חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

הצטרפו לקבוצות הלימוד שלנו!

הרב אליעזר מלמד

רביבים

הרב אליעזר מלמד

בקבוצה תוכלו לקבל את הטור 'רביבים' של הרב אליעזר מלמד מדי שבוע. הקבוצה שקטה.

לימוד יומי בנ"ך

הרב יונדב זר

לימוד יומי בן כ-10 דק, להאזנה, הכולל את הקראת הפרק בליווי הסבר קצר ובהיר לידיעת הנביאים והכתובים!

דף יומי

הרב מאור קיים

האזינו לשיעור בן כ-20 דקות, בליווי הסבר בהיר ומרתק ובצירוף תמונות להבנת הסוגיה!

פרשת השבוע

הרב יונדב זר

לימוד יומי בן כ-20 דקות להאזנה, הכולל הקראת העלייה של אותו יום בליווי הסבר קצר ובהיר לידיעת התורה!

דף יומי

הרב גור גלון

לימוד הדף היומי, בן כ-25 דק' להאזנה וקריאה הכולל הסבר קצר ובהיר של סוגיית הדף שלא ישאיר אותך מאחור!

פרק יומי במשנה

הרב נתן ארונס

הרב נתן ארונס מקריא ומסביר באופן בהיר ותמציתי על הפרק היומי במשנה. שיעור האזנה יומי בן כעשר דקות.

הפנינה היומית

הרב גור גלון

לימוד יומי בן כ-10 דק', לצפייה, האזנה וקריאה של שתי הלכות מתוך פניני הלכה, לידיעת ההלכה למעשה והקפת הנושאים הרלוונטיים לחיים!

למה אוכלים מצה בליל הסדר

בליל מכת בכורות, נצטוו עם ישראל לאכול יחד עם קרבן הפסח מצות ומרורים[1]: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

ועל כן נצטווינו בכל שנה לאכול מצות בשבעת ימי חג הפסח, שנאמר[2]: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ".

הנימוק המובא בהגדה של פסח לאכילת המצות הוא שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם".

והדבר מבוסס על הפסוק[3]: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

אמנם על כך מתעוררות מספר קושיות:

  1. אם סיבת אכילת המצה בליל הסדר, ובפסח בכלל, היא רק משום שלא הספיק בצקם להחמיץ, מדוע נצטוו לאכול מצות עוד קודם לכן, עם קרבן הפסח? לא מסתבר לומר שהם אכן אכלו את המצה עם קרבן הפסח ללא סיבה, ורק למפרע התבררה להם הסיבה.
  2. אם הסיבה שעשו מצות היא משום שגורשו ממצרים במפתיע ולא הספיקו להתפיח את הבצק כפי שתכננו, למה לא עשו זאת כשהגיעו לסוכות, היכן שאפו את הבצק? הרי שם המצרים כבר לא דחקו בהם, ויכלו להתפיח שם את הבצק ולאפותו חצץ!
  3. הסיומת: "וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" לכאורה לא קשורה לתחילת הפסוק. ומה עניינה כאן?

לאור קושיות אלו, ניתן להציע פירוש נוסף לטעם מצוות אכילת המצה בליל הסדר, שמיישב בטוב טעם את הקושיות הללו:

אכילת המצה כחלק מה'תפאורה' של ליל הסדר

כאשר אנו מתבוננים בהדרכת התורה כיצד יש לקיים את מצוות אכילת קרבן הפסח, ניתן בנקל לזהות שהתורה מעוניינת ליצור אווירה של יציאה חפוזה לדרך ארוכה[4]: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'".

  • ראשית, יש לאכול את הפסח צלוי דווקא, וללא חיתוך לאברים, שכך היא הדרך המהירה ביותר להכין בשר.
  • כמו כן, נאסר עליהם להשאיר מהבשר עד הבוקר, אלא עליהם לסיים את אכילתו בזריזות.
  • בנוסף לכך, יש לאכול את הבשר כאשר המתניים כבר חגורים, כדרכם של הולכי דרכים שאוזרים מותניהם לפני שיוצאים לדרך[5].
  • יתר על כן, יש לאכול את הבשר כאשר נעליים לרגלי אוכלי הפסח, מה שמעיד על הכנתם להליכה לדרך ארוכה, שכן בעבר רבים מהאנשים לא היו רגילים לנעול נעליים אלא כאשר היו הולכים לדרך ארוכה, שעשויה לפצוע את רגליהם. כי השימוש התדיר בנעל היה מבלה אותה במהירות.
  • יתר על כן, נדרש מהם בעת האכילה לאחוז במקל ההליכה על אף אי הנוחות שבדבר, עובדה המעידה על מוּכנוּת מלאה ליציאה לדרך ברגע שהדבר יידרש.
  • ולבסוף, התורה מצווה מפורשות שיש לאכול את הפסח בחיפזון.

בהתאם לכל ה'תפאורה' הזו, יש להבין גם את עניינה ומטרתה של אכילת המצה עם קרבן הפסח באופן דומה: המצה גם היא מבטאת זריזות וחפזה, משום שהיא נערכת ונאפית בזריזות. הלישה שלה מהירה משום שלא מתפיחים אותה, גם לא משקיעים בעריכתה, אלא משטחים אותה במהירות ומכניסים לתנור. גם זמן אפייתה קצר, משום שאין בה חלל ונפח.

ואכן מצאנו בכמה מקומות במקרא, שכאשר נדרש להכין לחם בחפזה, הכינו מצות (שנקראות לעתים 'עוגות' משום שכדי להכינן עורכים את הבצק בצורת עיגול משוטח, ולקמן נתייחס לכך):

כך נאמר ביחס לאברהם שהורה לשרה למהר ולהכין עוגות עבור האורחים[6]: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת".

וכן בלוט נאמר שהכין לאורחיו מצות כדי שלא ימתינו עד התפחת ואפיית הלחם[7]: "וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ".

וכן כאשר גדעון  פוגש במלאך, הוא מבקש ממנו שימתין לו עד שיכין עבורו מנחה, ומזדרז להכין לו מצות[8]: "אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ: וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ".

וכן במעשה בעלת האוב[9]: "וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת".

נמצא שהמצה מבטאת אף היא את הזריזות היתירה שבה נצטוו ישראל להכין ולאכול את קרבן הפסח, שלא רק את הבשר יש להכין במהירות, אלא אף את הלחם שעימו הוא נאכל יש להכין בזריזות. ובכך באה הקושיה הראשונה על יישובה.

המצה כביטוי לנכונות להליכה ממושכת במדבר

אולם לא רק ביטוי לזריזות וחיפזון קיים במצה, אלא גם ביטוי לנכונות של עם ישראל ללכת אחרי ה' במדבר, בארץ לא זרועה. שהרי המצה היא מאכל שאותו אוכלים אנשים המעוניינים לשמר את הלחם למשך זמן רב מבלי שיתקלקל. שכן ככל שהלחם דק יותר, הוא מתייבש יותר בתנור, וכך אורך 'חיי המדף' שלו גדלים, שאינו מתעפש.

יסוד זה מתקשר לשאלה השניה בה פתחנו: למה עם ישראל אפו את בצקם מצות אחרי שכבר הגיעו לסוכות? אם תכננו להכין לחם חמץ, מדוע לא התפיחו את העיסה בסוכות ואפו אותה שם כחמץ?

אך אם אנו מבינים שעם ישראל למעשה התכוונו להכין את הבצק כמצות, כדי שישתמרו זמן רב במדבר שאליו הם יוצאים כעת, מובן למה אפו מצות בסוכות, ולא התפיחו שם את הבצק.

כעת ניתן גם להבין מדוע מדגישה התורה שהם אפו 'עוגות מצות', שכן מצות אפשר לאפות גם באופן שיהיה להן נפח, כפי שמצאנו ביחס ללחמים הבאים עם קרבן התודה, שציוותה התורה[10] שחלקם יהיו 'חלות מצות', כלומר מצות עם חלל, וחלקם 'רקיקי מצות', כלומר מצות שטוחות ללא נפח. העוגה היא מצה שלצורך הכנתה יוצרים מהבצק צורת עיגול[11] על ידי שיטוחו, וכך ניתן לאפותו בזריזות. כפי שראינו לעיל ביחס לשרה שאפתה עוגות לאורחים.

גם הקושיה השלישית שהקשנו בתחילת הדברים מיושבת על פי זה, שכן במילים 'וגם צידה לא עשו להם', התורה מנמקת מדוע אפו את הבצק דווקא כמצות. מאחר ועם ישראל לא ידעו מראש על מועד יציאתם ממצרים, לא היה להם פנאי להכין לעצמם צידה לדרך, דהיינו פירות מיובשים או מאכלים ממולחים שמשתמרים זמן רב וניתן לאוכלם למשך תקופה במדבר (כפי שהיתה דרכם של ספנים שיוצאים להפלגות של חודשים ארוכים, שניזונים ממאכלים ממולחים, ומכאן שמם: 'מלּחים'). לכן הם היו צריכים להכין כמות גדולה של מצות, כדי שיהיה להם מה לאכול במדבר. ובאמצע הכנת המצות המצרים גרשו אותם ממצרים, והם נאלצו לשים את בצקם על שכמם, ולהמשיך את אפיית הבצק בסוכות.

בדרך דרוש ניתן לבאר גם את המשפט מההגדה באופן שיתאים ליסוד זה. שכוונת המילים: "עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם", היא לא כפי שעשוי להיראות במבט ראשון, שעם ישראל ניסו להחמיץ את הבצק אך לא עלה בידם הדבר משום שלפתע גורשו ממצרים, אלא שהואיל וכל היציאה ממצרים היתה במפתיע, שנגלה עלינו ה' והודיע אותנו על הגאולה ממצרים, לכן לא היה סיפק בידינו להחמיץ את הבצק לכדי לחם, והיה עלינו לאפותו מצות כדי להתקיים במדבר.[12]

המצה והמרור כביטוי לעינוי ולמרירות שלפני החירות

נימוק נוסף לאכילת המצה עם קרבן הפסח והמרור בליל מכת בכורות, ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים המבאר את סיבת אכילת המצה במשך כל ימי חג המצות: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

למדנו מפסוק זה שלושה דברים:

  1. המצה היא לחם עוני. כלומר לחם שאכלו עם ישראל בהיותם מעונים על ידי המצרים. מכיוון שאדם שנתון לעינוי מתמיד ועבודת פרך, אינו יכול להרשות לעצמו להתפנק באכילת לחם שעשוי להתקלקל תוך ימים ספורים, ועליו להכין לעצמו לחם שניתן לשומרו זמן רב. וכך אם יש צורך לצמצם באכילת יום אחד כדי לשמור לימים הבאים, הלחם לא יתקלקל בינתיים. כך היא דרכו של עני, וכך היא דרכו של אדם שנתון לעבדות קשה[13]. בעניין זה דומה המצה למרור, ששניהם נועדו להזכיר את ימי השעבוד, המרירות והעינוי, שמצרים העבידו את ישראל. ומתוך כך חשיבות הגאולה מודגשת.
  2. אכילת המצה בפסח מבטאת את החיפזון שנחפזו עם ישראל לצאת ממצרים, ויסוד זה הובהר לעיל, שהואיל ונודע לעם ישראל על יציאתם ממצרים בסמוך ליציאה, לא הספיקו להכין להם צידה ונאלצו לאכול מצות. בנוסף לכך, מצה היא מאפה שנעשה במהירות, לכן אכילתה מבטאת חיפזון וזריזות וכשם שאכילת קרבן הפסח הצלוי, שנעשה במהירות יחסית, מבטאת זריזות.
  3. אכילת המצה בשבעת ימי חג המצות נועדה להזכיר לנו את החיפזון שבו הוציאנו ה' ממצרים, ולא רק משום שהמצה, בדרך הכנתה, מבטאת זריזות, אלא גם משום שהיא 'לחם עוני'. כלומר, באכילת המצה, לחם העוני, המזכירה את השעבוד ממנו סבלנו במשך שנים כה רבות, אנו מבליטים את היציאה החפוזה לחירות מיידית מעבדות של שנים כה רבות.

[1] שמות יב, ח.

[2] שם טו.

[3] שם לט.

[4] שם ט-יא.

[5] עי' מלכים א' יח, מו; מלכים ב' ד, כט, ועוד.

[6] בראשית יח, ו.

[7] שם יט, ג.

[8] שופטים ו, יח-יט.

[9] שמואל א' כח, כד.

[10] "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ז, יב).

[11] 'עוגה' היא מלשון עיגול. כמו: "עג עוגה ועמד בתוכה" (משנה תענית ?, ?).

[12] יש לזכור שפשט דברי ההגדה הללו אינו תואם גם את דברי המפרשים הסוברים שאכילת חמץ נאסרה על עם ישראל למשך יום אחד או שבעה ימים גם בפסח מצרים, ועל פי זה הם מסרסים את הפסוק ומבארים שאכן עם ישראל התכוונו להכין מצות מלכתחילה, ומה שכתוב "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" הכוונה שלא יכלו להתמהמה להכין צידה, ולכן "גם צידה לא עשו להם". עי' למשל בפירוש הדר זקנים וריב"א על שמות יב, לט. וזה שלא כדברי בעל ההגדה.

[13] יש אומרים שכאשר עבדו ישראל בפרך לא היה להם פנאי להחמיץ עיסותיהם, כי הנוגשים האיצו בהם לעבוד (ספורנו על דברים טז, ג).

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן