי יתבאר מלשון הרמב"ם ז"ל דתרתי בעינן כדי שיהיה איסור בנחש, שהרי כתב, וז"ל: שהרי לא כיוון מעשיו – הרי חלוקא אחת, ולא נמנע מלעשות – הרי חלוקא אחרת. ולהכי פריך דרב אף על גב דאמר מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו, אמאי לא אכל? הרי כשעשה הסימן לא אמר 'אי אתי מברא לאפאי אזילנא', כמ"ש מגדל עוז ז"ל…

ובזה שכתבנו שהכלל העולה לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל שאינו אסור משום נחש אלא כי איכא תרתי, אבל אם מעיקרא לא כפל ואמר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהתנה אם יארע כך אעשה כך יכול האדם אחר כך לסמוך עליו, דהא הקשו בגמ' על רב דמאי טעמא לא אכל, דאע"ג דניחש ואמר מעיקרא יומא טבא לגו, מ"מ לא אמר אי אתי מברא אזילנא בלשון תנאי.

ובזה יתיישב מה שהקשה הרב בית יוסף ז"ל [יו"ד שם] על הרמב"ם ז"ל, במה שפירש הא דאמרו תינוק אינו נחש, שפירש שיאמר לו התינוק אחד מהברכות, משמע דבענין אחר אסור. והקשה דהא חזינן דרבי יוחנן נמנע לרדת לבבל משום פסוק התינוק. ובזה ניחא, דמעיקרא לא התנה אם התינוק יאמר שאלך אלך, ואם לאו לא, אלא סתם שאל לתינוק, וברור.

אלא דאכתי קשה לע"ד, דכיון שכתב דבדבר שכבר היה מותר, אמאי לא פירש הא דתינוק שמותר לשאול לתינוק בדבר שכבר היה, כההיא דרבי יוחנן ושמואל מה שכבר עבר.

סוף דבר, הרמב"ם ז"ל סובר דהמשים סימנין ואומר: 'אם יארע כך – אעשה כך', כאליעזר ויונתן – אינו עובר איסור. ומ"ש 'אסור', חוזר על 'ואם עשה מעשה', דכשעשה מעשה הוו ליה תרתי, שלוקה על המעשה, גם גלי דעתיה על ידי המעשה דגם מעיקרא עבר איסור 'לא תנחשו'. וסוגית הגמ' מפרש לה הרמב"ם ז"ל כמו שכתב מגדל עוז [הל' ע"ז שם], דפריך על רב דאמאי לא אכל, הרי בתחלה לא התנה לומר: 'אי אתי מברא' כאליעזר, שאם היה אוכל – היה איסור נחש, כיון דאיכא תרתי לריעותא: דמעיקרא התנה וגם לבסוף עשה מעשה, שכן דעת הרמב"ם דאינו אסור אלא דאיכא תרתי, כמו שדקדקתי ממה שכתב הרמב"ם, שהרי לא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, ודוק. ובתאוה לעינים כתבתי".

בארות המים

בפירוש בארות המים על הרמב"ם הל' ע"ז יא, ה, באר שלרמב"ם ניחוש זה על להבא, ולכן אסור, וסימן הוא על לשעבר, ולכן מותר. עוד כתב לתרץ את קושיית הכס"מ על הרמב"ם מהאמוראים שעשו מעשים על פי 'פסוק לי פסוקך', שאה"נ, גם הרמב"ם מודה ש'פסוק לי פסוקך' יכול לשמש כסימן טוב גם על להבא, שכל מה שכתב הרמב"ם הוא שאם מכוון מעשיו על פי הניחוש, זה אסור, אך לעשות דבר שיהיה לו לסימן טוב באופן כללי, מותר גם על העתיד. וזה נכון גם לגבי בית ואשה[2]:

"מי שאמר: דירה זו שבניתי – סימן טוב היה לי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו וכו'. וכן השואל לתינוק: איזה פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק מן הברכות – ישמח, ויאמר: זה סימן טוב וכו'.

(דלא) [ולא] פירש רבינו כפירש"י, דפי' בגמרא… עכ"ל מה שלא פי' רבינו כן, הוא משום דאזיל לשיטתיה דזה מיקרי 'ניחוש' ככל הני דקאמר, דאי נקיט סימן מה בידיה, ואומר: 'אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא לא וכו". ועוד, דמלישנא דגמ' משמע דלא הוי ניחוש כלל, דמ"ש: אף על פי שאין נחש יש סימן, דר"ל אף על פי שדבר זה לא הוי נחש כדי לסמוך עליו, דהניחוש לא הוי אלא מתחילת הענין, כגון כל הני דנקט סימן מה בידו ואומר אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא לא; אבל בית ואשה ותינוק לא הוי מתחילת הענין אלא אח"כ אירע לו דבר טוב – הוי סימן. והיינו ודאי כפי' רבינו, דאחר שבנה הבית או נשא אשה העשיר, ואומר: סימן טוב היה לי בנין הבית או נשואי האשה – הרי זה מותר גמור.

ומה שלא פי' נמי בתינוק, דפי' רש"י דהיינו שנולד לו בן, משום דס"ל דכיון דחזינן לכמה אמוראים דאמרו לתינוק 'פסוק לי פסוקיך' משמע דס"ל דלית ביה שום ניחוש כלל, ומותר גמור הוא… ועוד, דאי כפירש"י שנולד לו בן, מה סימן צריך ליקח בזה? הרי אמרו במס' נידה: בא זכר לעולם – טובה בא לעולם. זכר – זה כר, ובודאי דלדידיה הוי סימן טוב, לכך פי' דתינוק ר"ל פסוק לי פסוקך…

ומה שהקשה מרן על רבינו שכתב בכל הני הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לדבר שכבר היה, וקשיא לי דהא פסוק פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם… נראה לענ"ד לתרץ, מלבד מ"ש לעיל, נראה דס"ל לרבינו דבסימן ד'פסוק לי פסוקיך' מותר בין לשעבר בין לעתיד, כמ"ש בגמ', שאע"פ שאין נחש, דר"ל דלית משום ניחוש כלל, והראיה על זה שלא כתב רבינו גבי תינוק אלא: 'אם אמר לו פסוק מן הברכות – ישמח ויאמר: זה סימן טוב'. וזה הטעם שייך בין על העבר בין על העתיד, ולא כתב רבינו לבסוף: 'הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות' טעם למה הוא מותר, אלא כתב זה הטעם למה שפירש בלשון הגמרא הבית ואשה… ולא כמ"ש רש"י: אם יצליח או לא יצליח, דהוי זה כעין ניחוש, על זה כתב דבזה הוי מותר גמור, הואיל דלא כיון מעשיו ולא נמנע וכו', דממילא הוי הענין כך. ואה"נ דאם אמר: בית זו שאני בונה או אשה זו שאני נושא יהיה לי לסימן טוב שהשי"ת ישלח לי ברכה והצלחה, דהוי לעתיד, מותר. והיינו כמו 'פסוק לי פסוק' דלסימנא בעלמא נקיט ואזיל, כמ"ש שאם אמר לו פסוק אחד מן הברכות – ישמח ויאמר: זה סימן טוב. ומדכתב 'פסוק אחד מן הברכות' משמע בין לעבר בין לעתיד, דבברכות מצינו כמה פסוקים, רובם ככולם הם מדברים על העתיד. וכן מצינו במרדכי הצדיק שקראו לו הג' תינוקות על העתיד: 'עוצו עצה ותופר', וכן 'אל תירא מפחד פתאום', וכן 'וגם עד זקנה וכו' אני אסבול ואמלט'. ובזה מתורץ מה שהקשה על ההיא דרב ששת שהיה לעתיד. ועיין בכל זה בשלטי הגבורים פ' ד' מיתות שהאריך בזה, ובכלל דבריו הם קצת דברים ממ"ש, דוק ותשכח.

וראיתי בכתבי הקדש של החכם השלם דוד צירירו נר"ו, שנטה דעתו לומר דכיון דקי"ל: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אוף הכי נמי בכל הנהו דמייתו מ'פיתו נפלה' ואילך – אינו לוקה, אלא אם כן עשה בו מעשה. ודקדק זה ממ"ש רבינו לבסוף: וכן כל כיוצא בדברים אלו – הכל אסור. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה.

ובודאי דלפי דעתו צריכין אנו לומר דהמעשה בענינים אלו לא הוי אלא שאם אומר לו המנחש: עשה דבר זה, שהיום הוא טוב לדבר זה, או שחוט תרנגול זה ושחטה – הוי ניחוש. ואין דעתי מכרעת בזה, דחזינן דכל הנהו דמייתי בגמ' כגון פתו נפלה או מקלו נפלה מידו, או שועל עבר מימינו וכו', וכן אלו ששומעים הצפצוף לדבר רע שהוא בשב ואל תעשה, שאינו יוצא מפתח ביתו או אינו הולך למקום פלוני, ומפני זה אין לוקין עליו. והלא שפיר מצינא למימר שעשה מעשה על פיו, שנמנע מלצאת ולעסוק בעסקיו מפני הניחוש, דלאו שאין בו מעשה הוא, דלית ביה מעשה כלל. אבל הכא המניעה הוא מעשה הניחוש עצמו, וכן נראה מדברי הטור יו"ד סימן קע"ח, שכתב: 'מנחש האומר פתו נפלה וכו". פי' באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת וכו'. הרי שקראם עניינים אלו 'עשיית ניחוש', יעו"ש. וזהו נראה נמי שהוא כונת רבינו, שכתב 'הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה'. ומשמע דלכל הנהו דכתב קאמר, ומניעת עשייתו או הליכתו מפני דבר מדברים אלו קרוי מעשה, דאל"כ הוה ליה לפרש דבריו. ועיין מ"ש רבינו לקמן בדין מעונן. ומ"ש הרב כ"מ ז"ל ומ"ש הרב ב"ח טור יו"ד סי' קע"ט יעו"ש".

 

הסוברים שניחוש הוא כשסומך עליו לגמרי \ אין בו היגיון

רש"י

רש"י על הגמ' בחולין צה, ב, מבאר שדברי רב שרק נחש כמו זה של אליעזר ויונתן נחשב 'נחש' ואסור, הכוונה ש"סומך עליו ממש" כמותם. כמו כן, לגבי 'סימן' באר רש"י שאמנם אסור "לסמוך על הנחש", אך סימן מותר כי הוא "סימנא בעלמא", שאם הצליח לאחר שבנה בית או נשא אשה וכדומה, "סימן הוא שהולך ומצליח", ואם לא "אל ירגיל לצאת יותר מדאי" לעסקים.

כלומר לרש"י אסור לתלות מעשה ששוקל אם לעשות בדבר מסוים שיקרה או לא יקרה, אך מותר לראות בדבר טוב שקרה לו סימן לכך שטוב לו להרבות בעסקיו כי הם מצליחים, ובלבד שזה נשנה 3 פעמים. יש לציין שרש"י לא מבאר מדוע מותר היה לרב, שמואל ורבי יוחנן 'לבדוק' על ידי המעבורת, הספר או הילד שנשאל על פסוק שלמד:

"כל נחש שאינו – סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם, שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה.

וכיונתן בן שאול – אם יאמרו אלינו: עלו ועלינו.

בדיק במברא – אם מזומנת לו אזיל, ואם בקושי מוצאה – לא אזיל.

בינוקא – דשייל ליה פסוק לי פסוקיך.

בית תינוק ואשה – בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה.

אף על פי שאין נחש – שאסור לנחש ולסמוך על הנחש.

יש סימן – סימנא בעלמא הוי מיהא, דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה, סימן הוא שהולך ומצליח. ואי לא – אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח.

תלתא זימני – הצליח או לא הצליח.

יוסף איננו ושמעון איננו – הרי שתים, אם את בנימין תקחו – מיד 'עלי היו כולנה', ואין לך צרה שאינה עוברת עלי".

רבנו גרשום

רבינו גרשום שם מבאר ש'בית' הכוונה לחינוך ילדיו. עוד הוא כותב שאם ארע לו דבר טוב או רע בסמוך ללידת ילד או נישואין, הרי ש"ודאי כשם שאירע לו ג' פעמים מתחלה, כן יארע לו תדיר". ומשמע שכוונתו שיכול לסמוך על כך כדי לעשות עסקים וכדומה, כמו שפירש רש"י:

"בית, תינוק ואשה. כלומר כשמחנך ביתו, אם יארע לו טוב ג' פעמים – ודאי במזל טוב חינכו. וכן שנולד לו תינוק, וכן שנשא אשה, אם יארע לו בתחלה ג"כ אם טוב ואם רע – ודאי כשם שאירע לו ג"פ מתחלה, כן יארע לו תדיר".

תוספות

תוספות שם מקשים כיצד אליעזר ניחש, לפי הדעה שבן נח מוזהר על הניחוש! ותירצו שלשיטתו אליעזר נתן את הצמידים על ידיה של רבקה רק לאחר שאמרה לו שהיא ממשפחת אברהם. כלומר הוא לא סמך על ה'ניסיון' שעשה, ולא פעל על פיו בלבד:

"כאליעזר עבד אברהם – ואם תאמר: אליעזר היאך ניחש, למ"ד בפ' ארבעה מיתות: 'כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו'?! וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא. ואף על גב דכתיב: 'ויקח האיש נזם זהב וגו", והדר כתיב: 'ויאמר בת מי את' – אין מוקדם ומאוחר בתורה. וכן מוכח כשספר, דכתיב: 'ואשאל אותה ואומר: בת מי את'".

לגבי יהונתן בן שאול תירצו תוס' שגם הוא לא סמך על הסימן, כי "בלאו הכי נמי היה עולה", אלא עשה זאת כדי לזרז את נערו לעלות (כנראה כי העריך שזו תהיה תשובת הפלשתים):

"וכיונתן בן שאול – ואם תאמר: היאך ניחש?! ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן, ובלאו הכי נמי היה עולה".

מהי עמדת תוס'

רבנו ירוחם

רבינו ירוחם בתא"ו נתיב יז, ה, הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אם מותר לסמוך על הסימן, וכתב שתוס' סוברים כרמב"ם שאסור:

"כתב הרמ"בם, שמשים סימנים: 'אם יארע לי כך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע – לא אעשה', כאליעזר עבד אברהם וכיוצא בדברים אלו – הכל אסור. וכל העושה מפי דברים אלו – לוקה. ע"כ. והר"אבד כתב: כל כיוצא בזה אינו אסור, ומה שאמרו: 'כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש', פירוש אינו ראוי לסמוך עליו. והתוספות הסכימו כהרמ"בם".

ריב"א בשם ר"ת ורש"י

כדברי תוס' בחולין צה, ב, כתב גם הריב"א על בראשית כד, יד, בשם ר"ת ורש"י:

"והיה הנערה וגו' אותה הוכחת וגו'. וא"ת היאך ניחש אליעזר? והא אמרינן בפ' ד' מיתות: 'כל האמור בפרשת מכשף – בן נח מוזהר עליו. וכתוב לא ימצא בך מעונן וגו'. ותירץ ר"ת שאליעזר לא סמך על הדבר, ולא נתן לה הנזמים עד שנתברר לו בת מי היתה. כדמוכח בספור, דכתיב: 'ואשאל אותה ואשים הנזם', וכן פרש"י".

סמ"ג

הסמ"ג לאוין נא, מביא את הסברי תוס' (ר"י) לגבי מדוע מותר היה אליעזר ויונתן לנחש, ומשמע שסובר כמותם. אמנם לעניין תינוק מסביר שזה 'פסוק לי פסוקך', וזה מותר מטעם שזה 'כעין נבואה':

"שלא לנחש כגוים, שנאמר: 'לא תנחשו'. כיצד הוא הניחוש? מפרש בסנהדרין פרק ארבעה מיתות… וכן המשים לעצמו סימן: אם יארע לי כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול. כל העושה מעשה מפני דברים אלו – לוקה.

ואם לחשך אדם לומר: והיאך עשו אליעזר ויהונתן הדבר הזה? והלא [אפילו] בן נח מוזהר על הניחוש, כדאמרינן בפ"ד מיתות! יש לומר שאליעזר לא סמך על הדבר [הזה], ולא נתן הנזמים תחילה ואחר כך שאל 'בת מי את' כמו שכתב בפרשה הראשונה, אלא כמו שכתוב בפרשה אחרת, ששאל תחלה 'בת מי את' ואחר כך נתן הנזמים. ויונתן בן שאול לזרז את נערו עשה כן, ובלאו הכי היה עולה. כך מפרש רבי' יצחק בפרק גיד הנשה.

עוד מפרש בגיד הנשה: 'בית, ותינוק ואשה – אף על פי שאסור לנחש, יש בו סימן', אם הצליח ג' פעמים אחר שבנה הבית או אחר שנולד התינוק או נשא אשה, או לא הצליח (רש"י ע"ש)… ומצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא: 'פסוק לי פסוקיך', ר' יוחנן בפרק גיד הנשה (שם) ורב ששת בפרק מי שאחזו (גיטין סח, א) ועושים מעשה כדברי הפסוק וחושבין [דבר] זה כעין נבואה".

יראים

בספר יראים (שלד-שלה) מבאר שניחוש האסור הוא כאשר סומך על דבריו, שפועל לפי תוצאות הניחוש. וגם יהונתן סמך על תוצאות הניחוש, אלא שהואיל והיה טעם בדבר, אין זה נחשב לניחוש:

"ותניא בסנהדרין בפ' ד' מיתות: מנחש – זה האומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו מלפניו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו, שועל משמאלו. אל תתחיל בו, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא. ואינו טוב נקרא מנחש אלא אם כן יסמוך הוא על דבריו, שיניח מעשיו עבור נחושיו, דאמר רב… כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול – אינו נחש. פי' סומך ובוטח. מיהו ההוא דיהונתן בן שאול לא ניחוש הוה, שאם היה ניחוש לא היה עושה יהונתן. מאי טעמא? דלא הוי ניחוש אלא דבר בלא טעם, אבל יהונתן נתן טעם לדבר על הירידה".

ריקנאטי

הריקאנטי סימן תקסה, כתב בשם "הרב אליעזר" (ה'יראים') שניחוש הוא רק כשסומך על הדבר לגמרי, כמו יהונתן ואליעזר. ומה שעשה יהונתן אינו נחשב ניחוש כיוון שיש בזה טעם והיגיון:

"כתב הר' אליעזר דאינו נקרא 'מנחש' אלא מי שיסמוך על הניחוש, שיניח מעשיו עבור נחשו. דאמר: 'כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול – אינו נחש'. פירוש, סומך ובוטח כמותן. מיהו ההוא לא הוה ניחוש, שאם היה ניחוש לא היה עושהו יהונתן. וטעמא דלא הוה ניחוש אלא דבר בלא טעם, ויהונתן נתן טעם עלייה וירידה".

ר"ן

חולין

הר"ן על חולין צה, ב, מביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ומבאר בדעת הראב"ד שאיסור ניחוש הוא כאשר תולה מעשיו לגמרי בסימן שאין בו היגיון. אך אליעזר ויונתן תלו בסימן שיש בו היגיון, ולכן זה היה מותר. וכמו כן אם לא תולה לגמרי, אלא רק משתמש בסימן כ"סניף" לשיקולים אחרים – מותר, וכפי שעשה רב. ולגבי שאלת תינוק הוא כותב שזה מותר כי זה מעין נבואה.

בסוף דבריו כותב הר"ן שאפשר שגם הרמב"ם התכוון לכך, שהאיסור הוא כשתולה לגמרי בדברים שאין בהם היגיון:

"והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול – אינו נחש. כתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות ע"א… וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות… ודברי הראב"ד ז"ל תמהין בעיני, שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר, דהא אמרינן: 'אלא משום דנחיש', כלומר משום הכי לא אכיל. והכא אמר רב: כל נחש שאינו וכו' אינו נחש, כלומר ואינו אסור. הרי מפורש שלענין איסור נאמר. ומכל מקום הדבר צריך תירוץ, שאי אפשר שהצדיקים הללו הוו מנחשין.

וכך נראה לי בתירוצן של דברים, שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך, כדאיתא בפרק ד' מיתות. שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו – אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם. שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך – אין זה נחש, אלא מנהגו של עולם. ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם, שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו, ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלמה במדותיה, עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיבה: 'שתה וגם גמליך אשקה' – אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יונתן בן שאול, שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד, לקח זה סימן לעצמו, שאם יאמרו: 'עלו אלינו' – יהא נראה שהם יראים ממארב, ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו, שהוא ונושא כליו יפגעו בהם. שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים. ואם יאמרו: 'דומו עד הגענו אליכם', יראה מדבריהם שאינם מתפחדים. ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור עצמו לסכנה. וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא.

וכי מייתינן לה בגמרא לענין איסור, הכי קאמרינן, שכל נחש שהוא מן הדברים שאסרה תורה, שאין הסברא מכרעת בהן – כל שאינו סומך על מעשיו ממש – כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר – אינו נחש ואינו אסור, אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים. ורב לא תלה מעשיו במברא, שהרי לא אמר: אי מברא אתי לאפאי – איזיל, ואי לא – לא איזיל; אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה, אמר: 'יומא טבא לגאו!'. וכיון שכן, אמאי לא אכיל מההוא?

ואי קשיא לך: והא ר' יוחנן בדיק בינוקא! ונראה שהוא תולה מעשיו, דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל, וכי א"ל: 'ושמואל מת' נמנע ולא הלך. י"ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש, אלא כגון נבואה קטנה היא, כדאמרינן בפ"ק דב"ב: ניתנה נבואה לתינוקות. ולפ"ז כי אמרינן בגמ': 'רב בדיק במברא, אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל', ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול שתלו מעשיהם עליו לגמרי, אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע, אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם. והיינו נמי דאמרינן: 'בית, אשה ותינוק – אף על פי שאין נחש, יש סימן'. וכתב רש"י ז"ל: 'אף על פי שאין נחש, שאסור לנחש ולסמוך על הנחש, יש סימן – שאם אינו מצליח אחרי כן אין לו לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח'.

זהו דעתי בדברים הללו. ואפשר שאף הרמב"ם ז"ל לכך נתכוון, שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר".

דרשות הר"ן

גם בדרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר, חוזר הר"ן על אותו היסוד, וכותב שרב לא ניחש כיוון שלא סמך לגמרי על הסימן, והניחוש האסור הוא כשסומך עליו לגמרי. ועוד, שהניחוש האסור הוא כשאין היגיון בסימן, בניגוד למה שהיה אצל אליעזר ויונתן:

"ואם תקשה: אחר שאסרו כל אלה הסימנים, ואמרו שהוא בכלל מנחש, איך יאמרו בפרק גיד הנשה: רב בדיק במברא? ומה בין מברא לצבי הפסיקו בדרך?

תשובתך: רב, אף על פי שהיה בודק במברא, לא היה סומך עליו שיעשה מעשה על פי הוראת הבדיקה, אך היה רוצה לקחת קצת הוראה אם יצליח דרכו. ואף אם ימצא שלא יצליח, לא היה נמנע מלכת, לדעתו שהשם יתברך משנה הכל כרצונו, והניחוש אינו אסור אלא למי שסומך עליו. וזה מבואר שם, [אמרו] אפילו הכי רב לא אכל מההוא בישרא, מאי טעמא? עלומיה עיניה הא לא עלים, אלא משום דנחיש. והא אמר רב: 'כל נחש שאינו סומך עליו כאליעזר עבד אברהם – שאמר והיה הנערה וגו' – וכיונתן בן שאול – שאמר: ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו וגו' – אינו נחש! ורב לא סמך עליו, אלא שאמר (א)מברא אתי לאפיה יומא טבא לגאו, ולא אמר כי (א)מברא אתי לאפיה – איזול, ואי לא – לא איזול.

ואם תשאל ותאמר: אם כן, אלו השנים היו מנחשים גמורים! ואיך נאמר באלו הצדיקים ככה?

והתשובה, כי לא נאסר הנחש אלא במה שאין השכל גוזר ומורה עליו. אבל מה שהשכל מורה, אין זה נחש כי אם מנהגו של עולם. ואין בין זה ובין האומר: 'אם ימטיר מחר – נזרע', וכדומה. ומה שתלו בו מעשיהם אלו השנים, כבר הורה עליו השכל:

אליעזר עבד אברהם, [כיון] שהיה יודע כי כל מעשי בן אדוניו היו מושגחים, ובפרט האשה אשר תיפול בגורלו, גזר ואמר כי האשה אשר תהיה יותר (שלמות) [שלימת] המדות – היא האשה הראויה ליצחק. ובמה יודע אפוא, כי אם שתהיה נערה בלתי רבת השנים, ושתהיה (יוצאות) [יוצאת] לשאוב, אינה יושבת בית, אך עוסקת במלאכת טורח ועמל, ועם כל זה יגבר עליה שלמות מידות, עד שלא תחוס על כל עמלה. אבל יקל בעיניה להיטיב לשאינה מכרת, זה באמת מורה תכלית שלמות במדותיה, והיא האשה הראויה לנוח על גורל הצדיקים. נמצא שזה אינו נחש, אבל עיון שכלי עמוק מאד.

וכן הענין בעצמו ביהונתן בן שאול, שביקש לעשות דבר לא ניסהו מעולם תופש חרב וחנית, והוא שרצה להכות הוא ונושא כליו בעם רב מאד, וגם לעבור במקום צר אשר היה ראוי שלא ימלטו ממנו אלף אלפים. כמו שהעיד (שמ"א יד ד – ה) ובין המעברות וגו' השן האחד מצוק וגו'. וכמו שנגלה מעלייתו שהוצרך לעלות על ידיו ועל רגליו (שם יג). וכשעלה בדעתו לעשות הגבורה הגדולה הזאת, ביקש לדעת אם הם אמיצי לב או פחדנים, כי אם ימצא שהם אמיצי לב, לא ינסה לעשות זאת, ואם ימצא שיפחדו, ידע שטבעם בלתי מוכן לגבורה. כי תנועות הפחד והגבורה הם הפכיות, כי תנועת הרוח מחוץ לפנים, ותנועת הגבורה היא מפנים לחוץ. וסיבת התחלפות כל זה, כי הפחד מסובב מדם דק מימי קר, ולכן מפני קרירותו ודקותו הוא כבד התנועה לחוץ, ותקל יותר תנועתו מחוץ לפנים, ולכן יקבל רושם הדברים המפחידים מהרה. ותנועת הגבורה מסובבת מדם עב רב החום, בלתי עכור, וזה לרוב חמימותו ודקותו יוליד רוח רב תקל תנועתו מבפנים לחוץ, ולזה יהיה מוכן לגבורה עד שלא יתחדש בבעליו הפחד והעיצבון, כי בעלי הגבורה לא יפחדו ולא יתעצבו, כי העיצבון היא התקיים צורת ההיזק בדמיון, ובעלי הגבורה לא יתעצבו, כי להפלגת תנועתם בנקמה ולקלותם, ידומה להם כאילו כבר נעשה, ולהתקיים הדמיון ההוא, תסור צורת המזיק מהדמיון".

הגהות מיימוניות

גם בהגהות מיימוניות ע"ז יא, ה, הביא את שני התירוצים לגבי יהונתן, הן שלא סמך ממש על הסימן ולכן זה סימן ולא ניחוש, והן שיש הגיון בדבר, ולכן זה לא נחשב לניחוש:

"וכן פסקו כל רבותינו, שאין נקרא 'מנחש' אלא בסומך על דבריו ומעשיו בעבור ניחושין, כדאמר בפרק גיד הנשה: אמר רב, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול – אינו נחש. והקשו התוספות: ויונתן היאך ניחש? וגם אליעזר היאך ניחש? האמר רבי יוסי פרק ארבע מיתות: כל האמור בפרשת מכשף – בן נח נהרג עליו! וי"ל דסבר רבי יוסי, שתחילה שאל 'בת מי את' ואחרי כן נתן לה את הצמידין… ועל יונתן י"ל שלזרז נערו עשה כן, ובלא"ה היה עולה. ע"כ. וכן כתב בספר המצות בשם ר"י.

ורמ"א תירץ הא דיונתן בענין אחר, וז"ל: מיהו הא דיונתן לא נחוש היה, דלא הוי נחוש אלא דבר בלא טעם. אבל יונתן נתן טעם לדבר עלייה וירידה. ואהא דאליעזר לא כתב שום תירוץ. כל זה הארכתי נגד המשחיתים המלעיגים על פסקים אלו".

ריטב"א

הריטב"א שם מבאר שאליעזר לא סמך על הסימן אלא על זכותו של אברהם, וגם יהונתן לא סמך על הסימן אלא "בלאו הכי היה עולה". וכוונת הגמ' היא ש"כל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן – אינו ניחוש".[3] וכתב שכן פירש ר"י:

"וכיהונתן בן שאול. הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש, כי סימנין בעלמא מסר – אם כה יאמרו: 'עלו ועלינו', ובלאו הכי היה עולה. וכן אליעזר עבד אברהם – על זכותו של אברהם סמיך, כדאיתא בקרא, וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש. והכא הכי פירושו, דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן – אינו ניחוש. וכן פירש ר"י ז"ל".

הגהות אשרי

בהגהות אשרי על חולין ז, מביא את פירוש ר"י שיהונתן לא נחשב למנחש, כי אין זה סימן שסומך עליו משום ש"בלאו הכי היה עולה". כמו כן הביא את פירוש רש"י (שלא בשמו) לגבי 'בית, תינוק ואשה':

"כל ניחוש שאין כאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול – אינו ניחוש. ויונתן לא סמך על אותו ניחוש, ובלאו הכי היה עולה, אלא לזרז נערו עשה. פר"י. בית, תינוק ואשה, אף על פי שאינו ניחוש – יש סימן: אם הצליח לאחר שבנה בית או נולד לו תינוק או נשא אשה – סימן הוא שהולך ומצליח, ואם לאו – אל ירגיל לצאת עתה יותר, שיש לחוש שלא יצליח… פר"י מהרי"ח".

הרא"ם

גם הרא"ם על ויקרא יט, כו, כותב שאליעזר לא סמך על הסימן ונתן את הצמידים רק אחרי ששאל את רבקה בת מי היא. ויהונתן עשה זאת כדי לזרז את נערו, ובלאו הכי היה עולה. וניחוש האסור הוא רק כשסומך על הסימן לחלוטין:

"לא תנחשו, כגון המנחשים בחולדה ובעופות. פתו נפלה מפיו. צבי הפסיקו בדרך… פירוש: נחשים היו להם בחולדה ובעופות, או בקריאתן או בפגיעתם, אם הוא לטובה או לרעה. ותנו רבנן: 'מנחש' – זה האומר: 'פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו, ושועל משמאלו'. וכן המשים לעצמו סימן: 'אם יארע לי כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי – לא אעשה'. כל אלו בכלל 'לא תנחשו' הם, דמה לי פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו, סימן כך וכך הוא, מה לי אם יפול פתו או אם יפסיקנו צבי, סימן כך וכך הוא?

ואם תאמר: אם כן, היאך עשה יהונתן הדבר הזה? וכן אליעזר, והלא בן נח מוזהר על הניחוש, כדאמרינן בפרק ארבע מיתות! יש לומר, שאליעזר לא סמך על הדבר, שלא נתן הנזמים, אלא אחר ששאל בת מי את… ויונתן בן שאול לזרז את נערו עשה כן, ובלאו הכי היה עולה, כדפירש ר"י בפרק גיד הנשה. כך כתב הסמ"ג במצות 'לא תנחשו' (סמ"ג לאוין נ"א). ובפרק גיד הנשה: בית, תנוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן, אם הצליח שלש פעמים אחר שבנה בית או אחר שנולד לו בן או אחר שנשא אשה, אם לא הצליח… ומצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא: 'פסוק לי פסוקיך', ועושין מעשה כדברי הפסוק וחושבין זה כעין נבואה".

אברבנאל

האברבנאל על בראשית כד, כותב שמעשיהם של אליעזר ויהונתן לא נחשבים ניחוש, כיוון שנשענו על ההיגיון שהיה בסימן. והניחוש האסור הוא כשנשען על סימן שאין בו היגיון. ורב שבדק במברא לא סמך על הסימן לגמרי. ור' יוחנן שבדק בתינוק אמנם סמך על הסימן, אך זה נחשב כנבואה, ולא ניחוש:

"ונתן העבד הודאה לש"י, יען הנחהו לבא בית אחי אדוניו ולא הלך בבית אחר, ולא נכשל בדבריו בלקחו אשה אחרת. והנה הנחוש הזה שעשה אליעזר אינו מדרכי האמורי, ואינו מכלל 'לא תנחשו', לפי שכל נחוש האסור הוא במה שהשכל אינו מורה עליו, כי מה שיגזור האדם מדרך הסברא אין בו נחש. ואין זה אלא כאומר: אם ימטיר למחר – אזרע אדמתי.

והנה אליעזר היה יודע שכל מעשי יצחק היו מושגחים, ובפרט האשה אשר תפול בגורלו, ולכן אמר וגזר שהאשה אשר תהיה יותר שלימת המדות, היא הראויה ליצחק ובמה יודע זה אם לא שתהי' נערה בלתי רבת השנים ושתצא לשאוב מים שהוא דבר זר וקשה לתת עמל וטורח כזה לנער' קטנה ושעכ"ז יגבר עליה שלמות המדו' כ"כ עד שלא תחוש לעמלה ויקל בעיני' להיטיב לאיש לא ידעה זה באמת מורה תכלית שלימות מדותי' שהיא ראוי' לנוח על גורל הצדיקים, כ"ש שלא עשה מעשהו העבד נסמך על אותה בחינה בלבד, אלא לקח הבחינה ההיא לסימן, ואח"כ חקר ודרש בענינה: בת מי היא, ומה מעשיה. והיה א"כ ענינו משפט ישר כפי הסברא, לא ניחוש.

ולכן התירו חז"ל ניחוש אשר כזה, באמרם: 'כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול – אינו נחש'. כי הנה זכרו שני הצדיקים האלו, לא להיותם מנחשים גמורים, אלא שלקחו הם סימן למעשיהם ונהגו כפי הסברא הישרה, כאליעזר. וכן הענין ביהונתן, שבקש לעשות גבורה עצומה להכות עם נערו עם רב, וגם לעבור מקום צר, כמו שהעיד הכתוב שהיה עולה על ידיו ועל רגליו. וכשרצה לעשות הגבורה הגדולה ההיא, בקש לדעת אם הם אמיצי לב או פחדנים. כי אם היה אמיץ לבם בגבורים, לא נסה עצמו. ואם ימצא שיפחדו, ר"ל שידע שהם בטבעם פחדנים, וכאשר ישמעו תרועה ינוסו – חשב שיפלו זה בזה, כמו שהיה. ועשה והצליח. וזה באמת לא היה בכלל נחוש לו, כי אם במשפט שכלי, ומנהגו של עולם היה.

ובמ"ש: 'כל נחוש וכו' אינו נחש', הכוונה בזה שכל נחש מהנחושים שלא יסמך עליו האדם כמו שהיו אלו סמוכים בדבר מותר, ואינו נחוש אסור. ורב כשהיה בודק עצמו במברא, לא היה תולה מעשיו באותה בדיקה. ואולם מה שאמרו: 'ר' יוחנן בדיק בינוקא', שנראה שהיה סומך מעשיו עליו, אין זה מצד הנחוש, אבל הוא צד נבואה בפרק קמא דבתרא (דף י"ב): מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מהנביאים וניתנה לנערים ולשוטים, וכמו שביאר הר"ן הענין הזה בדרשותיו. ולזה הסכים הרמב"ם בספר המדע הלכות ע"א פי"א, כשיובן על אמתתו. ולא צדק הראב"ד במה שהשיג עליו. ואמנם לא אזכרנו פה ליראת האריכות. ועם זה הותרה השאלה הי"ח שהעירותי".

ספורנו

הספורנו על בראשית כד, יד, כותב שאליעזר ויהונתן עשו את הסימן בדרך של תפילה לה', ולא של ניחוש שסומכים עליו, ולכן זה היה מותר:

"והיה הנערה אשר אומר אליה. התפלל שיהיה כך, לא שסמך על נחש. וכן היה ביהונתן בן שאול. ומה שאמרו ז"ל: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש, הכונה היא שיאמר המנחש כדבריהם, אבל יאמר זה שלא בדרך תפלה אלא דרך נחש, שאם יקרה כן יעשה כך וכך".

בפירושו על במדבר כב, ל; לב, מבאר הספורנו שדברי האתון לבלעם "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה" נועדו להורות שאף שאין לנחש (כפי שהיה נוהג בלעם לעשות), יש לראות בסימן אות משמיים שאסור לו ללכת:

"ההסכן הסכנתי. והיה ראוי לך לחשוב: מאחר שאין זה מנהגי, שלא קרה לך כל זה בזה הדרך אלא להורות שלא יצלח. שאף על פי שאין נחש – יש סימן… על מה הכית את אתונך. כי בראותך אלה האותות היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח:

חובות הלבבות

גם בספר חובות הלבבות שער ה (שער יחוד המעשה) פרק ה, כתב שיהונתן לא ניחש כי עשה זאת בדרך תפילה, "ובכן יצא גם זה מכלל נחוש, עקב התפללו לאלוהים על התשועה…":

"ואם יאמר עוד: והלא מצאנו ביהונתן בן שאול שהלך אחרי הנחוש, כנראה ממאמר הכתוב: ויאמר הנה אנחנו עוברים אל האנשים וגו' נשיב לו: הלא כבר נאמר קדם, שכיון לבו בתפלה לה' שיראה ישועתו לישראל על ידו, ככתוב: ויאמר יהונתן אל הנער נושא כליו… אולי יעשה ה' לנו, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ואמרו: אולי יעשה ה' לנו, מראה שהתחנן אל ה' ועורר לבו בתפלה שיעודדהו ויחזקהו על אויביו. וכיון שידע הבורא כוונתו הטובה ושמטרתו במעשהו היתה לטובת ישראל והצלתו, נענה לו בבקשתו ויתן שונאיו בידו, ויהי הוא המסבב לתשועה השלמה ולנצחון על יתר הפלשתים. ובכן יצא גם זה מכלל נחוש, עקב התפללו לאלוהים על התשועה בשבילו ובשביל כל האומה, ככתוב: כי אין מעצור לה' להושיע".

מהרש"א

בחידושי אגדות למהרש"א על הוריות יב, א, כתב לחדש שאיסור ניחוש הוא רק לגבי סימן שמעיד על דבר רע שיקרה, כי הסומך על כך משכיח מעצמו את העובדה שניתן לבטל גזרות רעות על ידי תשובה ותיקון המעשים. אך על סימן טוב ניתן לסמוך, כי הקב"ה לא מבטל דבר טוב שגזר על האדם:

"… ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום 'לא תנחשו', ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי כו'? כדאמרינן פרק ד' מיתות. וכבר נדחקו המפרשים בכל זה.

ואענה חלקי גם אני, מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו יתברך ב"ה, אבל הרע אינו יורד מן השמים, אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו יתברך ב"ה מעצמו, כמ"ש: כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא ממנו יתברך ב"ה בהחלט, כמ"ש: 'לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה וכו". אבל הרע אינו בא בהחלט, כי אפשר שישתנה…

ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה, אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה, אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה, ולרע לו, הרי זה ניחוש; שתולה שיבא הדבר בהחלט, ואינו כן. דברחמי שמיא אפשר שישתנה. וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות דהוי ניחוש, כגון: פתי נפלה מפי וכו' – הן ניחוש לרעה לו. ולזה אמר: האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו', לא בעי למימר אי לא מסיק שתא, אלא דה"ק: 'אי לא' – דהיינו דאי נמי לא משיך נהוריה, לא ידע אי מסיק שתא אי לא. וכאילו לא עשה כלום, דלא יסמוך בניחוש לרעה. ולזה בעשייה לא קאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא.

וזה שנותן סימן לטובה דשרי, שהוא דבר הבא ממנו יתברך בהחלט. אבל לא קאמר: אי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא, דזה הוה ניחוש, (דאם כן) [דא"נ] לא משיך נהוריה – אפשר דמסיק שתא, דלרעה לא באה ממנו יתברך ב"ה. ואפשר שישתנה בשום זכות. וכן באי מצלח אי לא, היינו דידע דמצלח בהחלט, ואי לא – היינו דלא ידע – כאילו לא עשה כלום".

בארות המים

גם בארות המים על הרמב"ם ע"ז יא, ה, כתב את חילוקו של מהרש"א כביאור לשיטת הרמב"ם מדוע לא היה ניחוש במעשהו של אליעזר:

"נמצינו למדין מדברי הרב ז"ל בעל חידושי אגדות, דאם אדם נותן סימן לרע לו – מיקרי ניחוש, דהרע אינו בא ממנו יתברך בהחלט, דהיינו כל אותם דקתני בפ' ד' מיתות פיתו נפל וכן מקלו נפלה מידו… דכל הני הוא לסימן רע לו – הוי ניחוש… וא"כ בעניינו של אליעזר נמי, לא מצינו שאמר ההיפך, אלא לקח סימן טוב בידו: 'והיה הנערה אשר אומר אליה: השקיני נא מעט מים, ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה, היא האשה אשר הוכיח ה". ולא אמר שאם לא יזדמן לו כך אינו מוצלח בשליחותו. דאפשר דע"י זכותו של אברהם ויצחק בנו יצליח בשליחותו, כמ"ש: 'ה' אלהי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדוני אברהם'. אם כן שפיר מצינן למימר דלית ביה אפילו משום לתא דניחוש".

בית שערים (מבסס את החילוק בין סימן טוב שמותר, לסימן רע שאסור. אך בסוף דבריו נוקט כרד"ק, ואף הרמב"ם מודה לו שליזום תנאי על להבא מותר)

בשו"ת בית שערים יו"ד רלח, הביא את דברי המהרש"א בהוריות שמותר לסמוך על סימן טוב, כיוון שהקב"ה לא חוזר בו מגזרה טובה על האדם, אך אסור לסמוך על סימן רע, כי זה גורם לו להתייאש מביטול הגזרה על ידי מעשים טובים. וכתב שכן מדויק מלשון רש"י והטור. וכן באר את דברי הב"י שנפסקו ברמ"א בעניין שחיטת תרנגולת שקראה כתרנגול. וכך הוא מבאר גם את דעתו של שה"ג.

אולם בסוף דבריו כתב שנראה לו שניחוש הוא סימן המתבסס על דבר שכבר קרה, כמו פיתו נפלה מפיו וכדומה, אך אם מראש מבקש מה' שיעשה לו סימן, זה מותר, וכפי שכתב הרד"ק. ולא זו בלבד, אלא שהוא כותב שאין בזה מחלוקת בין הרמב"ם לרד"ק, שהרמב"ם אסר להסתמך על סימן שכבר קרה, והרד"ק התיר להסתמך על תוצאות סימן (מבחן, למעשה) שיעשה בעתיד, כמו אליעזר ויונתן:

"שיל"ת ב' איפאלא ה' לסדר חוקת תרמ"ה לפ"ק…

מכתבו קבלתי, ואשר שאל אודות המנחשים ועושין סימן על הדבר, דכתב בש"ג פ"ב דע"ז דאם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר. ובפתחי תשובה סי' קע"ט הביא דבתוס' ב"מ כ"ז ע"ב, גבי הא דאמר התם: כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני, הקשו דהא הוי ניחוש! משמע דלא כש"ג. ונפשו איותה לדעת אן דעתי הענייה נוטה.

ולפענ"ד אין כאן מחלוקת, וטרם אענה אשעשע בדבריו הנעימים במאי דבדיק לן בהא דחולין צ"ה ע"ב דאמר רבי יוחנן לינוקא: 'פסוק לי פסוקך וכו"… (מאריך מאד בעניין של 'פסוק לי פסוקך')

וכעין זה כתב מהרש"א בח"א הוריות י"ב אהא דאמרינן התם האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה וכו' והקשה: 'הא הוי נחש טפי מפתו נפלה מפי וכו", ותירץ כי הטוב בא ממנו יתברך עלינו, כמו שאחכז"ל: מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזרה, אבל הרע אינו יורד מה"ש (מה'?), רק עונותינו היו מבדילין ביני וביניכם. ולכן אין הרע בא בהחלט, כי אפשר שישתנה, כמ"ש בר"ח שלא היה יכול מכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה. ולכן הנותן סימן לעצמו בדבר מה לטובה – אין זה ניחוש, אלא סימן טוב שיבא לו ממנו יתברך. אבל לרע חס ושלום, הרי זה ניחוש, שתולה שיבא הדבר בהחלט. ואינו כן, דברחמי שמים אפשר שישתנה. וכל הני דנקט בפ"ד מיתות דף ס"ה הן ניחוש לרע לו, אבל שם בהוריות לטוב לו אינו ניחוש. ולכן נקט: 'אי מסיק שתיה אי לא', ולא נקט 'אי לא – לא מסיק שתיה', אלא דאינו עושה סימן רק לטובה אי משיך נהוריה מסיק שתיה ואי לא משיך נהוריה לא. פירוש, ולא יהיה סימן כלל, וכאלו לא עשה כלום. עיין שם באריכות.

ולדעתי זה כוונת רש"י בחולין שם, ד"ה: 'כל נחש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם, שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה', כי אמר גם צד הרע, וזה אסור. אבל רב לא אמר רק מברא קאתי לאפי – יום טוב לגו, רק צד הטוב, וזה שרי. וכן בהא ד'בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן', פירש"י סימנא בעלמא מיהא הוי, דאי מצלח בסחורה ראשונה וכו' סימן הוא שהולך ומצליח, ואי לא – אל ירגיל לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח. ג"כ הכוונה כנ"ל, שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש לגמרי בצד הרע, שאם אינו מצליח בסחורה ראשונה, שיסמוך שלא יצליח, עיין רש"י ד"ה: 'בית'. אבל יש סימן לטובה, שאם מצליח בסחורה ראשונה – הולך ומצליח ומרבה בסחורה, ואי לא – אינו סימן רק שימעט במו"מ, רק אל ירגיל לצאת יותר מדאי לסחור יותר מלימודו, שיש לחוש שלא יצליח, אבל אינו ודאי.

ועיין לשון הטור יו"ד סי' קע"ט שכתב: מנחש – האומר פתי נפלה וכו', פירש באחד מאלו שארעו לו, עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה, כי לדעתו לא יצלח וכו'… וכן כל דבר שעושין לסימן: אם יארע כך וכך – אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע – לא אעשנו, הרי שבצד האיסור נקט שתופס הרע בהחלט, כי לא יצלח ואין טוב לצאת ולא אעשנו, וזה אסור. משא"כ בבית, אשה ותינוק, דמותר לעשותן סימן, נקט: 'כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב, כי הצלחתי בכל דרכי', נקט צד הטובה, דמותר – מכוון ממש למ"ש כנ"ל.

ובזה נ"ל לתת טעם למ"ש ב"י סי' הנ"ל בשם מהר"א, ופסקוהו רמ"א בשו"ע, בתרנגולת שקראה כתרנגול, דדוקא אם אומר שחטו תרנגולת שקראה גברית אסור, אבל אם אומר שחטו סתם מותר, דלהניחה בחיים הוא הרע, ולשוחטו הוא הטוב; לכן אם אומר הטעם שקראה גברית – אומר צד הרע שיש בחיותה, וזה אסור, כי אפשר שתחיה וברחמי שמים ישתנה לטובה. אבל אם אומר: 'שחטו' סתם, הוא צד הטוב שיש בשחיטתה – זה מותר, דודאי יהיה לטובה.

ולפ"ז נ"ל דהיינו טעמו של ש"ג, דאם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו, ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה – מותר, שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות, ע"ש. כי אם מוציא מפיו – נראה שתופס שיבא צד הרע בהחלט חס ושלום, וזה אסור. אבל אם מחשב רק בלבו, הוא נמנע בשביל צד הטוב שיש בנמנעיתו מעסקיו, וזה מותר…

אמנם ביישוב קושית מהרש"א הנ"ל, נ"ל סברא ישרה דדוקא אם תולה מעשיו בתנאי מקרה שכבר היה, כגון פתו נפלה מפיו וכל הנך דחשיב התם בסנהדרין, וחושב שמקרה זה הוא אות שלא יצליח – יש בו משום 'נחש', כי מאותות השמים לא תחתו, כי יחתו הגוים מהמה. אבל אם תולה מעשיו בתנאי מקרה שעתיד להיות, אם לא יפול פתו מפיו אלך ואם יפול לא אלך – אין בו משום נחש כלל, כיון שעשה זה לסימן וסומך עליו, והזמין ד' שנפל פתו מפיו – ודאי רצון ד' הוא שלא ילך. וזה נ"ל דעת הרד"ק שהביא ד"מ ורמ"א בסי' קע"ט, דאדם מותר לו לעשות סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן, ע"ש".

ולפי זה מה שכתב בד"מ שם דהרד"ק הוא היפוך מדברי הרמב"ם, דאם לקח סימן במה שהיה שרי טפי, ולפמ"ש בטלה מחלוקת, ואין ענין זה לזה. דרד"ק מיירי שתולה מעשיו בתנאי מקרה העתיד לבא, זה שרי, וגם הרמב"ם מודה לזה. אבל אם תולה מעשיו בתנאי מקרה העבר – אסור משום נחש, דבמקרה העתיד יוכל לסמוך אם יצליח או לא בעתיד, ולא במקרה העבר. אבל הרמב"ם מיירי מדבר אחר, שיכול לסמוך אפי' על תנאי מקרה עבר, אם כבר הצליח או לא, וכמש"ל. ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א, דהתם עושה סימן במקרה העתיד להיות אי משוך נהוריה וכו', ובזה ליכא משום ניחוש, ואתי שפיר. וד' יופיע עלינו נהורה ויצליחנו בתורה ובכל ענין וירוק עלינו ברכה בלי מנין, ויבא את אשר לבבינו שואל, עד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כנפשו ונפש ידידו הדש"ט.

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל".

 

משנה הלכות

בשו"ת משנה הלכות יב, שמה, כתב שהמנהג לשאת אשה בימי מילוי הלבנה נחשב ל'סימן', כמו הסימן שהתירו בגמ' לעניין בית, תינוק ואשה. והוסיף ש"הרבה דברים יש שאנו עושין לסימנא טבא". אמנם כתב שאין למחות ביד מי שאינו מקפיד בזה, ובפרט אם עוד לא קיים פו"ר:

"לנשוא אשה במלוי הלבנה

לכבוד ידידי היקר וכו' הי"ו. אחדשה"ט.

על דבר שתמה, מה שכתב הרמ"א דאין לישא אשה בסוף חודש משום סימנא טבא, אמאי אין בזה משום לא תנחשו?

הנה הא דאין נושאין נשים בסוף חודש, מבואר בש"ע א"ע סי' ס"ד ס"ג ברמ"א: 'ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החודש, בעוד שהלבנה במלואה' (הר"ן ס"פ ד"מ). ועיין פת"ש שם. ועיין גם ביו"ד סי' קע"ט. ומבואר דאין בו משום ניחוש, אלא סימנא טבא, כדאמר מר: בית' תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן. והרוצה בסימן טוב עושה כן. והרבה דברים יש שאנו עושין לסימנא טבא, ובפרט כי בגמ' אמרו ג' דברים לסימן: תינוק, בית ואשה – אף על פי שאין ניחוש, סימן יש. ומבואר דבאשה כבר עשו סימנא אפי' בגמ'.

ומיהו אותן שאין מקפידין ועשין חתונות בסוף חודש, אין למחות בידן, כי היכי דנהוג – נהוג, ובפרט למי שלא קיים עדיין המצוה, אלא שמנהגינו שאין עושין כן, ומצד המנהג אין לפרוץ גדר, ואל תטוש תורת אמך. עיין תשו' הרמב"ן סי' רפ"ב ובשו"ת מהרי"ל החדשות סי' צ"ב וב"י יו"ד סי' קע"ט. והמקיים מנהג ישראל ונושא בתחלת החודש – יתברך מן השמים. והעיקר שכל כוונותיו יהיו לש"ש, ופשוט".

שיטת הריא"ז

ריא"ז

בפסקי ריא"ז על סנהדרין ז, יב-יד, כתב כמו כל הראשונים הנ"ל, שניחוש האסור הוא רק אם סומך על הניחוש לעשות מעשים על פיו. ועוד כתב לחדש ש"אם אינו מוציא הדברים בפיו, אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלה – הרי זה מותר. שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות":

"יב. מנחש שאמרה תורה, זה האומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו, ושועל משמאלו, וכיוצא בדברים האלה.

ונראה בעיניי שלא נאסרו כל אלה אלא כשעושה בהן מעשה, כגון שהיה מחזיק בדרכו, ועל ידי הנחשים האלה חוזר מדרכו. אבל אם אינו עושה בהן מעשה, אלא אומר דברים בעלמא, אין בזה איסור. שכל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, שסמכו על הסימן שלהם לעשות בו מעשה – אינו נחש. כמו שמבואר בפרק גיד הנשה, וכמו שביארתי כאן בקונטרס הראייות בראייה ז, ובפרק 'במה אשה יוצאה'. וכן האומר לגבאי: אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא – הרי זה בכלל מנחש, שהרי עושה מעשה, ופוסק מלעשות עסקיו על ידי הנחש.

יג. ונראה בעיניי שאם אינו מוציא הדברים בפיו, אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלה, הרי זה מותר. שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ז.

יד. בית, תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש מותר, יש בהן סימן. שאם אירע לו דבר מעת שקנה אותו בית, או שנולד לו אותו תינוק או שנשא אותה אשה – הרי זה מותר לו לסמן בהם, והוא שהוחזק באותו דבר שלשה פעמים, כמו שמבואר בפרק גיד הנשה".

שלטי הגבורים

ב'שלטי הגבורים' על סנהדרין טז, א, בדפה"ר, סק"א, הביא את הריא"ז הנ"ל. אחר כך כתב שהסמ"ג והטור סוברים כרמב"ם שאין לסמוך על סימן לגבי העתיד, ושהראב"ד מיקל בזה, וגם הגה"מ בשם הרא"ם מיקל כשיש היגיון בסימן.

בהמשך מקשה על הרמב"ם וסיעתו מהאמוראים שעשו על פי שאלת תינוק, וכתב שלסמ"ג זה לא קשה, כי לדידו זו מעין נבואה. אך לרמב"ם (וטור) קשה! וגם הקשה עליהם מה המשמעות של הסימן החוזר על עצמו ג' פעמים (כפי שדרשה הגמ' בחולין), הלא ממילא אין לזה נפק"מ לעתיד. ונשאר בצ"ע.

לגבי רש"י כתב שממקום אחד נראה שסובר  שיכול לסמוך על הסימנים גם להבא, וממקום אחר נראה שלא. והציע כמה אפשרויות הסבר: או שלרש"י אפשר לסמוך על סימן שקרה לו כבר, אך לא לעשות סימן יזום ולסמוך עליו (ההיפך משיטתו של ה'בית שערים'):

אפשרות שנייה: לרש"י אפשר לחשוש לסימן, למשל שיצמצם בסחורה אם רואה שלא הצליח עם ביתו, אך לא שיימנע מסחורה לגמרי, כי אז הוא סומך על הסימן לגמרי, וזה ניחוש.

בסיכום דבריו משמע קצת שפוסק כריא"ז, שאם רק מחשב בלבו מותר, שכן כתב "לעולם כשתולה הדבר באותו סימן, וסומך עליו להדיא – אז הוי ודאי כניחוש". מכל מקום לגבי שאלה בספר ובתינוק כתב שלכו"ע חוץ מהרמב"ם וטור מותר לשאול, כי זה כעין נבואה. ונראה שכך סובר למעשה:

"לשון ריא"ז… ונראה בעיני שאם אינו מוציא הדברים בפיו, אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלו – הרי זה מותר, שראוי לאדם חוש על החשש שחוששין בו הבריות, כמבואר בקונטרס הראיות (ע"כ לשון ריא"ז).

בפירוש כל ניחוש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם אינו נחש, דאיתא פרק גיד הנשה דף צ"ה, איכא פלוגתא: מיימוני פי"א מהלכות ע"ז וסמ"ג לאוין נ"א, וטור י"ד סי' קע"ט הסכימו דלאיסורא קאמר התלמוד, שהמשים סימנים לעצמו: אם יארע לי כך אעשה דבר הפלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם וכיוצא בדברים אלו – אסור. והראב"ד השיג עליו דדברים אלו אינם נחש, ולא נאמרו בתלמוד לענין איסור והיתר, אלא לענין סמיכה. והכי קאמר, דנחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ראוי לסמוך עליו. גם מדברי הגהות מיימוניות שם פי"א מהלכות ע"ז בשם הרא"ם, משמע דנחש יונתן בן שאול ונחש אליעזר עבד אברהם שרי, כי ניחוש היינו דבר בלא טעם, אבל דבר שיש בו טעם אינו ניחוש. והלכך יונתן שנתן טעם לדבר עלייה וירידה, שאמר: אם יאמרו אלינו עלו – ועלינו וכו' – לא הוי ניחוש (ע"כ מהגהות מיימוניות). ונראה דהוא הדין גבי אליעזר, אם תאמר שתה וגם גמליך אשקה – אותה הוכחת. אינו ניחוש, שנתן טעם. גם הא דאמר התם: תינוק, בית ואשה – אע"פ שאין נחש, יש סימן, סבירא להו למיימוני ולסמ"ג וטור דלענין איסורא נאמר.

וכתבו דמי שאמר: דירה זו בניתי, סימן טוב היה עלי; אשה זו שנשאתי, בהמה זו שקניתי – מבורכת היתה, מעת שקניתי העשרתי. וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק מן הברכות – ישמח ויאמר: סימן טוב, וכיוצא באלו, הואיל ולא כוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן טוב לעצמו לדבר שניכר – הרי זה מותר. ונראה מדבריהם שאם לא הצליח לאחר שקנה בית ונשא אשה, שאסור לו לימנע בשביל כך לעשות סחורה, כי היה נחוש אם היה עושה כך. דדוקא שרי לומר: יש לי להיות שמח כי רואה אני שמעשיי מוצלחים אחרי שקניתי בית זה או שנשאתי אשה זו, אבל לעשות דברים סימן למעשיו ולסמוך על סימנים אלו – אסור.

וקשה להו מההיא עובדא דרבי יוחנן, שאמר לינוקא: 'פסוק לי פסוקיך', ואמר לו 'ושמואל מת', ולא הלך לבבל. מיהו לסמ"ג אינו כל כך קשה, כי איהו כתב גבי סימן הפסוקים שמציינו ראשונים עושין מעשה כדברי הפסוק, וחושבים זה כעין נבואה. והלכך אפשר לומר דפסוקים יש לסמוך ולעשות כדברי הפסוקים כמו שעשה רבי יוחנן. ולדידהו ליכא קושיא, אבל לאחרים קשה.

גם מיימוני וטור לא הזכירו כלל שהסימן הוא מהיכא שאיתחזק תלת זימני, כי לפי פירושם אין צריך לזה. וסמ"ג הזכירו אע"פ שגם לדידיה אינו לא מעלה ולא מוריד, דכיון שאינו סומך על הסימן, מאי נפקותא יש באתחזק תלת זימני או לא?

והראב"ד כתב דמותר לסמוך עליהם, כיון דאתחזק תלת זימני סימן זה שהצליח ג"פ אחר שנשא אשה או קנה דירה וכו'.

ודברי רש"י צריכים תלמוד, כי מתחלה כתב דכל נחש שינו סומך עליו כאליעזר, שאמר: אם תשקני אדבר בה ואם לאו לא- אינו נחש, אלמא אם סומך עליו אסור. ואחר כך גבי רב בדיק במברא, כתב וז"ל: בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל, ואי בקושי מוצאה – לא אזיל. עד כאן. אמלא דרב הוה סמיך עליה, וכאליעזר עבד אברהם. וקאמר דשרי! וכ"כ גבי בית, תינוק ואשה, דאם אצלח בסחורה תלת זימני אחר שקנה בית, סימן הוא שהולך ומצליח, ואם לאו – אל ירגיל לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח. דמשמע שיכול לסמוך על דברים כאלו ולעשות מעשה. מיהו גבי סימנים יש לומר דרש"י הכי סבירא ליה, דדוקא לנחש, כגון שיאמר: אבנה בית, אם אצליח אחר כך בסחורה – ארגיל בה, ואם לאו לא ארגיל בה, אז הוי איסור. אבל אם לאחר שבנה הבית לא היה חושב בזה, אלא שמאליו אירע שהצליח שלש פעמים, אז יכול לסמוך על הסימן ולהרגיל בכך אם יצלח, ואם יארע שלא הצליח, יכול לסמוך על הסימן ולעשות מעשה כמו הסימן שראה שבא מאליו מבלתי חשבו עליו מתחלה. והלכך מההיא דבית, תינוק ואשה אין כל כך קשה לרש"י, דאם תאמר דמצינו סימנין שיכול לעשותן לכתחלה, כגון הנהו דמייתי תלמוד בפרק קמא דכריתות, ואיכא למימר דהתם הכי קאמר, דיכול לעשות סימן לכתחלה לדעת אם יצליח בסחורה או לא. אבל מכל מקום לא יסמוך על הסימן לעשות הדבר או שלא לעשותו, כי ההוא היה נחש ממש, ולא סימן.

אי נמי, הכא גבי בית תינוק ואשה, הכי קאמר רש"י, שהם סימן לדבר שלא יהיה מצליח ולא שיוכל בשביל כך לימנע להדיא מלעסוק בסחורה, שיסמוך על זה הסימן כאילו הוא ודאי שלא יצליח, אלא ימשוך עצמו מן הסחורה ולא ירגיל בה, דיש לחוש שמא לא יצליח, כי בית ואשה ותינוק סימנין לדבר.

ומכל מקום, אין זה נחש, וכן ההיא דרב דבדיק במברא, יש לומר דאין הכוונה לומר שרב היה אומר אחל אם אמצא מעבר מזומן, ואם לאו לא אלך, כי רב לא היה עושה כזה לסמוך על דבר זה ולתלות הליכתו בזה, רק שהיה יוצא לדרך והיה רואה שבקושי היה מוצא המעבר, היה אומר זה סימן שאין דרכי מוצלחת, ולא היה הולך, כי המעבורת היה סימן לזה. ומכל מקום לא היה תולה הליכתו על סמך זה, אבל לעולם כשתולה הדבר באותו סימן, וסומך עליו להדיא – אז הוי ודאי כניחוש עבד אברהם. כך נלענ"ד. מיהו בדיקת הספר והפסוק שהיו סומכין עליהם להדיא, ותולין המעשה באותו פסוק – אותו הוי כעין נבואה ושרי לכ"ע, חוץ מדברי מיימוני וטור שזכרנו".

תורת חיים (האיסור הוא כשאומר במפורש שסומך על הסימן)

בפירוש תורת חיים על חולין צה, ב, כתב שכוונת הגמ' ב'בית, תינוק ואשה' שאין בהם נחש, הוא שאם לא אומר במפורש שעושה או נמנע בגלל מה שארע לו אחרי בניית הבית וכו', זה לא נחשב ניחוש, ומותר. אולם בהמשך הוא כותב שמלשון הב"י משמע שאין בהם איסור ניחוש כלל (גם אם יפרש). אחר כך מביא את פירוש הרמב"ם ומקשה עליו, ומשמע שאינו סובר כמותו:

"בית תינוק ואשה. אף על פי שאין נחש, שאסור לנחש אחר שבנה בית או נשא אשה, ולומר: 'אם אצליח בסחורה ראשונה – אעשה עוד, ואם לא – אפסיק. מכל מקום יש בהן סימן, שאם תצליח – יעשה עוד ויצליח, ואם לא הצליח – יפסיק. דאף על גב דבסומך עצמו עליהן, מותר, דלא הוה ניחוש אלא כשאומר כן בפירוש, וסומך עליהן. אבל כששותק – לית לן בה. וכי האי גונא כתב בבית יוסף סימן קע"ט: מה שנוהגין לשחוט תרנגולת שקרא גברית, משום דלא הוה מדרכי האמורי אלא כשאומר בפירוש: 'שחטו תרנגולת שקרא גברית'. אבל כשאומר: 'שחטו' סתמא – לית לן בה. מיהו, לישנא ד'אין נחש' משמע דלית בהו איסור ניחוש קאמר, וכן משמע קצת מלשון הגהת אשיר"י שכתב: 'בית, תינוק ואשה – אף על פי שאינו נחש וכו".

המסתייגים משיטת הריא"ז

פתחי תשובה

הפתחי תשובה יו"ד קעט, ג, הביא את השלט"ג, אך דייק מתוס' שהם סוברים שלא כדבריו, ונראה שכך נוקט:

"האומר אל תתחיל כו' – ואם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה – מותר, שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות. כ"כ בש"ג פ"ב דע"ז. ועי' בתוס' ב"מ דף כ"ז ע"ב, גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש, ע"ש. משמע דלא כהש"ג. וגם קשה מזה על הרמ"א בסעיף זה וע' בט"ז סק"ב ודו"ק".

שדי חמד

בשדי חמד ג, מערכת הנו"ן לד, כתב שאפשר שגם השלטי הגבורים לא אמר דבריו אלא כשנמנע מלעשות בלי לומר במפיו למה. אך אם עושה מעשה בגלל הניחוש, אף שלא אמר בפיו שבגלל הניחוש הוא עושה, יודה שאסור. אולם למעשה השד"ח דוחה את שיטת הש"ג, וכתב שכן כתב הפת"ש וכן עולה מה'תורת חיים', וכ"כ בשו"ת ויען אברהם, ועוד. ולכן כך יש לנקוט להלכה:

"ניחוש דאסור כדכתיב: 'לא תנחשו', אם הוא דוקא כשאומר כן בפירוש, שנמנע משום ניחוש, או אפילו אם נמנע בסתם, ומחשבתו היא משום ניחוש אסור; עיין ביו"ד סי' קע"ט סעיף ג', בדין דאסור לומר 'שחוט תרנגול שקרא כעורב וכו", שכתב הרמ"א: יש אומרים אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט, אלא אומר סתם: 'שחטו תרנגולת זו' – מותר. וציין (המרשים) בית יוסף בשם הר"א וכו'. וכן הוא המנהג. וכתב הרב בית חדש בסעיף ד', דהחסיד שבתשובת מוהרי"ל שמחלק בין סתם למפרש, היה גורס בש"ס דמותר לשחטה ואין בו משום דרכי האמורי. דאם לא כן, קשה, מנא ליה לחלק בין סתם למפרש?

ותו, דאפילו לא אמר כלום, נמי, כיון דעושה מעשה מפני כך, ושוחטה, הרי זה לוקה, כמו שכתב הרמב"ם גבי מעונן. וכן כתב גבי מנחש. וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו – לוקה. אלא ודאי דהחסיד היה גורס: אין זה מדרכי האמורי. ולפי זה, כיון דגירסת ספרים שבידינו היא 'הרי זה מדרכי האמורי', וכן כתבו הרמב"ם וסמ"ג ורבינו, אסור לשחוט אפילו לא אמר כלום. ובעל נפש יחמיר לעצמו ולא יעשה כמנהג העולם לזלזל באיסור לאו. עכ"ל.

ונראה שאין זה סותר למה שכתב הרב פתחי תשובה בסק"ג משם שלטי הגבורים ריש פרק אין מעמידין, אם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלה – מותר, שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות. דיש לחלק בין עושה מעשה לנמנע מלעשות מעשה, דבדאיכא תרתי לטיבותא, שאינו אומר ואינו עושה מעשה, בזה הוא דסובר השלטי הגבורים דמותר. אבל אם בא לעשות מעשה, אף אינו אומר בפיו – אפשר דמודה להרב בית חדש דאסור.

אמנם הרב פתחי תשובה שם הוכיח מדברי התוספות שלא כדברי הרב שלטי הגבורים, וגם שלא כדברי היש אמרים שכתב הרמ"א, והוא ממה שכתבו…. ואם איתא דבדלא עביד מעשה ולא ידברו אין שום חשש איסור, היה להם לתרץ כן, דלא מושלי ולא אמרי מידי, רק נמנעים מלהשאיל, דבכי האי גוונא דהוא בשב ואל תעשה, באין אומר ואין דברים שרי. אלא ודאי סברי התוספות דגם בכי האי גוונא אסור, משום הכי הוצרכו לידחק בתירוצם, עי"ש.

וכן מתבאר מדברי הרב תורת חיים שם… ולענין דינא, אתה תחזה בספר ויען אברהם, לגדול בדורנו מוהרא"ף, הן לו הובא שם בחלק יו"ד סי' י"א דף כ"ה דברי ידידי הרב המובהק מוהרי"ץ באדהב יצ"ו דשקיל וטרי בענין זה, והביא דברי מרן מוהרד"ף בספר חסדי דוד בפרק ו' דשבת דף נ"ו ע"ב, שהביא דברי מרן הבית יוסף וכתב דהתירוץ הראשון אין לו טעם, כי ה' יראה ללבב, וכל שחושב כן בדעתו, מאי נפקא מינה מה שאינו מוציא הטעם בפיו? ושיש לחוש לאיסור דאורייתא כמו שכתב הרב בית חדש. וכן עיקר, באופן דכל הני ארייוותא קיימי בחד שיטתא לאסור איסר כל ששייך בו 'לא תנחשו' – אין חילוק בין מפרש לסתם. אלו תורף הדברים שם".

בית דוד

בשו"ת בית דוד, לרבי יוסף דוד, יו"ד צד, הביא בשם המהרש"א שעל ניחוש שמחשב בליבו ואינו מוציא בפיו, אין איסור. והקשה על כך מתוס' שהקשו על אליעזר, ולא תירצו שרק חישב בלבו (כפי שכתוב בפסוק), ולכן דחה חילוק זה:

"המחשב בלבו וגומר ואומר: אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לאו לא אעשנו, וסומך עליו כאליעזר ויונתן, כתב הרב מוהרש"א בחדושי הלכות בחולין דאין בו איסור, דעל מה שכתב בפרק גיד הנשה דף צ"ה ע"ב: רב בדיק במברא, ופירש רש"י אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל כו'.

הקשה: היאך ניחש? הא זהו ממש כאליעזר ויונתן! ותרץ דבעינן דבור ומעשה, אבל מעשה בלא דבור שרי. וכן כתב בשטה כי אשכנזית, וסמכו דבריהם על מה שכתב מור"ם בשם מהר"י מינן ז"ל, דתרנגולת שקראה תרנגול אע"פ שאסור לומר שחטו את התרנגולת זה שקראה תרנגול, מותר לשוחטה בסתם. וקשיא לי, דאם כן דגם כזה בעינן דבור, אבל מחשבה בלא דבור מותר, מאי מקשו התוס' שם למאן דאמר: כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו, היאך ניחש אליעזר כו', הלא אליעזר במחשבה היה! כדכתיב: 'טרם אכלה לדבר אל לבי'. ואע"ג דאשכחן…. ואם כן הכי נמי, אע"ג דכתיב 'לדבר אל לבי', אינו מחשבה ממש, אלא דבור בשפתיו, מכל מקום קשה, מנא לן דלא הוי מחשבה ממש, דקשיא להו היאך ניחש? דהא אפשר שהיה מחשבה ממש, שהרי בההיא דחושב לשלוח יד פירש"י לחייב על המחשבה או על הדבור, משמע דמחשבה הוא מחשבה ממש, וכן משמע מהרמב"ם בפי' המשנה שם דהוא מחשבה ממש".

שער שלמה

גם ה'שער שלמה' מז, המובא להלן, דוחה שיטה זו (שהוא לא מייחס אותה לריא"ז אלא מעלה חילוק זה מדעתו), מאותה סיבה שה'בית דוד' דוחה אותה. אולם בסוף דבריו, כשמנמק למה מותר לנהוג במנהגי 'סימן טוב' למיניהם, מצרף סברה זו כסניף להיתר.

פסיקת ההלכה

שולחן ערוך

השולחן ערוך יו"ד קעט, ד, פוסק בסתמיות את דברי הברייתא:

"בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין ניחוש, יש סימן".

רמ"א

הרמ"א שם מביא את מחלוקת הראשונים במעניין, ובסוגריים (שאינם מיוחסים לו) מתבאר שהמתירים להשתמש בסימן לעתיד הם הטור והרד"ק, והאוסרים הם הרמב"ם והסמ"ג.[4] הרמ"א מסיים ב"הבוטח בה' חסד יסובבנהו", ומשמע מדבריו שמעיקר הדין אפשר להקל בזה, אך טוב לבטוח בה' ולא לנסות להתנהל לפי סימנים:

"אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב"י בשם רש"י)… י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי). ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג). וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו".

לבוש

הלבוש יו"ד קעט, ד, מביא את המחלוקת שמזכיר הרמ"א, ומסיים כמוהו ש"ההולך בתום חסד יסובבנו", אך מוסיף "ויש להחמיר". ומשמע שהוא סובר שמן הדין יש להחמיר, ולא רק שטוב לעשות כך. מאידך, לגבי 'בית, תינוק ואשה' הוא מסביר כמו רש"י, שיכול לסמוך על זה גם לעתיד:

"וכל דבר שעושין לסימן, שאומר: אם יארע כך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשנו, וסומך עליו לעשותו – כמו שעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול – הרי זה ניחוש, ואסור. וכי תימא: יונתן ואליעזר למה עשו? אליעזר, יש לומר שעשה כמו שכתוב בפרשה שנייה, ששאל תחלה ואחר כך נתן לה המתנות. ויונתן לזרז נערו אמר כן. אבל הוא בלאו הכי גם כן היה הולך אליהם. ויש אומרים שהיתר גמור לעשות כמו שעשו, שאין זה אלא סימן בעלמא ולא ניחוש. ויש להחמיר, וההולך בתום חסד יסובבנו.

ובית, תינוק ואשה, לכולי עלמא אינו ניחוש אלא סימן בעלמא, כגון שבנה או קנה בית או נולד לו בן, או שנשא אשה ומצליח אחר כך בסחורה או בדברים אחרים, יכול לסמוך עליו לומר שיצליח עוד. והוא שהצליח ג' פעמים אחר שבנה או קנה בית או נשא אשה או נולד לו בן. ואם לא יצליח ג' פעמים אחר אלו המעשים – לא ירגיל לצאת יותר מדאי, שמא לא יצליח עוד. ואסמכוה אדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר [שם מב, לו] יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה. כלומר אמר: כיון שאירע לי צרה זו ג' פעמים – אין לך צרה שלא תעבור עליו. וכן מותר לו לשאול בתינוק, שאומר לו: הגד לי איזה פסוק אתה לומד? אם אומר לו פסוק מן הברכות – ישמח ויאמר: זה סימן טוב, שאין זה אלא כעין נבואה, דאמרינן: מיום שנחרב הבית ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לתינוקות".

ט"ז

הט"ז שם ג, מבאר כפירוש רש"י את "בית ואשה", ומשמע שסובר כמותו במחלוקתו עם הרמב"ם. ולגבי 'פסוק לי פסוקך' כתב כסמ"ג:

"אם הצליח כו'. דכשרואה שמזלו נגרע ח"ו אחר שנשא אשה זו או דר בבית זה, לא ירבה בעסק עוד. ופסוק לי פסוקיך הוי כעין נבואה קטנה".

ש"ך

גם הש"ך שם ד, מסביר כרש"י, ומשמע שפוסק כמותו:

"פרש"י: בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה, אף על פי שאין ניחוש, שאסור לנחש ולסמוך על הניחוש, יש סימן – סימנים בעלמא הוי, דאי מצליח בסחורה ראשונה אחר שבנה הבית או שנולד התינוק או שנשא האשה, סימן הוא שהולך ומצליח; ואם לאו – אל ירגיל יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח".

גר"א

הגר"א שם יא, כותב ש"הסמ"ג ושאר פוסקים הקשו" על הרמב"ם, וביארו כרש"י שאפשר לסמוך על הסימן גם לעתיד. עוד כתב כפירושו של הרד"ק הנ"ל, שכאשר מבקש סימן יזום, אזי יש לסמוך עליו גם בפעם אחת, אך כאשר קרה לו סימן מאיליו, אין לסמוך עליו עד ג' פעמים:

"י"א כו' ויש אוסרין. טעמם כמש"ש כל נחש שאינו כו', משמע דבגוונא דידהו הוא נחש ואסור. ועתוס' שם ד"ה כאליעזר כו' וד"ה וכיונתן כו'. ומ"ש בית תינוק ואשה כו', כתב הרמב"ם שמותר משום שלא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן לעצמו בדבר שכבר היה. ושלא כפירש"י. אבל הסמ"ג וש"פ הקשו עליו, דהא ר"י בדיק בינוקא ונמנע מלירד לבבל בשביל זה. וכן בר"פ מי שאחזו וש"מ ורב בדיק במברא כו', אלא דמ"ש בית תינוק כו' לסמוך עליהם, כפירש"י. ומש"ש: כל נחש כו', לא לענין איסור קאמר, אלא לסמוך עליו או לחוש ממנו – דוקא אם עשאו סימן לעצמו מתחלה, כיונתן וכאליעזר, אז יש לסמוך ולחוש עליו. אבל כל שלא עשאה סימן מתחלה, ובא מעצמו – אין לחוש עליו. ועל זה אמרו: בית, תינוק ואשה – אף על פי כו', ר"ל אף על גב שלא עשאו סימן מתחלה, אעפ"כ יש סימן לחוש עליו, והוא דאתחזק כו', משא"כ בנחש כיונתן אף בפעם אחת. ועי' רד"ק בשמואל א' י"ד, וכ"ה דעת הראב"ד. ואין צריך עתה לדחוקי כדברי תוס' הנ"ל".

קיצור שולחן ערוך

הקיצור שולחן ערוך קסו, ב, מביא תחילה את הסברו של רש"י ל'בית, תינוק ואשה', אולם בהמשך מביא את מחלוקת הראשונים ואת הכרעת הרמ"א ש"ההולך בתום ובוטח בה' – חסד יסובבנו":

"בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. פירוש, שאם בנה בית או נולד לו תינוק או נשא אשה, אם הצליח אחר כך שלש פעמים או לא – הוי סימן לו להבא, ויכול לומר: בית זה מצליח לי וכו'. וכן מותר לשאול לתינוק איזה פסוק למד, ולסמוך עליו לעשות מעשה, דחשיב קצת כמו נבואה. יש אומרים דמותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן בן שאול, ויש אוסרין, וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו".

מנהג נישואין בחצי הראשון של החודש

הסוברים שצריך להקפיד בכך

רמב"ן

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפג, מובאת תשובת הרמב"ן לגבי המנהג שלא לשאת נשים אלא בימי מילוי הלבנה. וכתב שאין בזה ניחוש, אלא זהו סימן טוב, כפי שנוהגים למשוח המלכים ליד המעיין לסימן טוב, וכיוצא בזה:

"מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מלוי הלבנה באלו הארצות, אינו ניחוש. אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין, דתמשך מלכותו, כן עושין במלוי ולא בחסרון. וסימנא טבא הוא, כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים, ואין בו משום דרכי האמורי. ומה שאמרו: אין שואלים בכלדיים; דבר ברור הוא משמעתא דפרק מי שהחשיך, שהם בעלי המזלות, החוזים בכוכבים, כדברי בעל הערוך… ובודאי משמע שאין האצטגנינות בכלל נחוש… ומההיא שמעתא, דפרק מי שהחשיך, נמי משמע: דמותר לשמוע להם, ולהאמין דבריהם. מאברהם, שאמר: נסתכלתי באצטגנינות. ומדר' עקיבא, דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא… לפיכך, אין שואלים בהם אלא מהלך בתמימות, שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך. ואם ראה בהן דבר שלא כרצונו, עושה מצות ומרבה בתפלה. אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו, נשמר ממנו ואינו סומך על הנס. וכסבור אני, שאסור לבא כנגד המזלות על הנס… ע"כ תשובת רמב"ן ז"ל".

רבי דוד בונפיל (לחשוש לשטויות כמו פיתו נפלה אסור משום ניחוש. לחשוש לדברים אמיתיים ע"פ המזלות מותר)

בחידושי תלמיד הרמב"ן, רבי דוד בונפיל על סנהדרין סה, ב, כתב שאיסור ניחוש הוא כשפועל על פי "הבל ושטות" כמו פיתו נפלה מפיו וכדומה, אך אם עושה על פי דברים אמיתיים, כמו חכמת הקריאה בכוכבים, אין זה מנחש. אולם אין ללכת לחוזים בכוכבים ולנהל את החיים על פיהם, כי זה נגד מצוות 'תמים תהיה'. אך אם אמרו לו החוזים בכוכבים שמזלו כך וכך, רשאי לחשוש לזה. ולכן גם חוששים מנישואין בזמן חסרון הלבנה, ונמנעים מעוד דברים שמפורסם שהם בעייתים לפי הכוכבים. וזאת בניגוד לנחש של הבלים, שאפילו אמרו לו שכך וכך מזלו, אסור לחשוש לזה ולהימנע מדברים בגלל זה.

אולם בסוף דבריו כתב שלרבו (הרמב"ן) "אף במה שנאסר משום נחש, אין אסור אלא שלא לשאול בהן, אבל לעשות כנגדן אין לנו". אך סיים "ומה שכתבתי נראה שהוא נכון":

"והמחוור בזה שמה שאסר הכתוב משום נחש אינן אלא דברים של בטלה, שאין להם עיקר לא בדרך החכמה ולא בדרך הטבע, כדרך שכתבנו למעלה באיסור דרכי האמורי, שכל דברים של בטלה אסר הכתוב שהן שבוש הדעת… אבל דברים שהן בחכמת הטבע אינן אסורין משום שבוש הדעת, אלא שמרחיקין האדם מעבודת השם, שבוטח בהם ואינו תמים בבוראו להאמין כי כל טובותיו הן כפי מעשיו. ועל זה הזהיר הכתוב: תמים תהיה עם ה' אלוהיך, שחכמת הכוכבים אע"פ שהוא אמת… מכל מקום כשנתן הקב"ה התורה לישראל, הוציאם מתחת ממשלת הכוכבים, כמו שמפורש בפסוק: 'ואתכם לקח ה" למי שיודע סודו. ולפיכך נצטוו ישראל להחזיק במלכם ולהיותם תמימים בו ולא בדבר אחר.

ויצא לנו מזה שאם בא ללכת ולשאול בתחלה – הכל אסור, שהכל מוציא אותו מעבודת בוראו. אבל אם הגידו לו אנשי האומנות מעצמן, במה שאיסורו משום נחש, אסור לו להאמין ולמנוע את עצמו בשבילן, שהבל ושטות הוא…

מעתה, כל מה שאמרו בפרק מי שהחשיך הוא מתוקן על זה הדרך, שהכל הוא בדרך חכמת הכוכבים. וכן מה ששגור בפי הכל אין מתחילין בב' וד' דאין בו משום חשוב עתים ושעת אלא (דרך מחכמת) [מדרך חכמת] הכוכבים, שמזל לבנה הוא קל באותן הימים, ואין התחלה מצלחת, ואין (מדרך) החיוב לעשות כנגד (הימים) [בימים] האלו אלא טוב להוציא [את] עצמו מן הספק, כמו שאמרנו. וכן מה שרגילין העולם שלא לישא נשים אלא במלוי הלבנה, אינו משום חשוב עתים ושעות, שסימן יפה הוא להם, כדרך [שאמרו]: ממשיכין יין בצנורות, לומר בזמן (עלוי) [מלוי] ולא בזמן חסרון. ובדברים כאלו אין כוונת(נ)ו אל דבר של בטלה, שיהא אסור משום שבוש הדעת, ואין למנוע את הרבים בכך. ומעתה נאמר כי מה שאמרו כגון אלו המנחשים בכוכבים, לא על חכמת הכוכבים אמרו, אלא על ניחוש של הבלים, שהיה דרך השוטים לנחש בכוכבים באותן הימים… אבל אלו שמנחשין בהלוכן לימין ולשמאל, ובשאר דברים של בטלה ודאי הוא אסור משום נחש, והוא בכלל מה שפירשו כאן: עורב (קדם) [קורא] לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, אסור להאמין ולמנוע את עצמו בשבילן.

והרב מורי נר"ו כתב בתשובת שאלה, שאף במה שנאסר משום נחש, אין אסור אלא שלא לשאול בהן, אבל לעשות כנגדן אין לנו. ומה שכתבתי נראה שהוא נכון".

ר"ן (כמו רבי דוד בונפיל)

כיוצא בזה כתב הר"ן על סנהדרין סה, ב, בשם רבי דוד בונפיל (הנ"ל), שאיסור ניחוש הוא ב"דברים בטלים שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה", אולם "ענייני חכמת המשפט הם דברים אמיתיים", ולכן אף שאסור לאדם לנהל את כל חייו על פיהם, כשיש דברים ידועים שעל פי "חכמת המשפט" ידועים כבעייתיים, כמו נישואין בימי חסרון הלבנה, או כמו המנהג שאין מתחילים בב"ד, כל אלו אין בהם משום ניחוש, וגם לא משום "תמים תהיה", כי אינו הולך לחקור את מזלו ולנהל את כל חייו לפי זה, אלא רק נשמר מדברים שידועים כבעלי מזל רע, וכדומה.

בסוף דבריו מביא את דברי הרמב"ן שאפילו בדברים האסורים משום ניחוש, האיסור הוא דווקא לדרוש במנחשים על כך, אך אם כבר ידוע לו מה גורלו – מותר לחשוש לזה:

"… ועוד קשה, דבגמ' אמרינן דבכלל המנחשים הם המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, דאלמא דמסתכלין באיצטגנינות הכוכבים הם בכלל מנחשים, ובפסחים אמרינן: מניין שאין שואלין בכלדיים? שנאמר: 'תמים תהיה עם י"י אלוהיך'. וכלדיים פירש בעל הערוך: 'החוזים במשפט הכוכבים'. והכא אמר דהוה בכלל לאו דמנחש. ותירץ ה"ר דוד ז"ל, דמאי דאסור משום נחוש הם דברים בטלים שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה, כמו: פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, וחביריו. ומאי דאמרינן נמי בחולדה ובעופות ובכוכבים – הם ג"כ ענינים בטילים, נתפתו בהם המון האנשים הפחותים, ואינם ענייני חכמה ולא מאיצטגנינות כלל, כמו שיאמרו: אם תראה כוכב כך ביום כך יהיה כך וכך, בדבר שאין לו שום אמתות.

אבל ענייני חכמת המשפט הם דברים אמתיים, שהאדם בטבעו נמשך אחר תכונה מהתכונות לפי מזגו, וכשלא ירצה למשול על מדותיו מצד שכלו – אז שפיטת חכמי המשפט היא אמיתית. אבל מצד היות השכל שליט על זה הסדור, לא יתחייבו העניינים ההם. ועל זה הצד אמרו בשילהי מסכת שבת, שמי שנולד במזל פלוני וביום פלוני יהיה מוכן מצד מזגו לחכמה או לחסידות או להיות גנב או גזלן, וכיוצא באלו. וזה ענין מותר לגלותו, ושישמר מן הרעה הנכון לבא עליו, ואין סומכין על הנס. אבל שישתדל לעשות כל מעשיו על פיהם, וכפי מה שיורו חכמי המשפט על זה. ולזה אסרו חכמים ז"ל לשאול לחכמי המשפט את אשר יקרהו כפי מזל מולד מולדו, כי יביא קצת אל הסרת ההשגחה וסילוק הבחירה. ולמדו דבר זה מפסוק 'תמים תהיה עם י"י אלוהיך'.

וא"כ לפי כל זה דבר שידע שיהיה רע לפי חכמת המשפט, אפשר להשמר ממנו. ולזה נוהגין ההמון שאין מתחילין בב"ד, כי מזל הלבנה קל בימים ההם, ואין ההתחלה מצלחת בימים ההם. וגם מה שנשמרים בני אדם מלישא אשה בלבנה חסרה, אינה משום חשוב עתים ושעות, אלא שסימן יפה להם לישא אשה בזמן תוספת הלבנה ולא בזמן חסרונה, כענין שאמרו חז"ל: ממשיכין את היין בצנורות שהוא תוספת ברכה. ולדבריו ז"ל, כל דבר של נחש שאינו דבר חכמה – אסור לו לעשות, ולמנוע ממנו אפילו בשב ואל תעשה.

אבל הרמב"ן ז"ל הסכים בתשובת שאלה, שאף במה שנאסר משום נחש, אין אסור אלא שלא לשאול בהם, אבל לעשות כנגדן אין לנו. וכן נראה נכון".

נימוקי יוסף

הנימוקי יוסף על סנהדרין טז, ב, כתב שהמנהג לשאת נשים במילואה של הלבנה אינו נחשב ניחוש, כיוון ש"לא סמכי עליה לגמרי, אלא סימנא בעלמא הוא דנקטי ליה":

"… ואף על גב דגבי ישבי בנוב אמרינן דאתאי יונה וכו' ואמרי' כנסת ישראל ליונה מתילא, שמע מינה דוד מלך ישראל בצערא שרי. התם לאו נחש הוא, דלא סמכי עליה לגמרי, אלא סימנא בעלמא הוא דנקיט ליה. וכהאי גוונא שרי, כמו שנהגו לישא נשים במילואה של לבנה לסימן טוב. וכן אתה אומר בכוכבים, שלא אסרו אלא לקבוע להם סימן לעצמו ולנחש בהם, אבל מה שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן, כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים – אין זו בכלל נחש, שזו חכמה גדולה וגזירה שגזר הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך. על כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזרת המזל, כי מאת אדון הכל בא הכל, ובידו לעשות ולשנות כחפצו. ומצינו ברבי עקיבא [שבת דף קנו א] במאי דאמרי ליה כלדאי אברתיה והוה דאיג אמילתא טובא, ולבסוף נעשה להן נס בזכות הצדקה. ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים, ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם והוא בחסדיו יציל עבדיו מפגע רע. ואמר על זה [פסחים דף קיג א] מנין שאין שואלים בכלדאי? ת"ל: 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'. והרמב"ם ז"ל כתב שאף חזיון הוברי שמים בדרך החכמה בכלל נחש הוא. ואינו מחוור. עכ"ל".

מהרי"ל

בשו"ת מהרי"ל החדשות צב, נשאל מדוע אין במנהג להתחתן רק במחצית הראשונה של החודש משום ניחוש, ותירץ שאין זה ניחוש אלא סימן טוב, ואמרו בגמ' בחולין ש"סימן יש". אולם "חלילה לי למחות לעשות אחר חצי החדש. וכן מנהג בארץ הדמים ואגפיה, וכן מנהג במדינה זו":

"אמאי סמיך מר למחות שלא לעשות נישואין אחר סוף חצי המולד, הלא בסמ"ג, וג"כ בגמרא פ"ד מיתותב שהביא הסמ"ג, אל תתחיל, בשחר, מוצאי שבת הוא, ר"ח הוא. ושמעתי עליה דמר דמונע נישואין סוף חדש, דמ"ש?

תשובה.

הא ודאי אסור לנחש ולעונן, אך הלבנה הוא כוכב של ישראל, ומונין לה. וסימן טוב הוא לכל ישראל כשהיא מתמלאת ומוספת, כדאמרינן… לכל ישראל בבירכת הלבנה. ואמר מר: 'בית, תינוק ואשה – אף על פי שאין נחש, יש סימן'. ודומה להא דאמר רב: 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', ובאב ובעומר למעט, דבימים… לולים, ה"נ כשהלבנה מתגדלת – סימן טבא הוא, וטבא ליהוי. ולהכי מהדרינן לעשות נישואין ביתר התוספת ולא ביתר החסרון. אבל חלילה לי למחות לעשות אחר חצי החדש. וכן מנהג בארץ הדמים ואגפיה וכן מנהג במדינה זו".

שולחן ערוך ורמ"א

השולחן ערוך יו"ד קעט, ב, הביא את המנהג הנזכר בראשונים הנ"ל שלא מתחילים דברים בימי שני ורביעי, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה. הרמ"א מביא את המנהג להתחיל דברים בראש חודש, שכן זה רק בגדר סימן טוב ולא ניחוש. עוד הביא הרמ"א את פסקו של הרמב"ן הנ"ל, שאם נודע לאדם שמזלו הוא כזה וכזה, לא יעשה דברים שהם "כנגד המזל", כי אין לסמוך על הנס:

"נהגו שאין מתחילין בב' ובד', ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח, כי אף על פי שאין ניחוש, יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו). במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס. אלא שאין לחקור אחר זה משום 'תמים תהיה' (תשובת רמב"ן סימן רפ"ג) כמו שנתבאר".

גר"א

בביאור הגר"א יו"ד קעט, ז, הגר"א כותב שהכלדיים הם אינם "המנחשים בכוכבים" ומשמע מדבריו שהם היו חכמי תורת החיזוי בכוכבים, ולכן ר"ע ורב נחמן בר יצחק חששו לדבריהם, כשנודע להם מהם מה המזל:

"במה שאדם כו'. כמ"ש בסוף שבת בברתא דר"ע וברנב"י שם, שהיו יריאים מדברי הכלדיים. ואין זה המנחשים בכוכבים. ואמרו (שם): האי מאן דבלבנה כו' לא מזל יום גורם כו'… ומ"ש אין שואלין – לשאול לכתחלה, וז"ש: 'אלא שאין לחקור כו". וכן בעופות, כמעשה דרב עיליש (גטין מ"ה א') 'עיליש ברח'. ועת"ז קכ"ג א' ועב"י וברשב"א סי' תי"ג שהאריך בזה".

הסוברים שאין צריך להקפיד בכך

ספר היראה

בספר היראה, לרבנו יונה, כתב כאמירה עקרונית ש"אין לנו לשים שום סימן אלא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה". ועוד כתב שאם מזדמנת מצווה לאדם, אל יתעכב מלעשותה כדי להמתין לזמן שיש בו זמל טוב. "ומי שאינו מקפיד – לעולם לא יקפידו עמו":

"אל תאמר שום נחוש, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ובכמה מקומות הזהירה תורתנו: לא ימצא בך וגו' מנחש. לא תנחשו. ואין לנו לשים שום סימן אלא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. ואם יש לו לאדם לעשות מצוה, כגון לחזור על מסכתא או להשיב בנו אל הספר, לא יאמר: אמתין עד ראש חודש או עד הפסח, כי בכל יום ובכל עת טוב להתחיל ולעשות מצות. ומי שאינו מקפיד – לעולם לא יקפידו עמו. אך המקפידים, השטן עומד על ימינם לשטנם ולהחזיקם בטעותם".

כתר ראש

בספר 'כתר ראש' לרבי אשר אשכנזי תלמיד ר"ח מוולוז'ין, סימן קיח, העיד שר"ח מוולוז'זין השיא את בנו בסוף החודש:

"רבינו ז"ל עשה חתונת בנו בסוף החודש, ואמר שאין להקפיד על הזמנים. ובזה פירש הפסוק "בידך עתותי"".

ערוך השולחן

ערוך השולחן אה"ע סד, יג, הביא את המנהג לא לשאת נשים בזמן שהלבנה בחסרונה, וכתב שעדיף לא להקפיד על המנהג הזה, אלא לקיים את "תמים תהיה", שכן אפילו על סימנים שנזכרו בתלמוד לא תמיד אנו מקפידים, כ"ש שאין צריך להקפיד על סימן שלא נזכר בתלמוד. ועוד, שהמנהג הוא להשתדל להינשא בחצי הראשון של החודש, ולא להשתדל שלא להינשא בחצי השני (כלומר מנהג חיובי ולא מנהג שלילי של הימנעות):

"נהגו שלא לישא נשים אלא בחצי חדש הראשון שהלבנה מתוספת והולכת ולא בחסרונה ואין זה ניחוש אלא סימנא טבא בעלמא כדרך שמושחין המלכים על המעיין כדי שתמשוך מלכותן וכשם שממשיכין יין בצנורות לפני חתנים וזהו נמי לסימן טוב שהזיווג יתוסף ואין בזה משום דרכי האמורי כמ"ש ביו"ד סי' קע"ט. ויש חדשים שנהגו שלא להקפיד בזה באלול ותשרי ואדר.

ויותר טוב שלא להקפיד כלל בזה, שנאמר: 'תמים תהיה עם ד' אלקיך', והרי בסימן ברכה לדגים ולאדם אין מקפידין, אף שזה נזכר בגמרא, כ"ש מזה שלא נזכר בגמ' כלל. ואפשר מפני שישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה, לכן נהגו להקפיד. ועוד, דאין הקפידא שלא להעמיד בחסרונה, אלא לסימן טוב להעמיד במילואה. ומ"מ יותר טוב להקפיד על מה שנאמר בגמ'".

אריה דבי עילאי

בשו"ת אריה דבי עילאי אה"ע יח, נשאל אודות מחותנים שסיכמו ביניהם שצד הכלה קובע את מועד החתונה, ואם צד החתן מסרב לכך – יבטלו את הנישואין. וצד הכלה קבעו בחצי השני של החודש, וצד החתן טוען שלא הוא זה שמסרב לכך, אלא שהוא רוצה לנהוג כפי שכתוב בשו"ע.

ה'אריה דבי עילאי' משיב לו שכל כוונת הרמב"ן היא לומר שאין במנהג זה משום 'דרכי האמורי' או ניחוש, אך אין זה מנהג מחייב. וגם כשהשו"ע כתב 'נהגו', הכוונה היא רק לומר שמותר לנהוג כן, לנוהגים כך, ולא שיש חובה לנהוג כן:

"שאלה בשני מחותנים שהיה ההתקשרות ביניהם שיהיה הגבלת זמן החתונה ביום שירצה צד הכלה, ושבאם לא ירצה צד החתן לעשות הנישואין ביום הזה ממש – יתבטלו השידוכין, ושיהיה אפילו יום אחד מעכב. וכמה נזדמן שבחר צד הכלה בזמן שאחר חצי חודש, ואמר שאם לא יסכים צד השני – בטל השידוך כפי התנאי. וטוען צד החתן שאין ההעכבה ממנו, רק שהוא מעוכב כדי שלא יעבור על דברי הש"ע שבא"ע סי' ס"ד סי"ג, שנהגו שלא לישא נשים אלא בתחילת החודש, בעוד שהלבנה במילואה. ממילא כיון שצד הכלה בוחר לעשות הנשואין לאחר חצי חודש, אינו רוצה להיות עובר על דברי חכמינו, ורוצה להכריח את צד הכלה שלא לבטל את השידוכין, ורק להמתין על חודש השני.

והנה אין צריך בזה לפלפל מענין 'אונס רחמנא פטריה' אמרינן, 'אונס רחמנא חייביה' לא אמרינן, המבואר בש"ך ח"מ סי' כ"א, דגם מצד עצמו לא זכה צד החתן על טענה זו, כיון שלא הקפידו חכמינו על דבר זה, ורק אדרבא, נהפוך הוא, שהתירו את זה לומר כן למי שמקפיד על כך, ושאין זה בכלל ניחוש, דההוה אמינא היה דאסור להקפיד על זה מטעם ניחוש ודרכי האמורי, וכמבואר בלשון נימוקי יוסף שהביא הב"י… ובשם שו"ת הרמב"ן על מה שנהגו שלא לישא נשים אלא במילוי הלבנה, שאינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלוכתן, כן עושין במילוי ולא בחסרון, וסימנא טבא הוא, כדרך שמושכין יין בצינורות לפני החתנים, ואין בו שום דרכי האמורי. יעו"ש.

ומהתימא על ספר המקנה שהקשה על ההגהה זו, ממה שכתב הרמ"א באורח חיים סי' תקנ"א סעיף ב', דנוהגין להחמיר שאין נושאין מי"ז בתמוז ואילך, ותיפוק ליה שהוא לאחר חצי החודש! ותירץ בדוחק, יעו"ש.

ובמחילה מכבוד תורתו הקדושה, אין כאן שום התחלת קושיא, כיון דאין בזה לא דררא דאיסור לעבור על מנהג זה שהנהיגו חכמינו ז"ל, רק אדרבא, שבאו להשמיענו שאין בזה חשש ניחוש ודרכי האמורי על המקפיד בזה. ולשון 'נהגו' המבואר בש"ע לא באו לומר שיש חיוב בזה לעשות כמנהג, רק שהמנהג אינו נגד ההלכה, כיון דאין בו חשש ניחוש. מה שאין כן במנהג שלא לישא נשים מי"ז בתמוז, דיש בו דררא דאיסורא לעבור על המנהג, כיון דהוא מטעם האבילות של חורבן ירושלים, והרי מבואר בלשון הרא"ש בריש כתובות גבי אשה נישאת ביום ה' משום ברכה דאדם, דכתב הרא"ש שם: ושמע מיניה דמשום זה לחודיה לא היו מתקנין יום קבוע, אם כן אף אם נאמר דהזמן גורם לסימן טוב, מכל מקום לא היה לחכמים לקבוע יום מיוחד כמו שלא קבעו יום מיוחד משום ברכה דאדם, אף דבוודאי גם כן אי ביה סימן טוב, כנראה מדברי הגמרא, דאמר 'ברכה דאדם עדיפא ליה'. ועל כרחך הוא משום דביום שנתברך האדם הוא סימן טוב לעשות הנישואין ביום ההוא, אלא וודאי דלא קבעו כלל חכמים זמן מיוחד עד חצי חודש בדוקא, רק דעל המדקדק בזה אין לומר עליו שהוא מדרכי האמורי".

התחשבות בסימנים

אורחות חיים

האורחות חיים בהל' עבודה זרה אות טז, שנוהגים להתחיל את לימוד המסכת החדשה בראש חודש הן כדי להמתין לבחורים שמגיעים מחוץ לעיר והן לסימן טוב, כי אף שניחוש אסור, סימן מותר:

"וכתב הר"י מקורבל: וכן כששואלין ממנו [פרעון], אל יאמר: שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, ראש חדש הוא. ומה שנהגו להתחיל המסכת בר"ח, הוא כדי להמתין [על] הבחורים הבאים מחוץ לעיר, וגם לסימן טוב, כדאמרינן: אף על פי שאין נחש, יש סימן".

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז ח"ח יו"ד קכד, כותב שמעשים שעושים כדי "לחזק המזל" אין בהם משום ניחוש. ובזה הסביר מנהגים שונים שנוהגים, כמו המנהג המוזכר בגמ' לגבי "ערסא דגדא" (מיטה ששמו בבית לשם מזל, ולא ישנים עליה):

"שאלת ממני אודיעך דעתי, על הא דאמרינן בפרק הנודר מן הירק… דרגש – ערסא דגדא, ופירשו המפורשים: מטה העשויה למזל הבית, כההיא דאמרינן… גד גדי וסינוק לא… ומצוי בבית השומרים אותו בנקיות, לכך מכינים מטה מוצעת תמיד לנקיות.

וקשיא לך, דאיכא בזה שמץ ע"ז ושמץ ניחוש, וכתיב: כי לא נחש ביעקב וכו'.

תשובה: לכאורה הכי משמע, דגרסינן בפרק חלק: אמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתין על שולחנו, כאילו עובד עבודה זרה, דכתיב: העורכים לגד שולחן, הממלאים למני ממסך. ומקשינן מינה עליה דר' אלעזר גופיה, דאמר: כל שאינו משייר פתיתין על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, דכתיב… ומתרצינן: הא דאיכא שלימה בהדיה, הא דליכא שלימה בהדיה. וכיון דאיכא פתיתין, ומייתי נמי שלימה, מיתחזו כאילו לשם עבודה זרה עביד הכי. והכא נמי, כיון שמטה זו אין ישינים עליה, אלא עשויה למזל הבית, יש בו שמץ עבודה זרה. אבל כד מעיינת בה שפיר, תשכח דאיכא לתרוצא דלא אסרו אלא כעין מה שהיו רגילין לעשות עובדי עבודה זרה, שהיו עורכין שלחן עם מאכל ומשתה וממלאים כלים של יין לשם עבודה זרה הנקרא 'גד' או הנקרא 'מני', ולכן אסרו משום דמיחזי כאילו עובד עבודה זרה. אבל לא היו רגילין להציע מצעות ומטות לצורך עבודה זרה, ולא מיחזי המציע לעבודה זרה כיון שגם עובדיה אין עושין כך. ותו, דהתם גבי פת מיחזי כתקרובת לעבודה זרה, אבל הכא גבי מטה לא מיחזי כתקרובת שאין מקריבין כיוצא בזה.

ולענין ניחוש, יש לומר שאין זה ניחוש אלא כעין סימן לחזק המזל, כי הא דאמרינן… גד גדי וסינוק לא, כלומר התחזק מזלי ולא תהיה עיף, אף הכא נמי הכוונה לחזק המזל, לא לנחש. וכי הא דאמרינן… בית, תינוק ואשה, דלית בהו משום ניחוש.

והר"ר אליעזר ממיץ פירש, וז"ל: למזל הבית. ואין יושבין עליה, שאין לך דבר שאין לו שר מלמעלה, והוא שלוחו של מקום, ולכבוד המקום עושים מטה, כנ"ל מפרש. דאילו למפרש שהוא סימן טוב בבית, נראה ניחוש, ורחמא אמר: לא תנחשו. וראיה לדברי הכסא אשר מתקנין לאליהו ז"ל לכבודו. עכ"ל. והריטב"א ז"ל כתב: מטה יתרה שעושין בבית לסימן יפה שיפרו וירבו בבית. והרמ"ה ז"ל כתב: כשהולד נולד היו מקצין לו מטה אחת לשם מזלו, ולא היו ישנים עליה, ולסימנא טבא בעלמא הוו עבדי הכי, ולא לשם ע"ז. ואותה מטה נקראת 'ערסא דגדא', והוא מלשון 'העורכים לגד שולחן', ע"כ. ולכל הפירושים הך דפרק חלק קשיא, אפילו לפירוש הר"ר אליעזר ממיץ, דהתם נמי אמאי מיחזי כעובד ע"ז? אימא לכבוד הקב"ה עורך השולחן כדי להראות שהוא משביע תמיד לכל חי רצון, ומשפיע מטובו! ולכך מביא שלימה עם הפתיתין, להורות על רבוי השפע, ולחם הפנים לפניו תמיד יוכיח!

הילכך, לעולם צריכין אנו למה שתירצנו לעיל, ואע"ג דלדעת הריטב"א ז"ל לא קשיא הך דפרק חלק, מכל מקום איכא משום 'לא תנחשו', אלא דבמאי דכתיבנא לעיל ניחא. והנראה לעניות דעתי כתבתי".

שער שלמה

בשו"ת שער שלמה מז (לרבי שלמה זוראפה), נשאל על כל מיני מנהגים שאנשים קיבלו על עצמם ועל זרעם לנהוג בהם, ש"כולן שוין בטעמן – מחמת דבר תקלה וקלקלה שאירע להם באותו ענין, ולכן קבלו עליהם הם וזרעם שלא לעשותו", האם יש בזה משום ניחוש או דרכי האמורי.

תחילה כתב ש"אפשר שעל דעת הראב"ד הלזו סמכו רוב העולם", שכן "כיון דחמירא סכנתא מאיסורא, וספק נפשות להקל, לכן נהגו עלמא להקל כסברת הראב"ד".

אחר כך הציע שאולי מנהגים אלו לא נוסדו מטעמי ניחוש, אלא "כדי שלא יטרדו בניהם במילי דעלמא ובהנאות העולם הזה ותענוגות בני אדם ושאר מותרות. לכן תבעו והנהיגו את עצמם ובניהם אחריהם שלא לעשות כך וכך, והפחידום ואמרו להם שיש בו סימן רע, כדי שיקבלו את דבריהם, כמו שעשה יונדב בן רכב לבניו".

אחר כך תירץ ש"אין זה ניחוש אלא סימן טוב בעלמא", וכפי שכתב הב"י שנהגו לשאת נשים רק במחצית הראשונה של החודש.

עוד הוא מציע לחלק בין אם פירש בפיו שעושה משום ניחוש, או לא (כחילוקו של הריא"ז), אך הקשה על כך (כפי שהקשה על כך ה'בית דוד' לעיל), ודחה חילוק זה.

בסופו של דבר כתב ש'שער שלמה' שהטעם העיקרי להיתר הוא משום שזה רק סימן טוב, כמו שנוהגים לשפוך יין ההבדלה לסימן שפע, ונוהגים לאכול מאכלי דבש וחלב בשבועות, וכיוצא בזה. אולם הוא מצרף לכך את טעם ההיתר מצד שאין סומכים ממש על הסימן, וכן את טעם ההיתר מצד שאין מזכירים בפה את הניחוש (אף שקודם לכן דחה זאת):

"נתתי אל לבי לדרוש ולחקור על הני מנהגי דנהיגי אינשי, כגון יש איזה משפחות שאינם מוציאים מי הורד ומי אזהר, ובלשון ערבי אומרים מה יקטרוש למאוורר ולמאו"הר(?), ואומרים שטעמייהו מפני שאבותיהם לא הצליחו בהוצאתם, שמת להם מת, או הפסידו הפסד מרובה, או שאירע להם איזה קלקלה בעת הוצאתם, ולכן קבלו על עצמם שלא להוציאו עוד הם וזרעם. וכן יש איזה משפחות שאומרים שקבלה ביד מאבותיהם שאינם נוטעים כלל שום נטיעה, וכן יש אומרים שמשפחתם אינם עושין מן הלחם שקורין אותו בערבי אלקסוקסו בר"ח, וכן יש איזה בני אדם שאינם נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצאי שבת, ויש שאינם מכבין הנר במוצאי שבת, וכיוצא באלה יש הרבה דברים אין מספר, שמקפידין עליהם מקצת בני אדם שלא לעשותם, ואומרים שכן קבלה בידיהם מאבותיהם. וכולן שוין בטעמן מחמת דבר תקלה וקלקלה שאירע להם באותו ענין, ולכן קבלו עליהם הם וזרעם שלא לעשותו.

ואמרתי אל לבי: אשנה פרק זה בס"ד, לראות אם יש בו משום ניחוש ודרכי האמורי או לא. וזה אחלי בעזר משדי וה' יעזור לי.

וכן המנהג באלו העיירות שאינם קונים המכבדות שמכבד בהם הבית בכל חדש ניסן, והרבה נוהגים שאינם קונים האליה בר"ח מפני שהיא זנב, וכן הרבה מקפידין שאינם כותבים בליל מוצאי שבת, וכיוצא באלו הרבה הקפדות.

תשובה. והנה אמרו במגילה פ"ג רף(?) מנין שמשתמשין בבת קול?… ועי' ריטב"א ז"ל… ופירוש בת קול, לעשות סימן בעלמא שלא כדרך נחש וקפידא בכל דברי בני אדם, והוא דאמר 'הן' בתרי זמני, שהשנות הדבר ראיה כי נכון הדבר. עכ"ל.

נקטינן מדברות קודשו, דאם יקח סימן בעלמא גם בכל המאורעות שיירעו לו, כעין מאי דאמרן לעיל, ובלא קפידא שמקפיד על הדבר כדרך בני אדם שמקפידין – שרי. ואם מקפיד – אסור, דודאי רכ"ק(?) דמיא למאורעות הנ"ל, ודינם שוה, דמאי שנא? ואם כן הללו בני אדם, אם מקפידים באמיתות בכל לבם – הוי ניחוש ואסור. ואם אינם מקפידין בזה, שיודעין שזה הבל ואין אלו גורמים לנזקין ולתקלות, אלא ביין(?) שאינו סימן טוב להם אינם רוצים לעשותו – מותר, דלא מקרי ניחוש אלא לסימן בעלמא…

ואפשר שעל דעת הראב"ד הלזו סמכו רוב העולם, שכל אחד משים סימנים לעצמו שאם יארע לו כך וכך כאותו דבר שלא יעשנו, וכיון דחמירא סכנתא מאיסורא, וספק נפשות להקל, לכן נהגו עלמא להקל כסברת הראב"ד.

ועוד, מי יימר שאלו המנהגים שנהגו אלו המשפחות או איזה בני אדם שלא לעשותם הוא משום ניחוש? דלמא משום פרישות, ולשם שמים נתכוונו, כדי שלא יטרדו בניהם במילי דעלמא ובהנאות העולם הזה ותענוגות בני אדם ושאר מותרות. לכן תבעו והנהיגו את עצמם ובניהם אחריהם שלא לעשות כך וכך, והפחידום ואמרו להם שיש בו סימן רע כדי שיקבלו את דבריהם, כמו שעשה יונדב בן רכב לבניו, שלא לשתות יין ושלא ליטע וכו', הכי נמי המנהגים הללו שלא יטעו ושלא ירביצו בצים(?) ושלא יעשו המאוורד והמאזהאר וכיוצא, וכן אלו שאין קונין המכבדות בחדש ניסן, אפשר משום כדי שלא יפשעו ולא יקנו אלא סמוך לרגל ממש, ולא יטריחו בבדיקת החמץ כראוי ולא יבדקו יפה ויבואו להכשל בחמץ. לכן קנסום שלא יקנו אחר ר"ח, אלא קודם, כדי שיתעסקו בבדיקת החמץ ל' יום ויבדקו יפה יפה, כי איסור החמץ חמיר, ולכן החמירו בו ובבדיקתו להצריכו ל' יום קודם בבדיקה יפה, ולפחות קודם ר"ח…

אי נמי, אין זה ניחוש אלא סימן טוב בעלמא, כיון שהוא חדש המלומד בנסים, ונעשו נסים לישראל, ובריא בו מזלייהו, וגם הוא ראשון לחודשי השנה, ונולדו בו זוותני העולם, משום שיהיה להם לסימן טוב אין קונין בו מדי דרוע בשמיה ובעובריה(?), כדכתיב: 'וטאטאתיה במטאטא השמד', והוי דומיא מאי דאמרינן בראש השנה: השתא דאמרת סימנא מלתא היא, אם כן ליכול איניש רוביא וכו', בראש השנה כי היכי דתעלה לו שנה טובה.

וכן משמע להדיא ממה שכתב מרן הקדוש בבית יוסף יו"ד סי' קע"ט, וז"ל: על מה שנהגו שלא לישא נשים אלא במילוי הלבנה…

ודמי נמי למה שנהגו העולם שאין מתחילין בב"ד, כמו שכתב שם הב"י ומרן בש"ע ס"ב, וז"ל: נהגו שאין מתחילין בב"ד וכו', עכ"ל. אלמא דלא מקרי ניחוש, ואין בו משום דרכי האמורי, אלא סימנא בעלמא.

ועוד אפשר לומר, דלפי מה שכתב עוד שם מרן הב"י וז"ל: ומה שכתב 'וכן אלו האומרים שחוט תרנגול זה'… ופסקו ההגה שם.. ואפשר דאם כן הוא הדין בכל הניחושין שאסרנו, כגון נפש פתו מפיו או צבי הפסיקו וכו', היינו דוקא במפרש הטעם שאינו עושה, ואינו אומר הטעם – שרי בכולם. ושוב ראיתי שכן כתב הגאון ט"ז שם ס"ק ב', והוא כמסתפק. ויש להוכיח ולסתור חלוק זה ממה שהקשה הש"ס מדברי רב שאמר: כל נחש שאינו כאליעזר וכו' אעובדא דרב חנן חתניה, דבדיק במברא… ואם איתא להאי חילוקא, הוה ליה לשנויי הכי: האי דמתיר רב כשאינו מפרש הטעם, וחתניה הכי פירש ואמר ליה לטעמיה, אלא ודאי ליכא חילוק בין אומר לשאינו אומר, ודוק.

העולה מן המדבר, ובפרט מה שכתב מרן הב"י הנ"ל בשם הרמב"ן דמושחין המלכים על המעיין ומושכין יין בצנורות לפני חתנים, ומתחילין המסכא בר"ח ונושאין נשים מבלוי הלבנה, מותר, דסימן הוא, ואין בו ניחוש – הוא הדין למי שאינן נוהגין לקנות המכבדות בר"ח ניסן משום סימנא הוא, דר"ח ניסן הוא רומז לגאולה ולטובה, והמכבדות רומזים לרעה, ואינם רוצים לקנות בו דבר רע, על דרך האוכלים דברים טובים בראש השנה, ואינם אוכלים דברים רעים וחמוצים. ועל דרך שלא יעלה ברזל המקצר על השלחן והמזבח המאריך ימים. וכן מה שנוהגין לתת מטבע זהב או תכשיט זהב בעששית שמדליקין בליל ר"ח ניסן לסימן טוב בעלמא, וכן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי הפסח במקומות שראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה, ותולים השבולים ודשאים בעששית וכמנורה. וכן יש מניחים קערה על גבי השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן, דשנים ורעננים, על גבי קמח סולת, ויש שנותנים גם כן בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסט"ו, ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב' המזוזות, וכל זה עושין בליל מוצאי הפסח לסימן טוב, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה, והצלחה מרובה ומתוקה כדבש, דיש גם כן שנוהגין לאכול מיני תבשילים כדבש מיני מתיקה, דראשון הוא לחדשי השנה, וזה נראה דמותר הוא בודאי, כיון שאינו אלא לסימן טוב בעלמא, דומיא דמושחין המלכים, וכיוצא, כנ"ל.

וגם כתב הש"ע ששופכין מן היין של ההבדלה לסימן טוב, ע"ש בסי' רצ"ו וסימן קע"א, וכ"כ עוד בסימן תצ"ד שנוהגים לאכול חלב ודבש בעצרת. וגם בהצטרפות עוד הני תרי טעמי הנ"ל, דאם עושים בסתם ואינם אומרים משום כך וכך – הכל שרי, וגם אם אינם סומכים על אותם הדברים לגמרי אלא לסימן בעלמא – הכל שרי למאן דאמר, ולא עוד אלא שכתב הב"י שם בסי' קע"ט בשם הפוסקים דאין לדקדק על ישראל בכך… ומנהגן של ישראל תורה הוא, כנלע"ד. וכ"כ מהרש"א בחולין דף צ"ה ע"ב, וז"ל: ורב גופיה דבדק במברא וסמך על זה אם להלוך אם לאו, כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה – אין זה ניחוש. וכהאי גוונא כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה, שמותר לומר לשוחטה. עכ"ל".

רב פעלים

בשו"ת רב פעלים ב יו"ד כט, מביא את דברי ה'שער שלמה' באריכות, ומוסיף עוד כמה דוגמאות של מנהגים שנוהגים לעשות לסימן טוב, וכותב שכיוון שעושים הכל לסימן טוב בלבד, אין זה נחשב לניחוש, ומותר:

"ומה ששאלת בדברים שעושים אותם פה עירינו יע"א לסימנא טבא, והם מקפידים לעשותם, ולא ירצו לשנות מנהגם, אם יש בזה משום איסור ניחוש או לאו.

הנה ראיתי להרב שער שלמה ז"ל סי' ע"ז, שנשאל בכיוצא בזה, שיש בני אדם מקפידים שאין נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצאי שבת, ויש שאינם מכבים הנר במוצאי שבת, ויש מקומות נוהגים שאין קונים המכבדות שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן, ויש הרבה נוהגים שאין קונים האליה בראש השנה, מפני שהיא זנב, וכן הרב מקפידים שאינם כותבים במוצאי שבת, ויש מקומות נוהגים לתת מטביע זהב או תכשיט זהב בעשישות שמדלקין בליל ר"ח ניסן לסימן טוב, ונוהגין בכל מוצאי פסח לתת חלב בעששית שמדליקין בה, ותולין שבלים ודשאים בעששית ובמנורה. ויש מניחים קערה ע"ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע"ג קמח סולת, ויש נוהגין שנותנין ג"כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב, ויש שזורקין מן החלב בזויות הבית, ועל המשקוף ועל שתי המזוזות, וכל זה עושין במוצאי חג הפסח לסימן טוב, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה ומתוקה. ויש ג"כ נוהגין לאכול מיני תבשילין בדבש ומיני מתיקה, דראשון הוא לכם לחדשי השנה.

והאריך הרב הנז' בדברים אלו וכתב: כיון דעושים זה לסימנא טבא דוקא, אין בו ניחוש, והרי זה דומה להך דמושחין המלכים על המעיין, דתמשוך מלכותן, ומושכין יין בצינורות לפני חתנים, ומתחלין המסכתא בר"ח, ונושאין במלוי הלבנה, דסימן הוא ואין בו ניחוש. וכן כיוצא בזה כתב בש"ע ששופכין מן היין של ההבדלה לסימן טוב, וכן אמרו בגמרא דר"ה השתא דאמרת סימנא מלתא היא, ליכול איניש רוביא וכו'…

ויפה הוכיח הרב ז"ל לעניינים אלו ממקומות הנזכרים, וכן נראה להוכיח ג"כ מהא דקידושין… ועיין בש"ע א"ח קל"ח הקורא בתורה יכוין בדבר שמתחיל בדבר טוב ויסיים בדבר טוב. ועיין ברכ"י סי' קפ"ג, ובקב הישר פ' ס"ד שלא יניח כלים ריקים על השלחן בשעת בהמ"ז, וכתוב בקב הישר: אם אדם יוצא לדרך או להקביל פני שר, אם בצאתו מן הבית פגע בכלי ריקם – ישוב לביתו, ולא ילך באותו היום.

ועל כן נראה גם מנהגים אלו שנוהגים פה עירנו לסמנא, אין בהם איסור ניחוש. ושרי להו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר".

התנגדות כללית להתחשבות בסימנים שאין להם שורש בתלמוד

ספר חסידים

בספר חסידים (מרגליות) נט, כתב שמי שעושה כל מיני מעשים מתוך אמונות טפלות, כגון שלא לאכול ביצים במוצאי שבת, וכיוצא בזה, עובר באיסור 'מנחש'. ופעמים שהשטן דואג שהניחוש 'יעבוד', כדי להטעות את האדם שיאמין שיש ממש בזה.

אלא אין לעשות שום מעשי ניחוש מסוג זה. ורק דברים שאמרו חכמים לעשות כסימן טוב, מותר לעשות. כגון לאכול ראש של איל לסימן שנהיה לראש ולא לזנב, או כגון לאכול דברי מתיקה שתהיה שנה מתוקה, וכדומה.

עוד כתב, שאף שהדוחים את תחילת הלימוד או קיום מצווה כלשהי לר"ח אינם עוברים באיסור ניחוש, אין נכון לעשות כן. אלא אין להחמיץ את המצווה, ויש לקיימה מיד כשאפשר. כי מי יודע אם אחר כך יזכה לקיימה:

"כי לא נחש ביעקב כו' צונו צורינו: 'לא תנחשו'. ובעונותינו שרבו, כיום הזה מנחשים בישראל בודקים בעונות, אומרים להזכיר במוצאי שבת שלא לאכול בצים, או שלא לקחת אש שתי פעמים כשיש חולה בבית, או יולדת תוך תשעה ימים, וכמה דברים שאין הפה יכול לדברם. ועוברים על מצות מלכנו.

ועוד יש ניחוש, ורב הוא, ונוהג בין בני אדם: רואין אש וגחלות בוערות מעומד, אומרים: יהי' לנו אורח, אם תכבהו במים – האורח יפול במים, ואין לך ניחוש גדול מזה. ואמת ויציב הדבר כמה בני אדם ניסוהו, אך הוא השטן הוא המתעה אותם, כשרואה השטן שזה מנחש ואומר: 'יפול האורח במים', אז אומר השטן: 'אלך ואפיל האורח במים, להטעות זה להיות לסימן זה בידו לנחש לעולם'. ואוי להם לעושים כך, כי עוברים על כמה לאוין 'לא תנחשו', 'לא ימצא בך' (וגומ') 'ומנחש', 'ובחקותיהם לא תלכו'. ועוד, שעושים עדות התורה שקר, כי לא נחש ביעקב.

ואותם הנודרים כשיש מיחוש ראש שלא יאכלו עוד מראש של בהמה או כשהם חולים מבני מעים אינם אוכלים בני מעים – הרי זה מדרכי האמורי. אלא בטח בהקב"ה והוא ירפאך, ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כענין שאמרו בראש השנה: יאכלו ראש איל על שם נהיה לראש וכו', ומיני מתוקים על שם שנה מתוקה וכו'. וכן ירבה תרנגולא וכו', וכן ידלק נר בבית דלא נשיבה זיקה וכו'.

ואותם בני אדם שיש להם לעשות מצוה, כגון להתחיל ללמד תינוקות או להכניס במצוה אחת, ואומר: 'נמתין עד ר"ח' אף על פי שאין זה ניחוש – אין זה דרך הטוב, כי מי יודע אם יחיה אם ימות בתוך החודש. נמצא מת ולא קיים המצוה. כללו של דבר, מיד כשתבא המצוה לידך – עשה אותה ואל תדחה אותה. וכן דרשו חכמים: 'ושמרתם את המצות' אל תקרי 'המצות' אלא 'המצוות' – אם באה מצוה לידך, אל תניחנה להחמיץ, אלא עשה אותה מיד. ואם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. שנאמר: 'ולחושבי שמו' – מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".

 

[1] יש לעיין מה ההבדל המדויק בין סימן שאפשר לסמוך עליו, ל"קצת סימן". שכן משמע מדבריו שגם לסימן שאירע לו מאיליו פעם אחת (שהוא נקרא אצלו "קצת סימן") יש משמעות לחזק ליבו אם הוא טוב, ולעוררו לתפילה אם הוא רע. ומאידך, גם בסימן שהוא ביקש מעצמו, או שארע לו ג' פעמים, אי אפשר לראות סימן גמור לסמוך עליו ולגמרי, כדרכם של עובדי האלילים, אלא רק "לחזק לבו ולעורר לבו". ואזי לא מובן מה בדיוק ההבדל בין הדברים.

[2] אמנם עדיין צ"ע כיצד יישב בזה את קושיית הכס"מ, כי במקרים שהכס"מ מקשה מהם על הרמב"ם, היתה ממש פעולה ספציפית בעקבות הסימן, ולא שהסימן היווה כעין השראה כללית של מזל טוב שיש לאדם באותה העת.

[3] אם כי דבריו לא לגמרי מובנים, שכן לפני כן הסביר שהם לא ממש סמכו על סימניהם, וכאן הוא כותב שהם כן סמכו עליהם. וייתכן שכוונתו (על אף הדוחק בלשון): כל ניחוש שאינו סומך עליו, כפי שהם לא סמכו על סימניהם, אינו ניחוש. ולכן גם הם לא עברו על איסור ניחוש.

[4] זאת בניגוד לפשט דברי הטור שמשמע מהם לכאורה שהוא סובר כרמב"ם, וכ"כ בהדיא בשלטי הגבורים.