טוב טעם ודעת
בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב מח, נשאל על "המעשה רעה אשר נתחדש לקסום ולנחש בהשולחנות… שעל ידי סמיכות הידים בסמיכה שאין בה ממש לטובה יתחיל לדלג ולהתנענע כאיל פיסח", ולפי התיאור נראה שהכוונה לסיאנס (וכן הבינו כמה וכמה אחרונים בדבריו).
הר"ש קלוגר משיב שפשוט שזה "מין כישוף", אלא שהוא מסתפק אם זה נחשב ל'קוסם' או ל'מכשף'. והנפק"מ בזה היא לעניין מלקות, אך מצד האיסור ודאי שיש בזה איסור תורה של אחד מהאיסורים הללו.
עוד כתב שתוכחת הנביא ישעיהו על "העורכים לגד שולחן" מתייחסת למעשי כישוף כעין סיאנס, וכיוון ש"בהתורה וחכמים וצדיקים אינן מסכימים, מה דלא הוי על פי שכלם", ובמקום זאת הם דורשים ברוחות המתים שיגידו להם את העתידות, סופם להיענש על כך, "השם ישמרנו".
בסוף דבריו כתב שגם "הרב הצדיק המפורסם" מבעלז, "אומר שהוא מין ע"ז קליפה, ושיש ממונה מסטרא אחרא על זה". וסיים שאין הוא מוחה בעושים כן, כי ממילא הם לא מקשיבים לדבריו:
"הנה מכתבו קבלתי ערב שבת קודש פרשת בהעלותך העבר, והנה נפשו בשאלתו עבור המעשה רעה אשר נתחדש לקסום ולנחש בהשולחנות בידים ריקנית בלא מצות.
הנה זה ודאי אמת נכון כדבריו, כי כל מעשה שולחנות הללו המה מלאו קיא צואה בלי מקום להמליץ עליהם זכות, ותיתי לי בעזרת המלמד לאנוש בינה חכמתי המעוטה עמדה לי אף טרם שנודע כי שאול ישאלו בו וקסם יקסמו בו, רק שאמרו שעל ידי סמיכות הידים בסמיכה שאין בה ממש לטובה יתחיל לדלג ולהתנענע כאיל פיסח, תיכף אמרתי שהוא מין כישוף, וחלילה לעשות כן. ומה גם עתה שנודע ששאול ישאלו בו ובמטה אשר ידם, וגם כותב ומשיב, ודאי הוא מין כישוף. אך מי שומע לדברינו עתה?
והנה זה אמת, דהוא אחת משתי אלה או מין קסם או מין כישוף. והנה בין אם הוי כונת הספרי, הובא בפרש"י פרשת שופטים: קוסם – שהוא שואל במקלו אם ילך או לא, וכן מה שכתב הטור יו"ד סי' קע"ט בשם הרמב"ם… ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו וכו', והן אם יהיה כונתם על דבר זה או אם היה להם כונה אחרת, מכל מקום יהיה איך שיהיה גם זה הוי בכלל קסם. דהרי הב"י הביא בשם רבינו ירוחם וז"ל: כמו כן העושים נקודות נקודות בכתב או בחול, וכיוצא באלו הדברים, עכ"ל. הרי מפורש אומר דלאו דוקא נקט הרמב"ם הני, דהוא הדין מילי אחריני. וכן כתב אח"כ הב"י בשם הסמ"ג ענינים אחרים מה דהוי קוסם קסמים, ולא כתב בלשון פלוגתא, מוכח דכולהו איתנהו בכלל קוסם. והוא הדין בזה.
ועוד אני אומר, כיון דעכ"פ אינו דבר טבעי על פי המחקר והשכל, ודאי אחת מהנה או בכלל קוסם או בכלל כישוף, דהוי לאיזה אנשים במדינה אחת קבלה דאם עושין כן הוי מין כישוף. והרמב"ם וסמ"ג לא נחתי לפרש מה הוי קסם ומה עונן וכו', רק דנפקא מינה לענין מלקות, דצריך להתרות בו בלאו שלו, לזה צריך לדעת מה קסם ומה מעונן ומה מנחש ומה מכשף, אבל לענין איסורא אין נ"מ לנו, דבאם הוי אחת מאלה אסור הוא בלאו.
והנה לדעתי יש לרמז זה בכתוב מה שכתב הנביא ישעיה קפיטל ס"ה [פסוק יא]: "העורכים לגד שולחן וממלאים למני ממסך". והנה רש"י פיר ששם דלמני היינו למנין. ולפי דרכו נראה לפרש הכתוב והמשך המאמר, דהנה לגד יהיה פירוש כמו שכתוב בש"ס פ"ח דיומא ובילקוט… בספוק "והמן כזרע גד הוא" דהכונה מלשון הגדת עתידות, שהיה מגיד אם בן ט' לראשון וכו', כן הכונה בזה, דהעורכים לגד שלחן, שעורכים השלחן להגיד להם עתידות…
וכן הכי נמי בעוונותינו הרבים בזמנינו, אמונת חכמים וצדיקים אין להם, ואיסורי דרבנן כאין נחשב להם, והולכין רק על פי שכלם, ומה ששכלם אינו מסכים – אינם חוששין לו. ואם לא היו דורשין בשולחנות, לא היה מתמלא סאתם, אך כיון דדורשין בשולחנות ומקלות, מה שאינו על פי השכל, ובהתורה וחכמים וצדיקים אינן מסכימים מה דלא הוי על פי שכלם, בזה ממלאים סאתם להענש. וזהו שאמר הנביא: "העורכים לגד שולחן" להגיד להם עתידות, ובזה הם ממלאים למני – למנין – ממסך, להיות מתמלא המדה שלהם, השם ישמרנו.
והנה כן נשלח לי מכתב מק"ק בעלז ביום ה' העבר, כי גם הרב הצדיק המפורסם דשם אומר שהוא מין ע"ז קליפה, ושיש ממונה מסטרא אחרא על זה. והנה ודאי היה ראוי לצעוק מאוד על זה, אך אני אין בידי מתרי טעמי: אחד, על מה נצעק יותר? על זה, או על חילול שבת בפרהסיא, או אכילת טרפות בפרהסיא, או הלובשים בגדי נכרים והנשים בשערות שלהם בגלוי, וכיוצא בזה כהנה וכהנה החמורים מדורש אל הקוסם. והשנית, כי בעו"ה רבו עזי פנים שבדור, ואומרים לטוב רע ולרע טוב, וכל מה שאני אומר הם אומרים להיפוך, ומהפכים דברי אמת. לזה עת לחשות, ונשים מחסום לפינו, ויהיה הקולר תלוי בראשם. וה' רואה ללבב וישלח לנו במהרה המורה לצדקה כנפשו ונפש הנאנח המעתיר וכו' , ידידו וכו'".
דרכי תשובה
והביאו ה'דרכי תשובה' קעט, ו, להלכה:
"עי' בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאי חלק ב' סי' מ"ח, שכתב תוכחת מגולה על דבר המעשה הרע שנתחדש בימיו לקסום ולנחש בשלחנות על ידי סמיכת אנשים בידיהם, שעל ידי זה יתחיל השלחן לדלג ולהתנענע כאיל פיסח, שהוא מין כישוף, וחלילה לעשות כן. ומה גם ששאול ישאלו בו וקסם יקסמו בו…".
הוד יוסף
בספר 'הוד יוסף' לרבי יוסף חיים מבגדד (מחבר 'כף החיים'), בסוף קונטרס "ט"ל אורות" לרבי יעקב בן המחבר (סי' לט), כתב ששמונה שנים קודם לכתיבת התשובה אירע מעשה "בעירינו" (כנראה בגדד) "ושאלו עליו להגאון מו"ר אבי זיע"א ואסר להם, משום דזהו קוסם שאסרה תורה". והביא בנו ראיה לזה מדברי הרמב"ם.
והוסיף ש"בעוונותינו הרבים באזנינו שמענו שגם בימינו אלו ישנם בני אדם גם מסוג שומרי תורה העוברים על איסור זה, ואפשר שיש מהם החושבים שאין בכך כלום, ומצוה לפרסם פסק מהרי"ח ז"ל הנזכר למען ישמעו ויראו":
"ומה ששאלת על השולחן של ג' רגלים, ומניחין ידיהם עליו, ושואלין מה אסור יש בזה, ומאין יש לו כוח להקים רגליו.
תשובה: הנה בעירינו מלפני כשמונה שנים עשו מעשה כזה, ושאלו עליו להגאון מו"ר אבי זיע"א ואסר להם, משום דזהו קוסם שאסרה תורה, והוא מדברי הרמב"ם ז"ל (פרק יא מהלכות ע"ז הלכה ו), וז"ל: איזהו קוסם וכו', ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, הוא מה שהנביא אומר: 'עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו'. וכתב הגאון חסדי דוד על התוספתא שבת (פרק ח), וז"ל התוס': והשואל במקלו אם אלך אם לא אלך – הרי זה מדרכי האמורי. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. יעו"ש ותל"מ [ובעוונותינו הרבים באזנינו שמענו שגם בימינו אלו ישנם בני אדם גם מסוג שומרי תורה העוברים על איסור זה, ואפשר שיש מהם החושבים שאין בכך כלום, ומצוה לפרסם פסק מהרי"ח ז"ל הנזכר למען ישמעו ויראו, ימ"ה יצ"ו]".
תשורת שי
גם בשו"ת תשורת שי תניינא קכט, נשאל על עניין שלפי התיאור נשמע כעשיית סיאנס ("ועשה לו שלחן קטנה על שלש רגליים, ותחת רגליו טס או דף אשר עליו כתובים כל האותיות א"ב מצד אחד, ועל צד השני אותיות של גוים… והוא שואל השאלה, והשלחן מגביה את רגלו אחד ומראה על האותיות לצרף התשובה"). והוסיף השואל שהיהודי שעושה את המעשה טובל במקווה ואומר פרק תהלים קודם לכן, וש"הוא אומר שזהוא חכמה ואין בו שום כישוף ולחש, ולמד חכמה זה אצל ת"ח גדול וירא שמים. וגם שם בארץ ישראל משתמשים בזה צדיקים גדולים וקדושים".
והשיב ה'תשורת שי': ראשית, הנשאלים בזה עוברים על "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". שנית, לרמב"ם וסיעתו נראה שעובר בזה משום איסור 'קוסם', ומרבנו ירוחם המובא בבית יוסף נראה שזה נחשב למעשה כשפים. ועוד, שהעוסק בזה מסתכן מפגיעת שדים:
"שאלה: איש יהודי בא מארץ ישראל ועשה לו שלחן קטנה על שלש רגליים, ותחת רגליו טס או דף אשר עליו כתובים כל האותיות א"ב מצד אחד, ועל צד השני אותיות של גוים. וחמשה ילדים עומדים סביבו וסומכין עליו את ידיהם, והולכין אצלו יהודים וערלים לשאול ממנו עתידות הן בעסקים הן בשידוכין או לצאת לדרך, וכהנה רבות.
והוא שואל השאלה, והשלחן מגביה את רגלו אחד ומראה על האותיות לצרף התשובה, ועושה עם השואלים נפלאות גדולות אשר נעלם מעיני השכל. ושמעתי שהוא הולך מקודם למקוה, ואומר איזה קפיטל תהלים, וההוא אומר שהוא חכמה ואין בו שום כישוף ולחש, ולמד חכמה זה אצל ת"ח גדול וירא שמים, וגם שם בארץ ישראל משתמשים בזה צדיקים גדולים וקדושים. אלו תורף דבריו.
ונראה דהן בקדושיו לא יאמין, כיון דעכ"פ אסור לשואלים משום "תמים תהיה", כדאיתא ביו"ד ריש סימן קע"ט. אלא דיש לומר: עד אחד נאמן באיסורין לכולי עלמא כשלא אתחזיק איסורא, ולא נפסל משום דמכשיל אחרים באיסור ד'תמים תהיה', כי זה לא חמיר כהעושה מעשה כישוף, וכמו שכתב בתרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן צ"ו. ועוד, הא לא משמע לאינשי איסורא בזה, אבל כישוף לכולי עלמא יודעין דאסור.
אך קשה הדבר להאמין, כי חוששני שזה בכלל קוסם קסמים, דהרבה עניינים יש בקסמים, דהרמב"ם כתב באופן אחר, וסמ"ג באופן אחר, ורי"ו כתב דעושין נקודות בכתב או בחול, וכיוצא באלו הדברים. ור"ל מה דאינסי בדרך הטבע והשכל – הוי קוסם. נמצא השואלים מו קפין(?) על 'תמים תהיה' איסור 'לפני עור לא תתן מכשול', כי קוסם במלמות(?) אם שואלים אצל ישראל.
ועוד, לפי הענין דחמשה ילדים עומדים סביבו וסומכין עליו את ידיהם, וגם אומר מקודם איזה קפיטל תהלים, נראה דעושה מעשה שדים, וירא שלא יזיקוהו, וכדאיתא בבית יוסף ורמ"א ביו"ד סימן קע"ט, דרוב העוסקים אינן נפטרים מהם בשלום. ומבואר בב"י וש"ע ובש"ך שם סק"כ, דכל עושה מעשה אסור. ובלשון ר' ירוחם שבב"י, דהיינו שלוקח דבר ועל ידו עושה מעשה, מיקרי מעשה כשפים".
דעת כהן
בשו"ת דעת כהן יו"ד סט, נשאל מרן הרב קוק אודות "התחבולה לדבר עם הרוחות", האם יש בזה משום 'ודורש אל המתים'. בתשובתו כתב שליראים לכאורה רק אם מתעסק עם גופת המת יש בזה משום 'דורש אל המתים', אולם לרמב"ם וסמ"ג כל שפועל לדבר עם רוח המת – עובר משום 'ודורש אל המתים'.
וגם ליראים, שמדבריו עולה שאין בזה משום 'ודורש אל המתים', אפשר שיש בזה משום 'בעל אוב'. שכן אמנם לרש"י בעל אוב הוא המעלה בזכורו, אך לתוס' בעל אוב הוא שם של כישוף, ואיננו בקיאים מהו הכישוף הזה, ואולי ה"ספיריטיזם" בכלל זאת. וממילא יש כאן ספק ספקא לחומרא: שמא הלכה כרמב"ם שיש בזה 'ודורש אל המתים', וגם אם הלכה כיראים, אולי זה בכלל 'אוב' לפי התוס'. ועוד הוסיף סברה "שיש חלק הנפש שנקרא שיתופא דגופא, שהוא שורה בעצמות, וי"ל שכשמעלים אותו החלק הוי בכלל 'דורש אל המתים' אליבא דכו"ע, ומנ"ל שאין מין זה אותו החלק של שיתופא דגופא!" (בהמשך הוא מביא ראיה מהירושלמי לרמב"ם [מובאת לעיל] וגם דן אם מותר לעשות זאת על ידי גוי).
למעשה כותב מרן הרב קוק: "ולע"ד אין כדאי לחזק את האמונה ע"י תחבולות כאלה, הקרובות למכשול איסור. ויותר טוב לקיים תמים תהי' עם ד' אלוהיך":
"ב"ה פעה"ק יפו ת"ו ט' אדר תרע"ב. שלו' רב לכבוד ידידי הרב הגדול בתו"י מו"ה חיים פאלליק שליט"א. אחדשה"ט באה"ר.
הגיעני מכתבו. על דבר התחבולה לדבר עם הרוחות (ספיריטיזם), אם יש בזה איסור. הנה אנו צריכים בתחלה לברר את הספק לכל צדדיו.
א. אם יש בזה איסור מה"ת או רק מדרבנן. ב. אם האיסור הוא רק על העושה או שיש איסור גם על השואל. ג. אם יש איסור לשאול בזה גם כשהשואל הוא נכרי. ד. אם כל הדרכים שוים לאיסור או להיתר בזה, או שיש ביניהם חילוקים.
והנה יש להסתפק בזה מצד שני איסורי תורה. הא' שאם ענין זה הוא מכלל אוב, שאז יש איסור תורה לא לבד על העושה כ"א גם על השואל, כמתניתין דסנהדרין ס"ה א' דתנן גבי אוב וידעוני והנשאל בהם באזהרה. והב' שמא הוא לא בכלל אוב אלא בכלל 'דורש אל המתים', ואז לא יהיה האיסור מה"ת כי אם על העוסק בעצמו בענין זה של הדיבור, אבל מי שמשתמש על ידי זה ושומע את הענין, מבלי עסק מצדו, יש להסתפק אולי איננו בכלל 'דורש אל המתים', ולא יהיה לפי זה כי אם איסור שבות אם העוסק הוא נכרי, לאותם הסוברים שאין הנכרים מצווים על הכישוף, ויתבאר עוד פרט זה בס"ד לקמן, 'לפני עוור' אם הוא ישראל, ויהיה נדון לפ"ז ע"פ הפרטים של לפ"ע לענין תרי עברי דנהרא, שבענין אחר הוא רק מדרבנן.
ונפ"מ בזה אם הוא איסור תורה או דרבנן הוא לענין ספק, דפלוגתא או דמציאות, שאם יהיה כאן איסור תורה נלך לחומרא, ואם יבורר לנו שיצאנו מחשש של תורה נלך לקולא.
אמנם גדרי בעל אוב מסומנים הם במשנה ובברייתא דסנהדרין שם, במשנה: בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ובברייתא: המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ועוד בת"ר שם: בעל אוב, אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. א"כ אם יבורר לנו שאין בזה שום תנאי מאלו, דהיינו שאינו מדבר משחיו ומבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ואינו מעלה בזכורו ולא נשאל בגולגולת, נפקינן מספק אוב, ופש גבן לברורי רק אם יש כאן משום דורש אל המתים.
ובגמרא שם איתא: שואל אוב היינו ודורש אל המתים, דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. ופשט הגמ' משמע, שבתחלה חשב ד'ודורש אל המתים' הוא בכל ענין שידרוש למתים, א"כ האוב ג"כ בכלל זה. ותירץ שאין בכלל 'ודורש אל המתים' כל מיני דרישות כ"א זה הפרט המיוחד, של מרעיב עצמו ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. א"כ כל שאר פרטים של דרישה למתים אין בהם משום איסור.
ונראים הדברים שזאת היא שיטתו של הרא"ם, המובא בהגה"מ פי"א הי"ג, שכתב שהמשביע לחולה לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח, והרוח אינו נקרא מת. וזה יתכן לומר רק ע"פ מסקנת הגמ', אבל לפי הקושיא, שאוב יהי' בכלל דורש אל המתים, היה הכרח לומר שגם דרישה לרוח הויא בכלל דורש אל המתים, דאוב אין לו עסק עם הגוף כ"א בחלק האוב של נשאל בגולגולת, אבל שאר מיני אוב הלא היא העלאת הרוח… ועל כרחך צ"ל, דלפי המסקנא אין אוב בכלל 'דורש אל המתים' כ"א בנשאל בגולגולת. אבל אין כן דעת הרמב"ם שם, שכתב… ומסיים: כללו של דבר, כל העושה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים'. א"כ לדעת הרמב"ם אין חילוק בין דרישה לדרישה, ואחד דורש לגוף ואחד דורש לרוח הכל הוא בכלל דורש אל המתים, וא"כ נידון דידן לא נפיק מכלל זה.
וגם לדעת הרא"ם, שפשוט שאם אינו דורש לגוף אין זה בכלל דורש אל המתים, י"ל שיש עדיין מקום להסתפק מצד איסור אוב, שכל מה שכתבנו, שכל עניני אוב הם מפורשים לפנינו, זהו רק לשיטת רש"י שם, שמפרש מעלה בזכורו הנזכר באוב, שמעלה ומושיב את המת על זכרותו, אבל לפי' התוס' שם ד"ה מעלה, שמפרשים שהוא שם של מכשפות, פשוט דנפל פותא בבירא, שהרי אין אנו יודעים איך להגדיר את המכשפות הזאת, ושמא ענין זה הוא הוא מין זה של מעלה בזכורו. ושיטת הסמ"ג היא כשיטת הרמב"ם, שלא להגדיר דורש אל המתים דוקא במרעיב עצמו ולן בביה"ק, שמשים את דרישתו אל הגוף, אלא דבאמת הכל בכלל דורש אל המתים, אלא שבא לרבות שגם מרעיב עצמו ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה – הוא גם כן בכלל זה. ומשו"ה כתב בל"ת נ"ה שבעל אוב עובר ג"כ בלאו זה של 'דורש אל המתים'.
ובשו"ע יו"ד סי' קע"ט סי"ד דעת המחבר, שדוקא להשביע בחיים, שיבוא לאחר מיתה, מותר, אבל בלאחר מיתה אין חילוק בין רוח לגוף. והרמ"א הביא דעת יש מתירין כשאין משביע כ"א את הרוח.
א"כ יש כאן ספק ספקא לאיסורא: שמא כהרמב"ם, והוי הכל בכלל 'דורש אל המתים', ואם תאמר כהרא"ם, שמא מין זה הוא מכלל אוב הנקרא 'זכורו', כיון שאין אנו יודעים את תוכן ענינו.
ולא עודף אלא שיש להסתפק ע"פ המבואר בספרי קבלה, שיש חלק הנפש שנקרא שיתופא דגופא, שהוא שורה בעצמות, וי"ל שכשמעלים אותו החלק הוי בכלל 'דורש אל המתים' אליבא דכו"ע, ומנ"ל שאין מין זה אותו החלק של שיתופא דגופא.
ולע"ד אין כדאי לחזק את האמונה ע"י תחבולות כאלה, הקרובות למכשול איסור. ויותר טוב לקיים תמים תהי' עם ד' אלוהיך.
וד' ית"ש יתן ליראיו אורך ימים ושנות חיים וכט"ס.
כ"ז ראיתי להשיבו מה שדעתי נוטה בקצרה. ומובן הדבר שא"א לי להחליט הענין לפני ידיעתי איזה פרטים בעומק ענין נעלם זה.
ישמח כת"ר בימי שמחת הפורים הבעל"ט, ונגילה ונשמחה בישועת ד' ובטוב ד' על עמו בארץ חיים, ובשמחת ישראל בעושיו, באורך ימים ושנות חיים, בריות גופא ונהורא מעליא, שמחת לבב וכט"ס, כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת.
הק' אברהם יצחק ה"ק".
רבי חיים דוד הלוי
מים חיים
בשו"ת מים חיים ב, מט, נשאל רבי חיים דוד הלוי אם מותר להשתמש בסיאנס כדי לפענח מקרי רצח וכדומה. והשיב שליהודי פשוט שיש בזה איסור תורה של 'דורש אל המתים', ולכן השאלה היא רק אם מותר לומר לנוכרי לעשות כן, שהוא איסור שבות. למעשה הוא משיב שאם היתה ודאות שהסיאנס יוביל לזיהוי הרוצח, היה מקום לדון בזה הלכתית, אך בפועל זה לא המצב, ולכן פשוט שאסור:
"הנני מאשר קבלת מכתבך מיום ח' באדר א' דנא, בשאלתך אם מותר להשתמש ב"סיאנס" על ידי גוי כדי לגלות תעלומת רצח. ברור לך אפוא כי המעשה עצמו אסור לישראל לעשותו, משום "ודורש אל המתים", ולכן שאלת אם להתיר על ידי גוי.
פשוט שכל דבר האסור מן התורה, אסור גם לומר לגוי לעשותו. אלא שאם היתה התוצאה של ה"סיאנס" בטוחה במאת האחוזים, והרוצח היה מתגלה בוודאות, היה מקום לדון בזה מבחינה הלכתית, אבל ברור ביותר שאין בכך שום ביטחון, ולכן האיסור בעינו.
נציין שדעתנו על ה"סיאנסים הספיריטואליסטיים" כתבנו בספרנו "עשה לך רב" חלק ה' סימן ס"ט מהתשובות הקצרות, וכן בחלק ח' סימן נ"א.
ומה שאתה מצטער ש"רוצח חופשי מתהלך ואולי בדרך זאת המשטרה יכולה לפתוח הרבה תיקי רצח שלא פוענחו", דע שאם היה סיכוי אפילו קלוש לכך, היתה המשטרה עושה זאת מבלי לשאול שאלת חכם. ולגבי הרוצח המתהלך חופשי, נאמנת עלינו הבטחת התורה "כי לא אצדיק רשע", ורש"י בפירושו שם סיים דבריו: "יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה". והכלל בכל זה הוא ציווי תורתנו הקדושה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים".
עשה לך רב
חלק ה
בשו"ת עשה לך רב ה, סט, כתב רחד"ה "אינני מאמין כלל במה שתיארת בקשר ל"סיאנס", ובטוחני שהכל הבל ורעות רוח". אך גם "אם יתברר ללא שום ספק שיש אמת בדבר, הרי שיש בזה איסור משום 'ודורש אל המתים'", וגם זה מנוגד לציווי 'תמים תהיה':
"בתשובה למכתבך מיום כ"ז תשרי דנא, הריני להודיעך כי אינני מאמין כלל במה שתיארת בקשר ל"סיאנס", ובטוחני שהכל הבל ורעות רוח. אך באם יתברר ללא שום ספק שיש אמת בדבר, הרי שיש בזה איסור משום "ודורש אל המתים". והעיקר שצריך כל אדם להתנהג על פי צו תורתנו הקדושה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"".
חלק ח
ושם בחלק ח, נא, נשאל אם מותר לעשות סיאנס כדי "להתחזק באמונת השארות הנפש" ולגרום לחזרה בתשובה.
והשיב שאין להתיר איסור תורה כדי להחזיר בתשובה. והוסיף שבעולם העתיק כולם האמינו בהישארות הנפש, ובכל זאת רבים היו חוטאים בע"ז, כולל עם ישראל. ובפרט שאין הבטחה שזה יגרום לחזרה בתשובה. לכן כותב הרחד"ה שאין להתיר איסור תורה עבור כך, וכדי להתחזק באמונה בהישארות הנפש אפשר לקרוא על עדויות של אנשים שחוו 'מוות קליני' וכדומה:
"הנני מאשר קבלת מכתבך מניסן דנא, בשאלתך אם מותר לעסוק בסיאנסים-ספיריטואליסטיים. וכבר ציינת שראית מה שפסקתי ב"עשה לך רב" (חלק חמישי עמוד שע"א) שיש בזה איסור משום "ודורש אל המתים", ואעפ"כ הוספת לשאול משום שנוכחת באחד הסיאנסים האלה וראית שהכל אמת לאמתה, והדבר השפיע על הנוכחים שם להתחזק באמונת השארות הנפש ולחזור בתשובה, ושאלת "אם מותר לקיים סיאנס בתנאי כי הנוכחים במקום יתחזקו מאד ויחזרו בתשובה, וכן אם מותר להראות להם כיצד לערוך את הסיאנס בתנאי כי יתחזקו".
וכיון שהצגת עצמך כבן ישיבה, אשאלך אנכי, כיצד יעלה על הדעת שיהיה מותר לעבור על איסור תורה כדי לחזור בתשובה? האין זה סותר מיניה וביה? ואם אמנם יכול הדבר להחזיר בתשובה לחזק האמונה, מדוע אסרתו תורה, ועוד דברים דומים כשואל אוב וידעוני, שברור הוא שגם הם גורמים לחיזוק האמונה בהשארות הנפש!
אבל האמת היא שאין בזה בלבד כדי להחזיר בתשובה, והלא כל העולם העתיק האמינו בהשארות הנפש, וכולם עבדו עבודה זרה, וגם עם ישראל בתוכם. אמת שדורנו המעורטל מכל אמונה, והחמרנות היא כמעט כל בסיס עולמו, יכולה אמונת השארות הנפש לעורר למחשבה שיש המשכיות לעולמנו, ומכאן לאמונה במציאות אלקית והשגחה, אך עדיין רחוקה הדרך לאמונה ב"תורה מן השמים" (ועיין מה שכתבתי בחלק החמישי של ספרי "עשה לך רב" עמוד ט"ו).
ולכן אין נראה לי כלל להתיר לעבור בודאי על איסור תורה, מתוך הספק שאנשים יחזרו בתשובה. ולא ידעתי מה תנאי הוא זה שאתה מעמיד להם, שיתחזקו מאד ויחזרו בתשובה. ואין ספק מוציא מידי ודאי איסור תורה. ובזמנינו יש דרכים כשרות לחיזוק אמונת השארות הנפש על ידי עיון בספרי מדע רפואיים המתארים "מות קליני" של בני אדם ששבו לאיתנם והעידו על מציאות החיים שאחרי המות. ועיין מה שכתבתי ב"עשה לך רב" חלק שני על נושא זה באורך רב".
דברי בניהו
בשו"ת דברי בניהו כד, סג, ה, הביא את דברי הטוטו"ד, ה'תשורת שי' וה'עשה לך רב', ולכן הסיק ש"לעשות סיאנסים הוא איסור משום ניחוש וכישוף וקוסם קסמים":
"אמנם בענין הסיאנסים, כבר נשאל בזה הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת… והאריך לאסור את זה, שהוא כישוף או איסור קוסם קסמים, ולכן אסור להשתמש בזה… וכ"כ בשו"ת תשורת שי… וכן ראיתי בשו"ת עשה לך רב…
בסיכום… אמנם לעשות סיאנסים הוא איסור משום ניחוש וכישוף וקוסם קסמים, וכמו שהאריך בזה בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא תליתאה… ובשו"ת תשורת שי… ובדרכי תשובה… וכן בשו"ת עשה לך רב… והעלו לאסור בזה, ע"ש…".
