מלחמת העי ומלחמת יום הכיפורים

בימים אלו אנו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ד (6 באוקטובר 1973 למניינם).

למרות שבמבחן התוצאה מלחמת יום הכיפורים נחשבה להצלחה צבאית ואף מדינית, בתודעה הלאומית שלנו מלחמת יום הכיפורים היתה כישלון שגבה את חייהם של כמעט 2700 חיילים ועוד אלפי פצועים, ופגע קשות במורל הלאומי.

מחיר הזחיחות

רבות דוּבר על תחושת האופוריה והזחיחות שאפפה את ישראל בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. התחושה היתה שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח וכל יכול, לפחות כל עוד הוא מתמודד עם שכניו מוגי הלב, אותם ניצח צה"ל בהקדשת כיומיים לכל חזית במלחמת ששת הימים.

סביב מצעדי הראווה נשמעו דברי רהב בסגנון "ישראל בטח בצה"ל", כמשקל נגד לפסוק בתהלים: "יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא".[1] בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, הזחיחות הזו היא זו שהביאה לשאננות ערב מלחמת יום הכיפורים, ולמרות כל ההתראות שהגיעו הן מכיוונו של חוסיין מלך ירדן, הן מדיווחיו של  אשרף מרואן ("המלאך"), הן מתוך המודיעין שנאסף על ידי צה"ל עצמו ערב המלחמה, והן מכיוונים נוספים, עד פרוץ המלחמה צה"ל "עצם עיניים חזק" ושכנע את עצמו שאין צפי למלחמה קרובה. שכרון הכוח גרם להתייחס בביטול לכל האזהרות וצלצולי פעמוני האזעקה שהתריעו על בואה של המלחמה.

בפרשת 'האזינו', אותה קוראים תמיד ב'שבת תשובה' – השבת שלפני יום הכיפורים, אנו קוראים: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ. וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ".[2] הווה אומר: כאשר עם ישראל משמין משפע הארץ, אך שוכח לייחס את השפע למי שהעניק לו את הארץ, השומן המתעבה מכסה אותו, והוא לא רואה את הסכנה ולא נשמע לאזהרות אודותיה.[3] גם במישור הרוחני ("וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ"), אך גם  במישור המדיני, וכפי שאמר ישעיהו הנביא:

"הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. וָאֹמַר: עַד מָתַי, אֲדֹנָי? וַיֹּאמֶר: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם, וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".[4]

כלומר, כאשר ליבו של העם עוטה שומן שאוטם אותו מלהבין, אוזניו נעשות כבדות מלשמוע, ועיניו טוחות מלראות, הוא לא שומע לאזהרות הנביאים שמתריעים על בוא האויב מפני החטאים, וכשהוא כבר רואה את האויב בשערי העיר – מאוחר מדי.

משמעות מצוות מחצית השקל

בפרשת כי תשא נצטוו ישראל לתת מחצית השקל לקראת היציאה למלחמה, על מנת ש"לא יהיה נגף" במלחמה, לקראתה או לאחריה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם… וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.[5]

מִפקד החיילים ("כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם") עלול להביא לתחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" ולשכחת ה'. הציווי לתת מחצית השקל שיהווה "כסף הכיפורים" לתרומה ל"עבודת אוהל מועד", נועד להעיד על כוונותיהם הטהורות של החיילים, שיוצאים לשדה הקרב במטרה לקדש את שמו של ה' בעולם, ולא לשם מטרות קולוניאליסטיות או מטרות ביזה. זכרון ייעוד המלחמה מכפר על ספירת הלוחמים, שכאמור עלולה לגרום לתחושת אותם זחיחות, שכרון כוח ושאננות שעלולים להפיל את הלוחמים בקרב.

יישום העיקרון שבא לידי ביטוי במצוות מחצית השקל במלחמת מדיין

כיוצא בזה מצאנו שבשובם ממלחמת מדיין, שרי האלפי והמאות ערכו מִפקד לחייליהם, וראו שאיש לא נהרג בקרב. הם ביקשו "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" על ידי מתן תרומה משלל המלחמה, שיוכיח למפרע את טהרת מחשבותיהם ביציאה אליה. ואכן המפקדים נתנו תרומה למשכן מתכשיטי הזהב שהביאו עמם משלל המלחמה. התרומה שימשה "זכרון לבני ישראל לפני ה'", כפי שנאמר במצוות 'מחצית השקל': "וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שימו לב לכמות הביטויים הזהים בין פרשייה זו לפרשיית מצוות מחצית השקל):

וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ, וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'… וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'.[6]

המגפה בימי דוד

כיוצא בזה מסופר בסוף ספר שמואל ב' כי דוד המלך הוא הורה ליואב לערוך מפקד לחיילי צבאות יהודה וישראל, וזאת מבלי לתת כופר עבור הלוחמים. יואב ניסה להניא את דוד מהמִפקד, אך ה' "הסית את ליבו של דוד" לערוך אותו.

כתוצאה מכך גד הנביא הציע בפני דוד שלוש אפשרויות לעונש על החטא, ששלושתן למעשה סוגים של "נגף". דוד בוחר ב"נגף" במובן של מגפת דבר, וזמן קצר לאחר מכן פורצת מגפה שמכלה רבים מהעם עד שגד הנביא מורה לדוד המלך לקנות את גורן ארוונה היבוסי לשם הקמת מזבח עליו. דוד המלך מבצע את ההוראה ולמרות הפצרותיו של ארונה לתת לו את הגורן בחינם, דוד המלך מתעקש לשלם תשלום מלא על רכישת הגורן. תשלום זה מקביל למעשה לתשלום כופר נפש לצרכי הקודש עבור חיילי ישראל, ולכן בעקבות זאת המגפה נעצרת:

וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה!

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ: שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ: וְיוֹסֵף ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה[7]? וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל, וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל…

וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה': חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וְעַתָּה ה' – הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד!

וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר, וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד – כֹּה אָמַר ה': שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ, בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ? אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ? וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ? עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד: צַר לִי מְאֹד, נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה…

וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ: עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי. וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'… וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה: מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר דָּוִד: לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים… וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא, כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹוהַי עֹלוֹת חִנָּם. וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.[8] וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.[9]

המודל של מלחמת יום הכיפורים כבר היה קיים עוד בימי יהושע בן נון

לאור האמור, אם נתבונן בסיפור מלחמת העי הראשונה המובא בספר יהושע פרק ז, נראה ששורש החטא שהוביל למגפה במלחמה היה נעוץ בפגיעה בטוהר מטרות המלחמה, שגרם לזחיחות שבְתורהּ הובילה לשאננות ולהערכה שגויה של המציאות, ומתוך כך להפסד בקרב. רק לאחר תיקון החטא שבו ישראל לנצח במלחמה נגד העי:

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם, וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם, וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי. וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַל יַעַל כָּל הָעָם, כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי. אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם, כִּי מְעַט הֵמָּה. וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי. וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים, וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד. וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם.

לכאורה יהושע עושה את כל הדרוש להיערך למלחמה: הוא שולח מרגלים שמחווים דעתם שמספיק 2000 או 3000 חיילים, והוא לא לוקח סיכונים ושולח 3000 חיילים למלחמה. היכן הכשל המבצעי?

התשובה היא שהחטא ועונשו קשורים זה בזה במהותם. מעילת עכן בחרם אינה חטא פרטי שלו, אלא היא סימפטום-קצה המעיד על הלך הרוח הכללי במחנה, שלא שידר מספיק את החרדה מלקיחת השלל שהוחרם לה'.

מטרת החרם במלחמת יריחו

בפרק ו', לפני מלחמת כיבוש יריחו, מובאים דבריו של יהושע שמצהיר כי שלל העיר נועד להיות מוקדש ל"אוצר ה'": "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם, פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם, וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ. וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל – קֹדֶשׁ הוּא לַה', אוֹצַר ה' יָבוֹא".[10]

כלומר יהושע מורה לישראל שעל מנת להוכיח קבל עם ועולם שמטרת כיבוש הארץ היא לשם הגשמת חזון ממלכת הכהנים בארץ הטובה, שהועיד ה' לבני אברהם, יצחק ויעקב, יש להקדיש לה' את שלל המלחמה הראשונה על ירושת הארץ לה', בדומה למצוות מחצית השקל שנועדה לשם מטרה זהה.

משמעות המעילה בחרם

העדר אווירת חרדת-הקדש ממעילה בחרם חלחל בתוככי מחנה ישראל, ובשולי המחנה הדבר בא לידי ביטוי מעשי – עכן מעל בחרם ונטל מהשלל לעצמו, והמיט בכך אסון על ישראל בדמות הפסד במלחמת העי, שגרם לצניחה דרסטית במורל הלאומי: "וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם". את הקשר בין החטא לעונשו עושה הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ? חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם, וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם. לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם. קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם, וְאָמַרְתָּ: הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר! כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל: חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל! לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.[11]

אף שרק עכן לקח מהחרם, ה' אומר ליהושע שעם ישראל כולו חטא, וכולם לקחו מהחרם, שכן כאמור, עכן רק שיקף בסימפטום-קצה את האווירה הכללית שהיתה במחנה. אווירה זו, של שכחת הייעוד של מלחמת ירושת הארץ, שככל הנראה הושפעה מהניצחון המפואר על יריחו, גרמה לתחושת זחיחות בקרב הלוחמים, שבאה לידי ביטוי בהערכה מופרזת של כוחם ובזלזול ביכולותיו של האויב.

לכן המרגלים הנשלחים אל העי סבורים שניתן "לסגור את הפינה של העי" עם 2000-3000 חייל לכל היותר. אך להפתעתם הם מגלים גבורה שאליה לא ציפו, ונסים על נפשם בעוד כשלושים וששה מהם נופלים בקרב.

התיקון לחטא – תכנון מבצעי עם ענווה והיערכות נכונה

לאחר ביעור החטא מקרב ישראל, שבאמצעותו הוזכר לישראל שהניצחון במלחמה נעוץ בטוהר כוונותיהם בעת הקרב, ה' מעודד את יהושע לצאת שוב למלחמה נגד העי, והפעם מבטיח לו שהוא יהיה בעזרו וישראל ינצחו וישיבו את המורל וההרתעה שנפגעו במלחמה הראשונה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה, וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ.[12]

אולם יש לשים לב שלמרות ההבטחה האלוהית בדבר ניצחון ישראל במלחמה, ה' מורה ליהושע לקחת "אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה" לקרב. יהושע מפנים את המסר ונערך לקרב עם העי באופן זהיר הרבה יותר, ומקדיש 30,000 לוחמים "גִּבּוֹרֵי הַחַיִל" למארב על העיר, ואת יתר הלוחמים הוא מוביל לשם תרגיל הטעייה:

וַיָּקָם יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה לַעֲלוֹת הָעָי. וַיִּבְחַר יְהוֹשֻׁעַ שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַיִּשְׁלָחֵם לָיְלָה. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: רְאוּ אַתֶּם אֹרְבִים לָעִיר מֵאַחֲרֵי הָעִיר. אַל תַּרְחִיקוּ מִן הָעִיר מְאֹד, וִהְיִיתֶם כֻּלְּכֶם נְכֹנִים. וַאֲנִי וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי נִקְרַב אֶל הָעִיר, וְהָיָה כִּי יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה – וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם. וְיָצְאוּ אַחֲרֵינוּ עַד הַתִּיקֵנוּ אוֹתָם מִן הָעִיר, כִּי יֹאמְרוּ: 'נָסִים לְפָנֵינוּ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה'. וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם. וְאַתֶּם תָּקֻמוּ מֵהָאוֹרֵב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָעִיר וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹוהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם.[13]

רק כאשר ישראל ניגשים למלחמה מתוך עוונה והבנה שהמפתח לניצחון לא מסור בידיהם, ולא כוחם ועוצם ידם יביאו את הניצחון, הם יכולים לנצח בקרב. וכפי שאומר דוד לגוליית רגעים ספורים לפני שיהרוג אותו ויפתח את הפתח לניצחון ישראל במערכה מול הפלשתים שנראתה כקרב-אבוד:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹוהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹוהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ[14]

דוד הנער לא מבצע כאן מלחמת התאבדות או "מלחמת סמיכה על הנס". הוא פועל באופן קר ומחושב, מנצל את היתרונות האסטרטגיים העומדים לרשותו מול גוליית המסורבל, אך יחד עם זאת מעביר לגוליית ולפלשתים כולם, ולא פחות חשוב מכך – לעם ישראל, שתשועת ה' לא תלויה בחרב ובחנית, אלא בתודעת המלחמה, האם הגישה היא של זחיחות, כפי שמשתקף מדבריו של גוליית: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו",[15] או של אמונה בצדקת הדרך וביטחון בה', כפי שמשתקף מדבריו של דוד: "כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה".

טרום מלחמת יום הכיפורים סבל עם ישראל מזחיחות רבה, בשל העדר ייחוס הניצחון במלחמת ששת הימים לתשועת ה' שחמל על עמו, ותלייתו בעוצמו של צה"ל בלבד. את התוצאות כולנו זוכרים.

מי ייתן ועם ישראל יפנים את לקחי המלחמה הזו, ויזכור תמיד שאת כוחו לעשות חיל הוא מקבל מאת ה', ומתוך כך ינהג בענווה ובאחריות הן בשדה הקרב והן בפענוח המודיעין שקודם לו, מתוך ביטחון בה' אלוהי מערכות ישראל, ומתוך כך נזכה להתקדם לקראת התגשמות חזון הנביאים אודות השלום העולמי שישרור כאשר "אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".[16]