חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

מצה

שלום, בספר פסח, טז, כב מבואר שכזית הוא שליש מצת מכונה/עבודת יד. מה המקור לכך? אני שמעתי ממישהו שעובד באפיית מצות עבודת יד שכזית הוא חצי מצת עבודת יד. לגבי מצת מכונה רשום על הקופסא שכזית הוא מצה שלמה.

הרבה ספרים ופוסקים כתבו כך, אבל אין צורך במקור, שהרי כזית זה חצי ביצה של ימינו, וכאשר מודדים את כמות המצה שנכנסת בחצי ביצה, מגיעים לכל היותר לשליש מצה. אין צורך לעשות לשם כך מדידה מדויקת, אלא מספיק להעריך, כפי שמבואר בפניני הלכה ברכות בפרק העוסק בשיעור כזית לברכה אחרונה. ומה שרשום על הקופסה של מה שלמה, זה לדעת הסוברים שצריך להחמיר ולחשב את הכזית לפי משקל או לפי דעת הסוברים שצריך להכפיל את כמות הכזית בימינו לכביצה. אבל הלכה למעשה, כפי שכותב הרב, אין צורך להחמיר בזה, אלא שליש מצה זה כזית.

כך גם מבואר הלכה למעשה בספר הקיצור שיצא לאור ('קיצור הלכה') המביא את כל הפסקים המובאים בספרי פניני הלכה בספר אחד.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-16 15:24:33

ליל הסדר

בספר פסח, טז, יג, רשום שהאוכל אחרי הקידוש כזית יברך ברכה אחרונה. ואילו בהלכה טו, כתוב שהאוכל כזית כרפס לא יברך ברכה אחרונה. מה ההבדל?

אכילת המרור בסעודה היא המשך ישיר לאכילת הכרפס,  ממילא בברכת המזון מוציא גם את הכרפס, וכפי שמבואר בהערה בספר בדין כרפס. לכן דרך אגב, מי שנצרך לאכול לאחר הקידוש, עדיף שיעשה זאת לפני הכרפס, כפי שמבואר בהערה בספר בדין זה שאם יאכל לאחר הכרפס ויברך בורא נפשות על מה שאכל נכנס לספק.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-16 14:17:44

פסח

א. למדתי בפני הלכה פסח ד, יא: לגבי כלי האוכל והתנור, יש לנקותם לפני פסח מכל ממשות חמץ, שאם לא כן אחר הפסח יהיה צורך לנקותם כדי שלא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח. מה זאת אומרת מכל ממשות חמץ? פירורים וכדו' או שצריך ניקוי יסודי עם חומר פוגם? ב. אנחנו יוצאים מביתנו כמה ימים לפני הפסח וצריכים לבדוק חמץ בלילה שקודם ליציאתנו, ומתעוררת שאלה, האם גם בבדיקה מוקדמת צריך לבדוק מיד בתחילת הלילה, ואסור לעשות דברים אחרים לפני הבדיקה? (אני שואל כי יש לי מפגש חשוב באותו ערב) כמו כן, בבדיקה בלילה תהיה לנו בעיה לבדוק את החדר שבו ישנה התינוקת שלנו. האם ניתן לדחות או להקדים את בדיקת אותו החדר לשעות יום?

א. ממשות חמץ במקרה הזה, הכוונה לחמץ שיש לו חשיבות, לא לפירורים, שהרי דין חמץ שעבר עליו הפסח לא שייך בפירורים שאין להם חשיבות, שהרי לא עבר עליהם בבל יראה ובל ימצא.

ב. דין בדיקה זו כדין בדיקה בליל י"ד. אבל אם יש לך פגישה חשובה שאינך יכול להקדימה, אתה יכול לאחר את הבדיקה.

ג. מקום שלא ניתן לבדוק בלילה, יבדוק ביום.

לידיעתך יצא כעת ספר חדש – קיצור הלכה – המביא את כל פסקי ההלכות שבספרי פניני הלכה בספר אחד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-16 12:25:02

פסח

שלום וברכה 1. כל הדינים של מה לעשות אם חמץ שמוצאים בחג עצמו וכו זה דווקא אם לא עשה מכירת חמץ? ואם עשה צריך לשים בצד כי זה של הגוי? 2. בעניין הפופקורן לאשכנזים בפסח – אז אם מכין אותו עם שמן זית טהור ומקפיד שלא יהיה מים כלל בסיר וכו זה מותר?

  1. לכתחילה נכון שלא למכור סתם כך את כל החמץ שיש לו בבית, אלא למכור את המאכלים שנמצאים בארונות מאוד מסוימים. זאת כדי שהמכירה תהיה רצינית. במקרה כזה, אם מצא חמץ גמור בפסח, צריך לבערו, שהרי אינו מכור. אמנם מי שמכר את כל החמץ שיש לו בבית, אסור לו לבערו, שהרי הוא של הגוי, וישים אותו בארון שיש בו שאר דברים שמכר. ומי שקנה בטעות חמץ בפסח, כגון שקנה וופלים או ביסלי שחשב שהם כשרים לפסח, וגילה שלא, כיוון שלא מכרם, צריך לבערם.
    מה הדין של מאכלים שאינם חמץ אבל גם אינם כשרים לפסח, ולא מכרם? אם אין סבירות שיש ברכיבים שלהם חמץ, אין צורך לזורקם בפסח, אלא אפשר לשים אותם בארון סגור.הסבר– כיון שאין סיבה שיהיה במאכלים אלו חמץ, אזי מן הסתם גם אם יש שם חמץ הוא בטל בששים קודם פסח, ולדעת השו"ע גם אם החמץ יבש (פירור), אינו חוזר ונעור בפסח. וגם למנהג הרמ"א, אם המדובר בחמץ לח אינו חוזר ונעור, וגם אם מדובר על חמץ יבש, יש בזה סס"ס: אולי אין שם חמץ, וגם אם יש חמץ אולי הלכה כמא"ד שגם חמץ יבש שבטל בשישים לא חוזר ונעור, וגם אם הלכה כמא"ד שחוזר ונעור ביבש, י"א שרק אם יבשל התערובת בפסח אמרינן חוזר ונעור (א"ר,פמ"ג, עול"ש,נהר שלום. הביאם המ"ב תמז,לג ולא דחאם. בספר הלכות חג בחג הביא את המ"ב הזה למעשה, אך בפנה"ל סובר שאין הלכה כך, ומ"מ ברור שניתן לצרפם לספק בנד"ד. עוד יש לציין את המובא ברמ"א,ד ומ"ב שכשיש חשש שנשארו פרורי חמץ בתבשיל, אמנם אסור לאוכלו בפסח, אבל הוא מותר בהנאה, וכ"ש שמותר להשהותו. וכן מובא במ"ב תנג,כז שכאשר חשש החימוץ רחוק, אסור באכילה אך מותר להשהותו בלא למוכרו – "ואם עבר ולתת (את החיטים) אסור לאוכלן ולהנות מהן בימי הפסח. ומ"מ להשהות קמח החיטים הלתותים מותר בפסח אם שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה…".
  2. לכאורה לא, שהרי אם ההוראה לנהוג בקטניות כמו קמח, הרי מנהג האשכנזים להחמיר במצה עשירה שמא יש בנוזל מעט מים. סביר מאוד שבהרבה מסוגי שמני הזית שמים מעט מים (אין חובה לדווח על כך עד אחוז מסויים).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-16 10:44:11

אכילה אחרי כוס ראשונה בליל הסדר

שלום רב, בפניני הלכה פסח, כתוב שמותר בשעת הצורך לאכול מעט דברים אחרי קדש בליל הסדר. יש לי כמה שאלות בנוגע לזה: 1. אם צריכים לאכול, האם עדיף שזה יהיה מיד לאחר קדש ולפני כרפס? או שאפשר גם אחרי כרפס? 2. כתוב שאחרי האוכל לאחר קדש, יש לברך ברכה אחרונה. האם הכוונה בורא נפשות על האוכל? האם הברכה לא יפטור ככה גם את היין ולכן יש לברך מעין שלוש לפני בורא נפשות? או שמספיק לכוון לא להוציא את היין בכוס ראשונה בבורא נפשות? תודה

תחילה נביא את ההלכה למעשה כפי שהיא מובאת בספר שיצא כעת לאור – קיצור הלכה – המביא את כל פסקי ההלכות למעשה שבספרי פניני הלכה בספר אחד: "מי שרעב מאוד עד שקשה לו לומר את ההגדה בריכוז, יכול לאכול לאחר הקידוש מעט פרי, ירק או ביצה, ויברך ברכה ראשונה ואחרונה. ומשהתחיל לומר את ההגדה, אסור להפסיק בשתייה או אכילה (ויש מקילים)."

  1. לפי זה, ההיתר לאכול הוא עד תחילת המגיד. אמנם לכתחילה עדיף לאכול לפני הכרפס כדי שברכת בורא נפשות על המאכלים שאוכל לא תפטור את הכרפס.

2. יברך בורא נפשות, ואינה פותרת את היין, שהרי ברכתו מעין שלוש, ובברכת המזון פותרים את שתיית שתי הכוסות הראשונות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-14 14:34:49

יש לך שאלה?

לועג לרש

תוכן עניינים

המקור במקרא

פשט הפסוק במשלי יז, ה, הוא שמי שלועג לאדם עני מחרף בכך למעשה את בוראו שקבע שאותו אדם יהיה עני:

"לֹעֵג לָרָשׁ – חֵרֵף עֹשֵׂהוּ. שָׂמֵחַ לְאֵיד – לֹא יִנָּקֶה".

מקורות בתלמוד ובמדרשים

מסכת ברכות

הגמ' במסכת ברכות יח, א, מביאה ברייתא שבה נאמר שמי שמשמר את המת פטור מתפילין, ומדייקת מכך שדווקא אם הוא משמר את המת הוא פטור מתפילין (כי עוסק במצווה), אך אם הוא "מהלך בבית הקברות" לא. ומקשה על כך מברייתא אחרת בה נאמר שהמהלך בבית הקברות לא ישים תפילין משום "לועג לרש". הגמ' מתרצת ש'לועג לרש' זה רק כשעושה כן בתוך ארבע אמות של הקבר:

"מתו – אין, אבל משמרו – לא, והתניא: המשמר את המת אף על פי שאינו מתו – פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה… מתו ומשמרו – אין, אבל מהלך בבית הקברות – לא?! והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום: "לועג לרש חרף עושהו"! התם תוך ארבע [אמות] הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, הכא – חוץ לארבע אמות נמי פטור".

בהמשך העמוד שם מובא מעשה ברבי חייא ורבי יונתן שהלכו בבית הקברות, ורבי חייא העיר לרבי יונתן על כך שציציותיו נגררות על הקברים, והמתים נפגעים מכך ואומרים: "למחר באין אצלנו, ועכשיו מחרפים אותנו!". רבי יונתן התפלא ושאל את רבי חייא: "ומי ידעי כולי האי?!" (ומשמע שהגמ' מבינה שהמתים ממש נפגעים מכך, ולא שהמעשה כשלעצמו מפגין זלזול אך המתים אדישים לכך), אולם בהמשך הגמ' שם (יח, ב – יט, א) כתוב שרבי יונתן הודה לדבריו של רבי חייא:

"רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו: "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו!". אמר ליה: ומי ידעי כולי האי? והא כתיב: "והמתים אינם יודעים מאומה! אמר ליה: אם קרית – לא שנית, אם שנית – לא שלשת, אם שלשת – לא פירשו לך: "כי החיים יודעים שימותו" – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים"והמתים אינם יודעים מאומה" – אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים

ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר: "ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר", מאי "לאמר"? – אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב: שבועה שנשבעתי לכם – כבר קיימתיה לבניכם. ואי סלקא דעתך דלא ידעי – כי אמר להו מאי הוי? אלא מאי, דידעי? למה ליה למימר להו? – לאחזוקי ליה טיבותא למשה".

מסכת סוטה

במסכת סוטה מג, ב, מובאת אימרה דומה של רבי דימי בשם רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב, שאין לקרוא ק"ש בתוך ד' אמות של המת, משום 'לועג לרש':

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לק"ש, דכתיב: 'לועג לרש חרף עושהו'".

מדרש פסיקתא זוטרתא

במדרש פסיקתא זוטרתא על פרשת חיי שרה כג, מובאת הברייתא שנזכרה במסכת ברכות שאין ללכת בבית הקברות עם תפילין וספר תורה משום 'לועג לרש', אך המדרש מוסיף נימוק לדין זה: "דכיון דאינהו לא מצי לאיעסוקי במצות… חלשא דעתייהו עד דמרחק ד' אמות", ומבואר שהמתים נפגעים מכך שמקיימים מצוות לידם:

"תנא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו, משום שנאמר: "לועג לרש חרף עושהו". דכיון דאינהו לא מצי לאיעסוקי במצות, דכתיב: "לא המתים יהללו יה", חלשא דעתייהו עד דמרחק ד' אמות".

וכן מובא במדרש שכל טוב שם (חיי שרה כג), ושם מודגש: "והמחליש דעתם כאלו חרף לעושהו":

"תנא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין או ספר תורה בזרועו וקורא, ועובר משום "לועג לרש חרף עושהו". וקיי"ל: מת תופס ארבע אמות, אבל חוץ לארבע אמות – שרי לאנוחי תפילין וליצלויי. פי' 'לועג לרש' – כיון דאינהו לא מצי לעסוקי במצות, דכתיב: "לא המתים יהללו יה", חלשא דעתייהו, והמחליש דעתם כאלו חרף לעושהו".

ילקוט שמעוני

במדרש ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קסה, מובא המעשה של רבי חייא ורבי יונתן, וגם שם המסקנה היא שהמתים יודעים מה נעשה בעולם, ונפגעים מכך שמקיימים מצוות לידם:

"ר' חייא ור' יונתן הוו מסגן ביני קברי, הוה קא גררא תכלתא דר' יונתן על קבריא. אמר ליה ר' חייא: סלקיה, דלא לימרו: 'מחר באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו'. אמר ליה: 'ומי ידעי? והא כתיב: כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה!'. א"ל: אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת, ואם שלשת לא פירשו לך…".

גאונים וראשונים

שאלתות דרב אחאי

בשאילתות דרב אחאי פרשת חיי שרה שאילתא יד, הסתפק האם האיסור לומר דברי תורה בפני המת הוא גם בבית הקברות, והביא מהברייתא שנזכרה במסכת ברכות שכן, ובתוך דבריו הזכיר את הטעם המובא במדרשים לאיסור "לועג לרש", ש"כיון דאינון לאו בני הכי – חלשא דעתייהו":

"ברם צריך: המהלך בבית הקברות, מהו? כפני המת דמי ואסיר, או דילמא כיון דקבירי לא כפני המת דמיין, ושפיר דמי? ת"ש, דתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו, משום: "לועג לרש חרף עושהו". כיון דאינון לאו בני הכי – חלשא דעתייהו. ש"מ בית הקברות כפני המת דמי. אידי ואידי כיון דמרחק ארבע אמות – כמקום אחר דמי, ושפיר דמי".

הלכות גדולות

והביאו בספר הלכות גדולות א, הלכות ברכות פ"ג עמ' מ:

"תניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו, משום שנאמר: "לועג לרש חרף עושהו", דכיון דאינהו לא בני הכי נינהו – חלשא דעתיהו. וש"מ בית הקברות כפני המת דמי. ואידי ואידי כי מרחיק ארבע אמות – שפיר דמי".

האם מותר כיום ללבוש ציצית בבית הקברות

ראשונים הסוברים שכיום אין היתר

רבנו יונה

רבינו יונה (על הרי"ף ברכות יא, א) כותב שאף שמוזכר בברייתא שלא לקרות בס"ת בבית הקברות, הוא הדין שאסור לומר שם דברי תורה בעל פה (אך יש איסור לומר דברים שבכתב בע"פ, ולכן נקטה הברייתא 'ויקרא בו'). וכן אסור להתפלל בבית הקברות, או לעשות שם מצוות אחרות.

לגבי ציצית, כתב רבנו יונה שלכאורה מהסיפור של רבי חייא ורבי יונתן עולה שאין איסור להיכנס עם ציצית לבית הקברות, אלא שצריך לוודא שהציציות לא נגררות על הקברים. אולם כתב שייתכן שזה דווקא בציציות שבזמן התלמוד, שהיו לובשים אותם כבגד ולא שייך להורידו לפני הכניסה לבית הקברות, אך בימינו לובשים את הציצית רק כדי לקיים את מצוות ציצית, ואולי בזה לא התירו להיכנס עם הציצית לבית הקברות:

"לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל. הוא הדין שאפי' בלא ספר תורה אין לו לקרות בבית הקברות, משום: "לועג לרש", אלא מפני שאי אפשר לקריאת פסוקים של תורה אלא בספר, ד'דברים שבכתב לא ניתנו לאמרן על פה', לפיכך אמר ס"ת. אבל אפילו בלא ספר אסור. ור"ל לא יהלך בתפילין וגם לא יקרא וגם לא יתפלל, משום דבכולהו איכא משום 'לועג לרש'.

ודוקא בתפילין או בשאר מצות כיוצא בהן אסור, אבל בציצית – שהוא חובת מנא – מותרת, שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שהולך בבית הקברות. וראיה לדבר מדאמרינן: ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות… אלמא מדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים שמעינן שמותר ללבשו אלא שיש לו ליזהר בשעה שיהלך בבית הקברות שידלה הציציות. מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו, כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכים כל היום מלובשין בטליתות, כגון זה אמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה. אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים המצוה של ציצית בלבד, כדי שלא תשתכח תורת ציצית, יש לו ליזהר שלא יהלך בבית הקברות משום "לועג לרש חרף עושהו". מפי מורי הרב נר"ו".

רא"ש

וכ"כ הרא"ש על ברכות ג, ה, והביא גם את דברי רבנו יונה, שההיתר להיכנס עם ציצית לבית הקברות הוא רק בזמנם, שהציציות היו על לבושיהם ולא כבגד מיוחד למצווה:

"ת"ר: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא בו. וה"ה בעל פה נמי, שאסור לקרות אלא אורחא דמילתא נקט.

ודוקא בתפילין ובשאר מצות וכיוצא בהן אסור, אבל בציצית – שהוא חובת הבגד – מותר, שאינו יכול לפשוט בגדיו בשעה שהוא מהלך בבית הקברות. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן ר' חייא ור' יונתן…. אלמא שהלכו במלבושים [בציצית], אלא שיש לאדם ליזהר שיגביה ציציותיו. ומיהו אפשר דדוקא בימיהם שהיו לכל בגדיהם ארבע כנפות אי אפשר שיסירו בגדיהם כשהולכי' על הקברים. אבל טליתות שלנו, שאין אנו מתכוונים למלבוש אלא לקיים מצות ציצית, נראה דהוה כמו תפילין, ואית ביה משום 'לועג לרש'. כך מצאתי כתוב בשם רבי יונה ז"ל".

טור

גם הטור או"ח כג, הביא את דברי רבנו יונה להלכה:

"ההולך בבית הקברות צריך להגביה הציצית שלא יהא נגרר על בה"ק, כדאיתא בברכות ר' חייא ור' יונתן הוו אזלי… פירוש שנראה כמחרף שאינן יכולין לקיים המצות. שמע מינה שמותר לילך לבה"ק בלבוש שיש בו ציצית, רק שיזהר להגביהן.

וכתב הרב רבינו יונה: דוקא בימיהם, שהיה בכל בגדיהם ד' כנפות, שאי אפשר שיסיר כל בגדיו כשילך לבית הקברות. אבל אנו, שאין אנו מכוונין בהם למלבוש אלא למצוה – אסור משום לועג לרש".

לקט יושר

בספר 'לקט יושר' חלק או"ח עמ' יא ענין ג, כתב שאין להיכנס לבית הקברות אפילו עם טלית קטן שתחת בגדו. עוד כתב שאין צריך להסיר את הטלית-קטן בהלוויה של אשה, כי אין זה לועג לה הואיל וגם בעודה חיה היתה פטורה מציצית:

"והורה שאין לילך לבית הקברות בטלית קטן אפי' תחת בגדו. ואמר שאין צריך להסיר טלית קטן כשהולך עם המטה של אשה, משום דאינה חייבת בציצית, אבל במטה של איש צריך להסיר".

ראשונים שמשמע מהם שגם כיום מותר להיכנס עם ציצית לבית הקברות

שיטה מקובצת

השטמ"ק על ברכות יח, א, לומד מהסיפור של רבי חייא ורבי יונתן שמותר ללכת עם ציצית בבית הקברות, ורק צריך להיזהר שהן לא תיגררנה על הקברים. אמנם בשונה מהראשונים הנ"ל, הוא לא מציין שייתכן שההיתר היה רק בימי קדם, שהציציות היו הבגדים שלבשו:

"אמר ליה ר' חייא: 'דלייה, שלא יאמרו: למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו'. שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות, מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים, ולא אסר ליה ללבוש. דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו', דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה, אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא – מותר, שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות, אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית".

מנורת המאור

בספר מנורת המאור פ"ב הלכות ציצית עמ' 65, כתב שאם דואג שהציציות לא ייגררו על הקברים – מותר להיכנס עימן לבית הקברות:

"המהלך בבית הקברות צריך להגביה הציצית, שלא יהיה נגרר. כדגרסי' בברכות ר' חנינא ור' יונתן הוי אולי ביני קיברי, הוה שריא תכלתא דר' יונתן ביני קיברי. אמ' ליה דלייה, דלא לימרו, למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי' שיראה כמחרף למתים מפני שאינם יכולים לקיים המצות. יראה שמותר לילך בבית הקברות בציצית אם יזהר בהם כמו שאמרתי".

ראשונים הסוברים שכיום הדין קל יותר

מאירי

המאירי על ברכות יח, א, כותב את סברת רבנו יונה כטיעון הפוך, להתיר להיכנס עם ציצית לבית הקברות, אך העיד שרבותיו נהגו לפשוט את טליתם כשהזדמנה להם הלוייה:

"טלית שכורכין בו את המת ומביאין אותו בו וגונזים אותו בו. הרבה מפרשים נתחבטו בענינו, אם מטילים בו ציצית אם לאו, מפני שממה שמצינו בסוגיא זו נראה שאין בו ציצית, ממה שאמרו: ר' חייא ור' יונתן הוו אזלי בבית הקברות, הוה שדי תכלתא דר' יונתן על קברי, ואמר ליה ר' חייא: 'דלייה' – ר"ל: הגבה ציציותיך – שלא יאמרו: 'למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו!'. כלומר, ואיכא 'לועג לרש'.

ואף על גב דבתפלין בראשו לא סגי בהצנעה, ההוא לא מלבוש הוא, אבל בזו אין ראוי לומר שיהא פושט את לבושו. ועוד, שמא כל מלבושיו מצויצין היו. ומ"מ כשהם נגררין על הקבר ראוי להגביהם ולהצניעם, שלא יהא 'לועג לרש' לגמרי…

וראיתי בשם אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא באותם הזמנים שלא היו הולכין בלא ציצית בכל בגדיהם, ואף בהליכה לעסקיהם, אבל עכשיו שאף הזריזים במצוה זו אין נוהגין בה אלא בלבוש אחד על כל בגדיהם, וכן שאין נוהגין בה אלא בשעת תפלה – אין בה משום 'לועג לרש'. אבל רבותי היו נוהגין כשהיה מזדמן להם לויה למת, בשעת יציאה מבית הכנסת שהיו נכנסין בבתיהם ופושטין טליתם והולכין ומלוין את המת…".

פסיקת ההלכה

שולחן ערוך

השולחן ערוך או"ח כג, א, פסק אף הוא את דברי רבנו יונה להלכה, שבימינו אסור להיכנס עם ציצית לבית הקברות. אולם ציין שאם מכסים את הציצית – מותר:

"מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות. אבל אם הוא נגרר על הקברות – אסור, משום "לועג לרש" (משלי יז, ה). בד"א? – בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם. אבל אנו, שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים – מותר".

ושנה הדברים ביו"ד שסז, ד:

"מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבר, והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר. אבל אם נגרר, אסור משום: לועג לרש (משלי יז, ה). במה דברים אמורים, בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן. אבל האידנא, שאין אנו לובשין אותו אלא לשם מצוה – אסור, אפי' אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים, מותר".

באו"ח כג, ב (וכן ביו"ד שסז, ה), כתב שהמנהג לקשור שתי כנפות ציצית זו לזו אינו מועיל להתיר להיכנס עם הציצית מגולה לבית הקברות:

"יש נוהגים לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתן".

ובאר המשנ"ב שם (ד) שהקשר לא מבטל את מצוות הציצית, ולא הועילו כלום. ועוד, שלשיטתם הם מבטלים מצווה כי הולכים עם בגד ד' כפנות ללא ציצית:

"בתקנתן – דאע"פ שקושרים זה על זה – לא נתבטל מצות ציצית על ידי זה, דהא לאו קשר של קיימא הוא, דדעתו להתיר את הקשר מיד בצאתו מבית הקברות. וכעין שכתב בסימן י' ס"ג. ועוד לפי דעתם שסוברים שנתבטלו הציצית בקשירתן, אם כן לובשין בגד בלי ציצית".

שם בסעיף ג פסק השו"ע שדין הנכנס לד"א של מת או של קבר כדין הנכנס לבית הקברות:

"הנכנס תוך ד' אמות של מת או של קבר, דינו כנכנס לבית הקברות…".

ובאר המשנ"ב שם (ה), שגם בקבר של קטן יש להחמיר בזה, "דשמא נשמת אדם גדול הוא", אך בקבר של אשה אין צורך להחמיר, כיוון שהיא פטורה מציצית:

"של קבר – ואפילו בקבר של קטן יש להחמיר משום לועג לרש דשמא נשמת אדם גדול הוא. אבל בקבר אשה, דבחייה ג"כ פטורה, ליכא משום לועג לרש".

 

האם מותר להיכנס לבית הקברות עם טלית קטן

ב"ח

הב"ח אורח חיים סימן כג, א, כתב שכל מה שכתב רבנו יונה שבימינו אסור להיכנס עם ציצית לבית הקברות, הוא דווקא בטלית גדול, שהוא "לובשו על כל בגדיו", אך טלית קטן "שלובש מתחת למדיו כדי שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית – שרי":

"ההולך בבית הקברות וכו'. ויש לדקדק בלשון ה"ר יונה שכתב: 'אבל אנו, שאין אנו מכוונין בהן למלבוש וכו", דהיה לו לומר כלישנא דרישא: 'אבל אנו, שאין לנו בכל בגדינו ארבע כנפות אסור כו".

ונראה ליישב, דסבירא ליה לה"ר יונה דלדידן נמי אין איסור אלא בטלית של מצוה, שלובשו על כל בגדיו, התם הוא דאית ביה משום 'לועג לרש'. אבל בטלית קטן שלובש מתחת למדיו כדי שלא לילך ארבע אמות בלא ציצית – שרי. והשתא ניחא, דהכי קאמר ה"ר יונה: דוקא בימיהם סגי בהגבהה, דאם יסיר מלבוש העליון שיש בו ציצית – צריך הוא להסיר כל המלבושין, שבכולם יש ציצית, וזה אי אפשר שיסיר כל בגדיו. ולכן יש היתר בהגבהה, ולית ביה משום 'לועג לרש'. אבל לדידן איכא משום 'לועג לרש' בהגבהת העליון, דכיון דאין אנו מכוונים בטלית של מצוה העליון לצורך מלבוש אלא לשם מצוה – אית ביה משום 'לועג לרש' אם לא יסירנו מעליו. והשתא לפי זה בטלית קטן שמתחת למדיו אין איסור כלל אם לא יסירנו, דמאחר שהוא מכוסה במלבוש שאין בו ציצית – לית ביה משום 'לועג לרש' כל עיקר, והכי משמע ביו"ד סימן שס"ז, וכן המנהג".

ש"ך בשם מהרש"ל וב"ח

וכ"כ הש"ך יו"ד שסז, ד, בשם מהרש"ל, שכן המנהג, ושכ"כ הב"ח:

"אבל האידנא כו' – כתב מהרש"ל: והעולם נוהגין היתר בטלית קטן. וכ"כ הב"ח, וסיים הטעם כיון שהציציות מכוסים".

ט"ז בשם מהרש"ל

וכ"כ הט"ז יו"ד שסז, א, בשם מהרש"ל:

"אלא לשם מצוה אסור. כתב רש"ל: והעולם נהגו היתר בטלית קטן. עיין בא"ח סימן כ"ג עכ"ל".

ברכי יוסף

וכ"כ ה'ברכי יוסף' או"ח כג, א, בשם ה'תפארת ישראל', שאין איסור 'לועג לרש' בכניסה לבית הקברות עם טלית קטן, כיוון שהוא נחשב מכוסה:

"טלית קטן שלובש אין בו משום לעג המתים, שהרי מכוסה הוא. תפארת שמואל דף מ' ע"ד".

שערי תשובה

והביאו ה'שערי תשובה' שם סק"א, וכתב כן גם בשם הבאר היטב:

"מותר – עבה"ט. וכ"כ בתפארת שמואל, והביאו בבר"י, דגם טלית קטן שלובש אין בו משום לועג לרש כיון שהוא מכוסה, ע"ש".

חכמת אדם

וכ"כ חכמ"א שער השמחה קנח, כד:

"מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת או של קבר והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר. אבל אם נגרר – אסור, משום 'לועג לרש'.

במה דברים אמורים? – בימים שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל האידנא שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצוה – אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציצית מגולים, אבל אם מכוסים – מותר, ולכן נהגו היתר בטלית קטן, משום שהציצית מכוסין".

משנה ברורה

וכ"כ המשנ"ב כג, ג, אלא שהוסיף לגבי הציציות של הטלית קטן: "גם בהם אסור עד שיתחבם בהכנפות":

"הם מכוסים – כגון שמחביא את הציצית של הטלית גדול תחת כנפי כסותו. ומהאי טעמא גם בטלית קטן שלובשו תחת למדיו אין בו משום 'לועג לרש', כיון שהוא מכוסה, אם לא שהולך בלי לבוש העליון. גם בהם אסור עד שיתחבם בהכנפות [ומפמ"ג משמע דיש להחמיר בט"ג אף מכוסה, כיון שהוא מיוחד לתפלה. אכן בב"י לא משמע כן, וגם בדה"ח סתם וכתב דמכוסה מותר".

גם אמירת דברי תורה בעל פה אסורה בבית הקברות

תוספות

בתוספות על ברכות יח, א (ד"ה: 'וספר'), כתבו שלמרות שבברייתא הוזכר "ספר תורה בזרועו וקורא", הוא הדין שאף אמירת דברי תורה בעל פה אסורה בד' אמות של מת:

"וספר תורה בזרועו וקורא – והוא הדין דעל פה אסור לקרות".

מהר"ם מרוטנבורג

וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג בהלכות שמחות סימן קו:

"… והא דאסרינן בדברי תורה היינו בתוך ד' אמות, כדאמרינן בפרק מי שמתו: לא יהלך אדם בבית הקברות וס"ת בזרועו ויקרא בו ויתפלל, ותפילין בראשו, ואם עשה כן – עובר משום "לועג לרש". ס"ת בזרועו לאו דוקא, אלא אפילו בעל פה נמי לא יקרא, אלא אורחא דמילתא נקט, ד'דברים שבכתב אסור לקרותן בעל פה'. ומוקי לה תוך ד' אמות, דאמר מר: מת תופש ד' אמות לקרות קרית שמע, אבל חוץ לד' אמות – מותר, אבל מילי דעלמא אפילו חוץ לד' אמות אסור ללישנא קמא בכל אותו חדר שהמת מונח בו".

רשב"א

וכ"כ הרשב"א על ברכות יח, א:

"וספר תורה בזרוע וקורא בו. לאו דוקא, אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה".

מאירי

וכ"כ המאירי שם:

"לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו, וכן לא יקרא על פה או יתפלל. וכל שכן לפני המת עצמו. ואם עשה כן – נאמר עליו: "לועג לרש חרף עושהו". בד"א? בתוך ד' אמות של קבר או של מת, אבל חוץ לד' אמות – מותר".

האגודה בשם הגאונים

לעומת כל הראשונים הנ"ל, האגודה על ברכות ג, נד, מביא בשם הגאונים שכשאמר רבי חייא לרבי יונתן "דליוה" התכוון שיסיר הציצית לגמרי, ולא שיגביה מהקברים:

"ר' חייא ור' יונתן אזלי ביני קיברי, קא שדיא תכילתא ציצית. אמר ליה ר' חייא לר' יונתן: דליה, דלא לימרו: למחר באין אצלנו והיום מלעיגין עלינו! פירשו הגאונים: דליוה – הסירו לגמרי, ולא דליוה הגביהו".

דעת ה'משך חכמה' שאפשר שהאיסור הוא דווקא מתוך הכתב

ה'משך חכמה' על בראשית פרק נ, י, כתב שבניגוד לדברי התוס' וסיעתם, אפשר שהאיסור הוא דווקא לקרוא מתוך ספר התורה, אך בעל פה מותר לומר דברי תורה:

"ברכות דף יח, א. היה מהלך בבית הקברות (ותפילין בראשו) וספר תורה בזרועו, וקורא, ואם עושה כן עובר משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי יז, ה). ופירשו תוספות (ד"ה וספר תורה בזרוע וקורא) ורא"ש (סימן י) דהוא הדין בעל פה אסור לקרות.

ולפי מה שפירשתי, דתורה איכא גם בישיבה של מעלה, וכמו דמצינו מקומות אין מספר, אפשר דלקרות על פה שרי, ורק לקרות מספר תורה, זהו גופיה מצוה, דקורא מתוך הספר – ד'דברים שבכתב אי אתה רשאי לקרות על פה' (גיטין ס, א) – דקלף ליכא בישיבה של מעלה במקום דליכא חומר. והא דאסור לומר בפני המת אלא דברים של מת (ברכות ג, ב), היינו משום ד – ג' ימים נפשא טייסא על גופא, כדאמר בירושלמי סוף יבמות (פרק ט"ז הלכה ג). לכן שפיר הוא "לועג לרש" כשקורא בתורה".

האם יש איסור להכניס ספר תורה לבית הקברות גם בלי ללמוד בו

רמב"ם

הרמב"ם בהלכות תפילין י, ו, פוסק שאין להיכנס לבית קברות עם ספר תורה בזרועו, גם כשהוא מכוסה. כמו כן פסק שאין לקרוא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת. האחרונים עמדו על כך שהרמב"ם רואה בזה שני איסורים שונים, כדלהלן:

"לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו. ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת (או מבית המרחץ) או מבית הכסא".

כסף משנה

הכס"מ שם מדגיש שהרמב"ם הבין מהברייתא בברכות שיש כאן שני איסורים שונים: 1. כניסה לבית הקברות עם ספר תורה בזרועו, גם אם לא קורא בו, כי יש בכך מצווה. 2. קריאה בספר התורה או לימוד תורה גם ללא ספר תורה:

"ומ"ש ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י"ח) תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא, ואם עשה כן עובר משום "לועג לרש". ואמרו שם בגמרא דהיינו תוך ד' אמות דוקא, אבל חוץ לד' אמות שרי. ואף ע"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרה לילך לבית הקברות וס"ת בזרועו אלא בקורא בו, נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני: לא יהלך בבית הקברות וס"ת בזרועו, או קורא, ובכל חד מהני איכא משום "לועג לרש", דאחיזת ס"ת בזרועו אף ע"פ שאינו קורא בו – מצוה היא, ואית בה משום "לועג לרש"…".

קרית ספר למאירי

בקרית ספר למאירי, מאמר ד, ב, הביא את דברי הרמב"ם שאין להכניס ספר תורה לבית הקברות. ומלשונו משמע שגם הוא הבין שהרמב"ם אוסר אף את עצם הכניסה:

"החלק השני בהזהר שלא להכנס עמה במקומות הבלתי נקיים ושלא לעשות במקום שהיא שם שום דבר של קלות ראש… וגדולי המחברים כתבו ג"כ שאסור לילך עמה לבית הקברות. ובאמת כך היא בפרק מי שמתו, אלא שלא מצד מקום מכוער, אלא משום 'לועג לרש'. והוא שאמרו שם: 'היה מהלך בבית הקברות – לא יניח תפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו, משום לועג לרש'. שהרי לפי מה שביארנו שם, אף הטמאים מותרים לאחוז ס"ת ולקרות בו, שאין ד"ת מקבלין טומאה. אלא ודאי משום 'לועג לרש' הוא. ומ"מ אמרו שם שכל שאינו מת שלו או שאינו משמרו חוץ לד"א – מותר אף לקרות בו".

לחם משנה

הלח"מ בהלכות קריאת שמע פרק ג, ב, כותב שהרמב"ם והראב"ד נחלקו האם מי שקרא ק"ש בתוך ד' אמות של המת יצא ידי חובת ק"ש. לראב"ד יצא, ולרמב"ם לא יצא:

"וכל מי שקרא וכו'. נראה מדברי רבינו מדסתם ואמר: "כל מי שקרא במקום שאין קוראין וכו'", דאפילו קרא בצד המת – שחוזר וקורא. והראב"ד ז"ל בהשגות אינו סובר כן, וטעמא מפני שאמר בברייתא ריש פרק מי שמתו (דף י"ח א) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו, ואם עושה כן עובר משום 'לועג לרש' וכו'. וא"כ כיון דאין בה האיסור מחמת המקום, שהמקום ראוי הוא לקרות בו, אלא מפני שלועג מן המת – א"כ משום הכי לא מיחייב למיהדר. אבל רבינו סובר דאפילו הכי כיון דאין קורין באותו מקום לא יצא באותה קריאה".

שולחן ערוך

ונראה שכן פסק השו"ע ביו"ד רפב, ד, שיש בזה שני איסורים: 1. להכניס ס"ת לבית הקברות או לד"א של מת (וזה אסור גם אם מכסה אותו, בניגוד לתפילין). 2. לקרוא בו או ללמוד תורה בעל פה בד"א של מת או קבר:

"לא יאחוז אדם ס"ת ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות, אף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו. ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא".

לבוש

וכ"כ להדיא הלבוש יו"ד רפב, ד, שאיסור הכנסת ספר תורה לבית הקברות הוא גם כשלא קורא בו, כי בעצם אחיזתו יש מצווה:

"… ולא יאחוז אדם ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות אף על פי שכרוך במטפחתו ונתון בתיק שלו… ובית הקברות הוי טעמא משום 'לועג לרש', שאף על פי שהיה בתיק ואינו קורא בה, כיון דאחיזתה מצוה היא – יש בה משום לועג לרש. ואפילו כשיחזור וילך מהם לא יוציא מן התיק, וכל שכן שלא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא".

ב"ח

וכ"כ הב"ח יו"ד רפב, ג, בדעת הרמב"ם, וכך פסק להלכה:

"ואיכא למידק, דפשט הברייתא משמע דליכא איסורא לאחוז ס"ת אלא בקורא בו, והרמב"ם ורבינו כותבין דבאחיזת ס"ת בלחוד איכא איסורא. וי"ל בעל כרחך צריך לפרש דתרתי קתני, דאיכא איסורא באחיזת ס"ת אפילו אינו קורא בו, וכן בקורא אף על גב דאינו אוחז בס"ת. דאי חדא קתני, דאוחז ס"ת בזרועו וקורא בו, קשיא – דכיון דבקורא לחוד איכא איסורא אף על גב דאינו אוחז בס"ת, כדתניא: 'מת תופס ד' אמות לקריאת שמע', דאסור לקרות ק"ש בעל פה תוך ד' אמות, א"כ לאיזה צורך תני 'וס"ת בזרועו'?…

ורבינו לא ניחא להו ישוב זה, לומר דבחנם נקט 'וס"ת בזרועו', כיון דאיכא 'לועג לרש' בקריאה גרידא. ולהכי מפרשים דתרתי קתני, דבכל חד מהני איכא משום 'לועג לרש', דאחיזת ס"ת בזרועו אף על פי שאינו קורא בו – מצוה היא, ואית בה משום 'לועג לרש'. והכי דייק לישנא מדלא תני וקורא בו אלא 'וקורא', אלמא דבקורא בע"פ קאמר. מיהו באלפסי גורס 'וקורא בו', אבל גירסת הרמב"ם ורבינו 'וקורא', כגירסת ספרים דידן.

והכי נקטינן, דתרתי קתני ובכל חד איכא משום 'לועג לרש'".

ט"ז

וכ"כ הט"ז שם ג:

"ולא יקרא בו. – בסימן שס"ז כתב דאפילו בעל פה אסור לקרות שם. ומבואר כאן דאחיזה לחוד יש איסור בבית הקברות עצמו, וקריאה לחוד אסור אפילו תוך ד' אמות".

ערוך השולחן

וכ"כ ערוך השולחן יו"ד שסז, ג, ובאר שהאוחז ס"ת בבית הקברות נראה כאומר למת: "אני אוחז הס"ת ולא אתה", ואף שלגבי ציצית התירו כשהציציות לא נגררות, "שאני ס"ת שבה כתובים כל המצות":

"והנה מפשטא דלישנא משמע דדווקא לקרות בהס"ת אסור, אבל לטלטלה בלא קריאה מותר. ואין זה דומה לתפילין וציצית שהם מצות שהאדם חייב בהם, ואיכא 'לועג לרש', אבל לישא ס"ת בידיו אין זה מן המצות, ולמה יתראה כלועג לרש?

אבל אין כן דעת הרמב"ם והטור והש"ע, והם חלקו זה לשני דינים… ונראה שדקדקו דכמו דתפילין אין שייכות לקריאה, כמו כן ס"ת, כיון דתנינהו כחדא וס"ל דגם באחיזה בלא קריאה איכא 'לועג לרש', שזהו כאומר: "אני אוחז הס"ת ולא אתה". ולא דמי לציצית שיתבאר דכשאינו נגרר על הארץ מותר, דשאני ס"ת שבה כתובים כל המצות".

עמדת ה'נודע ביהודה'

בשו"ת נודע ביהודה תניינא או"ח קט, נשאל לגבי הכנסת ספר תורה לבית הקברות כדי לבקש רחמים בשנות בצורת. ובין דבריו כתב שמה שהיה פשוט לשואלים שלכאורה אסור להכניס ס"ת לבית הקברות גם בלי ללמוד בו, לאמיתו של דבר אין זה פשוט. ואף שמהרמב"ם משמע שאסור, בתלמוד לא מבואר לכאן או לכאן, ודברי הטור והשו"ע בזה אינם חד משמעיים, שבמקום אחד משמע שאוסרים ובמקום אחר לא (אך מ"מ נראה שלמעשה מסכים שיש לאסור):

"בע"ה פראג ד' ט"ז סיון תקמט"ל. תשובה שלום לכבוד האלופים התורניים הרבנים בי דינא דק"ק טריטש.

ברגע זו קבלתי מכתבם מיום ב' העבר. ואשר שאלתם אם הוא עת צרה, כמו שהיה בימים הסמוכים עצירת גשמים והיה עת צרה גדולה, אם טוב לילך לבית הקברות לבקש רחמים שם ולקחת עמהם ספר תורה שמה. ויש בכם דעות חלוקות, שהרוצים לעשות כן מביאים ראיה מספר הזוהר פ' אחרי, שעל ידי כן מתעוררים נפשות המתים הקבורים שם ומודיעים להקבורים בחברון ומעוררים רחמים. והממאנים אומרים שאינו נכון עפ"י הגמרא והפוסקים שילך אדם בבית הקברות וספר תורה בידו. עד כאן שאלתכם.

והנה מה שפשוט בעיניכם שעל פי הזוהר ודאי יש לעשות כן, וע"פ הגמרא והפוסקים ודאי אין לעשות כן – דעו כי בשני הצדדים לא צדקו דבריכם. כי מה שפשוט בעיניכם האיסור ע"פ הגמרא, הנה לשון הגמרא במס' ברכות דף י"ח ע"א: לא יהלך אדם בבה"ק ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו. משמעות דברים הללו שלא יהלך עם ספר תורה ויקרא בו, שזה הוא משום 'לועג לרש', אבל האחיזה בלחוד מה לועג לרש יש בו? וכן פירש הכ"מ בפי"ד מהלכות אבילות הלכה י"ג. ואמנם בפרק יו"ד מהלכות ס"ת הלכה וי"ו פירש הכסף משנה דעת הרמב"ם להיפך, דברייתא מילי מילי קתני: הן הקריאה לחוד בלא אחיזת ספר תורה בידו, והן האחיזה לחוד – תרוייהו יש בהו משום 'לועג לרש'.

ודברי הטור בסי' רפ"ב ובסי' שס"ז ג"כ אינן בסגנון אחד, וכבר הרגיש בזה הלח"מ בהלכות אבל. ודברי השלחן ערוך בי"ד סימן שס"ז סעיף ב' מורים כדבריו בכ"מ בהלכות אבל. אמנם בסימן רפ"ב סעיף ד' מורים כדבריו בכ"מ בהלכות ספר תורה שכל אחד לחוד יש בו משום 'לועג לרש', וכן כתב שם הט"ז בס"ק ג', שבבית הקברות עצמו גם האחיזה לחוד אסור.

והרי שמדברי התלמוד והפוסקים אין שום צד מפורש, לא האיסור ולא ההיתר, אלא שלשונו של הרמב"ם בהלכות ספר תורה משמע לאיסור…".

האם יש 'לועג לרש' בקבר אשה ובקבר קטן

מהריט"צ

בחידושי מהרי"ט צהלון על פרק 'איזהו נשך' (יב, עמ' ד' במהדורה המקורית), ד"ה: 'עוד נסתפקתי', כתב שהסתפק אם יש איסור 'לועג לרש' בקבר של קטן, מאחר שגם בעודו בחיים היה פטור ממצוות, או שמא "לא פלוג". והכריע שאסור מכמה טעמים: 1. גם בקטן שייך 'לועג לרש', כי הקטן יאמר: "הנה זה לועג עלי שלא הגעתי לשנותיו, שאלו הגעתי לשנותיו, הייתי קורא ושונה ומתפלל". 2. אולי הקטן התגלגל בנשמת "אדם גדול בשנים", ואזי יש כאן בחינה של לועג לרש. 3. אולי לא פלוג חכמים. 4. הרואים לא יידעו להבחין שזה קבר של קטן, ויסברו שהוא לועג לרש. שני הטעמים האחרונים נכונים גם לאשה, ולכן מהריט"צ כותב שגם ליד קבר של אשה אסור לקרות ק"ש וכו':

"עוד נסתפקתי מה שאסרו ז"ל להתפלל בתוך ארבע אמות של קבר, אם הוא קבר ילד קטן כמו בני צדיק שאין שם קבר אלא הוא, אם אסור להתפלל תוך ארבע אמותיו או לא. מי אמרינן: זיל בתר טעמא, טעמא מאי אמור רבנן אסור להתפלל – משום 'לועג לרש חרף עושהו', שנראה כמלעיג על המת, שהוא מתפלל והמת אינו יכול להתפלל, ואם כן היינו דוקא בגדול שהיה יכו להתפלל ולקרות בתורה. אבל קטן, דאפילו כשהיה בחיים לא היה מתפלל ולא קורא בתורה – אם כן לא שייך 'לועג לרש', ויהא מותר, או דלמא לא פלוג רבנן, דלא נתנו דבריהם לשיעורין?

ונראה לומר דאסור, דאפילו להך טעמא נמי שייך גבי קטן, ואולי שייך טפי לועג לרש, שיאמר הקטן: הנה זה לועג עלי, שלא הגעתי לשנותיו, שאלו הגעתי לשנותיו הייתי קורא ושונה ומתפלל. נמצא דשייך טפי לועג לרש. ועוד, מי יודע רוח האדם אם בסוד הגלגול נשמת הצדיק הקטן הזה היא של אדם גדול בשנים, ובא בגלגול לאיזה מהסיבות כנודע אצל דורשי רשומות בסוד הגילגול, נמצא דשייך שפיר האי טעמא.

ועוד, מטעמא דכתיבנא, דלא פלוג רבנן, וכל מלי רבנן לא נתנו לשעורין. תדע, דהא ההוא עובדא דאמר בגמ': חזייה דהוה לביש ציצית בביתה קברות, אמר ליה: דלייה, דלא לימרו: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו. והתם מי יודע אם אותן קברות שהיה מהלך היו קטנים או נשים הפטורים מן הציצית, ועם כל זה סתם ואמר דרך כלל בביתה קברות, לומר: בכל הקברות אסור, לא שנא איש לא שנא אשה לא שנא קטן. ועוד מטעמא אחרינא אסור, מפני הרואים, שיראו אותו מתפלל בצד הקבר, ולא יתנו לב לומר: קטן היה. הילכך אסור בכל גוונא. כך נראה פושט ומבואר לענ"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. אמן".

משנה למלך

ה'משנה למלך' הלכות אבל יג, ט, הביא את הסתפקותו של המהריט"צ, אך לא באר מה הכריע:

"אבל לעסוק בד"ת בפניו וכו'. אם אסור להתפלל בתוך ד"א של קבר קטן או קבר אשה, עיין בתשובות מהריט"ץ בחדושיו לפרק איזהו נשך (דף י"ב יע"ש)".

אליה רבה

ה'אליה רבה' כג, ג, מביא את דברי המהריט"צ הנ"ל, שיש משום 'לועג לרש' גם בקבר קטן, אך מביא רק את הטעם של "שמא הוא נשמה של אדם גדול":

"כתב בסוף ספר תשו' ר' יום טוב צהלון [בחי' לפרק איזהו נשך יב ע"ד ד"ה ונראה] דאפילו אין שם אלא קבר קטן שייך לועג לרש, דשמא הוא נשמה של אדם גדול".

פרי מגדים

הפמ"ג א"א כג, ב, כותב בשם הא"ר הנ"ל בשם מהריט"צ שבקבר קטן יש משום 'לועג לרש' כיוון שאולי נשמת אדם גדול הוא. ומדייק מכך שבקבר אשה אין 'לועג לרש'. אולם כפי הנראה לא ראה את המהריט"צ בפנים, כיוון שבמהריט"צ מפורש שמטעמים אחרים גם בקבר אשה יש משום 'לועג לרש'[1]:

"אפילו קבר קטן יש לועג לרש, שמא נשמת אדם גדול הוא, אליה רבה [ס"ק] ג' בשם [שו"ת] מהרי"ט צהלון ז"ל [בחידושיו לפרק איזהו נשך יב, ד ד"ה ונראה]. ומשמע קבר אשה, דבחייה ג"כ פטורה – ליכא 'לועג לרש'. ולחוש לגלגול זכר, כולי האי לא חיישינן".

צל"ח

הצל"ח בחידושיו על ברכות יח, א, מביא את דברי המל"מ בהלכות אבל, שמזכיר את הסתפקותו של מהריט"צ, וכותב שלדעתו בקטן ודאי שייך 'לועג לרש', שכן "מה בכך שהיה עתה קטן? הלא אם היה חי, מגיע לכלל תורה ומצות, ועתה שמת בקטנותו – לא זכה כלל לזה". ואף לגבי אשה מסיק הצל"ח שיש בה משום 'לועג לרש':

"שם אבל מהלך בבית הקברות לא? והתניא וכו'. יש לדקדק: והלא לא נזכר ק"ש ותפלה בברייתא זו, ודלמא מק"ש ותפלה שיש בהם עול מלכות שמים בעינן דוקא מתו ומשמרו, וצריך לומר דהקושיא היא מתפילין.

ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל דף ג' ע"ב עיין שם בדברינו [ד"ה והתוס' כאן], שהבאתי דברי המשנה למלך בפי"ג מאבל הל' ט', שנסתפק אם שייך לועג לרש במת קטן או אשה. ואמנם לפי דעתי בקטן ודאי שייך לועג לרש, דמה בכך שהיה עתה קטן? הלא אם היה חי מגיע לכלל תורה ומצות, ועתה שמת בקטנותו – לא זכה כלל לזה.

אבל הספק אם שייך לועג לרש בפני אשה שמתה, יש מקום להסתפק. ואמנם יש להוכיח דגם באשה שייך 'לועג לרש', דאל"כ נסתר קושיית המקשה כאן, דבית הקברות שם מקום קברות אנשים ונשים שייך לועג לרש משום האנשים, אבל משנתינו וברייתא דמשמר דאיירי במת, לכך תני 'מתו ומשמרו' דשייך גם באשה, אבל באינו מתו ולא משמרו – שאין האיסור רק משום 'לועג לרש' – לא שייך באשה. אלא ודאי דגם באשה שייך 'לועג לרש'…".

משנה ברורה

המשנ"ב כג, ה, הביא את דברי הא"ר ופמ"ג להלכה, וכתב במפורש שבקבר של אשה אין איסור:

"של קבר – ואפילו בקבר של קטן יש להחמיר משום 'לועג לרש', דשמא נשמת אדם גדול הוא. אבל בקבר אשה, דבחייה ג"כ פטורה, ליכא משום 'לועג לרש'".

וכ"כ המשנ"ב גם על סימן מה, ב, שאפילו בקבר של קטן יש משום 'לועג לרש':

"… ואפילו קבר של קטן שעדיין לא הגיע לכלל מצות, אפ"ה אין לכנוס שם בתפילין בראשו משום לועג לרש".

ישועות יעקב

בספר ישועות יעקב (לרבי יעקב אורנשטיין) או"ח עא, ו, כתב שמהריט"ץ חידש שאין 'לועג לרש' לעניין ק"ש וכיוצ"ב בקברי אשה וקטן, מאחר שהם היו פטורים ממצוות אלו בחייהם. והקשה על דבריו ודחאם, ותמה מניין זאת למהריט"ץ. אולם בסוף דבריו העיד שאין הספר תחת ידו לעיין בו (וכאמור לעיל, מהריט"ץ דווקא כותב ההיפך, שיש בהם משום 'לועג לרש', ומן הסתם לו היה ה'ישועות יעקב' רואה את דבריו בפנים, היה רואה שכיוון למסקנתו):

"תוך ד"א של מת. בחידושי מהריט"ץ בפרק איזהו נשך כתב דהא דאסור לקרות ולהניח תפילין תוך ארבע אמות של מת, היינו מי שיהיה חייב במצות אלו בעת שהיה בחיים, ואחר מיתתו נעשה חפשי מן מצות אלו – הוי 'לועג לרש', אבל אשה וקטן שפטורים מן הק"ש בחייהם – אין זה 'לועג לרש' כיון שהמות לא הפריד ביניהם. ובש"ס דברכות דף י"ח בהא דהקשה בש"ס 'מתו ומשמרו – אין, אבל בבית הקברות מותר?'… ותיפוק ליה דמת בבית זה אסור משום דהוי כמו מהלך בבית הקברות.

ומאי קושיא? הא מתניתין וברייתא דינא קמ"ל, ונפקא מינה למשמר מת אשה, דלא שייך 'לועג לרש'! ואמנם לשיטות הרמב"ם, דסבירא ליה אף אם קרא לא יצא ידי חובתו כשמהלך בבית הקברות… ואם כן אמאי קתני 'פטור', משמע דאם רצונו לקרות – קורא, כנ"ל ליישב לשיטות רבינו. ועם כל זה סתמא דסוגיה נראה דלא כדעת מהריט"ץ, ותימה לי מאין יצא לו דבר חדש כזה? ובעל משנה למלך להלכות אבל הביא דבריו בקצרה, וגוף הספר אינו כעת תחת ידי לעיין בו".

מותר להיכנס לד"א של מת עם תפילין מכוסות

שולחן ערוך

בשולחן ערוך או"ח מה, א, פסק שאסור להיכנס לתוך ד"א של מת או של קבר עם תפילין בראשו משום 'לועג לרש', אך אם הם מכוסים – מותר:

"אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום 'לועג לרש'. ואם הם מכוסים – מותר".

ושנה הדברים ביו"ד שסז, ב:

"לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו, משום 'לועג לרש' (משלי יז, ה). ואם הם מכוסים, מותר".

לבוש

וכ"פ הלבוש או"ח מה, א:

"אסור ליכנס בהן לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת כשהן בראשו, משום דהוי 'לועג לרש'. ודוקא בשל ראש, שהיא מגולה, ואיכא 'לועג לרש', אבל בשל זרוע – מותר, דהא מכוסה היא, ולית דחזי לה, ואין כאן לועג לרש".[2]

ושנה הדברים ביו"ד שסז, ב:

"לא יהלך אדם בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום לועג לרש. ואם הם מכוסים מותר".

ט"ז

והוסיף הט"ז או"ח מה, ב, שגם הרצועות צריכות להיות מכוסות:

"נראה דגם הרצועות צריכים להיות מכוסים, דחד טעמא הוא. משום הכי אף על פי שתפילה של יד מותר ליכנס בה, כיון שהיא מכוסה בבגד, מ"מ צריך ליזהר ברצועה שעל אצבעות שתהיה ג"כ מכוסה".

משנה ברורה

והביאו המשנ"ב שם ג:

"מותר – וצריך שגם הרצועות תהיינה מכוסות. לפיכך, אף על פי שמותר לכנוס בתש"י לבדה הואיל והוא מכוסה, צריך ליזהר ברצועה שעל אצבעו שתהיה ג"כ מכוסה [ט"ז]".

מה כלול באיסור אמירת דברי תורה בד"א של מת

צל"ח

הצל"ח בחידושיו על ברכות יח, א, כתב שלימוד תורה שהוא מעבר לחובה הבסיסית של "והגית בו" אין בו משום 'לועג לרש', כי גם החיים פטורים ממנו מן הדין. זאת בשונה מק"ש ותפילה, שהן חיוב גמור:

"ואפי' אם נימא דדוקא נקיט דקריאה לחוד אסורא, מ"מ נראה דהיינו שאר קריאה שאין בה חיובא ד'והגית בו יומם ולילה' אינו כל כך חיוב גמור, דהרי אפי' בק"ש שחרית וערבית יוצא ידי חובת והגית בו יומם ולילה. והרי כל אדם מבטל תורה למלאכתו ולפרנסתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה [אבות פ"ב מ"ב]. וכיון שאין בזה חיוב גמור על החיים, ליכא בו משום 'לועג לרש', אבל ק"ש ותפלה שהם חוב גמור על החיים – בודאי שייך 'לועג לרש' כמו תפילין".

מנחת אלעזר

והביאו מנחת אלעזר ג, נג, אגב דיונו אודות השאלה האם יש 'לועג לרש' בקברי אבות האומה:

"ועי' בצל"ח שם, שכתב דגם בלימוד תורה כל היום, כיון שאינו חיובא ממש, דמצי פטיר נפשיה ד'והגית וגו" בק"ש שחרית וערבית, וכשאינו חיוב גמור לא שייך 'לועג לרש', אם כן כל שכן באבות הקדושים קודם מתן תורה, שלא היו מחוייבים מעיקרא".

חכמת אדם

החכמת אדם שער השמחה קנח, כג, כותב שגם קדיש אין לומר בתוך ד"א של מת[3]:

"לא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת ותפילין בראשו, משום 'לועג לרש'. ואם הם מכוסים – מותר. לא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו, ויקרא בו או יתפלל, והוא הדין על פה אסור לקרות, אלא אם כן לכבוד המת. והוא הדין בקדיש, צריך להרחיק ארבע אמות מן המת, שאין זה לכבוד המת".

כניסה לבית הקברות מחוץ לד"א של הקברים, ודין מחיצה

ב"ח

הב"ח או"ח מה, א, הקשה מלשון הגמ' בברכות ודברי הב"י באו"ח כ"ג, שמהם משמע שרק בתוך ד"א של הקברים אסור גם כשהוא בבית הקברות, על לשון הטור ושו"ע באו"ח מה, שממנה משמע שהאיסור בבית הקברות הוא גם מחוץ לד"א של הקברים. ותירץ הב"ח שהאיסור הוא אכן רק בד"א של מת גם בבית הקברות, אולם היה צריך לחדש שגם "במת שמוציאין אותו לקבורה" האיסור הוא רק ד"א ולא יותר:

"אסור ליכנס בהן לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת כשהן בראשו. ברייתא ריש פרק מי שמתו: 'לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו".

ואיכא למידק, דבגמרא לשם מוקי להך ברייתא דלא יהלך אדם בבית הקברות וכו' תוך ד' אמות הוא דאסור חוץ לד' אמות חייב (פירוש חייב בק"ש), דאמר מר: 'מת תופס ד' אמות לק"ש'. ואם כן למה כתב רבינו: 'אסור ליכנס בהן לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת וכו", דמשמע דבבית הקברות אפילו חוץ לד' אמות אסור! והא ליתא כדפירשתי, וכן כתב ב"י בסימן כ"ג. וי"ל דודאי לבית הקברות נמי לא אסור אלא תוך ד' אמות לקבר, אלא לפי דבמת שמוציאין אותו לקבורה איכא למימר דאפילו חוץ לד' אמות אסור, להכי נקט 'או לתוך ד' אמות של מת', לאורויי דאפילו במת אינו אסור אלא תוך ד' אמות. ואין צריך לומר בבית הקברות".

ט"ז

גם הט"ז או"ח מה, א, הקשה את קושיית הב"ח, אך הוא תירץ שמן הדין האיסור הוא רק בתוך ד"א, אך "משום גדר לא יכנס לבית הקברות ותפילין בראשו, דשמא יתקרב לתוך ד"א של קבר ולאו אדעתיה":

"או בתוך ד"א של מת. – משמע דבבה"ק אסור אפי' חוץ לד"א מן הקבר, דאל"כ ליערבינהו ולימא: אסור לילך תוך ד"א של קבר או של מת. ובריש פרק 'מי שמתו' אמרינן: תוך ד"א הוא דאסור, חוץ לד"א שרי. פירוש: לקרות ק"ש. וכ"כ ב"י בסי' כ"ג, וז"ל: "ודע דבגמ' אמרינן: לא יהלך אדם בבה"ק ותפילין בראשו – דוקא תוך ד"א הוא דאסור, אבל חוץ לד"א שרי". א"כ קשיא על לשון הטור והש"ע דכאן.

ונ"ל דהטור ס"ל דודאי עיקר האיסור הוא תוך ד"א לקבר, אלא משום גדר לא יכנס לבית הקברות ותפילין בראשו, דשמא יתקרב לתוך ד"א של קבר ולאו אדעתיה. וכמ"ש בנזיר: סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומ"מ אי מקלע והלך לבה"ק, והוא חוץ לד"א – ודאי חייב לקרות ק"ש, דדוקא להחמיר אמרו שלא יכנס כלל. כנלע"ד"

מגן אברהם

גם מהמג"א מה, א, משמע שהבין שגם מחוץ לד"א של הקברים, כל שהוא בבית הקברות – אסור. אלא שמלשונו מבואר שהאיסור הוא מן הדין ולא מחשש שייכנס לתוך ד"א של המת:

"בבית הקברות – ואפי' תוך של בית הקברות אסור, וכ"ה בי"ד סי' רפ"ב ס"ד ושס"ז ס"ג ושע"ו ס"ד. ולזה נתכוון הב"י בסי' כ"ג, וכ"ה כוונת הגמרא כנ"ל".

שולחן ערוך הרב

ב'שולחן ערוך הרב' או"ח מה, א, כתב שבתוך בית הקברות אין להיכנס בתפילין אפילו מחוץ לד"א של הקברים, שמא יתקרב בלא משים, אך מחוץ למחיצה מותר גם בתוך ד"א, כיוון שהמחיצה מפסקת:

"אסור ליכנס בתוך ד' אמות של מת או של קבר ותפילין בראשו, משום 'לועג לרש'. ובית הקברות שהוא מוקף מחיצה – יש להחמיר שלא ליכנס בתוכו כלל בתפילין שבראשו, אפילו רחוק הרבה מן הקברות, שמא יתקרב בתוך ד' אמות של איזה קבר בלי דעת.

אבל חוץ למחיצה מותר אפילו בסמוך לה, אף ע"פ שהוא תוך ד' אמות להקברות, מפני שהמחיצה מפסקת ואינו נראה כלועג לרש".

ערוך השולחן

גם ערוה"ש או"ח מה, א, כתב שמחוץ למחיצה מותר. ולגבי בית הקברות חוץ לד"א בתחילה כתב שאסור, אך אח"כ נטה לומר שמותר, וכתב על דברי הט"ז שעשו בזה הרחקה ש"דוחק לומר כן, שיוסיפו על דברי הש"ס". ונראה שכך נוקט להלכה:

"אסור ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת כשתפילין בראשו, דיש בזה משום 'לועג לרש'. ואם הם מכוסים – מותר. ואפילו תוך ד' אמות של בית הקברות אסור. וכשיש מחיצה לבית הקברות – מותר עד המחיצה, וכשנכנס על בית הקברות – אסור אפילו חוץ לד' אמות של הקברים, דכן משמע מלשון הטור והש"ע, שכתבו: 'אסור ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת', ע"ש. ומשמע דבבית הקברות אסור אפילו חוץ לד' אמות. ובברכות מבואר להדיא דחוץ לד' אמות מותר בבה"ק, ע"ש. וצ"ל שכתבו לשון הש"ס, אבל כונתם רק בתוך ד' אמות להקברים. ויש מי שאומר דאף ע"ג דמעיקר הדין כן הוא, מ"מ גדרו גדר לבל יכשל ויכנס תוך ד' אמות, ואסרו גם חוץ לד' אמות. ודוחק לומר כן, שיוסיפו על דברי הש"ס.

ודע דזה שנתבאר דבמכוסים מותר – גם הרצועות צריכים להיות מכוסים, ופשוט הוא. ויסיר הרצועה מעל האצבע ויסתירה תחת בגדו".

חכמת אדם

וכ"כ בחכמת אדם שער השמחה קנח, כה, לגבי המחיצה:

"כיון שהרחיק ארבע אמות – קורא ומתפלל ואפילו רואה הקבר או בית הקברות. ואם יש שם מחיצה – מותר אחר המחיצה סמוך לו, אפילו תוך ארבע אמות לקבר".

משנה ברורה

המשנה ברורה סימן מה, א, הביא את מחלוקת האחרונים בעניין קיום מצוות בתוך בית הקברות ומחוץ לד"א של הקברים, וסיכם שבין הקברים נכון להחמיר גם מחוץ לד"א, ובשטח שבין מחיצת בית הקברות לתחילת הקברים מן הדין מותר, אך נכון להחמיר גם שם, שמא ייכנס בטעות לתוך ד"א של הקברים:

"בבה"ק – ואפילו תוך ד"א של מקום התחלת הקברים – ג"כ אסור אי ליכא מחיצה מפסקת ביניהם. והא דלא עירב ביחד ויאמר: אסור לילך תוך ד"א של קבר או של מת, דעת המ"א דבא לרמז דממקום בית הקברות ולפנים אסור אפי' רחוק ד"א מן הקבר. ויש מקילין בזה. ועיין בבה"ל דבאמצע בה"ק שיש קברים סביב נראה דיש להחמיר אפילו רחוק ד"א מן הקבר, מה שאין כן בסוף בית הקברות, דאין שם קברים רק דהוקצה הקרקע לקברים – אין להחמיר מדינא ברחוק ד"א מן הקבר. ואעפ"כ נכון שלא יכנוס כלל בתפילין שבראשו כל שהוא לפנים ממחיצת בית הקברות, שמא יתקרב בתוך ד"א של איזה קבר בלי דעת".

ביאור הלכה

הביאור הלכה שם סיכם את הסוגייה, ותחילה כתב בשם הפמ"ג שיש שלוש דעות בסוגייה:

  1. דעת הב"ח שגם בתוך בית הקברות האיסור הוא רק בתוך ד"א של הקברים.
  2. דעת הט"ז שמעיקר הדין האיסור הוא רק בתוך ד"א של הקברים, אך הטור החמיר "משום גדר" גם מחוץ לד"א של הקברים, כל עוד הוא עומד בתוך בית הקברות.
  3. המג"א החמיר אף תוך ד"א של בית הקברות. והעיר על כך הביה"ל של'מחצית השקל' בדעת המג"א, אין איסור להיכנס לד"א של בית הקברות (אם אין קברות שצמודים לתחילת בית הקברות וכשאין לבית הקברות מחיצה), אך יש איסור מן הדין (בניגוד לט"ז שסובר שזו רק הרחקה) להיכנס בתפילין וכו' לשטח בית הקברות.

וסיכם הביה"ל שבשטח שבין תחילת בית הקברות ועד ד"א של הקברים אין להחמיר, כי לב"ח ודעימיה זה מותר, וגם לט"ז זה מותר מדינא. אולם בין הקברים נכון להחמיר גם מחוץ לד"א:

"אסור לכנוס לבה"ק וכו' – עיין בפמ"ג שכתב דג' מחלוקת בדבר:

הב"ח סובר דבקברות נמי תוך ד"א לקבר הוא דאסור, הא חוץ לד"א של קבר – אף על פי שעומד באמצע בית הקברות – שרי, כל שאין סביבו קבר תוך ד"א.

וט"ז פירש מדינא אין איסור כ"א תוך ד"א לקבר, והטור החמיר משום גדר חוץ לד"א של קבר כל שעומד בבית הקברות [היינו מקום שהוקצה לקברות, אבל חוץ לבית הקברות אין להחמיר כלל לדידיה, וכמו שפירש בא"א דאין עושין גדר לגדר].

והמ"א פירש דתוך ד"א של בית הקברות נמי אסור. ולדבריו קשה, לערבינהו וליתנינהו: 'אסור לכנוס לתוך ד"א של בה"ק או של מת!'. עכ"ל.

אבל במחצית השקל בסימן ע"א פירש דהמ"א סובר ג"כ בזה כהט"ז, דאינו אסור ממקום שהותחל הבית הקברות [היינו הקרקע שהוקצה לקברות] ולחוצה אפילו אמה אחת, אפילו אי ליכא מחיצה מפסקת בנתיים, רק דבזה פליג עם הט"ז וסובר דממקום בית הקברות ולפנים, כגון שיש מחיצה סביב בה"ק או אפילו ליכא מחיצה כלל רק שהוקצה לקברות – אסור מדינא אפילו רחוק ד"א מן הקברים. [ובזה יוסר קושית הפמ"ג מעל מ"א], ומ"א שכתב בענינינו דאסור אפילו בתוך ד"א של בית הקברות, היינו אם הקברים מתחילין תיכף ממקום התחלת בית הקברות. ומה שלא הזכיר בהמחבר האיסור רק בבית הקברות, היינו דהוא בא לרבות בזה דממקום התחלת הקרקע של בה"ק ולפנים אסור אפילו חוץ לד"א מן הקברים.

ודע עוד, דהגר"א שסובר בסי' כ"ג בביאורו דתוך ד"א של בית הקברות אסור, ורמז ג"כ לעיין במ"א בענינינו, משמע ג"כ דהוא מפרש בהמ"א כהמחצית השקל הנ"ל, ואיירי ג"כ באופן זה דוקא. דהא ציין שם זה למקור על הא דכתב המחבר שם דתוך ד"א לקבר אסור. ותדע דאין דוחק כלל לפרש כן, דהא הט"ז גופא דאין מחמיר כלל חוץ לבה"ק, כתב ג"כ ביו"ד בסי' רפ"ב סק"ג דתוך ד"א לבה"ק אסור, ועל כרחך דמיירי באופן דכתב המחה"ש הנ"ל.

היוצא מזה, דמקרקע שהוקצה לקברות ולחוצה – בודאי אין אסור כלל אפילו אמה אחת, כל שיש ד"א מן הקבר. אמנם אפילו במה דהחמיר המ"א בבית הקברות עצמה מדינא חוץ לד"א של קבר, ג"כ יש לעיין בזה, דהב"ח והע"ת בחדא שיטתא קיימי להקל, וגם הט"ז סובר כוותייהו מעיקרא דדינא. גם הפמ"ג הקשה עליו, דלדבריו שקרקע שהוקצה לקברות אסור אפילו רחוק הרבה מקברים, א"כ איך נהגו לומר קדיש בבית הקברות? עיו"ד סי' שע"ו. וכן כתב בספר 'נהר שלום', דחומרא יתירא היא להחמיר חוץ לד"א, דא"כ נצטרך להחמיר כל הקרקע שהוקצה לקברות ואפילו רחוק כמה. אך ממקום הקברות ולפנים – אפילו אי איתרמי שיש יותר מד"א רחוק מן הקבר, כתב הנהר שלום שם דיש מקום להחמיר בזה".

חדר שהמת מונח בו

מהרם מרוטנבורג

בהלכות שמחות סימן קו, כותב המהר"ם מרוטנברג של'לישנא קמא' בגמ' בברכות (שכמותה הוא פוסק), לאין לומר דברי תורה בתוך ד"א של מת, ואילו "מילי דעלמא" אסור לומר "בכל אותו חדר שהמת מונח בו":

"והא דאסרינן בדברי תורה היינו בתוך ד' אמות, כדאמרינן בפרק מי שמתו… ומוקי לה תוך ד' אמות, דאמר מר: מת תופש ד' אמות לקרות קרית שמע, אבל חוץ לד' אמות – מותר. אבל מילי דעלמא אפילו חוץ לד' אמות אסור ללישנא קמא בכל אותו חדר שהמת מונח בו".

מרדכי

וכ"כ המרדכי מועד קטן הל' אונן רמז תתקיח. אמנם לשונו משובשת וקשה להבנה, מה שהוביל לקושיית הב"י להלן:

"והא דאסרינן דבר תורה, היינו דוקא תוך ד"א, כדאמר פרק 'מי שמתו'… ומוקי לה תוך ד"א… אבל חוץ לד"א מותר. אבל מילי דעלמא אפי' תוך ד"א [*מאחר דאף מילי דעלמא אסור, לאו משום 'לועג לרש' הוא, ובכל ענין אסור] וללישנא קמא *אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו".

בית יוסף

והביאו בית יוסף יו"ד שמד, והקשה עליו: "אם טעמו משום דכל החדר חשוב כארבע אמות, לא ידענא למה תלה הדבר בלישנא קמא":

"כתב המרדכי בסוף מועד קטן… דללישנא קמא אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו. עד כאן. ואם טעמו משום דכל החדר חשוב כארבע אמות, לא ידענא למה תלה הדבר בלישנא קמא?".

דרכי משה

בד"מ הקצר שם ו, הקשה על קושיית הב"י, ש"דברי המרדכי הם דברי רב האי שאסר דברי תורה אף חוץ לארבע אמות":

"וצ"ע אדבריו, מאי קשיא ליה? דדברי המרדכי הם דברי רב האי שאסר דברי תורה אף חוץ לארבע אמות, וטעמו משום דפסק כלישנא קמא, כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ן, וכמו שכתב ב"י בעצמו, ומפרש דללישנא קמא דברי תורה אפילו חוץ לארבע אמות אסור. דאי תוך ארבע אמות, אפילו מילי דעלמא נמי אסורים. ואם כן יפה כתב המרדכי דללישנא קמא בכל החדר אסור, לאפוקי ללישנא בתרא אינו אסור כל החדר רק תוך ארבע אמות".

ב"ח

הב"ח שם כותב שהמנהג הוא כלישנא קמא, שדברי תורה אסור רק בתוך ד"א ושאר מילי אסור בכל אותו החדר. וכתב הב"ח שאף ללישנא בתרא, שמילי דעלמא אסורים רק בתוך ד"א, כיוון שכל החדר חשוב כד"א, אסור לעסוק במילי דעלמא בכל אותו החדר:

"… וכתב עוד וללישנא קמא אסור בכל אותו החדר שהמת מונח בו. והקשה ב"י על זה, וז"ל… ואפשר דלפי דללישנא קמא אסור תוך ארבע אמות אפילו מילי דעלמא, קאמר דאסור בכל אותו החדר, דלא כהעולם שנוהגין לומר מילי דעלמא באותו חדר. ואין הכי נמי דללישנא בתרא אסור לומר דברי תורה בכל אותו החדר, אלא דלא נהגו בכך. ולכך בא להזהיר שלא ידברו מילי דעלמא באותו חדר, כמנהגם דללישנא קמא אסור. ולמאי שקבעתי ההלכה דמילי דעלמא אסור תוך ארבע אמות נקטינן כמ"ש דבאותו חדר אפילו מילי דעלמא אסור, דחשוב כל החדר כאילו היה תוך ארבע אמות של מת".

ש"ך

הש"ך שם יא, מביא את פסיקת הב"ח שכל החדר שהמת מונח בו נחשב כד' אמות, ואסור לומר בו דברי תורה שאינם מעניינו של מת:

"אין אומרים כו' – משמע דעת המחבר דד"ת אפילו חוץ לד' אמות אסור, ומילי דעלמא אפי' תוך ד' אמות שרי. והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות, ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א, ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א. וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת, ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו. ע"כ. וכתב המרדכי דכל אותו חדר שהמת מונח בו חשוב כד' אמות, וכן פסק הב"ח. וע"ל סי' שס"ו".

אליה רבה

האליה רבה סימן א, ד, כותב לעניין נטילת ידיים שחרית בשם גיסו בעל ה'שבות יעקב', שסמכו על דברי המרדכי שכל הבית כד"א לעניין האיסור לומר דברי תורה שאינם מעניינו של מת, גם לעניין נטילת ידיים שחרית:

"גם נ"ל הכי ממ"ש הלבוש בסימן ח' סעיף י"א ואם ירצה להתעטף קודם נטילה כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית וכו' וק"ל. וגיסי הרב מוהר"ר יעקב [ריישר בשו"ת שבות יעקב בח"ג סי' א] אמר דסמכו על מ"ש הש"ך ביו"ד סי' שמ"ד [ס"ק יא] בשם המרדכי [מו"ק סי' תתקיח] בכל אותו החדר שהמת מונח בתוכו חשוב כד' אמות. ע"כ".

משנה ברורה

גם המשנ"ב מה, ב, כתב בשם הלבוש שכל החדר נחשב כד"א של מת, אך כתב שלמגן גיבורים רק ד"א אסורים:

"בתוך ד"א וכו' – וכתב העט"ז דכל אותו חדר שהמת מונח בו – חשוב כד"א של מת. ומגן גיבורים חולק עליו, וכתב דאינו תופס רק ד"א, עי"ש".

דברי תורה לכבודו של המת

חזקיהו מלך יהודה

גמרא במסכת בבא קמא

במסכת בבא קמא טז, ב, מסופר שהכבוד שעשו לחזקיהו מלך יהודה במותו, הנזכר בספר דברי הימים, הוא "שהושיבו ישיבה על קברו" לאחר פטירתו (נחלקו בגמ' שם אם במשך שלושה, שבעה או שלושים ימים מהפטירה):

"וכבוד עשו לו במותו – מלמד שהושיבו ישיבה על קברו".

תוספות

תוספות שם מבארים שלא היה בזה משום 'לועג לרש' מכיוון שהרחיקו את הישיבה מקברו ד' אמות:

"שהושיבו ישיבה על קברו – לפי שהרבה תורה בישראל, כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד: ע"ש) שבדקו מדן עד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה. ולא על קברו ממש, אלא ברחוק ארבע אמות, דליכא 'לועג לרש'".

תלמיד רבנו תם

בתוספות תלמיד ר"ת שם תירץ שאין בזה משום 'לועג לרש' היות ולאחר שהמת נקבר, ואומרים דברי תורה לכבודו, שפתיו דובבות בקבר. ועוד תירץ שלא היה זה על קברו אלא בצדו (מחוץ לד"א, כתירוץ התוס' הנ"ל):

"מצאתי: אמר רב שהושיבו ישיבה על קברו. וא"ת והאמרינן 'לועג לרש חרף עושהו' – זה העוסק בתורה לפני המת! איכא למימר דהתם בעת שמוטל לפניו ולא נקבר, אבל כשנקבר – מותר לעשות כדי שיהיו שפתיו דובבות בקבר. או לאו דווקא על קברו, אלא מצד קבר".

שיטה מקובצת בשם תלמיד ר"פ ובשם ר"י מיגאש

השיטמ"ק על בבא קמא טז, ב, כותב בשם תלמיד רבנו פרץ שהסיבה שמותר היה להושיב ישיבה על קברו של חזקיהו מלך יהודה היתה "כיון שהוא הרבה תורה" (ואזי לימוד התורה על קברו הוא הוקרה על פועלו להרבות תורה), או שהישיבה היתה בריחוק ארבע אמות.

מעין תירוצו הראשון של תלמיד רבנו פרץ כותב השיטמ"ק גם בשם ר"י מגאש, שעשו ישיבה על קברו של חזקיהו משום שמותר לומר דברי תורה בתוך ד"א של מת אם הם לכבודו, והישיבה על קברו היא לכבודו "כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו, ולומר שמועות מפיו בדברי תורה שלמדו ממנו". ומה שאמרו שאסור, מדובר על מי שאינו תלמיד חכם, או שהוא תלמיד חכם אך "העוסקים בדברי תורה בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד, אלא לעסוק בדברי תורה להנאת עצמן הוא שמתכוונים", או שהתירו דווקא ב'ישיבה' על קברו, שאז ניכר שזה לכבודו, אך אם הם "אחד או שנים – אין קורין להם 'ישיבה', ואין בעסיקתן בדברי תורה בפניו דרך כבוד, אלא בזיון הוא לו":

"תלמיד הר"פ

שהושיבו ישיבה על קברו. ואם תאמר: והא הוה 'לועג לרש'! יש לומר, כיון שהוא הִרבה תורה – ליכא משום 'לועג לרש', כדאמרינן, שבדקו מדן עד באר שבע וכו'. אי נמי, בריחוק ארבע אמות איירי וכו'. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

ר"י מיגש

ובתשובות ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש: וששאלת, הא דאמרינן 'אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת', דאוקימנא: הני מילי לדברי תורה, אבל מילי דעלמא לא. אלמא אסור לדבר בפני המת בדברי תורה. וקשיא לן אהא דאמרינן 'וכבוד עשו לו במותו', שהושיבו ישיבה על קברו! הכי חזינא דהא דאמרינן 'שהושיבו ישיבה על קברו' הני מילי בחכם שהיתה לו ישיבה בחייו, ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו, ולומר שמועות מפיו בדברי תורה שלמדו ממנו. וכיון שהדבר ידוע שכבוד גדול יש לו בכך – אין בזה משום 'לועג לרש' וגו'.

וההיא דאמרינן: 'אין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת', ואוקימנא בדברי תורה, דשמעת מינה דאסור לדבר לפני המת בדברי תורה; וכן הא דתניא: 'לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין וכו' ויקרא ויתפלל' – במת שלא היה חכם ולא בעל ישיבה עסקינן. אי נמי, שהיה חכם אלא שאותם העוסקים בדברי תורה בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד, אלא לעסוק בדברי תורה להנאת עצמן הוא שמתכוונים. אי נמי, איכא לאוקמה באחד או שנים שמתעסקים בפניו, שהכבוד אינו אלא בהושבת ישיבה על קברו, דמשמע 'ישיבה' – ישיבת תלמידי חכמים מרובין. אבל אחד או שנים אין קורין להם ישיבה ואין בעסיקתן בדברי תורה בפניו דרך כבוד, אלא בזיון הוא לו, דכיון דכתיב 'במתים חפשי' – כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, נמצא האוחז תפילין בפני המת והמתעסק בפניו בדברי תורה שהוא מצוה – כאלו לועג על המת, לפי שמראה שהוא חייב במצות והמת אינו חייב במצות, דנעשה רש מהן ועובר משום 'לועג לרש חרף עושהו'. ע"כ".

רדב"ז

גם בשו"ת רדב"ז א, רכד, כתב שלכבודו של מת מותר לומר דברי תורה בתוך ד' אמותיו:

"שאלת עלה דהא דאמרינן: אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, משום 'לועג לרש', מה נקרא דברים של מת? שהרי נהגו לדרוש דברי תורה בפני המת.

תשובה: דברי המת הם הספד וצידוק הדין ותוכחות וכיוצא באלו, כלם נקראים 'דברים של מת' ומותר לאומרן בתוך ד' אמות של מת. אבל לענות 'אמן' על קדיש או לומר 'ברכו' וכיוצא בדברים אלו, דאיכא משום 'לועג לרש' – אסור. ואצ"ל לדבר בד"ת, דאיכא משום 'לועג לרש'. וכל זה בתוך ד' אמותו של מת. ולענין מי שדורש על המת לפניו, נראה דליכא למיחש משום 'לועג לרש' כיון דלכבודו קא עביד. ויש ראיה לזה מה דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו, והא איכא משום 'לועג לרש'! אלא כיון דלכבודו קא עביד – לא חיישינן".

בית יוסף

הב"י יו"ד שמד, יז, כתב בשם הנימוק"י בשם הרמ"ה שטעם ההיתר הוא משום ש"לכבוד שכבא הוא דעבוד". ובשם מהר"י אבוהב כתב הב"י ש"על זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשה למתים". והעיד הב"י ש"כך הוא גם היום מנהג פשוט, וכדברי הרמ"ה ז"ל":

"והא דאמרינן בסוף פרק קמא דבבא קמא (טז:) וכבוד עשו לו במותו (ד"ה – ב לב לג) היינו שהושיבו ישיבה על קברו, כתבו התוספות: לא על קברו ממש, אלא ברחוק ארבע אמות, דליכא 'לועג לרש'. וכן כתב נמוקי יוסף בשם הרא"ש. וכתב עוד בשם הרמ"ה, דכיון דלכבוד שכבא הוא דעבוד – שרי. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב בביאורו לטור או"ח הביא דברי נמוקי יוסף, וכתב על דברי הרמ"ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשה למתים. עד כאן לשונו. וכך הוא גם היום מנהג פשוט, וכדברי הרמ"ה ז"ל".

לבוש

הלבוש שם הוסיף שאף שהפסוקים והדרשות נאמרים לכבוד מת אחד, "אין זה לועג לרש לכל המתים, כיון שעושין לכבוד זה המת – ניחא לכולהו":

"ופסוקים ודרשות שאומרים לכבוד המת מותר לומר אפילו בתוך ארבע אמות של מת, ואפילו בבית הקברות; שאין זה לועג לרש לכל המתים, כיון שעושין לכבוד זה המת – ניחא לכולהו".

בית שערים

בשו"ת בית שערים יו"ד תכח, ג, התייחס אף הוא לקושיה העולה מדברי הלבוש, כיצד ניתן לומר דברי תורה לכבוד המת לצד קברים אחרים, והשיב אכן הסיבה שהדבר מותר היא משום ש"עושים אהל, כדי שיהיה רשות חלוק לעצמו":

"ועיין במג"א וטו"ז או"ח סי' מ"ה וסי' ע"א, דבביה"ק אפילו חוץ לד' אמות של קבר שייך משום 'לועג לרש', וא"כ איך אפשר להושיב ישיבה על קברי צדיקים ביום יא"צ? הלא הוא 'לועג לרש'! וניהו דמשום איהו גופא ליכא משום 'לועג לרש', כתירוץ שמ"ק הנ"ל, אבל משום שאר מתים איכא, ואפילו הוא חוץ לד' אמותם כנ"ל! לכן עושים אהל, כדי שיהיה רשות חלוק לעצמו ומותר, וא"ש.

ב"ח

וכ"כ הב"ח סי' שמד שם, שמותר לדרוש באגדות ופסוקים לכבוד המת אפילו בתוך ד"א של מת:

"ולענין הלכה יש להחמיר כרב האי וכפירוש הרא"ש, דדברי תורה אסור אפילו חוץ לארבע אמות, ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ארבע אמות. ודבריו של מת מותר אפילו בדברי תורה אפילו תוך ארבע אמות, וכן נהגו לדרוש באגדות ובפסוקים אפילו תוך ארבע אמות בפני המת, ויוצאים מענין לענין עד שמגיעים לסיפור שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויתר מדות טובות שהיו בו. וכן כתב ב"י בשם מהר"י אבוהב, וכן כתב נמוקי יוסף על שם הרמ"ה, דכיון דלכבוד שכבא הוא דעביד – שרי".

ש"ך

והביאו הש"ך יו"ד שמד, יא:

"אין אומרים כו' – משמע דעת המחבר דד"ת אפילו חוץ לד' אמות אסור, ומילי דעלמא אפי' תוך ד' אמות שרי. והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות, ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א, ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א. וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת, ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו".

ט"ז

ובט"ז שם ה, כתב שעל הדרשנים להיזהר לומר רק דברים שלכבוד המת, "ולא כיש שמכוונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו, ולאו שפיר קעבדי":

"לכבוד המת. – דכל שאין לכבוד המת ודאי אסור, ולא כיש שמכוונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו, ולאו שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים היו מקפידין על דבר זה. וכתב הטור בשם רב האי גאון דאפילו חוץ לארבע אמות אסור בד"ת".

לבושי מרדכי

גם בשו"ת לבושי מרדכי (לרבי מרדכי וינקלר, תלמיד ה'כתב סופר') או"ח תניינא נז, ג, כתב ש"לכבוד רבו אין כאן משום 'לועג לרש'":

"מה שכתב כת"ה על דברי רש"י ז"ל… בשם הגאונים, שבכל שנה היו מתקבצים ביום הילולא דאדם גדול על קברו להושיב ישיבה שם, וקשיא ליה, דהא אסור משום 'לועג לרש'…

והנה במסכת בבא קמא דף ט"ז, במה שכתוב גבי חזקיה המלך ע"ה 'וכבוד עשו וכו", שהושיבו ישיבה על קברו, העירו בזה התוס' וכתבו שהיה חוץ לד' אמות, וכ"כ הרא"ש. ובנימוקי יוסף בשם הרמ"ה, דדוקא לקרות וללמוד לעצמן כדרכן אסור, אבל לכבוד רבו אין כאן משום 'לועג לרש', כמו שכתב די"ל כן בלשון רש"י ז"ל, כנ"ל".

יחוה דעת

גם בשו"ת יחוה דעת ו, ה, האריך להוכיח שלכבוד המת מותר לומר דברי תורה, תפילות וקדיש:

"שאלה: בדבר המנהג שנוהגים בירושלים לבקר בבית הקברות בערב ראש חודש ניסן ובערב ראש חודש אלול על קברי הוריהם, ויש שאומרים קדיש בסמוך לקברים אף על פי שאין שם מנין של עשרה אנשים, האם יש לענות אחריהם אמן?

תשובה… והנה בעצם אמירת קדיש במנין בבית הקברות, אף על פי שהלכה רווחת בידינו שאסור להתפלל ולקרוא קריאת שמע בבית הקברות, וכן אסור ללמוד תורה בבית הקברות, וכמבואר בברכות (יח) ובטור ושלחן ערוך יורה דעה (סימן שסז סעיף ג'), ומשום דהוי כלועג לרש. וכתב הש"ך ביורה דעה (שם סק"ג) בשם מהרש"ל, שהוא הדין לאמירת קדיש שצריך להרחיק משם ארבע אמות, ושכן פסקו הב"ח והפרישה. ע"ש.

מכל מקום נראה שמכיון שכוונת אמירת הקדיש אינה אלא לכבוד המתים ולעילוי נשמתם, אין בזה משום לועג לרש כשאומרו סמוך לקברות… וכן כתב בשו"ת רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש (סימן מז), שמה שאמרו בברכות (ג:) אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, והעמידוה בגמרא דהיינו אפילו בדברי תורה, זהו דוקא כשעוסקים בתורה להנאת עצמם, אבל כשמתכוונים לכבודו של המת שפיר דמי, ואין בזה משום לועג לרש. וכמו שאמרו בבבא קמא (טז:) וכבוד עשו לו במותו, שהושיבו ישיבה על קברו. עכת"ד. והן אמת שהרמב"ן בתורת האדם (ענין התחלת אבלות דף נ' סע"ב) כתב שאחר הקבורה מרחיקים מעט מבית הקברות ואומרים קדיש וכו', וכן אמר גאון שמנהגינו להרחיק מבית הקברות חמישים אמה או מאה אמה, אבל בתוך ארבע אמות לא, שהמת תופס מקומו ארבע אמות לקריאת שמע. וכן אמר רב מתתיה, שאין אומרים יתגדל בבית הקברות אלא אם כן מרחיק ארבע אמות כדין קריאת שמע. ע"כ. וכן הובא בטור יורה דעה (סימן שעו). וכן כתב רבינו יצחק אבן גיאת בספר מאה שערים (הלכות אבל עמוד מד). ע"ש. מכל מקום יש לנו לסמוך על דברי מהר"י הלוי בן מיגאש והרמ"ה הנ"ל, וכמו שכתב מרן הבית יוסף (סימן שד"מ), שאחר שהביא דברי הנימוקי יוסף בשם הרמ"ה הנ"ל, כתב בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב, שעל זה סמכו לומר פסוקים ודרשה למתים בבית הקברות. וסיים על זה מרן, שכך הוא מנהג פשוט גם היום, וכדברי הרמ"ה. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך… שמותר לומר פסוקים ודברי תורה לכבוד המת בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות. ע"ש. וכן פסק הרדב"ז בתשובה חלק א' (סימן רכד), שמה שנהגו לדרוש בדברי תורה בפני המת אין בזה משום לועג לרש, כיון שמתכוונים לכבוד המת… וכן כתב בפירוש רש"י (יבמות קכב) בשם תשובת הגאונים, שאדם גדול שמת היו מתקבצים תלמידי חכמים מדי שנה בשנה ובאים עם שאר העם ללמוד על קברו ולהושיב ישיבה שם לכבודו. ע"ש. גם מרן החיד"א בשיורי ברכה (סימן שד"מ סק"ז) העד העיד בנו שהן עוד היום המנהג ברוב תפוצות ישראל לדרוש וללמוד בדברי תורה בפני המת ועל הקבר לכבודו ולמנוחתו, וסמכו בזה על דברי הרמ"ה ומהר"י אבוהב, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך. ע"ש.

וברור שהוא הדין לאמירת קדיש שיש בה תועלת לנשמת הנפטר, וכמו שהבאנו באורך בשו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן נט, שבודאי אין בה משום 'לועג לרש'. וכן כתב בספר מעבר יבוק (שפת אמת, סוף פרק כט), שהקדיש הוא דבריו של מת שמתפללים עליו, ואין צריך להרחיק ארבע אמות מן המת או הקבר, כי ידוע שבכח הקדיש מבטלים האש של גיהנם, ומכניסים את נשמת המת לגן עדן וכו'. ע"ש. וראה עוד בספר חדרי דעה (סימן שסז), ובשו"ת זקן אהרן מהדורא תנינא (סימן פה). ע"ש. ומרן החיד"א במחזיק ברכה אורח חיים (סימן תקפא סק"ז) הביא מה שכתב בספר רגל ישרה בסוף הספר, שתמה על מה שכתב הרמ"א באורח חיים שם, שנוהגים ללכת לבית הקברות ולהרבות שם בתחנות, שהרי הריטב"א בחידושיו לתענית (טז) כתב, שאין להתפלל על הקברות משום לועג לרש אלא מחוץ לבית הקברות. ועיין בתוספות בבא קמא (טז:). וצ"ע. ע"כ. ולא קשה מידי, שדברי הריטב"א בתפלה של חיוב, והרמ"א מיירי בתחנות ובקשות, שמתפלל לה' שיעתר לבקשתו בזכות המתים, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק יורה דעה סימן לה אות ו). וכן מתבאר בצל"ח ברכות (יח). ואפילו לדברי הרב פתח הדביר (סימן מה סק"ד), יודה כאן דשפיר דמי. ע"ש. וע"ע בשו"ת ארח משפט (חאו"ח סימן כ). ע"ש. (וכל זה מלבד מה שכתב הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (סימן יד אות ו'), שמה שנהגו עכשיו להקל ללמוד ולהתפלל סמוך ממש לקבר, לפי שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים ונחשב כרשות אחרת, ובימי חכמי התלמוד לא נהגו להעמיק הקבר כל כך. ע"ש. אולם לפי מה שכתב בכף החיים סופר (סימן כג אות א') שזהו בשביל הנפש שעל הקבר, אכתי לא אתי שפיר. ועיין בשם הגדולים (דף ג' רע"ב). ע"ש. ואכמ"ל)+.

הן אמת כי בכתובות (דף קג) אמרו, שרבינו הקדוש היה בא לביתו אחר פטירתו בכל ליל שבת, וכתב בספר חסידים (סימן אלף מאה ועשרים ותשע), שרבינו הקדוש היה בא לביתו אחר פטירתו בליל שבת בבגדי חמודות ואומר קידוש, ומוציא את בני ביתו ידי חובתם, כי אין דינו כשאר מתים שהם חפשים מן התורה והמצות, כי הצדיקים גם במיתתם נקראים חיים, כמו שאמרו בברכות (יח:), ולכן פוטרים את אחרים ממצות קידוש. ע"כ. ולפי זה אף כאן נאמר שמותר לומר קדיש סמוך לקברי הצדיקים, שראויים הם להצטרף למנין. אולם מלבד שאין למדים הלכה מן האגדות כמו שאמרו בירושלמי (פאה פרק ב' הלכה ד'). וראה עוד בספר האשכול חלק ב' (עמוד קעה), ובחידושי הרשב"א מגילה (טו). ומכל שכן אגדה זו שהיא חידוש גדול מאוד, שהרי בשבת (קנא:) אמרו, שאפילו דוד מלך ישראל כיון שמת נעשה חפשי מן התורה והמצות. ובעל כרחנו צריך ליישב לדעת הספר חסידים, שזהו דוקא באופן שניתן רשות לצדיק אחר פטירתו להופיע כמו בחיים חיותו בעולם הזה, כדוגמת רבינו הקדוש, אבל כשהוא נח על משכבו בקבר פטור הוא מן התורה והמצותועל כל פנים לגבי שאר צדיקים אין לנו ללמוד מדעתינו מהמעשה של רבינו הקדוש. וכן מתבאר בדברי הרה"ג ר' ראובן מרגליות במקור חסד על הספר חסידים שם… ומצאתי להגאון רבי עוזיאל לחאייך בעל משכנות הרועים בספר חיים וחסד (דרוש כ' דף קיג ע"א), שהביא דברי ספר חסידים, וכתב: ודבריו מבהילים, הרעיון שיהיו הצדיקים אחר מותם חייבים במצות ומוציאים את אחרים ידי חובתם. ועוד, איך יברכו על היין של הקידוש, והא לאו בני הנאה נינהו וכו'. ושוב ראיתי בספר פתח עינים שכתב, שזהו חידוש גדול וכו', ושיש סמך לכך מדברי בעלי התוספות פרשת וילך, שבפטירת משה רבינו שכתב ספר תורה, ירד גבריאל ונטל הספר תורה מידו, והעלהו לבית דין הגדול של מעלה, והצדיקים שבמרום קוראים בו בשבתות וראשי חדשים וכו'. וכתב על זה הרב חיים וחסד, ועדיין אין מזה שום הוכחה שיכולים להוציא את החיים ידי חובה. ואנו אין לנו עסק בנסתרות. עכת"ד. ודו"ק. לפיכך אין מקום להתיר לומר קדיש סמוך לקברות הצדיקים בלי מנין של עשרה אנשים, ויש למחות במי שעושה כן, ואם עבר ואמר קדיש אין לענות אחריו אמן, שזוהי בכלל אמן יתומה. (עיין בשלחן ערוך /או"ח/ סימן רטו סעיף ד').

אין אומרים בפני המת אלא בדבריו של מת

גמרא במסכת ברכות

במסכת ברכות ג, ב, מובאים דברי רבי זריקא בשם רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי, ש"אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת":

"ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי, אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה, וכל שכן מילי דעלמא."

רש"י

רש"י שם באר שהאיסור לומר דברי תורה ליד המת הוא משום 'לועג לרש':

"אלא לדבר הלכה – אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם והוה ליה לועג לרש חרף עושהו (משלי י"ז). אבל מילי דעלמא – שאין גנאי למחריש בהן – לית לן בה".

תוספות

תוספות שם כתבו בשם הרי"ף "משום רב האי" שלהלכה רק דברי תורה אסור לומר בפני המת, ורק בתוך ד' אמות שלו:

"אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת – ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו".

תוספות הרא"ש

תוספות הרא"ש שם הקשה מדוע יש איסור במילי דעלמא, הלא האיסור הוא משום 'לועג לרש', וזה שייך רק בקיום מצוות! ותירץ שאיסור 'לועג לרש' הוא בתוך ד' אמות של המת, וכאן מדובר מחוץ לד"א של המת, שמשום כבודו של המת "אין ראוי לספר כלום אלא בדבריו של מת":

"אלא לד"ת וכ"ש במילי דעלמא. וא"ת והא אמרי' לקמן (י"ח א') דד"ת אסור לפני המת משום 'לועג לרש', והא לא שייך במילי דעלמא! וי"ל דהיינו תוך ד' אמות, כדאיתא לקמן, ובהאי איכא איסורא; והכא חוץ לד' אמות ובהא ליכא איסורא, אלא מפני כבוד המת אין ראוי לספר כלום אלא בדבריו של מת ואף בדברי תורה וכ"ש במילי דעלמא".

מאירי

המאירי שם פוסק שלא כתוספות, שהאיסור הוא גם בדברי רשות, ורק דברים שלצורכו או לכבודו של המת מותרים:

"כשבני אדם עומדים לפני המת אינן רשאין שם לדבר דברי הבאי ולא אף דברי תורה, אא"כ דברים של עניני מיתה – אם לדבר על צרכי המת וקבורתו או לספר שם דרך תוכחת עניני מיתה דרך כלל או דרך פרט".

שיטה מקובצת

השיטמ"ק שם מביא פירוש נוסף, לפיו האיסור הוא לא משום 'לועג לרש' אלא משום "שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל, ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו":

"וכל שכן מילי דעלמא. מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו. וכתיב: 'ועשית הישר והטוב', ואין טוב כשמצטער המת".

ראשונים שעולה מדבריהם שאין היתר מטעם כבוד המת

רי"ץ גיאת

בהלכות רי"ץ גיאת הלכות אבל, כתב בשם רב מתתיה שאין אומרים קדיש בד"א של מת:

"ואמר רב מתתיה: אין אומרין יתגדל בבית הקברות אלא אם כן מרחיקין אותו ד' אמות בקריאת שמע".

רמב"ן

הרמב"ן בתורת האדם שער האבל ענין ההתחלה מז, כותב בשם "גאון" שנוהגים להרחיק חמישים או מאה אמה מבית הקברות כדי לומר את הקדיש שאחר הקבורה, כיוון ש"מת תופס ארבע אמות לק"ש". והוסיף: "וכן אמר רב מתתיה: אין אומרים יתגדל בביתה קברות, אלא אם כן מרחיקין ארבע אמות כקריית שמע"[4]:

"ועכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו אין משנין על ידן בדבר מכל המנהגות הללו, אלא כך נהגו עכשיו: נותנין את המת בקבר וסותמין גולל הקבר וחולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבאוהכי אמר גאון ז"ל: מנהגנו להתרחק מבית הקברות שיעור חמשים או מאה אמה, ויש מקומות שבונין בו בית לדבר זה. אבל בתוך ארבע אמות לא, דמת תופס ארבע אמות לק"ש. וכן אמר רב מתתיה אין אומרים יתגדל בבית הקברות אא"כ מרחיקין ארבע אמות כקריית שמע".

לימוד תורה וקיום מצוות בקברי צדיקים

שיטה מקובצת בשם תלמיד רבנו פרץ ובשם ר"י מיגאש

השיטמ"ק על בבא קמא טז, ב, הנ"ל כותב בשם תלמיד רבנו פרץ ובשם ר"י מיגאש שכיוון שחזקיהו הרבה תורה בעם ישראל, לא היה בהקמת ישיבה על קברו משום 'לועג לרש', כיוון שזה לכבודו. ע"ש.

שם הגדולים

בספר 'שם הגדולים' (אות א', טז) כתב החיד"א שתמה על המנהג להתפלל על קברי צדיקים, והרי אין לקרות ק"ש בד"א של הקבר, ולרמב"ם אף לא יוצאים יד"ח! ויישב זאת על ידי דברי ה'ספר חסידים' שהצדיקים במיתתם קרויים חיים, ואף יכולים להוציא את החיים יד"ח כמו במעשה של רבי יהודה הנשיא, וממילא אין כאן 'לועג לרש' כי הצדיקים לא נעשו חופשיים מן המצוות במותם:

"… ועוד יש להרחיב הדיבור, ואין כאן מקומו. רק זה אומר, כי כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיהאר"ה אצל קברות הצדיקים, ואין לקרות ק"ש או להתפלל תוך ד"א של מת, או בבית הקברות, כמו שכתוב בא"ח סי' ע"א. ולהרמב"ם לא יצא אף בדיעבד. וכיוצא בזה הייתי תמיה על מ"ש בספר 'עמק המלך', דאברהם אבינו עליו השלום השלים מנין, וכן על עמשה שעשה רבינו האר"י זצ"ל בבית הכנסת, וכיוצא. עוד מצאתי בספר חסידים סי' תתשכ"ט,[5] שכתב: רבינו הקדוש היה נראה בבגדים ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות. עכ"ד. ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנזכרות, ויותר מהמה.

ובזה אפשר לפרש מאי דאמרינן בפרק 'במה מדליקין': אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'במתים חפשי'? כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. וכבר כתיבנא בעניותין בספרי הקטן 'פתח עינים' על העין יעקב, במאמר זה שם. אך לפי דרכנו עוד מילתא בפומאי והיתה לבאר…. ור' יוחנן ק"ל בכתוב דהוה ליה למימר 'המתים חפשים', ולזה פירש דהכוונה 'במתים' שלמראה עינים הם מתים, וכולל חסידים ובינונים דלא דיבר הכתוב אלא בחסיד ובינוני האחד חפשי דהוא הבינוני חפשי, אבל החסיד אינו חפשי, ומקיים המצות שם, וכמו שכתבנו בפרק הפועלים, שהאבות מתפללים. וזה רמז ר' יוחנן באומרו: 'כיון שמת אדם' – דייקא 'אדם' דעלמא, לאפוקי חסיד, כמ"ש מהרש"א אההיא דגט פשוט".

ברכי יוסף

ה'ברכי יוסף' על יו"ד שסז, א, כתב שהתייחס בספרו 'שם הגדולים למנהג ישראל להתפלל בקברות צדיקים:

"א. דין ג. או יתפלל וכו'. נהגו העולם להתפלל אצל קברות הצדיקים, וקצת טעם כתבנו בעניותנו בקונטריס שם הגדולים דף ה' (מער' גדולים ערך ראב"ן ד"ה ומ"מ). ע"ש. ודוק".

ושם בהערה א' כתבו שטעם הדבר ש"צדיקים במתתם נקראים חיים":

"א. דצדיקים במתתם נקראים חיים, ולא אמרי' בהו נעשה חפשי כו', כמ"ש בספר חסידים סי' תתשכ"ט. ועי' גם בפתח עינים בשבת ל' ע"א, ובברית עולם ע"ס חסידים שם. [וגם אם קבור בבית הקברות, מ"מ הרי אין קוברים אצל צדיק מופלג אלא צדיקים מופלגים כמותו, כיעו' סי' שס"ב. אבל כמדומני שצריך להזהר בזה היום שבאים רבים ביום השנה לקבר האוה"ח והרש"ש והאר"י זלה"ה וכדו'. וראיתי שלא נזהרים. וצ"ע]".

מנחת אלעזר

בשו"ת מנחת אלעזר ג, נג, נשאל אודות המנהג "להתפלל ולקרות בתורה בציון קבר רחל אמנו", האם יש בזה בעיה של 'לועג לרש'.

לאחר שציין המנח"א ש"בודאי נתייסד המנהג על פי גדולי וקדושי עליון אשר בירושלים עיר הקודש שם סמוך ונראה", נכנס לדון בשורשיו ההלכתיים של המנהג.

תחילה דן ה'מנחת אלעזר' בדברי המהריט"צ הנ"ל, והזכיר את הפמ"ג שכתב שאין איסור 'לועג לרש' בק"ש וכו' ליד קבר של אשה. אולם כתב המנח"א שגם אם נקבל שאין 'לועג לרש' בקבר של אשה לעניין ק"ש וכדו', לעניין תפילה שם יש 'לועג לרש', כיוון שנשים חייבות בתפילה.

אחר כך כתב שיש להתיר להתפלל ליד קברי אבות האומה מצד שהם חיו קודם מתן תורה, וממילא לא נצטוו על המצוות כישראל. אחר כך הוסיף היתר נוסף, שנכון גם לקברי התנאים והאמוראים, שכאשר הדבר נעשה לכבודו של המת, אין בזה משום 'לועג לרש'. וכיוון שמתפללים בקברי הצדיקים כדי שהם יסייעו להעלות את תפילתנו, הרי שהתפילה שם היא לכבודם, ואין בזה משום 'לועג לרש'. ובפרט בקבר רחל, שיש מקור במדרש לכך שרחל קבורה שם כדי שבניה יפקדו את קברה והיא תסייע להם לעורר רחמי שמים:

דיון בתשובת מהריט"צ

"לתשובת יקרתך מה ששמעת ממני היתר על מה שנוהגים להתפלל ולקרות בתורה בציון קבר רחל אמנו זי"ע, ושאלו על פי המבואר בטור שו"ע יו"ד (סי' שס"ז סעיף ג') דלא יקרא ויתפלל תוך ד' אמות של דבר הן בספר תורה והן בעל פה אסור.

והנה שם באהל רחל אמנו קבוע אה"ק וספר תורה לקרות ולהתפלל בצבור בערב ראש חודש, וכיוצא בעת רצון. ובודאי נתייסד המנהג על פי גדולי וקדושי עליון אשר בירושלים עיר הקודש שם סמוך ונראה. והנה הדברים שאמרתי הוא על פי דברי שו"ת מהרי"ט צהלון (בחידושיו לפרק איזהו נשך), מה שכתב דמה דאסור לקרות בתורה ולהתפלל תוך ד' אמות של קבר ל"ש דין זה בקבר קטן או של אשה ל"ש 'לועג לרש', כיון דגם בחייהם אינם חייבים במצות ציצית או תפילין וקריאת התורה, עיי"ש.

הגם שבצל"ח ברכות (דף ג' ודף י"ח) השיג על המהרי"ט צהלון, וכמובא בפתחי תשובה שם. והנה במהרי"ט צהלון גם כן לא החליט להיתרא[6], כמו שכתב הפת"ש בשמו, ונשא ונתן גם בצדדי איסור דשייך 'לועג לרש' גם בקבר קטן, כמו שכתב שם טעמיו, דאולי בסוד הגלגול נשמת הקטן הזה של אדם גדול בשנים (ואי משום הא לא אריא לפענ"ד לדינא, כי הנסתרות לה' אלקינו מה שהיה בגלגול הקודם, ואין לפנינו רק הנגלות, מה שהיה המת הנקבר הלז). וגם שיש לומר 'לועג לרש', שיאמר הקטן: זה הקורא בתורה לועג עלי שלא הגעתי לשנותיו, שאלו הגעתי לשנותיו – הייתי קורא ושונה וכו', עיי"ש.

אמנם הנה בישועת יעקב (או"ח סי' ע"א ס"ק ו') תירץ שפיר מה שהקשה הצל"ח… וכמו שנראה גם מדברי הצל"ח (בדף י"ח) שם שכתב הך חילוק, וז"ל: ולפי דעתי בקטן שייך ודאי לועג לרש, דמה בכך שהיה עתה קטן? הלא אם היה חי היה מגיע לכלל תורה ומצות, ועתה שמת בקטנותו לא זכה כלל לזה. אבל הספק אם שייך לועג לרש באשה שמתה וכו', עכ"ל הצל"ח. והך חילוק כתב גם במהריט"צ בעצמו שם עוד ביתר שאת, עיי"ש. וכן נראה מדברי הצל"ח (בדף ג') שכתב: נלע"ד שיש סברא דבנקבות אחר מותן לא שייך בהו 'לועג לרש', שהרי גם בחייהם פטורים מק"ש ומתלמוד תורה, עכ"ל. ובאמת זה כבר כתב שם במהרי"ט צהלון, וכנ"ל.

אמנם לענין אשה כתב בפמ"ג או"ח (סי' כ"ג באשל אברהם ס"ק ב'), דלא שייך 'לועג לרש' כיון דגם בחייה פטורה לא שייך 'לועג לרש', ואי משום לחוש לגלגול זכר (היינו כדברי המהריט"צ לענין קטן שיש לחוש שהיתה בו נשמת אדם גדול, וכנ"ל), כולי האי לא חיישינן. עכ"ד פמ"ג. אמנם יפה העיר בצל"ח שם, כיון דבתפלה אשה גם כן חייבת, נמצא לדידן אין היתר להתפלל שם, כיון דבתפלה אשה חייבת גם כן, ונמצא לכאורה דנפל היתרא בבירא…"

היתר קברי האבות והאמהות

"אך נלע"ד דבקברי אבות ואמהות שלפני הדבור ממילא לא שייך איסור זה… ולעניננו הא לא שייך בהם 'לועג לרש', שכיון שמת אדם נעשה חפשי מחיוב המצות, דהא גם בחיי חיותם לא היו האבות והאמהות מחוייבים במצות קודם מתן תורה, רק שקיימו בעצמם גם קודם שניתנה כל התורה כולה, וכמו שאמרו במדרש ששתי כליותיו של אברהם היו נעשות כמעינות החכמה והיו מלמדות אותו התורה והמצות, וכל זה בדרך נבואה והשגה. אבל לא בחיובא אקרקפתא דגברא. גם לפי מה שהעלה בפרשת דרכים שהיו להם להאבות דין 'ישראל' גם לקולא, ושיצאו מכלל 'בני נח' לגמרי… מכל מקום פשיטא דלא היו בכלל 'מצוּוה ועושה' קודם מתן תורה, וזה ברור. ואם כן אינו בכלל 'לועג לרש' כיון שלא היו מחוייבים כלל בחייהם. ועי' בצל"ח שם, שכתב דגם בלימוד תורה כל היום, כיון שאינו חיובא ממש, דמצי פטיר נפשיה ד'והגית וגו" בק"ש שחרית וערבית, וכשאינו חיוב גמור לא שייך 'לועג לרש', אם כן כל שכן באבות הקדושים קודם מתן תורה, שלא היו מחוייבים מעיקרא, ובתורת השגה יכולין גם עתה בגן עדן כמו שמצינו בספרי הראשונים שהצדיקים עוסקים שם בתורה בגן עדן, כפי שהיו רגילים בעולם הזה, אלא שטועמין שם טעם בגן עדן בזה, על כרחך לא שייך בזה איסור 'לועג לרש' כלל".

היתר משום 'לכבוד המת'

"אמנם ממילא צריך לומר דבקברי קדושים כאלו מאבותינו ורבותינו הקודמים זי"ע לא שייך איסור זה, דהא נהגו עוד משנים קדמוניות ודורות הראשונים להתפלל ולקרות בתורה בצבור בבית המדרש דמערת רשב"י במירון. ושם יש לחלק, כיון דבית המדרש הוא למעלה והמערה למטה, אהדריה פי' עכנאי (וגם עתה סגורה ומסוגרת)… אבל מצינו כן לרושמי רשימות ארץ הקודש וגלילות בבל, שאמרו שיש בית הכנסת על קבר אותו תנא או נביא, ובצדה הוא קבור, ומתפללים שם בבית הכנסת בצבור, אף דהוי קבר שלאחר מתן תורה… אולם יש לומר כיון דבלאו הכי בש"ע שם… דלכבוד המת מותר לומר דברי תורה, והכי נמי במה שאומרים על הקברים תהלים ותפלות, ויש לומדים משניות, הרי בע"כ ההיתר בשביל שהוא לכבוד וטובת המת הטמון שם, להעלותם ולהמציא זכותם ובעלי מליצתם – אינו בכלל 'לועג לרש'. ואדרבא, נחת רוח והנייה הוא להם, כמבואר בספר חסידים… ומכל שכן על קבר אבות ואמהות, כמו קבר רחל אמנו, או תנאים ואמוראים והצדיקים הקודמים, אשר בצלם נחיה בגויים. וגם התפלת הקבועות וקריאת התורה בצבור שם הוא כדי להעלות תפלותינו לפני כסא הכבוד אשר הצדיק הקבור יעלם, וכמבואר במג"א… ומכל שכן קברי אבותינו הקדמונים. ואם כן הרי זה לכבוד המת, כנזכר, שבכח קדושתם מכחם ישחדו בעדנו להעלות תפלותינו ולבטל מחיצת הברזל המפסקת ברוב עונותינו. כיה"ר במהרה בימינו.

ועיי"ש במהרי"ט צהלון שכתב שנסתפק אם הוא קבר ילד קטן וכו', שאין שם קבר אלא הוא, אם אסור להתפלל תוך ד' אמותיו אם שייך 'לועג לרש'… אלא ודאי פשיטא ליה למהריט"צ דקבר התנא האלקי לא נחשב כלל לאיסור להתפלל בד' אמותיו, וכנהוג בארץ הקודש כנזכר. אך השמיענו בזה כי בנו היה בקבר יחידי, לא בבית הקברות בין שאר מתים הגדולים שמחוייבים במצות בחייהם, דאז היה שייך 'לועג לרש' משום השאר קברים. וכמו שכתב בצל"ח שם.

והנה בפרטות בקבר רחל אמנו עליה השלום אשר דחז"ל ופירש"י… וכן בפסיקתא רבתי…. כשיגלה אותם נבוזראדן כשהם הולכים בדרך באים ומחבקים קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים וכו', והרי דמסוגל ביחוד תפלות ישראל על קבר רחל אמנו להושיענו ולהוציאנו מאפילה לאורה, כמו שכתוב: רחל מבכה על בניה… שגם עתה עומדת לטובה לעורר רחמים על בניה… על כן בודאי שפיר מנהגן של ישראל להתפלל שם בצבור. ואל כביר לא ימאס ויחוש גאולתנו ופדות נפשנו בב"א".

בית שערים

בשו"ת בית שערים יו"ד תכח, ג, הביא את דברי המג"א וט"ז הנ"ל, שגם חוץ לד"א אין ללמוד בתוך בית הקברות. והקשה: אם כן, כיצד "הולכין על יום יא"צ של צדיקים" ולומדים שם! ותחילה הביא את דברי השיטמ"ק לעיל, שכאשר הלימוד הוא לכבוד הנפטר – מותר. אולם הקשה: זה מועיל לגבי קברו של הנפטר שלכבודו עושים זאת, אך איך הותר ללמוד שם מצד שאר הקברים? ובאר שמשום כך המנהג הוא ש"עושים אהל, כדי שיהיה רשות חלוק לעצמו". ועם כל זה, אין לנהוג כן אלא בקברו של אדם גדול:

"ויותר נ"ל דהנה מה שהולכין על יום יא"צ של צדיקים, הוא עפ"י רש"י יבמות דף קכ"ב ע"א ד"ה 'תלתא ריגלי', ע"ש. והנה בב"ק ט"ז דרשינן גבי חזקיהו מלך יהודא: 'וכבוד עשו לו במותו', שהושיבו ישיבה על קברו. והקשה בשמ"ק שם: הא הוי 'לועג לרש'! ותירץ: כיון שהוא הרבה תורה בחייו – ליכא משום 'לועג לרש', ע"ש שהאריך עוד. ועיין במג"א וטו"ז או"ח סי' מ"ה וסי' ע"א, דבביה"ק אפילו חוץ לד' אמות של קבר שייך משום 'לועג לרש', וא"כ איך אפשר להושיב ישיבה על קברי צדיקים ביום יא"צ? הלא הוא 'לועג לרש'! וניהו דמשום איהו גופא ליכא משום 'לועג לרש', כתירוץ שמ"ק הנ"ל, אבל משום שאר מתים איכא, ואפילו הוא חוץ לד' אמותם כנ"ל! לכן עושים אהל, כדי שיהיה רשות חלוק לעצמו ומותר, וא"ש.

ועכ"פ גם זה אין לעשות כ"א לאדם גדול, וכמו שאחז"ל במגילה דף כ"ג: כיון דבעי למימר עמדו יקרים וכו' בציר מיו"ד לאו אורח ארעא. ופרש"י דאם כן מה הנחת למרובים? והכי נמי דכוותיה – מה הנחת לגדולים? אבל לנטוע אילנות וציצים ופרחים, דברים אשר בדו שוטים מלבם, ולשון נכרים הוא דברים אשר לא שערום אבותינו – ודאי יש למחות בידו. והחדש אסור בכל מקום מהתורה…".

אורח משפט (תשובת הרצי"ה)

בשו"ת אורח משפט או"ח כ, מובאת תשובת הרצי"ה בשם אביו מרן הרב קוק לשאלת 'רא"מ סלוצקין' בעניין תפילה בקבר רחל. וכתב "בשם כאאמו"ר שליט"א אודיעהו שיש לצדד בזה בזכותו של מי שהורה לעשות כן", משלושה טעמים: 1. לספר חסידים אין באדם גדול משום 'במתים חופשי' וממילא גם לא 'לועג לרש'. 2. לשיטמ"ק אין איסור של העמדת ישיבה על קברו של אדם שהִרבה תורה בחייו, וציין שאפשר שלעניין תפילה "דוקא כשהרבה תפילה בחייו, מידה כנגד מידה כמו התם". 3. לר"י מיגאש אם עושים זאת לכבודו של הנפטר – מותר. אולם העיר שתוס' לא מסכימים לכל ההסתייגויות הללו מהאיסור:

"הלכות תפילה ב"ה עיה"ק יפו, א' כסלו תרע"ג. מע"כ מחו' הרב הגביר המצוין והמפורסם רא"מ סלוצקין הי"ו.

ע"י מניעות וטרדות שונות, שלי ושל כאאמו"ר הגאון שליט"א אשר ביקש להודיעהו גם את דעת כאאמו"ר שיחיה, על דבר שאלתו במכתבו האחרון אלי – נתעכבה תשובתי ואתו הסליחה.

עתה, אחרי תודתי הנתונה לו בזה על דברי מכתבו האחרון אלי, הנני להודיעו כי נודע לי שמתפללים מנחה על קבר רחל, אך לא בקביעות, רק בחודש אלול יש שם תפילה קבועה בציבור. וכן גם על קבר שמעון הצדיק מתפללים לפעמים מנחה, ואין מוחין.

ובשם כאאמו"ר שליט"א אודיעהו שיש לצדד בזה בזכותו של מי שהורה לעשות כן: א' – ע"פ דברי ספר חסידים, שבאדם גדול וצדיק לא אמרינן 'במתים חפשי', וא"כ ליכא 'לועג לרש'. ב' – השיטה מקובצת בספ"ק דב"ק שכ' דבחזקי' שהִרבה תורה הַרבה לא הוי 'לועג לרש' בישיבה שהושיבו על קברו, וא"כ הכי נמי גם בשאר אדם גדול. ואולי בתפילה על קברו דוקא כשהרבה תפילה בחייו, מידה כנגד מידה כמו התם. וג' דברי הר"י מיגש, שגם בכל אדם ליכא 'לועג לרש' אם ידוע שעושים זה לכבודו. אמנם התוס' שם בב"ק מוכח דלא סבירא להו כל חילוקים אלה, רק הרחקת ד' אמות. והנני בברכה רבה ורוב הדרת כבוד ויקר צבי יהודה הכהן קוק. באה"ר אברך את כה"ר וכא"ל בברכה מקודש כנה"י ונפש מחו' ידי"ע הק' אברהם יצחק ה"ק".

ציץ אליעזר

בשו"ת ציץ אליעזר י, י, נשאל הצי"א אודות ברכת 'הגומל' בקבר רחל לאחר מלחמת ששת הימים. ובין השאר דן (בסק"ו) מצד אמירת ברכות בקבר רחל.

תחילה מזכיר את ההיתרים שכתב ה'מנחת אלעזר' הנ"ל, אחר כך מזכיר את היתרו של הנצי"ב שבימינו אין איסור מאחר שיש מחיצה של י"ט בין המת לפוקדים את הקבר. ולבסוף הזכיר את היתרו של החיד"א. ועם כל זאת, כתב שמהיות טוב עדיף להתפלל בחדר הסמוך ולא בחדר שבו הקבר עצמו, כפי שסוּדר הדבר בקבר הרשב"י במירון:

"ברכה על נס הצלת רבים והסמכת ההודאה על כך למועד קבוע סמוך ב, תפלה וקריאת התורה ע"י ציון קבר רחל אמנו (א) מה שהוריתי בכ"ח אייר תשכ"ז…

(ו) ואודות אם מותר להתפלל בחדר קבר רחל אמנו. – וכפי הידוע בשנים שקודם מלחמת הכיבוש שנת תש"ח היו מתפללים שם, וגם קוראים בתורה. והרי הדין הוא שאין מתפללים בבית קברות?

על מדוכת שאלה זאת ישב הגאב"ד ממונקטש ז"ל בספרו שו"ת מנחת אלעזר ח"ג. השואל היה אחד מחכמי ירושלים ששאל אותו מה יסוד ההיתר על מה שנוהגים להתפלל ולקרות בתורה בציון רחל אמנו, הרי מבואר בטוש"ע יו"ד סי' שס"ז דלא יקרא ולא יתפלל תוך ד' אמות של קבר. ובראשונה השיב לו בדרך של: פוק חזי מאי עמא דבר, באומרו: והנה שם באהל רחל אמנו קבוע ארון הקודש וס"ת לקרוא ולהתפלל בצבור בער"ח וכיוצא בעת רצון, ובודאי נתייסד המנהג עפ"י גדולי וקדושי עליון אשר בירושלים עיה"ק שם סמוך ונראה.

ולאחר מיכן מגולל שם יריעת ההלכה למצוא היתר מעשי לכך עפי"ד גדולי פוסקים המתירים לקרוא ולהתפלל ע"י קבר אשה, וכמו"כ מצד זה דיש לומר דבקברי אבות ואמהות שלפני הדיבור שהיו אינם מצוים ועושים, ולא שייך איסור זה. ועוד זאת מדבר מכח טעמא שעושים זה לכבוד המת, ובכאלה אשר בצִלם נחיה בגוים שאזי אדרבא, נחת רוח והנייה הוא להם. ועל כן בפרטות שייך זה בקבר רחל אמנו, אשר דחז"ל כשיגלה אותם נבוזרדאן כשהם הולכים בדרך באים ומחבקים קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים וכו'. הרי דמסוגל ביחוד תפלות ישראל על קבר רחל אמנו להושיענו ולהוציאנו מאפלה לאורה, כמ"ש: 'רחל מבכה על בניה וגו", שגם עתה עומדת לטובה לעורר רחמים על בניה. על כן בודאי שפיר מנהגן של ישראל להתפלל שם בציבור, עיין שם ביתר אדיכות.

ויעוין גם בספרי אבן יעקב סי' ל"ו, מ"ש ג"כ בהיתר אמירת קדיש ותפלה על יד קבר, ובתוך דברי הבאתי בשם העמק שאלה שאילתא י"ד אות ו', דשדי בכלל נרגא בכל ענין איסור אמירת דברי תורה ותפלה על יד הקבר בזמננו, בהיות ונהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים, והוי רשות אחרת. וקרא קילוס לדבריו גם בשו"ת זקן אהרן ח"ב סי' פ"ה, עיין שם.

וח"א העיר לי שגם החיד"א ז"ל בספרו שם הגדולים ערך רבנו אלעזר בר נתן, ממליץ ג"כ על מנהגן של ישראל שמתפללין על קברות הצדיקים, יעו"ש. ויעוין בספרי שם שציינתי בתוך דברי למ"ש החיד"א בברכ"י יו"ד סי' שד"ם אותיות ו' ז', ובברכ"י שם בסי' שס"ז מציין כבר למ"ש בזה בספרו שם הגדולים, עיין שם.

מכל מקום ליתרון הכשר ומהיות טוב כדאי לסדר התפלה וקריאת התורה בחדר השני הסמוך בקבר רחל אמנו שם, בדומה להמסודר בבית המדרש דמערת רשב"י במירון, כמוזכר במנח"א שם. וזכותם יגן עלינו ועל כל ישראל".

ציץ אליעזר יט, ג

עוד נשאל הרב ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר יט, ג, על ידי חסידי ברסלב, האם מותר להתפלל ולהניח תפילין בקבר רבי נחמן מברסלב. ובארו שמצד קברו של רבי נחמן פשוט להם שמותר, כפי המנהג מדורי דורות, אך שאלו מצד הקברים שמסביב, האם יש מניעה להתפלל שם או לשים שם טלית ותפילין מצד 'לועג לרש'.

הצי"א השיב שמותר להתפלל ולהניח תפילין בקבר רבי נחמן מברסלב, והטעם העיקרי לכך הוא מחמת דברי הנצי"ב ב'העמק שאלה', שכיוון שכיום קוברים את המתים בעומק של מעל י' טפחים, יש מחיצה בין המת למתפללים ואין חשש משום 'לועג לרש'. אולם צירף גם את הסברה שכאשר התפילה היא לכבוד הצדיק, מותר להתפלל ליד קברו. ובאשר לקברים האחרים שם, יש ספק אם אכן היו שם קברים נוספים כיוון שמלכות הרשעה ששלטה שם הרסה את המקום:

"אודות תפלה ולבישת טלית ותפילין בבית העלמין בזמנינו ובמסיבות מיוחדות.

ב"ה, כ' כסלו. תשנ"א, ירושלים עיה"ק תובב"א נשאלתי מתלמיד חכם אחד מחשובי חסידי בראסלב בנוגע לתפלה ולבישת טו"ת בבית העלמין ובזה"ל:

אשאלה ממנו מענה על דבר שלאחרונה נפתחו שערי ציון של רבנו הק' מברסלב זיע"א, והשירות מצויות שם, והרבה אנשים עולים להשתטח על ציונו הק', והרבה שואלים איך להתנהג שם בענין הנחת טו"ת ותפלה וכו', דכפי המקובל היה שם בה"ח, אבל זה רק כפי המקובל אבל עד ראיה שבא יבוא ויאמר שהיה למראה עיניו קברים לא היה. ובזמן האחרון מצאו כמרחק של עשר אמות מהמקום הזה עצמות וכדומה, אבל המקום שאנחנו עומדים שם בתפלה לא מצאו שום סימן. והנה אין אנו מבקשים היתר על עצם קבורתו של הצדיק להתפלל שם, כי על זה דבר פשוט כפי אשר קיימו וקבלו מדור דור להתפלל על ידי קברי צדיקים, רק זה קמיבעי לן על זה שמקובל שיש סמוך לקבר הצדיק עוד קברים, ועל זה באנו לשאול לדעת את המעשה אשר נעשה. והנה כאשר גברה שם מלכות הרשעה והחריבה את כל בתי תפלתנו וגלה יקרנו וכל נחלתינו נהפכה לזרים, ואין לנו שיור רק המקום הקדוש והנורא הזה שיכולים שם בעיר אומאן להתפלל, ע"כ אבקשה נא מכבודו הרמה שיורנו את המעשה אשר נעשה. עכ"ל השאלה.

וזאת שהשבתי בקצרה.

הנה הגאון הנצי"ב ז"ל בהעמק שאלה על השאילתות פ' חיי שרה שאילתא י"ד אות ו' מחדש לומר שיש להקל בזה"ז בתפלה וכו' בבית קברות היות שנהגו כעת להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת, וכדתניא בברכות ד' כ"ה א': ואם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים – יושב בצדו וקורא ק"ש וכו'. וכל שכן כשנקבר, ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי. ובימי הגמ' הי' המנהג שלא להעמיק הקבר כמש"כ התוס' במו"ק ד' ה' ב' ד"ה: 'המנפח', עיין שם. ואין סתירה מפורשת ברמב"ם ובשו"ע נגד חילוק זה, ע"ש.

ויעויין בשדי חמד מערכת אבילות אות קט"ו, שמעתיק ג"כ דברי העמק שאלה בקצרה וקורא קילוס לעצם חילוקו זה, וכותב דנראה דהדין אמת ומיליה מילי דסברא נינהו, עיין שם.

גם לרבות בספר שו"ת זקן אהרן (וואלקין) חלק ב' סימן פ"ה כותב על אודות חילוקו של העמק שאלה דהדין אמת, ומוסיף דברים בראי' וחיזוק.

ועוד כותב גם סברא דאין כאן 'לועג לרש' היות ומחשיב עי"ז מקום קבורתם למקום קדוש להתפלל שם, וזהו כבודם, ע"ש. אבל סברא זאת היא כנגד הנפסק לאיסור, ויש רק לומר דהיא שייכת ביותר כשציבור שלם מתאסף ומתפלל שם ביחד, כבכגון נידון שאלתנו שמתאספים ובאים לשם כך ממרחקים.

באשר על כן נראה לי שיש מקום להקל ולהורות היתר בנידון שאלתו דמר, בהנחת טו"ת ותפלה בציבור בסמוך לציון הק', ובפרט במסיבות המיוחדות של זאת השאלה, ואשר נוהרים ובאים לשם ממרחקי קצוי ארץ בכמיהה קדושה ומיוחדת.

ועוד זאת שהשטח כשלעצמו הוא ג"כ מקום מסופק אם היה שם מסביב בית קברות, או אם קיים עדנה, היות וזה עידן ועידנין היה זה מקום מופקר ועזוב וידי זרים שלטו שם, וכפי הידוע לדאבוננו מהרבה מקומות כגון אלה שחרשו ועקרו מן השורש במחרישה עמוקה כל מה שהיה שם, וניתן על כן לחשוב ולהניח שאפי' אם היה שם בית חיים יד רשעים כבר שלטה ופינו הכל, ורק מפני הפחד המיוחד שעברה על פניהם משמי מרום מפני קדושתו של הצדיק זיע"א לא העיזו לנגוע גם במקום מקודש זה.

מובן שהעיקר בזה ביסוד ההיתר הוא על יסוד חילוקו של הגאון הנצי"ב ז"ל כנ"ל, וכל האמור משמשים כסניפים נוספים.

בברכה ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג".

כיום אין דין של 'לועג לרש' כי יש מחיצה של עשרה טפחים

העמק שאלה

בספר העמק שאלה על השאילתות פרשת חיי שרה יד, ד"ה: 'כיון דקבירי', כתב שכיום מקילים ללמוד ולהתפלל "סמוך לקבר ממש", משום ש"נהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים, והוי רשות אחרת":

"… וכן עמא דבר, לומר קדיש על בית הקברות חוץ לד"א של הקברים, ובתוך ד"א אסור, כמו ק"ש, כמבואר בתה"א שער ההתחלה, וטור סי' שט"ו בשם הגאונים.

ולא עוד, אלא שמקילים סמוך לקבר ממש, והטעם, משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים, והוי רשות אחרת, וכדתניא בברכות דף כ"ה א': ואם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים – יושב בצדו וקורא ק"ש. והוא הדין מת עצמו עד שלא נקבר, אי היה מונח למעלה או למטה מי' טפחים – שרי, וכ"ש כשנקבר. ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי, כמבואר בדברי רבינו. ובימי הגמ' היה המנהג שלא להעמיק הקבר, כמו שכתבו התוס' מ"ק דף ה' ב' ד"ה: מנפח".

שדי חמד

בספר שדי חמד מערכת אבילות אות קטו, כתב שאף שחידושו של הנצי"ב אינו מוכרח, "מכל מקום נראה דהדין אמת, ומילי דמר מילי דסברא נינהו":

"מה שנוהגים לדרוש על המת, ליכא משום 'לועג לרש', וראיה מדאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו, דכיון דלכבוד עביד – ליכא משום לועג לרש. הרב ישרי לב דף ט"ו ע"ד בשם הרדב"ז החדשות סי' דר"ך, וה"ן כל חד"ש יולדו על ברכי יוסף הגאון מרן חיד"א בברכי יוסף סי' שמ"ד על דברי מרן שם סי"ז, וכתב שכן מנהג פשוט ברוב תפוצות ישראל לדרוש וללמוד בפני המת ועל קברו למנוחתו. והר"ר השו"ל שם ובסי' שס"ז כתב דהרב מעבר יבק הביא ראיות לדבר, וסיד(?) מזמורי תהלים שהם מסוגלים להבריח הקליפות, ושכן עמא דבר.

והרמ"א בסוס"י תקפ"א כתב דיש מקומות שנוהגים לילך לבית הקברות בערב ראש השנה להרבות בתחנונים, וכתב מרן חיד"א במחזיק ברכה שם דהרב רגל ישרה הצ"ע על מה שכתב הריטב"א בחידושיו לתענית דאין מתפללין בבית הקברות משום 'לועג לרש', וכתב הרב דרכי שלום דף קכ"ח ע"ג על פי מה שכתב דכל שהוא לעבוד המת שרי: נראה דרוצה לומר דהגם דמה שהולכים ומתחננים בבית הקברות הוא לבקש מהצדיקים שיבקשו רחמים על החיים, מכל מקום מה שמחשיבים מקום קבורתם מקום קדוש להתפלל שם לאלוהינו בעל הרחמים, זהו כבודם, ולכן שרי. ומה שכתב שם על דברי הרדב"ז הנ"ל – לא יראה מה ממה שכתב בברכ"י הנ"ל, עי"ש.

וראה זה חדש ממש, הגאון העמק שאלה (פי' על השאלתות) בפרשת חיי שרה שאלה י"ד אות ו', אחר דשקו"ט אי איכא איסורא בחוץ לד' אמות של הקבר, והעלה דאינו אסור אלא בד' אמות של הקבר, דלא כהמג"א סי' מ"ה שכתב דבית הקברות אסור אפילו רחוק מהקברים. ועוד אסור תוך ד"א של שטח בית הקברות, דאינו נכון כלל. סיים דעכשיו נהגו להקל סמוך לקבר ממש, לפי שנהגו להעמיק הקבר יותר מיו"ד טפחים, והוי רשות אחרת, והמת עצמו עד שלא נקבר אם היה מונח למעלה או למטה… עכ"ל. ומעתה אם בזמן הרמ"א היו נוהגים להעמיק מעיקרא, לא קשיא מידי, אלא דאין נראה כן, דאם איתא הוה ליה לפרש בסי' שמ"ד דכל לימוד שרי בזמן הזה. והגם שמה שחידש הגאון נרו אינו מוכרח, ומה שאומרים קדיש סמוך לקבר הוא משום דכל שהוא לכבודו שרי, כמו שכתבו הרבנים הנ"ל, מכל מקום נראה דהדין אמת, ומילי דמר מילי דסברא נינהו".

זקן אהרן

בשו"ת זקן אהרן ב, פה, כתב שאף שלהלכה חידושו של הנצי"ב נכון, מכל מקום אין אנו זקוקים לו, כי בלאו הכי מותר לומר ללמוד ולהתפלל בבית הקברות מכיוון שהלימוד והתפילה נעשים לכבוד המת. ולכן אף אם אין עשרה טפחים בין המת למתפללים הדבר מותר:

"ועל דבר שאלתו השניה, אם מותר ללמוד ולומר תפלות אצל הקבר בזמן הזה, שנהגו להעמיק הקברים יותר מעשרה טפחים, ואם כן הוי כרשות בפני עצמו, ולית ביה משום 'לועג לרש'. הנה אם אמנם חלוקו של כבוד תורתו נפתח בגדולים, וכבר קדמותו אדמו"ר הגאון הנצי"ב זלה"ה בספרו העמק שאלה על השאלתות פרשת חיי שרה שאילתא י"ד, כתב כן באמת, דמשום הכי נהגו גבן לומר קדיש ודברי תורה סמוך לקבר, משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים, והוי רשות אחרת. והמת עצמו עד שלא נקבר, אם היה מונח למעלה או למטה מעשרה טפחים דהוי שרי, כל שכן כשנקבר והוא טמון ומכוסה, ע"ש.

והנה אם כי הדין אמת, דעמק של י' טפחים הוי ודאי רשות בפני עצמו, וכמו דקי"ל לגבי שבת, דחריץ עמוק עשרה הוי רשות היחיד, אפילו הכי בנידון דידן לענין לימוד ותפלה על הקבר אין אנו צריכים לטעם זה, דאפילו בקבר שאינו עמוק כל כך נמי שרי. וכמו דמצינו בבבא קמא דט"ז גבי חזקיה שהושיבו ישיבה על קברו, אע"ג דבזמן הש"ס לא היו מעמיקין הקבר, וכמו שכתבו התוס' במו"ק… ובע"כ דכל דבר שעושין לכבודו וזכותו של מת לא שייך בזיון, ונהפוך הוא, דמכבדו בזה, וסברא כזאת כתב המרדכי במגילה דף כ"ט, דשרי ליקח מעפר ועשבי בית הקברות לצורך רפואה, דאע"גדשלא לצורך רפואה אסור, משום כבוד המת, כדאיתא בברייתא שם, ואם לקטן – שורפן במקומן מפני כבוד מתים, אפילו הכי לצורך רפואה או מצוה – שרי, וכדאיתא בסנהדרין דמקבריה דרב הוו שקלי לאישתא בת יומא, וכתב המרדכי הטעם דכיון שעיקר האיסור משום כבוד מתים, ואם נוטל מהם לצורך רפואה אין בזה גנאי למת, ואדרבה, שזה כבודו כשנוטל מעפרו לרפואה, ומאמין בזה שעפרו קדוש וראוי להתרפאות על ידן, ע"ש.

ובחבורי זקן אהרן סי' ס"א הארכתי הרבה בזה, ועי' מ"ש בשמ"ק לב"מ בשם תשובת מוהרי"ן מיג"ש, וה"נ בנדון דידן מה לועג לרש שייך בדבר שעושה לכבודו? והלא אדרבה, מכבדו בזה שמתפלל על קברם ומחשיב על ידי זה מקום קבורתם למקום קדוש להתפלל שם, וזהו כבודם. ומפורש ביו"ד סי' שס"ז דלכבוד המת רשאי להתפלל אפילו בפני המת, וכ"ש לאחר שנקבר. ופוק חזי מאי עמא דבר, שמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לדרוש וללמוד בפני המתועל קברו לכבודו ושלום מנוחתו, וכמה תפלות נתיסדו להתפלל על קברי צדיקים, כמ"ש בספר 'מעבר יבק', ועמ"ש עוד מזה בספר ברכי יוסף סי' שמ"ד".

ציץ אליעזר

בשו"ת צי"א י, י, הזכיר בין צדדי ההיתר בעניין לימוד ותפילה בקבר רחל את היתרו הנ"ל של הנצי"ב, שכיום יש מחיצה בין המת למתפללים:

"ויעוין גם בספרי אבן יעקב סי' ל"ו, מ"ש ג"כ בהיתר אמירת קדיש ותפלה על יד קבר, ובתוך דברי הבאתי בשם העמק שאלה שאילתא י"ד אות ו', דשדי בכלל נרגא בכל ענין איסור אמירת דברי תורה ותפלה על יד הקבר בזמננו, בהיות ונהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים, והוי רשות אחרת. וקרא קילוס לדבריו גם בשו"ת זקן אהרן ח"ב סי' פ"ה, עיין שם".

בחלק יט, ג, מובאת תשובתו לעניין תפילה והנחת תפילין בקבר רבי נחמן מברסלב, והשיב להתיר ממספר טעמים, וסיים שההיתר העיקרי הוא מצד דברי הנצי"ב, ושאר ההיתרים הם "כסניפים נוספים":

"הנה הגאון הנצי"ב ז"ל בהעמק שאלה על השאילתות פ' חיי שרה שאילתא י"ד אות ו' מחדש לומר שיש להקל בזה"ז בתפלה וכו' בבית קברות היות שנהגו כעת להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרתואין סתירה מפורשת ברמב"ם ובשו"ע נגד חילוק זה, ע"ש.

ויעויין בשדי חמד מערכת אבילות אות קט"ו, שמעתיק ג"כ דברי העמק שאלה בקצרה וקורא קילוס לעצם חילוקו זה, וכותב דנראה דהדין אמת ומיליה מילי דסברא נינהו, עיין שם.

גם לרבות בספר שו"ת זקן אהרן (וואלקין) חלק ב' סימן פ"ה כותב על אודות חילוקו של העמק שאלה דהדין אמת, ומוסיף דברים בראי' וחיזוק.

… מובן שהעיקר בזה ביסוד ההיתר הוא על יסוד חילוקו של הגאון הנצי"ב ז"ל, כנ"ל, וכל האמור משמשים כסניפים נוספים".

 

[1] וכ"כ בספר "ברכת פרץ" (לרב ישראל יעקב קנייבסקי, ה'סטייפלר') על פרשת תרומה, שכפי הנראה הפמ"ג לא ראה את דברי מהריט"צ בפנים.

[2] ובהגהה שם נכתב: "ועיין לעיל סימן כ"ו סעיף י"א: ושל ראש נמי אם כסה אותה לית לן בה".

[3] אף שלכאורה הקדיש נאמר לעילוי נשמת הנפטר, ולפני כן החכמ"א כותב שכאשר זה לכבוד המת מותר. צ"ע. ועי' להלן הערה 4.

[4] אולם צ"ע, שדבר זה נפסק להלכה בשו"ע שעו, ד, ובש"ך שם ג, אף שהם סוברים שדברים שנעשים לכבוד המת מותרים בתוך ד"א של המת, וכאן מדובר על קדיש שהוא לכבודו של המת.

[5] זו לשון ספר חסידים סימן אלף קכט: "והמת תופס הכל. ואם חפצים המתים להתראות, אז ניתן רשות להתראות אף על פי שנקבר בתכריכי. מתים יכולים להראות לבניהם במלבוש, באיזה מלבוש שרוצים, פעם במלבוש שנקבר עמו ופעם במלבוש של קודם לכן. ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו. ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות, כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו. והצדיקים נקראים 'חיים' אפי' במיתתם, ופוטר בקידוש בני הבית".

[6] צ"ע למה ה'מנחת אלעזר' כותב שמהריט"צ "לא החליט להיתרא", הלא מדבריו המובאים לעיל מפורש שהכריע לאיסור! ומפשטות לשונו הנ"ל מבואר שגם באשה יש לועג לרש, אלא שהאחרונים כתבו בשמו שבאשה אין 'לועג לרש'.

 

 

 

אולי יעניין אותך

רביבים 1091 - הלכות מצה עשירה ותרופות בפסח

הלכות מצה עשירה ותרופות בפסח

⬅️ האם מותר לאכול בפסח עוגיות שעשויות על בסיס של מי פירות, שנקראות "מצה עשירה"? ⬅️ האם יש מקום להחמיר שלא לאכול "שרויה", היינו מצה או פירורי מצה שהושרו במים? ⬅️ האם יוצאי משפחות בהן החמירו שלא לאכול "שרויה" רשאים לשנות ולאכול? ⬅️ האם תרופות טעימות צריכות הכשר לפסח ומה עושים כשלא ניתן לברר את הכשרות? ⬅️ בירורו של הרב שאול דוד בוצ'קו לגבי חמץ שבתרופות טעימות ⬅️ עד מתי אומרים קדיש בשנת האבל?
דילוג לתוכן