הרב ד"ר מיכאל בריס במכתב פתוח לידידו וחברו מישיבת מרכז הרב הרב אליעזר מלמד, "הילכותיך, הליכותיך ומעשיך רצויים בעיני ה'"
ידידי היקר הרב אליעזר,
זה שנות שמיטה שאני חייב לך תודה על ספרך החשוב בענייני שמיטה – המונח באורח קבע על שולחני. גם הספרים האחרים ששלחת אלי בשעתו דרך הכולל "מכון משפטי ארץ" הגיעו לידי בסופו של דבר (אם כי כבר אז לא עמדתי בראש הכולל), והתענגתי עליהם.
ניכרת השתדלותך לכתוב ספרים אלו על פי היסודות שהניח מרן הרב קוק, בביאור כללי ההלכה ומתוך כך הפרטים, לבאר את ההלכות לא רק בפשטות אלא גם בעמקות, וליישב מאליהן שאלות קשות.
אינך צריך למילות שבח ממני. קטונתי, ולא מענווה אני אומר את הדברים. ולא ברור שמילותיי גם יובנו בחוצות.
אך ידידותנו מימי הנעורים, כחובשי ספסלי בית המדרש של מרן הרב זצ"ל, יקרה אל לבי ביותר. ולא אוכל לידום.
בטוחני, כי לא רק כוונתך רצויה אלא מעשיך רצויים בעיני ה' ממש – בהלכותיך ובהליכותיך. מטבע הלשון "תורת ארץ ישראל" נשחקה קמעה, אך זו ממש כוונתך. ראינו את ההערות של מרן הגרצי"ה זצ"ל בתוך קיצור שולחן ערוך של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל. ידענו להפריד בין הלכה וקבלה (שלא תהיה "ערבוביא" כלשון הרצי"ה), אך גם שמענו את לקחו כאשר דיבר על התורה והמצוות כאידיאלים גבוהים – ושמענו את הרוממות בדבריו שמביאה לידי מעשה. זו תורה שיש לה בית אב. ותורת אביך, שהקים ישיבה וישוב לתפארת. זו תורה שיש לה בית אב. והלא גדלת על ברכי אביך שליט"א, ועל ברכי מרן הגרצי"ה זצ"ל ומרן הגר"א שפירא זצ"ל ורבני הישיבה האחרים שיבלחט"א. זו תורה שיש לה בית אב.
ואף בענייני הנהגה. שמענו יחד את קביעתו של מרן הגרצי"ה זצ"ל אומר שצדק הרב במברגר בכך שהתנגד להפרדת הקהילות בפרנקפורט, דלא כרש"ר הירש, וכי זו היתה עמדתו של הנצי"ב מוואלוז'ין. ואני זוכר באופן חד – כאשר התנועה הרפורמית שינתה את התקנון שלה (או איך שלא יקראו למסמכי היסוד שלהם בארה"ב) כך שתומכים בציונות, במקום ההתנגדות המסורתית שהיתה להם במשך הדורות. ואני זוכר ששאלו את מרן זצ"ל אם אין בזה בעיה – בגלל שעכשיו הם יגיעו ארצה. והרב השיב, להפתעתי הרבה, וגם להפתעת השואל או השואלים – שזה חלק ממהלך התשובה שלהם, הקירבה לארץ ישראל, ו"העיקר שיבואו" (כלשונו שאני זוכר ממש). אולי יהיה מי שיכחיש זאת. אני שמעתי. וודאי שיהיה מי שיאמר שלא אני ממעתיקי השמועה. אבל אני שמעתי. ואינני נוקט עמדה בענייני ההתייחסות אליהם – קטונתי, ולא מענווה – אבל דברי תורה הם ואי אפשר לנהוג בהם אחרת, כפוסקי הלכה המדקדקים במקרה שבפניהם, בקור רוח בדייקנות, תוך ראיית פיקוח הנפש של הכלל – ולא בהכללה עיוורת וודאי שלא בהתלהמות.
ובענייני ארץ ישראל הלא שימשת את מרן הגר"ש גורן זצ"ל (ובתקופה שנסעתי מקרני שומרון לעופרה מדי יום ביומו, בתקופה הקשה של פיגועים בכבישים, לפני כעשרים שנה, אימצתי את אשר פרסמת בשמו שהיה מוסיף לתפילת הדרך את הפסוק "ויסעו, ויהי חתת א-לוהים עליהם וכו'", כסגולה בדוקה – וב"ה הועילה גם לי; אגב מצאתי זאת גם בסידור 'דרך החיים' של בעל נתה"מ). זו תורה שיש לה בית אב.
מה קרה לנו, לתלמידי מרן הרב ומרן בנו? ולכל בתי המדרש שלנו, תלמידיו, הצמאים לדבר ה'? והלא למדנו אצל רבותינו שוב ושוב את תיאורו של הנצי"ב זצ"ל בהקדמה לפירושו לספר בראשית – על האבות שנקראו ישרים, בניגוד לצדיקים והחסידים ועמלי התורה בבית שני (ממש כך! קבלתי צמרמורת כשעיינתי עכשיו שוב) "חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס".
אני מבין את החששות. אני מבין את הביקורות. אני מבין את המחלוקות. אינני מבין – ואינני מסוגל להבין – את הביזוי, את התיוג, את הפגיעה – את הסטייה חלילה מדרך הישר שהורונו אבותינו ורבותינו – שלך ושלי.
אסיים בזכרון המפגש הראשון שלי עם עוצמתו של מרן הגרצי"ה זצ"ל, לקראת ראש השנה שנת תשל"ח, אף שלמדנו אצלו אורות התשובה בביתו במהלך חודש אלול. הרב הגיע לבית המדרש החדש, ועמד לפני ארון הקודש. כזכור, במהלך רוב השיחה היה דבורו רגיל, לא כולם הבינו את חיתוך דבריו. אני כן זוכר כי לאחר מאמצים הבנתי שהוא מציג את שנת תשל"ח שקרבה ובאה כשנת שליחות, משורש של"ח. ואז, בלי התראה מוקדמת (לפחות מבחינתי) קולו התרעם בחוזקה (אחד מחבירנו קלע בתיאור התחושה: קול כזה חזק שאתה רוצה להתחבא מתחת לסטנדרים), הקול החזק עדיין מהדהד באוזניי, כל שנה ושנה: "ואיש את רעת רעהו אל ת֫חשבו בלבבכם!". כל מילה שלי מיותרת.
אני כותב את הדברים מדם לבי, לא מפני שיש לי כוח וזמן לכתוב אלא מפני שאין לי כוח לשתוק, כדברי מרן הרב – ומקווה שתמצא בהם חיזוק כלשהו, גם אם איש מלבדך לא יעריך זאת.
בהערכה רבה ובחברות אמיצה כמקדם,
הרב ד"ר מיכאל בריס הוא בוגר ישיבת מרכז הרב
לשעבר ראש כולל דיינות משפטי ארץ וכיום מרצה בכיר למשפט עברי במכללת שערי משפט
