חיפוש
לוגו ישיבת הר ברכה
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

בעל כבלן לאשתו

שלום באזור שלנו אין כרגע אשה שנעים לאשתי שתהיה לה בלנית במקווה, האם מותר באופן זה לבעל להיות בלן לאשתו? תודה רבה

תחליטו יחד לפי מה שכתוב בפניני הלכה:

ח – הבלנית

כיוון שהאשה אינה רואה את עצמה בטבילתה, יש לחשוש שאולי שערה אחת משערות ראשה נשארה לצוף על פני המים וטבילתה פסולה. לפיכך, צריך שאשה אחראית תעמוד ותראה שכל גופה ושערותיה של הטובלת נכנסו לתוך המים (שו"ע קצח, מ). כיוון שכך, היו שנהגו לבקש מאותה אשה שגם תסייע להן לבדוק שאין דבר חוצץ על גופן במקומות שאינן יכולות לראות. מתוך כך נוסד המנהג, שבכל מקווה ישנה בלנית שמדריכה טובלות חדשות ומסייעת לוותיקות לטבול כהלכה בלא חציצה.

בפועל יש מקוואות שבהם מקובל שלפני הטבילה הבלנית חוזרת עם הטובלת על פרטי ההכנות הנדרשות כדי לוודא שלא שכחה דבר, ויש מקוואות שבהם הבלנית אף מסייעת בבדיקת הגוף והציפורניים מכל שמץ חציצה. ויש מקוואות שבהם הבלנית רק רואה שכל השערות נכנסו למים. והנכון, שבעת כניסתה של הטובלת למקווה, בעודה לבושה, הבלנית תשאל באיזה סיוע היא מעוניינת, ולא תכפה עליה סיוע שאינה מעוניינת בו, מפני שיש נשים שנפגעות מאוד מהתערבות שאינה לרצונן. בנוסף, על הבלניות להימנע מלכפות על הטובלות חומרות ומנהגי חסידות, כדוגמת הסרת איפור טוב או צבע שאין בו ממש (להלן הלכה יב), או גזיזת ציפורניים שעשויות היטב או הסרת עור קשה שברגליים וכדומה (להלן הלכה יג).

אשה שנמצאת במקום שאין בו אשה שיכולה ללוות את טבילתה, אם שערה קצר, תטבול לבדה. ואם שערה ארוך, תבקש מבעלה שיראה שבטבילתה כל שערותיה נכנסו למים (מהר"ם מרוטנבורג, נו"ב תנינא יו"ד קכב). אפשרות נוספת, שתעטוף את שערה בבד או תכרוך אותו בסרט, ותקפיד שיהיו רפויים, וכך תבטיח שכל שערותיה יהיו בתוך המים (שו"ע קצח, מ).[1]

[1]. יסוד מנהג הבלנית: כתבו כמה ראשונים שצריך שאשה אחרת תעמוד ותראה שכל שערות הטובלת יהיו בתוך המים (רא"ש). ואם אין אשה, תבקש זאת מבעלה (מהר"ם מרוטנבורג, אורחות חיים). ויש שהוסיפו שאם כרכה בד על שערה עלתה לה טבילה (רשב"א, מאירי, שו"ע קצח, מ). ויש שכתבו זאת כשתי אפשרויות שוות, שתיעזר בחברתה או תכרוך בד (ראב"ד). בכל אופן, יש למנהג הבלנית חשיבות מרובה, שכן הניסיון מראה, שבלא נוכחות של בלנית טובה בטבילה, יש טובלות שטועות בהלכה ואין מי שיעמיד אותן על טעותן. אמנם אשה שמתביישת שבלנית תראה אותה או שמסיבה אחרת אינה רוצה להיעזר בבלנית, אינה חייבת לקיים את המנהג, ותוכל לטבול לבדה תוך הקפדה שכל שערהּ יהיה בתוך המים. ראשית, מפני שיש ראשונים שלא כתבו שצריך שאשה אחרת תפקח על טבילתה (רי"ף, רמב"ם ועוד). שנית, גם הסוברים שיש להיעזר באשה, מסכימים שאם הטובלת דאגה לכך בעצמה, עלתה לה טבילתה. אמנם במקום שבו הציבור מקפיד על מנהג הבלנית ורוצה לחזקו כנורמה, ניתן לקבוע שבמקווה שלהם טובלים רק עם בלנית כמקובל, ובלבד שיש פתרון סביר למי שאינה מעוניינת לטבול עם בלנית.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-07-11 16:47:22

שבת

שלום אני אשכנזי הולך על פי הרב אליעזר מלמד ויש לי 2 שאלות: 1. אם נפל לי משהו על החולצה בשבת מותר לי לנער את זה מהחולצה? 2. אני גר בירושלים ונניח שרשום ששבת נכנסת ב 5 ועשרה, האם אני יכול לעשות מלאכה עד 20 דק אחרי זה?(יש גם מקומות שרשום זמן כניסת שבת בירושלים ב5 וחצי) תודה רבה.

  1. אם הדבר דורש רק ניעור מהחולצה, כגון שנפלה שערה או קשקשים על החולצה – מותר, שכן למרות שהם מוקצה מחמת גופו, כל עוד הם על החולצה הם טפלים אליה. אם מדובר על דבר שייצור כתם ולא מספיק לו רק ניעור, כאן כבר שייכים דיני כיבוס המבוארים בפניני הלכה.
  2. אתה צריך פשוט לפתוח באתר הזה ולראות מתי השקיעה. עד כמה דקות לפני השקיעה שאז חובה על כל אחד לקבל תוספת שבת, מותר לעשות מלאכה.  https://skyview2020.co.il/%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-07-10 09:46:29

מלאכה בשבת על עדי תינוק

שלום (שאלת המשך לתשובה שקיבלתי) בספר פניני הלכה מבואר שקטן כבן שנה שלא מבין את ההשלכות של מעשיו מותר להעמידו ליד מתג שידליק את האור. רציתי לשאול האם צריך תינוק שלא מבין שעל ידי הלחיצה במתג נדלק האור או שדי שאינו מבין מה המשמעות של אסור ומותר בשבת? תודה רבה

אין סיכוי שילד בן שנה מבין את המשמעות של אסור ומותר בשבת. ואף שהוא מבין שלחיצה על המתג מדליקה או מכבה את האור, שהרי אחרי פעם אחת שהוא עשה את זה או ראה מישהו שעשה את זה, הוא מבין מה המתג עושה, מכל מקום מכיוון שאינו מבין את משמעות הדבר עבור הגדול, האם הוא מועיל או מזיק במעשיו, הוא נחשב כ'מתעסק' וממילא מותר במקום הצורך לעשות זאת. אביא לך את הפסקה המלאה מתוך פניני הלכה:

כבה האור בשבת במקום שצריכים לו. אם יש שם תינוק קטן כבן שנה שעדיין לא מבין שההורים רוצים שידליק את האור, וכאשר מעמידים אותו ליד מתג החשמל הוא משחק בו בלי להבין שהוא מועיל או מזיק, בשעת הצורך מותר להניחו ליד המתג, ומיד לאחר שידליק את האור יקחוהו משם. שהואיל ואינו מבין את משמעות ההדלקה והכיבוי, אין למעשה שלו חשיבות של איסור, אלא הרי הוא כ'מתעסק'

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-07-08 18:16:45

ללכת לרופאה/ תינוק בשבת

שלום 1. האם מותר לגבר ללכת לרופאה לצורך טיפול ברגל (פדיקור), אין באזור שלנו גבר שעושה טיפולים כאלה? 2. בעניין אחר האם מותר להעמיד ילד קטן בן שנתיים שלוש ליד המתג בשבת והוא מעצמו ידליק או יכבה את האור?

  1. מותר, מפני שהיא עסוקה במלאכתה, ומגעה מקצועי לצורך רפואה. יש להקפיד שהחדר לא יהיה נעול כדי להימנע מאיסור ייחוד. דין זה מבואר בפניני הלכה טהרת המשפחה פרק ז (אפשר לקרוא מספרי פניני הלכה דרך האתר של פניני הלכה), וכן יובא בספר הקיצור לפניני הלכה על ענייני זוגיות ומשפחה שיצא בעז"ה לאור בקרוב.
  2. גם דין זה מבואר בפניני הלכה שבת, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שכבר יצא לאור (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/): "בשעת הצורך ניתן לגרום לקטן כבן שנה שאינו מבין את השלכת מעשיו, לעשות אפילו איסור תורה עבור הגדול, כגון להעמידו ליד מתג החשמל כדי שישחק בו, וברגע שידליקו או יכבהו, ייקחו אותו משם."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-07-08 14:14:17

כשרות

יש לי כלמיני קערות מקרמיקה שבהן אנחנו מכינים טחינה, לפעמים קרה שחתכנו לימון ושום עם סכין בשרית וערבבנו בתוך הטחינה עם כף נקייה. האם זה הופך את הטחינה לבשרית? ויותר חשוב את הכלי לבשרי? כל הכלים היו נקיים כמובן.

אמנם לכתחילה אין לערבב, אלא מאכל שמתכננים לאכול עם בשר, יכינו בכלי בשר, ומאכל שמתכננים לאוכלו עם שני המינים, יכינו בכלי פרווה. אבל בדיעבד או כאשר על מדובר על כלי שהוא ספק בשרי, כגון סכין חיתוך, שבבתים רבים לא חתכו איתה מעולם מאכל בשרי רותח, כך שלא בלעה מעולם בשר, וגם אם פעם חתכו איתה בשר רותח, היא אינה בת יומה – אפשר להקל ולאכול את הטחינה עם בשר ועם חלב, ובוודאי שהקערות לא נעשו בשריות.

דינים אלו מבוארים באר היטב בפניני הלכה כשרות (אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה), וכעת גם בספר הקיצור לפניני שיצא לאור (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/)

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-07-08 11:58:26

יש לך שאלה?

סקירת איסור הדרישה באובות ובידעונים בתורה

תוכן עניינים

בעל אוב, ידעוני ודורש אל המתים

סקירת איסור הדרישה באובות ובידעונים בתורה

המקורות בתורה

פרשת קדושים פרק יט

בספר ויקרא יט, לא, מכונה איסור הפנייה אל האובות והידעונים בלשון "טומאה". לשון זו היא נדירה מאד בתורה, ומופיעה במספר מצומצם מאד של איסורים:

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם".

רש"י (חומרת הפונה לבעל האוב והידעוני היא בכך שהוא רואה בהם תחליף לפנייה לה')

רש"י שם מבאר שנאמר בפסוק זה "אני ה' אלוהיכם" כדי להדגיש שהפנייה אל האובות והידעונים מחליפה למעשה את הפנייה לה', ולכן עוון זה כה חמור:

"אני ה' אלהיכם – דעו את מי אתם מחליפין במי".

ראב"ע (טומאת הפונה לבעל אוב והידעוני היא משום שהדבקות בהם באה על חשבון הדבקות בה')

ה'אבן עזרא' שם מבאר שהטומאה שבפנייה לאובות והידעונים היא תוצאה של הדבקות בהם שבאה על חשבון הדבקות בה' (שזוהי משמעות הטומאה – ריחוק מה'):

"וטעם אני ה' אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו. והנה הזכיר 'לטמאה', כי נפש הפונה והמבקשת – טמאה היא, כי איננה דבקה בשם".

רש"ר הירש (טומאה רוחנית של בעל האוב וטומאה מוסרית של הפונה אליו)

הרש"ר הירש שם מבאר שמובנה של הטומאה הנזכרת בפסוק זה הוא שעבוד. שעבודם של בעל האוב והידעוני הוא בכך ש"הם מסורים לשליטת הכוח המגלה עתידות, ומשמשים לו כלי סביל לחלוטין", וזוהי טומאה רוחנית. ושעבוד הפונה אל האובות והידוענים הוא בכך שהוא משעבד עצמו לתכתיבי "כוח האופל של אמונת ההבל", כלומר הגורל שנגזר עליו, במקום להיות בן חורין שדבק ב"הנהגתו החופשית והמוסרית של האל היחיד, החופשי והכל-יכול", וכך "אין הוא מעמיד את מעשיו ומחדליו תחת התכתיב הבהיר של דבר ה'", וזוהי טומאה מוסרית:

"אל תבקשו לטמאה בהם. אם אין אנחנו טועים, הרי "טמא" מתבאר כאן במשמעותו המקורית של מושג זה. וכבר הערנו פעמים אחדות, שאין "טומאה" אלא חוסר חירות; ותעיד על כך גם קירבת ההגאים עם "טמע", "דמע", "דמה"; שהרי כל אלה מורים על התבטלות לדבר אחר – תוך כדי אבדן העצמאות.

אותם מגידי עתידות "מבקשים" לאבד את כל כוח החושים והמחשבה. הם מנסים להגיע לידי כך בתנועות עזות של הגוף, באידים המפילים תרדמה (גם הנתונים על בעל אוב – בסנהדרין סה ע"א – כוללים הקשת זרועותיו והקטרה לשד) ובדרכים אחרות. ומשניטלה מהם כל ראייה ומחשבה עצמאית, הרי הם מסורים לשליטת הכוח המגלה עתידות – ומשמשים לו כלי סביל לחלוטין. זו היא אפוא הטומאה "הרוחנית", שבעל האוב "מבקש" אותה. ואילו הנשאל "מבקש" טומאה "מוסרית". אין הוא מעמיד את מעשיו ואת מחדליו תחת התכתיב הבהיר של דבר ה' – המדבר בתורה אל רוחו הערה של האדם; אין הוא משתעבד לתכתיב הרוח האנושית, השומעת את רצון ה' מתוך דבר ה' – והמכירה את העולם כדי לקיים את רצון ה'; ונמצא, שאין הוא משתעבד להנהגתו החופשית והמוסרית של האל היחיד, החופשי והכל – יכול. אלא הוא משעבד את עצמו – על הווייתו ומעשיו החופשיים – לתכתיב כוח האופל של אמונת ההבל; כוח זה עצמו משועבד לטבע נטול החירות. הוא עצמו נכנע בחוסר חירות לכפיית המשביע את המת. ונמצא, שהפונה אל בעל האוב "מבקש" לקבל טומאה.

נמצאת אומר: בעל אוב והנשאל בו מבקשים טומאה רוחנית ומוסרית. אך אותה טומאה היא הניגוד הגמור של הקדושה – שהיא תוכנה של פרשה זו. שהרי זו כל עצמה של קדושה: היות מוכן ומזומן בחירות ובהכרה – בכל ההווייה ובכל הרצון – לעשות את רצון ה' כפי שנתגלה בתורתו.

משום כך אתה מוצא, שהפסוק הקודם העמיד את "את – שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" מול "לא תנחשו ולא תעוננו" של הפסוק הפותח קבוצה זו. ועתה קבוצה זו מסתיימת באל – תפנו אל – האבת וגו' של פסוק זה, וכן מפני שיבה תקום וגו' של הפסוק הבא; והכל מגיע לשיאו בשני אלה".

פרשת קדושים פרק כ

עוד באותה הפרשה, בפרק כ, ו, מובא שהפונה אל האובות והידעונים "לזנות אחריהם" – ייכרת מעם ישראל:

"וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם – וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ".

ועוד שם נאמר שדינם של בעל האוב והידעוני הוא סקילה:

"וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי – מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם".

פרשת שופטים

בספר דברים יח, ט-יג, מזהיר משה את ישראל לבל ילמדו "לעשות כתועבות הגויים" שהיו בארץ לפניהם, ובגללן הם סולקו ממנה. רוב רשימת הדברים שאותם אסור לישראל לאמץ קשור לחיזוי העתידות בדרכים שונות, ובכלל זאת אסור לשאול באוב ובידעוני, אלא "תמים תהיה עם ה' אלוהיך":

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹוהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוהֶיךָ".

סקירת היחס לבעלי האוב והידעונים במקרא

שאול

בספר שמואל א פרק כח מסופר באריכות על דרישתו של שאול מלך ישראל בבעלת האוב מעין דור, על מנת לשאול את רוחו של שמואל הנביא מה עליו לעשות לקראת המלחמה הצפויה עם הפלשתים בגלבוע. באחד הפסוקים הראשונים של הסיפור (ג), נאמר כי קודם לכן שאול "הסיר האובות ואת הידעונים מהארץ":

"וּשְׁמוּאֵל מֵת, וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ. וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ".

עוד אנו לומדים מתוך הנאמר שם בהמשך הפרק (ח), שההעלאה באוב נחשבת ל'קסם':

"וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר: 'קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ'. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי?!".

בספר דברי הימים א' י, יג, מבואר שאחת הסיבות למותו הטראגי של שאול במלחמה בגלבוע היא על שהוא הלך "לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' – וימיתהו":

"וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר, וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ. וְלֹא דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ, וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי".

מנשה

על מנשה מלך יהודה נאמר (מלכים ב' כא, ו; וכן מובא גם בדבה"י ב' לג, ו) שבין חטאיו הרבים הוא גם "עשה אוב וידעונים":

"וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים, הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס".

יאשיהו

על המלך יאשיהו מסופר (מלכים ב' כג, כד) שהוא ביער את האובות והידעונים מן הארץ, "אשר נראו בארץ יהודה ובירושלים":

"וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם – בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ, לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה'".

ישעיהו

בספר ישעיהו ח, יט, מובאת נבואה בה אומר ישעיהו הנביא לעם שלא יתפתו לדברי המסיתים אותם לדרוש "אל האובות ואל הידעונים המצפצפים ומהגים", כי……………………..

(יט) וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים:

(כ) לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר:

ישעיהו פרק יט

(ג) וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים

הפרקטיקה של הדרישה באוב ובידעוני, וההבדל בינם ל'דורש אל המתים'

משנה סנהדרין

סנהדרין סה, א

המשנה במסכת סנהדרין סה, א, מבארת ש'בעל אוב' הוא הנקרא 'פיתום', ומדבר מבית השחי. 'ידעוני' הוא 'המדבר בפיו', ושניהם בסקילה. ומי שדורש בהם – עובר ב'לאו':

"בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו, וידעוני זה המדבר בפיו – הרי אלו בסקילה. והנשאל בהם באזהרה".

סנהדרין נג, א

עוד שם במשנה בדף נג, א, מבואר גם כן שבעל אוב וידעוני דינם בסקילה:

"אלו הן הנסקלין:… ובעל אוב וידעוני".

בבלי סנהדרין

בגמ' סנהדרין סה, ב, שואלת הגמ' מה ההבדל בין שואל באוב לדורש אל המתים, ומשיבה ש'דורש אל המתים' הוא מי ש"מרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה":

"שואל אוב היינו ודרש אל המתים! דורש למתים – כדתניא: "ודורש אל המתים" – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

רש"י

רש"י שם מבאר שטעם ההרעבה וההליכה לבית הקברות הוא כדי שה"שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו":

"היינו דורש אל המתים – ולמה נכתבו שניהם במקום אחד?

שתשרה רוח טומאה עליו – שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו".

כמה שורות קודם לכן מביאה הגמ' שם ברייתא שמבארת ש'בעל אוב' הוא "המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו", או "המעלה בזכורו או נשאל בגולגולת". ידעוני הוא "המניח עצם ידוֹע בפיו, והוא מדבר מאליו":

"תנו רבנן: בעל אוב – זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני – זה המניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליותנו רבנן: בעל אוב, אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין זה לזה? מעלה בזכורו – אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת. נשאל בגולגולת – עולה כדרכו, ועולה בשבת".

רמ"ה

בחידושי הרמ"ה על סנהדרין סה, ב, מביא את פירוש רש"י לגבי 'דורש אל המתים', ששד בית הקברות מסייעו בכשפיו, ומקשה: "אם כן מאי 'דורש אל המתים' איכא"? ולכן מסביר ש"רוחות המתים שנלוין עליו" "מגידין לו מה ששואלם להם":

"ודייקינן: היינו דורש אל המתים והיינו בעל אוב! דהא אמרת דבעל אוב היינו מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת! ומפרקינן: 'דורש אל המתים' זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. רוחות המתים שנלוין עליו ומגידין לו מה ששואל להם. ויש אומרים: שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ולא נהיר, דאם כן מאי 'דורש אל המתים' איכא?".

מדרש אגדה

גם במדרש אגדה על דברים יח, יא, מובא ש'בעל אוב' הוא "המעלה בזכורו" או "הנשאל בגלגלת". ומלשון המדרש משמע שאין מחלוקת בין ההסבר ש"אוב זה פיתום המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו", לבין "מעלה בזכורו" או "נשאל בגלגלת":

"אוב זה פיתום המדבר בין הפרקים ומבין [אצילי ידיו], ואחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת: ידעוני. זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאיליו: ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה

ירושלמי

בירושלמי סנהדרין ז, י, מובאת מחלוקת האם 'דורש אל המתים' הוא "הנשאל בגולגולת" או "בזכורו". אך הצד השווה שבהם שהם מפרשים זאת על דורש אל המתים ולא על בעל אוב כמו הבבלי ומדרש האגדה:

"אוב או ידעוני. אוב – זה פיתום המדבר משיחיו. וידעוני – זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה. והנשאל בהן באזהרה. 'ודורש אל המתים': אית תניי תני – זה הנשאל בגולגולת, אית תניי תני – הנשאל בזכורו. מה בין הנשאר[1] בגולגולת למעלה בזכורו? שהנשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת, וההדיוט מעלה את המלך. והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת, ואין ההדיוט מעלה את המלך".

שיירי הקרבן

ה'שיירי קרבן' שם מבאר שאין כוונת הירושלמי לחלוק על הבבלי שמבאר שמעלה בזכורו ונשאל בגולגות הם מעשים הקשורים ל'בעל אוב', אלא כוונת הירושלמי לומר שאיסור העלאה באוב הוא כאשר הוא דורש אל המתים, והיינו באמצעות העלאה בזכורו וכו':

"מיהו בבבלי בסוגיין גרסינן: 'בעל אוב – אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגולת'. ונראה הירושלמי סובר 'ודורש אל המתים' בא לפרושי: הא דאוב וידעוני אסור היינו כשהוא דורש אל המתים, וזה שמעלה בזכורו או נשאל בגלגולת…".

תוספתא

מעין זאת מובא בתוספתא סנהדרין י, ו-ז, שאוב זה "פיתום המדבר בין פרקיו ומבין אצילי ידיו", וידעוני זה "שעצם של ידעוני בפיו". ואילו "דורש אל המתים" הוא "המעלה בזכורו" או "נשאל בגולגולת":

"בעל אוב זה הפיתום המדבר בין פרקיו ומבין אצילי ידיו. ידעוני זה שעצם של ידעוני בפיו. הרי אילו בסקילה, והנשאל בהן באזהרה.

דורש אל המתים זה אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין נשאל בגולגולת למעלה בזכורו שהמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת והנשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת".

ספרי

גם בספרי פרשת שופטים פיסקא קעב, יא, מובא שדורש אל המתים הוא "המעלה בזכורו" או "הנשאל בגולגלת":

"ודורש אל המתים, אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגלת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגלת? – מעלה בזכורו אין עולה כדרכו ואין נשאל בשבת, והנשאל בגולגלת עולה כדרכו ונשאל בשבת".

תיאור בראשונים של פרקטיקת הדרישה באוב

דרשת הרמב"ן

ב'דרשת הרמב"ן', וכן הוא ב'תורת ה' תמימה' ג, יח, הביא הרמב"ן תיאור ש"קבלנו מפי יודעין", לגבי אופן ביצוע ההעלאה באוב. לפי התיאור נדרשים איש ואשה שיעמדו לראשו ולמרגלותיו של הקבר, ו"באמצע יש להם קשקוש כדרך קשקוש העבודה זרה", ואז משביעים את המת שיתגלה, "האשה רואה והאיש שומע, ואומר להם העתידות". ובאר שמשום כך נאמר "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב…", כי זה דורש את שניהם.

עוד הוסיף הרמב"ן ששורש מנהגם של עובדי הע"ז בזמנו (=הנוצרים) "שמקשקשים בשעת מיתתם – ממנהג אבותיהם בעלי האובות":

"וכשמסתלקת הנבואה לגמרי ואין להם לא נבואה ולא בת קול, כגון מן האומות שאין להם כלום מאלו או מישראל – לסבות האלו חוזרין האומות לשאול אוב וידעוני, והם דרך כשוף המעלה מתים.

האומנות ההוא קבלנו מפי יודעין שצריך איש ואשה, ובאים איש ואשה ועומדים על הקבר, זה בראשו וזה ברגלו, ובאמצע יש להם קשקוש כדרך קשקוש העבודה זרה, ולומד ההשבעות ומקשקש בקשקוש; האשה רואה והאיש שומע, ואומר להם עתידות, כמו שביארתי מזאת השאלה ברורה לשואלי השדים מכל המעשים. ולכך פרט אותם הכתוב, כמו שאמרו: "אוב וידעוני בכלל מכשפים היו", ומפני שהוא אומנות שצריך איש ואשה, אומר הכתוב 'ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני'. וזהו עקרו הגדול שבהן, וגם "מכשפה לא תחיה". ור' אברהם אמר מפני שהן עוסקים בדברי הבל.

ופרשתי זה להודיע כי ענין קשקושי הגוים שמקשקשים בשעת מיתתם – ממנהג אבותיהם בעלי האובות, ולהראות כי כל מנחשים ילכו למנחשים, והם הולכים אחרי העופות, זהו גם בדורות האלו מפני ענין מורגש".

ספר העיקרים

והביאו ספר העיקרים ג, ח, והוא כתב בצורה מפורשת יותר שהנוצרים ממשיכים את מנהגי אבותיהם שדרשו באובות "לפי שהאומות ההם, כשחזרו לדת הנוצרים השאירו מנהג אבותיהם בידיהם, כמו שנשאר בידם גם כן מנהג עובדי האש". עוד הוסיף: "וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה":

"ולהיות כל האנשים כוספים לדעת העתיד להתחדש עליהם מיום אל יום בכל פרטי עניניהם, היו הקדמונים נמשכים אחר הקוסמים וידיעת משפטי הכוכבים. והיו קצת האומות עושים כשפים ועובדים השדים כפי חלוף מדרגותיהם, אלו עובדים לשדי האש ומעבירים בניהם ובנותיהם באש ואלו עובדים לשדי האויר, שכן כתב רבינו האיי בתשובה כי יש שדים מיסוד האש ויש שדים מיסוד האויר. וכל זה היו עושים כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן השדים להגיד עתידותיהם.

ויש שהיו עושים עשונים והקטרות להתחבר עם המתים, ולנים בבית הקברות כדי שיחול עליהם רוח טומאה מן המתים, עד שהיו קוברין מתיהם בבתי עבודה זרה שלהם והיו נאספים שם האנשים והנשים יחד ועומדים על הקברים ומתפללים שם, ומתוך כך היה רוח הטומאה מן המתים חל עליהם או על כומריהם ומגידים להם העתידות הקרובות לבא עליהם. כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדרשה שלו, שקבל מהיודעים במלאכת האוב, שהדבר ההוא היה נעשה על ידי איש ואשה שעומדים על הקבר זה לראשו וזה לרגליו ויש להם קשקוש קטן באמצע אומרים השבעות ומקשקשין בקשקוש ההוא והאשה רואה והאיש שואל ואומרים להם העתיד לבוא עליהם בקרוב, כמו שהיה הענין בשאול עם האשה בעלת אוב.

ואמר שם כי זאת השאלה היא היותר ברורה לשואלי השדים. ואמר עוד כי מכאן נשאר לנוצרים לקבור מתיהם בבית תפלתם ולהתפלל יחד האנשים והנשים, ומקשקשין בקשקוש בשעת קבורת מתיהם, לפי שהאומות ההם כשחזרו לדת הנוצרים השאירו מנהג אבותיהם בידיהם, כמו שנשאר בידם גם כן מנהג עובדי האש לעשות מדורות גדולות בלילה אחת בעת יכנס השמש במזל סרטן מן המזלות האמתיים בעלי הצורות בכל שנה ושנה, ולרקד ולטפח סביב המדורה ולהקיף אותה ולדלג עליה".

וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים" (דברים י"ח י"א). ובארה הטעם בזה: "כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה וגו'" (דברים י"ח י"ב). כלומר לפי שהוא יתברך קדוש, ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו שהם מצד רוח הטומאה. ועל כן הזהירה על הטמאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקדש מן המקדש".

הגדרות הלכתיות של הראשונים להבדל בין בעל אוב לדורש אל המתים

הפוסקים את דברי הגמ' בסנהדרין כפשטם

רא"ש

הרא"ש על סנהדרין ז, ה, מביא את דברי הגמ' בסנהדרין בעניין החילוק בין 'אוב' ל'דורש אל המתים' כפשטם:

"ת"ר: 'בעל אוב' זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ו'ידעוני' זה המניח עצם ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. 'דורש אל המתים' – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה".

טור

וכ"פ הטור יו"ד קעט, יג:

"אוב – זה המעלה המת בכשפיו. ידעוני – זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו, והוא מדבר מאליו. ודורש אל המתים – זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה".

אורחות חיים

וכ"כ אורחות חיים הלכות עבודה זרה:

"ועוד כתבו ז"ל: 'הדורש אל המתים' – זה הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה – לוקה. ו'בעל אוב' זה המדבר משחיו. ו'ידעוני' זה המשים עצם ידוע בפיו".

שולחן ערוך

גם השו"ע יו"ד קעט, יג, פוסק ש'דורש אל המתים' הוא המרעיב עצמו וכו':

"דורש אל המתים – זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה".

הסוברים שכל התקשרות אל המתים אסורה משום 'דורש אל המתים'

רמב"ם

רמב"ם הלכות עבודה זרה יא, יג

הרמב"ם הל' ע"ז יא, יג, כותב ש"כל העושה כדי שיבא המת וידיעו – לוקה" משום "דורש אל המתים":

"איזהו דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים לבדן, כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: לא ימצא בך מעביר וגו' ודורש אל המתים".

חינוך

וציטט לשונו בספר החינוך מצוה תקטו, א:

"שלא לדרוש אל המתים. וענין דרישה זו הוא שיש בני אדם מרעיבין עצמם והולכים ולנין בבית הקברות כדי שיבא להם המת בחלום, ויודיעם מה שישאלו עליו. ויש אחרים שלובשין בגדים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדם, כדי שיבא המת שהם רוצים בו ויספר עמהם בחלום. ועל כל מלאכות אלו וכיוצא בם נאמר [דברים י"ח, י' – י"א], לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים… ועובר על זה ועשה שום מעשה כדי שיבא המת ויודיעהו שום דבר חייב מלקות".

רמב"ם הלכות עבודה זרה ו, א

בהלכות ע"ז פרק ו, א, מתאר הרמב"ם כיצד מעשה האוב, ומציין שיש מספר דרכים להעלות באוב, ו"העושה אחד מהן – נסקל":

"העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון – חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה.

כיצד הוא מעשה האוב? זה שהוא עומד ומקטיר קטרת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאלו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד, וכאלו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו. וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו – כל אלו מעשה אוב הן, והעושה אחד מהן נסקל".

ראב"ד

הראב"ד שם מוסיף שבעל האוב עושה כן בבית הקברות "ובעור של אדם מת, ומדבר משחיו של מת":

"א"א: בבית הקברות עושה כן, ובעור של אדם מת, ומדבר משחיו של מת".

ספר המצוות לרמב"ם

בספר המצוות מצות ל"ת לח, כותב הרמב"ם שדורש אל המתים הוא "מי שיעשה כך וילבש כך" ויחשוב שבכך "יבא אליו המת בשינה ויאמר לו מה שישאל ממנו":

"והמצוה הל"ח היא שהזהירנו משאול ספור מן המתים, כמו שיחשבו אשר הם מתים באמת, ואף על פי שהם אוכלים ומרגישים. ויחשבו שמי שיעשה כך וילבש כך – יבא אליו המת בשינה ויאמר לו מה שישאל ממנו. והוא אמרו יתברך: 'לא ימצא בך וכו' ודורש אל המתים'. ובגמר סנהדרין 'דורש אל המתים' – זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טומאה. והעובר על לאו זה חייב מלקות".

פירוש המשנה לרמב"ם

הרמב"ם בפירושו על המשנה בסנהדרין ז, ז, מבאר שההבדל בין 'בעל אוב' ל'דורש אל המתים' הוא שבעל אוב עושה מעשים כדי להעלות את נשמת המת, ואילו הדורש אל המתים "אינו עושה שום מעשה כלל, אלא הוא מין ממיני ההזיות". אמנם הוא כן "מתענה ולן בבית הקברות ולוחש לחשים" (ואעפ"כ הרמב"ם לא מגדיר אותו כעושה מעשה).

עוד כותב הרמב"ם, שכל הדרישה אל המתים היא הזיית שוא ואין בה ממש, כפי דעתו בעניין שאר מיני הכישוף והקוסמות:

"ובעל אוב, מפורסם במקרא מין ממיניו. ואל יתערבב לך ב'דורש אל המתים', לפי ש'דורש אל המתים' אינו עושה שום מעשה כלל, אלא הוא מין ממיני ההזיות, והוא שמתענה ולן בבית הקברות ולוחש לחשים, ורואה בשנתו עתידות לפי דמיונם. ובעל אוב האמור במקרא נעשה בעשיית מעשים. ויש בו מין אחר, והוא שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר, ומצניעים אותה ומקטרים לה והוזים בה ושומעין ממנה דברים כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל אוב. וכל מה שתראה באמרם 'מדבר' ו'שומע' בענין זה – אינה אלא שמיעת שוא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות. 'ידעוני' אמרו: מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. וידוע – שם עוף. ואמרו כאן מדבר כמו שאמרנו, וכן מדבר משחיו, נדמה לו ששמע דברים מתחת שחיו".

תוספות יום טוב

כיוצא בזה כתב תוספות יום טוב על המשנה שם:

"פיתום – שם המכשף. רש"י. ומ"ש הר"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים, לפי ש'דורש אל המתים' אינו עושה מעשה. אלא כדתניא: ודורש אל המתים – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י: שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע"כ. והרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות ע"ז: כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע"כ…".

תפארת ישראל

ה'תפארת ישראל' שם יכין סט, רק מצטט את הרמב"ם בהל' ע"ז, אך לא כותב בהדיא את החילוק בין 'עושה מעשה' ל'אינו עושה מעשה':

"המדבר משיחיו. שהקול נשמע כאילו יוצא מתחת כתיפו, דכך מעשהו, עומד ומקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס שבידו, ולוחש מלות ידועות, והקול הנ"ל נשמע מתחת כתיפו, או שלוקח גלגולת מת, ומקטיר לפניו, והשואל שומע אז תשובתו כאילו יוצא מתחת כתף הבעל אוב, או מבין פרקי אצבעותיו של הבעל אוב והקול נמוך מאוד, כאילו יוצא מתחת הארץ מול תחת הכתף [ועי' לח"מ פ"ו מע"ז] ואין זה דורש למתים, שאינו רק במלקות, דזהו במרעיב עצמו ולן בבית הקברות, או לובש מלבושים ידועים וישן בחדר יחידי כדי שיתראה אליו המת בחלום וישיב על שאלתו [רמב"ם פי"א מע"ז]".

מאירי

המאירי על סנהדרין סה, ב, מביא את דברי הגמ' בסנהדרין לגבי הגדרת 'דורש אל המתים', וכותב שבעקבות הצום והלינה בבית הקברות "יבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו" והמת יתגלה אליו, "או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו". ויוצא שאין דרך מסוימת אחת שעליה מתחייבים, אלא כל שפועל לדבר עם המת:

"דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו

רבנו ירוחם

רבינו ירוחם תא"ו נתיב יז חלק ה מביא תחילה את דברי חז"ל שבעל אוב הוא המדבר מבין אצילי ידיו, וידעוני הוא המניח את עצם הידוע בפיו ומדבר. ואילו דורש אל המתים הוא המרעיב עצמו וכו':

"בעל אוב אסור והוא המדבר בין הפרקי' ובין אצילי ידיו וכן ידעוני שהוא המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו ומדבר מאליו. וכן דורש אל המתים שמרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

אולם בהמשך שם כותב רי"ו ש"הנשאל בגלגלת הוי בכלל אוב, וחייב מיתה". ואילו "שואל במת, אפילו על ידי השבעה, הוי בכלל דורש אל המתים". ומשמע שכל דרישה במת אסורה משום 'דורש אל המתים', ולא רק מי שמרעיב עצמו וכו':

"והנשאל בגלגלת הוי בכלל אוב, וחייב מיתה. פי' ושואל במת – אפילו על ידי השבעה – הוי בכלל 'דורש אל המתים'".

רדב"ז

בספרו על תרי"ג מצוות 'מצודת דוד' סד, כתב הרדב"ז שההבדל בין בעל אוב לדורש אל המתים הוא ש"בעל אוב בהקיץ, וזה בחלום. ובעל אוב על ידי שד, וזה על ידי השבעה למת. ועל כן בעל אוב במיתה וזה באזהרה".

עוד כותב הרדב"ז שגם המשביע את החולה שיבוא אליו לאחר המיתה אסור משום 'דורש אל המתים', אלא שאין לוקים על כך כיוון שהוא "משביע את החי ולא את המת". עכ"פ מבואר מדבריו שכל אופן שבו דורשים את המת ולא את החי – חייב.

הרדב"ז מביא טעם על דרך הפשט ועל דרך הסוד מדוע אסור לדרוש במתים:

"שלא לדרוש אל המתים, שנאמר: "לא ימצא" וגומר "ודורש אל המתים". אמרו רז"ל: זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שיבא המת להגיד לו מה שישאל. ויש שאומרים דברים ומקטירים קטורת, כדי שיבוא המת בחלום ויגיד לו על שאלתו. ודע, כי אין זה כמו בעל אוב, כי בעל אוב בהקיץ, וזה בחלום. ובעל אוב על ידי שד, וזה על ידי השבעה למת. ועל כן בעל אוב במיתה וזה באזהרה. וכן ראיתי לאחד מן החכמים שהיה משביע את החולה כשהוא גוסס, לבא להגיד לו בחלום מה שהוא צריך. ואני אומר שגם זה בכלל, אלא שאין לוקין עליו כיון שהוא משביע את החי ולא את המת.

והטעם על דרך הפשט מבואר, כי הוא מטריח את נפש המת – אם טוב ואם רע – לבא להגיד לו, והוא כבר נסתלק מן העולם. "גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה". וכ"ש אם הוא מטריחו להגיד לו עניני העולם ההוא, שזה גורם להיות רכיל מגלה סוד.

ועל דרך הסוד דע שכל המתים מסורים לשר ששמו "דומה", והוא רועה אותם ופקיד עליהם, כפי הזמן אשר גזרה חכמתו יתברך, עד שבא חליפתו. וזה על ידי השבעותיו כופה את השר הנזכר לתת רשות לנפש המת לבא להגיד לו שאלתו, נמצא משנה את תפקידתו של השר הזה. וגם הוא במותו נפרע ממנו על רוע מעשהו. וטעם זה נוסף על הטעם הכללי אשר כתבנו למעלה. וגם כי זה מכלל הכשוף, אע"פ שאין בו מיתה ויש בו גם כן שמץ ע"ז. ועוד, שמא באותה שעה הגיע זמנו לבא לתקן את אשר עותו, וזה מעכב אותו ודוחהו, ומתי יבא עתו?

וכיוצא בזה כתבו על פסוק "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו" וגו', כאשר נבאר במקומו בע"ה".

דעת כהן

בשו"ת דעת כהן יו"ד סט, מביא ראיה לסיעת הרמב"ם מהירושלמי הנ"ל:

"והנה בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י: ודורש אל המתים אית תניי תני זה הנשאל בגולגולת ואית תניי תני הנשאל בזכורו. וכיון שאמר שהנשאל בזכורו הוא ג"כ בכלל ודורש אל המתים, משמע שאע"פ שאינו הולך לביה"ק ואינו עוסק בגופו כ"א ברוחו. והוי מכאן סיוע לשיטת הרמב"ם והסמ"ג, דכל אופני הדרישה הוו בכלל ודורש אל המתים, דלא כהרא"ם המחלק בין גופו לרוחו".

האם בעל אוב עובר משום 'דורש אל המתים'

סמ"ג

הסמ"ג לאוין נו, כתב שבעל אוב עובר גם על איסור 'דורש אל המתים' כיוון שגם הוא דורש למת:

"שלא לדרוש אל המתים, שנאמר: 'לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים'. וזה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיעו דבר שהוא צריך לישאל. ונראה לי שבעל אוב נמי עובר על לאו זה שדורש אל המתים".

דינא דחיי

בספר דינא דחיי (לרבי חיים בנבנישתי) על הסמ"ג שם, מבאר שאמנם בעל אוב עובר גם משום 'דורש אל המתים', אך דורש אל המתים אינו עובר באיסור 'שואל אוב', משום ש"בעל אוב עושה מעשה בכלי שבידו".

"ונ"ל שבעל אוב נמי עובר משום לאו זה שדורש אל המתים. אבל דורש אל המתים אינו עובר על לאו ד'ושואל אוב', לפי שבעל אוב עובר משום 'ודורש אל המתים' כדאמרינן: איזהו אוב? – המעלה את המת ומדבר משיחיו, ותניא: 'בעל אוב – אחד המעלה את המת ומושיבו על זכורו ואחד הנשאל בגלגלת של מת'. וכיון שכל מעשיו ודרישותיו הם עם המת, עובר גם כן משום 'ודורש אל המתים'. אבל 'דורש אל המתים' אינו עובר משום 'ושואל אוב', לפי שבעל אוב עושה מעשה בכלי שבידו, כדאמרינן: 'אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל בנגידא'?

והראב"ע פירש דאוב הוא מלשון 'אובות חדשים', והוא על שם הכלי שנעשה בו. וכשהוא דורש אל המתים אינו עושה מעשה דאוב. וכן פירש בספר 'משמרת מצות'. וכן הדבר מוכרח, ד'דורש אל המתים' אינו עובר משום בעל אוב, מדאמרינן בפרק 'ד מיתות': שואל אוב היינו 'ודורש אל המתים'! – דורש אל המתים כדתניא: 'ודורש אל המתים' זה המרעיב עצמו וכו'. ואי דורש אל המתים עובר גם כן משום שואל אוב, אינו עובר משום 'ושואל אוב'! ולפיכך הוצרך הכתוב להזהיר עליו בלאו בפני עצמו".

ב"ח

וכ"כ הב"ח יו"ד קעט, יד, שהדורש אל המתים אינו עובר משום 'בעל אוב':

"וכתב עוד הסמ"ג: ונראה לי שבעל אוב נמי עובר משום לאו זה ש'דורש אל המתים'. עכ"ל. כלומר אבל דורש אל המתים אינו עובר משום בעל אוב, ולהכי נכתבו שניהם במקום אחד".

ביאור על ספר המצוות לרס"ג (לרב פערלא)

בביאור על ספר המצוות לרס"ג (לרב פערלא) לאוין ל"ת כ-כה, כותב שהרמב"ם והרמ"ה סוברים כסמ"ג, ולרש"י שפירש שדורש בשד של בית הקברות, משמע ש'דורש אל המתים' הכוונה 'אל מקום המתים', כלומר בית הקברות, וממילא אין לזה קשר לבעל אוב, ובעל אוב לא עובר על 'דורש אל המתים'. ואפשר שהרס"ג סובר כרש"י:

"ואמנם יש כאן מקום עיון ע"פ מאי דאמרינן (בפרק ארבע מיתות ס"ה ע"ב). דפרכינן התם שואל אוב היינו ודורש אל המתים (ופירש"י ולמה נכתבו שניהם במקום אחד). ומשני: דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה עיין שם. וא"כ מבואר דדורש אל המתים איננו בכלל שואל באוב. אלא שראיתי להסמ"ג (לאוין נ"ו) שכתב וז"ל שלא לדרוש אל המתים שנאמר וכו'. וזה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיעו דבר שהוא צריך לישאל. ונראה לי שבעל אוב נמי עובר משום לאו זה שדורש אל המתים. עכ"ל, עיין שם. ומבואר דאע"ג דדורש אל המתים לא הו"ל בכלל בעל אוב, כמבואר בסוגיא דהתם, מ"מ לאידך גיסא בעל אוב הו"ל בכלל לאו דדורש אל המתים. דגם בעל אוב הוא דורש אל המתים. אלא שמוסיף עליו מאי דליתא בדורש אל המתים. וכן ביאר הר"ב כנה"ג (בדינא דחיי) דברי הסמ"ג אלו עיין שם. וכ"כ הב"ח ביו"ד (סי' קע"ט סעי' י"ד) עיין שם.

ולפ"ז לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב כיון שמנה לאו דדורש אל המתים שוב לא היה לו למנות לאו דבעל אוב. מיהו נראה דהסמ"ג לטעמיה אזיל דמפרש דמאי דאמרינן דדורש אל המתים היינו שמרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה, היינו כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיענו דבר שהוא שואל. וא"כ גם בעל אוב. דמפרשינן התם שמעלה בזכורו ונשאל בגולגולת, הו"ל בכלל דורש אל המתים. אבל רש"י לא פירש כן התם, אלא כתב שם וז"ל שתשרה רוח טומאה עליו שד של ביה"ק יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. עכ"ל, עיין שם. ולפ"ז מאי דכתיב 'ודורש אל המתים' היינו אל מקום המתים בביה"ק. וא"כ אין זה ענין כלל לבעל אוב. וכמו שאין דורש אל המתים בכלל בעל אוב, הכי נמי אין בעל אוב בכלל דורש אל המתים. והסמ"ג דעתו בזה כדעת הרמ"ה ז"ל שדחה פירש"י. וכתב שם וז"ל… עכ"ל, עיין שם. ולרש"י נראה דס"ל כמש"כ דמדלא כתיב 'ודורש אל המת' אלא 'אל המתים', משמע להו דמקרא קצר הוא, ופירושו: אל מקום המתים, דהיינו ביה"ק. ולהכי קרי ליה 'רוח טומאה' דהיינו של ביה"ק. אבל המת לא קרי ליה רוח טומאה. ודעת הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות ע"ז הי"ג) ובסה"מ (לאוין ל"ח) ג"כ כדעת הסמ"ג והרמ"ה ז"ל, אבל רבינו הגאון ז"ל אפשר דס"ל כפירש"י ז"ל. וא"כ ניחא שפיר גם לפי דרכו מה שמנה בעל אוב. אף שמנה אזהרת דורש אל המתים…".

שיטת הסמ"ק

הסמ"ק מצוה קמב, למעשה פוסק את אחת השיטות בירושלמי, שמי שנשאל בגולגולת של מת עובר משום 'דורש אל המתים', בניגוד למבואר בבבלי סנהדרין שזה בכלל בעל אוב:

"שלא לשאול למתים, דכתיב: 'ודורש אל המתים'. ואמרו רבותינו: כגון לן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, וכן הנשאל בגולגולת של מת".

הגדרת ה'יראים' להבדל בין בעל אוב לדורש אל המתים

המביאים את דברי היראים להלכה

יראים

בספר יראים שלד-שלה כתב שההבדל בין שואל באוב לדורש אל המתים הוא ש"בעל אוב מעלהו מקברו, וזה דורש בו בעודו בקברו":

"המשביע את החולה לשוב לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל לו – אין זה דורש אל המתים, דדורש אל המתים פירש דורש לגופו של מת ומדבר ע"י כשוף, כגון בעל אוב. אלא שבעל אוב מעלהו מקברו, וזה דורש בו בעודו בקברו. אבל דורש לרוחו – אין זה 'דורש', שהרוח אינו נקרא 'מת'".

ריקנאטי

והביאו ריקאנטי סימן תקסו:

"כתב הר"א ממיץ: המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאל – אין זה דורש אל המתים, דפירושו לגופו של מת ומדבר ע"י כישוף, כגון בעל אוב. אלא שבעל אוב מעלהו מקברו, וזה דורש בו בעודו בקברו. אבל דורש לרוחו אין זה דורש אל המתים".

הגהות מיימוניות

וכן הביאו הגה"מ על עבודה זרה יא, יג, סק"ח:

"כתב רא"ם: המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל – אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח, והרוח אינו נקרא 'מת'. וכן אשכחן בברכות פ"ג בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע רוחות מספרות זו עם זו, ואמרו נמי בההוא פירקא דשמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים. וכן פרק בתרא דמועד קטן ליתחזי לי מר כו', ע"כ".

שבולי הלקט

וכן בשבולי הלקט דין אם מותר להשביע לחולה סימן יא, כתב 'מצאתי' והביא למעשה את לשונו של הרא"ם:

"מצאתי: המשביע לחולה שישוב אליו לאחר מיתתו להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, דדורש אל המתים – אין זה אלא שדורש לגופו של מת, ומדבר אליו על ידי כישוף, כגון בעל אוב, שבעל אוב מעלהו מקברו, אבל דורש לרוחו, אין זה דורש אל המתים, שהרוח אינו נקראת 'מת'. ולכך אמרינן בברכות: מעשה בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע הרוחות שמספרות זו עם זו, ואמרינן נמי התם פרק מי שמתו: שמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומין. ואמרינן נמי במועד קטן: אמר ליה ליתחזי לי מר, איתחזי ליה וכו'".

רמ"א

דרכי משה

ה'דרכי משה הקצר' יו"ד קעט, ד, דוחה את קושיית הב"י על הרא"ם ומחזק את שיטת הרא"ם:

"אבל אין ראיה לדבריו (של הב"י. י. ו), ואדרבה, דברי רא"ם נראין מוכרחים ממעשה דשמואל דאזיל לחצר מות לשאול מאבא על מעות יתומים, וכמו שהביא הרא"ם ראיה לדבריו. ואף על גב שדחאו בית יוסף שזהו היה על ידי השבעה, ולכן הוי שרי – זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא, שהרי ר' ירוחם כתב שעל ידי השבעה נמי אסור. ואם כן על כרחך צריכים לומר שמה שעביד שמואל היינו משום דלא דרש אלא לרוח ולא לגוף, כדברי הרא"ם".

על השו"ע

גם בהגהותיו על השו"ע יו"ד קעט, יד, הרמ"א מביא את דברי הרא"ם להלכה, ובסוגריים מצוין שם "דלא כבית יוסף":

"להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו – מותר". רמ"א: "ויש מתירין אפי' לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת, רק רוחו (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף)".

לבוש

הלבוש יו"ד קעט, יד, מתרץ את קושיית הב"י על היראים, וכותב שהחילוק בין דורש בגוף המת לדורש ברוחו מובן על פי הקבלה, ומאריך לבאר העניין. ולמעשה פוסק שאכן לדרוש ברוחו של מת, אם אינו עושה מעשה, מותר:

"אבל המשביע את החולה בחייו לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, אין זה דורש אל המתים, שהרי בשעת דרישה עודנו חי הוא ומותר. ויש מתירין בהשבעה אפילו לאחר מיתה אם אינו משביע את הגוף שמת שיבא רק את הרוח, שאין איסור דורש אל המתים נאמר אלא על הגוף שהוא מת, אבל רוחו חי הוא ולא מת.

ומה שהקשה על זה המשביר ז"ל ואמר וזה לשונו… עכ"ל. נראה לי שאינו מגומגם, ובעיני אין תמיה כלל, כי כבר שגור בפי כל חכמי הקבלה ובזוהר הוא בכמה מקומות, שצורת גוף האדם שמת ופרחה ממנו נשמתו ורוחו, שמיד חושקין אליו כל כוחות וצורות הטומאה ומתדבקין בו וחושקין ליכנס בתוכו, וכוונתם הוא להתדמות לנשמה הטהורה שהיתה בו כבר, כי הם נבראים צורות טמאות בלא גופים, וחושקים להיות בגוף שהיה בו צורת אדם, וזה הוא עיקר טעם איסור לינת המת… ולפי זה עיקר לאו דדורש אל המתים לא נאמר אלא בגופן של מתי ישראל, אי נמי במתי גוים וברוחם שהם גם בחייהם נקראים מתים. אבל הדורש אל גופי מתי גוים אינה נקרא דרישה שאין בהם ממש כלל. והדורש אל רוחו של ישראל גם כן אינו נקרא דורש אל המתים, שהרי הוא חי, נ"ל. מיהו גם בזה אינו מותר אלא דוקא בהשבעה שאינו עושה מעשה, אבל העושה מעשה כגון אותם שלובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטרים קטורת ידוע וישנים לבדם כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום, גם זה וכיוצא בו הוא בכלל דורש אל המתים ולוקה עליו".

ש"ך

הש"ך שם טז, מביא את  דברי הלבוש הנ"ל, ומשמע שפוסק כמותו:

"עי' בד"מ שהשיג על מ"ש הב"י דהראיה שמביא רא"מ משמואל דאזל לחצר מות כו' לאו ראיה היא, שהיה ע"י השבעה, וז"ל: זה הדיחוי אינו כלום… ובעט"ז כתב דמה שכתב ב"י שהחילוק בין רוח לגוף הוא מגומגם, דאי דורש לגוף ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה, עכ"ל; נ"ל שאינו מגומגם ע"פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות כו', ע"ש".

רבי שמשון ורטהיימר (וחידש שאין איסור 'דורש אל המתים' במתי נוכרים)

בספר 'חידושי ופירושי רבנו שמשון ורטהיימר' עמ' שפא ואילך, הביא את דחיית הלבוש לקושיית הב"י על הרא"ם, וכתב שלפי זה אין איסור 'דורש אל המתים' במתי גויים, משום ש"הם בחייהם נקראים מתים, ואין כוחות הטומאות חושקות בהם":

"ונראה לי, לפי מה דאיתא בטור יורה דעה סי' קע"ט בבית יוסף: המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מותו להגיד לו את אשר ישאל אותו – אין זה מקרי 'דורש אל המתים', כיון שהשביעו בחייו. מה שאין כן לאחר מיתה.

ובהגהות מרדכי[2] איתא דאפילו לאחר מיתה, אם אין משביע גופו של מת, רק רוחו, ושרי. והקשה הבית יוסף על זה, דאי דורש גופו של מת בלא רוח, אטו גופו מידי ממשא אית ביה?

וכתב בעל הלבוש ז"ל, דבעיניו אין תמיהת בית יוסף כלל, והוא ממה דאיתא…

ואם כן, לפי זה עיקר לאו של 'דורש אל המתים' לא נאמר אלא בגופן של ישראל, מה שאין כן במתים של אומות העולם ורוחם, לפי שהם בחייהם נקראים מתים, ואין כוחות הטומאות חושקות בהם, ואין בהם איסור 'דורש אל המתים' רק דוקא מתי ישראל.

והדורש אל רוחו של ישראל ולא אל הגוף עצמו, גם כן אינו נקרא 'דורש אל המתים', שהרי הרוח הוא חי, ועין בש"ך ובב"ח שם.

וכיון שיש חילוק בין מתי ישראל למתי אומות העולם כנ"ל, לכך שאלה האשת אוב 'מי אלה לך', רוצה לומר: אם ממתי ישראל או ממתי אומות העולם…".

גר"א

גם הגר"א בביאורו על יו"ד קעט, כד, דוחה את קושיית הב"י על הרא"ם, ונראה שפוסק כמותו, וכרמ"א וש"ך:

"להשביע כו'. הג"מ בשם רא"מ, מהא דרפ"ג דברכות באותו חסיד ושמואל וזעירי ובסוף מ"ק ליתחזי לי כו'. ובב"י גמגם אם מותר ג"כ לאחר מיתה, וכתב דיש לדחות הנך דברכות, ודבריו דחויין. ועד"מ, וז"ש בהג"ה: ויש כו' ועש"ך".

שולחן גבוה

גם השולחן גבוה יו"ד קטע, כז, כותב שהרמ"א חולק על הב"י, והלבוש תירץ את קושיית הב"י, ומביא את דבריו. ומשמע שכך פוסק להלכה:

"משביע כו', כן כתב רבינו בבית יוסף בשם רא"מ… כלומר שהרב המפה סובר כמשמעות דברי הרא"מ שמחלק בין דורש מהגוף של מת לדורש מרוחו, ולא כבית יוסף דכתב דחילוק זה הוא מגומגם. ועל עיקר קושית רבינו על זה, דכתב דגוף לחודיה מידי מששא אית ביה, תירץ הר"ב הלבוש ז"ל דאין זה תמיה כלל, כי כבר שגור בפי חכמי הקבלה… עד כאן דבריו".

ברכי יוסף

גם הברכ"י ב'שיורי ברכה' יו"ד קעט, ז, דין יד, מחזק את פסקו של הרמ"א, וכותב שכן מופיע בספר שבלי הלקט כתב יד סימן י':

"ז. דין יד. להשביע את החולה וכו'. מרן בב"י הביא דברי הגהות מיימוניות (הל' ע"ז פי"א אות ח) בשם רבינו אליעזר ממיץ (יראים השלם סי' שלד – שלה), ודחה מרן ראיותיו, ובסוף כתב וז"ל, ומ"מ לענין הדין במשביע את החולה הוה מצי לאתויי ראיה מדגרסינן בסוף מ"ק וכו' ליתחזי לי מר וכו'. עש"ב.

וכנראה שלא ראה מרן ספר יראים, שהרא"ם עצמו הביא ראיה בסוף דבריו מההיא דמ"ק, וז"ל, ואמרינן נמי במ"ק בסופו, אמר ליה ליתחזי לי, איתחזי ליה. עכ"ל. עיניך הרואות שרא"ם ז"ל גופיה מייתי ראיה זו. וכעת איני זוכר אם נראה מהב"י שהי"ל ספר יראים כ"י, כי הנדפס נדפס שנת שכ"ו, אחר שכבר נתפשט ב"י בעולם ונדפס כמה פעמים. ומור"ם בד"מ החזיק במעוז דברי הרא"ם, וכתבם בהגהה. וכן ראיתי בקיצור שבלי הלקט כ"י סימן יו"ד (ח"ב סי' יא, עמ' מג) שכתב כסברת הרא"ם ממש".

מהר"ם שיק

בשו"ת מהר"ם שיק או"ח רצג, נשאל בעניין של תפילה על קברי צדיקים, ובין היתר כתב כבדרך אגב שאנו פוסקים כרמ"א בעניין 'דורש אל המתים':

"אמנם בהיפוך מה שחששו בזה משום 'דורש אל המתים', זה אינו. חדא, דהרי קי"ל ביו"ד סי' קע"ט סעיף י"ד דכל שדורש מן הרוח ונשמה אינו בכלל 'דורש אל המתים'".

מנחת אלעזר

בשו"ת מנחת אלעזר א, סח, דן בדברי המהר"ם שיק וכתב שהאשכנזים "יוצאים ביד רמ"א" וקיימא לן כוותיה שמותר לדרוש את רוחו של המת גם לאחר מותו, אלא שצ"ע אם גם כשהולך לבית הקברות ולוחש על קברו של המת ומכוון לרוחו, אם זה מותר או שזה נחשב שכבר דורש בגופו, שזה אסור:

"והנה עתה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק זצ"ל חלק או"ח (סי' רצ"ג) שדיבר מזה גם כן. ומה שכתב דאין בזה ההולך על הקברים 'ודורש אל המתים' דהרי קי"ל ביו"ד סי' קע"ט סעיף י"ד דכל שדורש מן הרוח ונשמה אינו בכלל 'ודורש אל המתים', עכ"ד, הנה לפי דברי המחבר שם אין מותר רק כשמשביעו בחייו, אבל לא לאחר מותו. ואם כן כשמשתטח על הקברים, ששם קבור הגוף, אף שעיקר כונתו לרוח, מכל מקום הרי גם כן דרך הגוף ששם קיסטא דחיותא נשארת, והבלא דגרמי, וכמבואר בזוהר הקדוש. והרי הרא"ם שהביא ההגה"מ ובב"י, שממנו מקור הדין שם, כתב לחלק בין שמשביע לרוח לבדו או לגוף. ואף שבב"י תמה שהחילוק הזה מגומגם, דאטו גוף בלא רוח ממשא אית ביה? עם זאת כבר תירץ זקיני הלבוש, ומובא בש"ך שם בקיצור, עכ"פ הוי חילוק בין משביע לגוף כפי דברי הרא"ם והלבוש והש"ך, שהסכימו עמו, ואם כן שאני בין משביעו בחייו דאין הגוף מת עוד, וגם לאח"כ כשבא אליו להודיעו רק הרוח בלבד, מה שאין כן כשהוא לבקש על קברו, מקום מנוחת הגוף, חמיר יותר.

לפי זה, אך כיון שאנחנו האשכנזים יוצאים ביד רמ"א, והוא כתב שם בדרכי משה דגם לאחר מותו מותר, כיון שמשביע לרוח ולא לגוף, משמע גם אם הולך אל הגוף ללחוש לו שיבא אליו להודיע – מותר, כיון שאין כונתו להגוף אלא עיקר כונתו להרוח, מכל מקום אין זה ברור, דאולי כונת הרמ"א רק כשמשביעו לרוח לאחר מותו בלתי ילך סמוך להמת כלל, ואז מותר, אבל לא כשלוחש לגוף המת, אף כשכונתו לרוחו, ואם כן לפי זה נמצא דכשהולך על הקברים אסור, וצ"ע לכאורה".

בנין ציון

גם בשו"ת בנין ציון סז, כתב בפשיטות שמותר לדרוש את המת בקבר כשדורש לרוחו ולא לגופו:

"והרי אפילו לדרוש מן המת בקבר מותר, כמו שמצינו גדולי האמוראים שעשו כן כל שאינו דורש לגוף המת רק לרוח, כמבואר בי"ד (סי' קע"ט). וע"ש בש"ך ס"ק י"ז. הרי שאין בידינו לאסור בענינים כאלה רק מה שאסרה התורה בפירוש, ולכן לענ"ד מותר להתרפאות ע"י מאגניטיזירען אפילו חולה שאין בו סכנה ויקבל עזרו מקדש".

שדי חמד בשם פרי מגדים

בספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת ר"ה א, ו, דייק מדברי הפמ"ג שדקדק לכתוב "שמבקשים מאת הנפש" כדי "שלא יהא חשש משום 'דורש אל המתים'", שהרי לדרוש לגוף המת אסור, כפי שכתב הרמ"א. וכך הציע לדייק גם מדברי הח"א, ומבואר שפוסק כרמ"א:

"והגאון פרי מגדים באשל אברהם כתב: ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברות, ומשמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדנו. עכ"ל. נראה שדקדק לכתוב 'שמבקשים מאת הנפש וכו", כדי שלא יהא חשש משום 'דורש אל המתים', והוא על פי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קע"ט סעיף י"ד (על מה שכתב מרן: להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מותו להגיד לו את אשר ישאל אותו מותר), וז"ל: 'ויש מתירין אף לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת, רק רוחו. עכ"ל. ולכן כתב שמבקשים מאת הנפש וכו', כלומר ולא מהגוף, דבזה אין חשש משום 'דורש אל המתים'. והרב חיי אדם באות ה' הזהיר שלא ליכנס שם מי שאינו טהור מטומאת קרי, שהחיצונים מתדבקים בו, ולא ילך על קברי רשעים שהם כמזיקים, ושלא ישים מגמתו להתפלל ולבקש מן המתים, שקרוב הדבר שיהיה בכלל 'ודורש אל המתים', אלא יתפלל להקדוש ברוך הוא שיעשה חסד בזכות המתים. עכ"ל. אולי אף הוא היה מתכוין לרמוז לדברי הרמ"א, ולכן כתב שקרוב להיות דורש וכו', כלומר דאף שבמכוין לנפש ולא לגוף אין לחוש משום דורש וכו', מכל מקום קרוב הדבר שלא ידקדק בזה, ונלכד ב'דורש אל המתים'. לכן נכון שיתפלל להקב"ה וכו'".

הפוסקים שלא כ'יראים'

בית יוסף

הבית יוסף יו"ד קעט, יג, מביא את היראים, ואחר כך את דברי רי"ו הנ"ל שאסור לשאול במת אפילו על ידי השבעה, וכתב שלהשביע את החי מותר, אך אסור לשאול במת על ידי שבועה, אף שמתעסק רק עם רוחו ולא עם גופו:

"וכתבו הגהות מיימוניות שם בשם רא"מ, שמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל – אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוחו, והרוח אינו נקרא 'מת'…

נראה שדעת הרא"ם לחלק בין דורש מגופו של מת לדורש מרוחו, שלא אסרה תורה אלא בדורש מגופו, אבל לא בדורש מרוחו…

ולי נראה דההיא עובדא דאותו חסיד איכא למידחי… כתב רבינו ירוחם: שואל במת, אפילו על ידי השבעה – הוי בכלל 'דורש אל המתים'. עכ"ל. ונראה דכתב כן לומר שאע"פ שאינו מרעיב עצמו ואינו לן בבית הקברות, הוי בכלל 'דורש אל המתים'. ולאפוקי מהנך דימויי שרציתי לדמות על דברי רא"מ. ומכל מקום במשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו את אשר ישאל, נראה שמודה רבינו ירוחם דשרי, וכדמוכחי הנך עובדי דסוף מועד קטן. וטעמא משום דכיון דכשמשביעו הוא חי – לא הוי דורש אל המתים".

שולחן ערוך

בעקבות דבריו בב"י, פוסק השו"ע כרי"ו שרק בעוד החולה בחיים אפשר להשביעו:

"להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו – מותר".

הסבר ה'אגרות משה' לדעת השו"ע

בשו"ת אג"מ או"ח ה, מג, כתב שהשו"ע בכוונה נמנע מלהתייחס במפורש למקרה שעסק בו הרמ"א, כי לא רצה לפסוק בו לא לחומרא ולא לקולא. וגם לא רצה 'להכריע' שזה ספק, כדי שתהיה "נתינת רשות בזה לכל חכמי התורה להכריע דעתם לדינא ולמעשה":

"ובדין היתר ודאי, פסק הב"י בש"ע דהוא רק להשביע את החולה שהוא עדיין חי שישוב אליו לאחר מיתתו להגיד לו מה שישאל. והשמיט מלכתוב בפירוש שאסור מה שהתיר הגמי"י, להשביע את רוחו של המת, משום שלא ברור לו לפסוק כהר' ירוחם. לכן נקט רק איסור הברור שהוא במעשה, והיתר הברור שהוא בהשבעה להחולה בחייו שיבוא אליו לאחר מותו. והשמיט דין דלהשביע את המת שיבוא אליו, ושבקיה בהסתירה, שמסעיף י"ג יש לדייק להתיר כיוון שאינו עושה מעשה, ומסעיף י"ד יש לדייק לאיסור שדווקא להשביע בעודו בחיים מותר. שבכה"ג אמרינן בגמ' דליכא למשמע מינה (כגון בברכות כ"ה ע"א, שבת צ"ג ע"ב, עירובין צ"ה ע"א, יבמות ע"ו ע"ב ועוד מקומות שיובאו להלן), שכמו כן הוא כוונת הב"י בש"ע.

ומה שלא נקט שהוא ספק, הוא משום דלא רצה לפסוק שהוא ספק, כדמצינו בהרבה דוכתי בש"ע שנקט גם דינים שהם ספק, דכשכותב בש"ע שהוא ספק הוא פסק דין לכו"ע שהוא ספק, שאף אם ימצא מי שיכריע לפסוק הדין אינו כלום לדעת הש"ע. ובכה"ג שנקט הכא שני הדברים הברורים לו להניח מה שלא היה ברור לו להכריע, שידעינן מזה שהוא בעצמו היה מסתפק בזה, אין זה פסק דין שהוא ספק, ולא שניכר מזה רק שהוא לא הכריע ואינו אומר לאחרים דעתו בזה, והוא נתינת רשות בזה לכל חכמי התורה להכריע דעתם לדינא ולמעשה".

הסברים שונים על 'בעל אוב'

ברטנורא

ר' עובדיה מברטנורא על משנה סנהדרין ז, ז, כותב שבעל אוב הוא או מי שמקטיר לגולגולת או שעושה שהמת ישיב דרך בית השחי. לגבי ידעוני, שבאמצעותו הידעוני עושה את הכישוף, כותב הרע"ב שהידוע היא חיה "כצורת אדם" ו"היא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש הנשרש בארץ שמשם חיותה. וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד":

"אוב זה פיתום – לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר, ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות, והיא משיבה.

והמדבר משחיו – ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי.

ידעוני – חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש הנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד. והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור".

לבוש

הלבוש יו"ד קעט, יד, מאריך ליישב את קושיית הב"י מדוע האיסור הוא בדרישה לגוף המת, הלא "אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה?". הלבוש מסיק מהסברו שלדרוש ברוחו של ישראל מותר, כי הרוח אינה נחשבת ל'מתה', וגם לדרוש בגופו של נוכרי מותר, כי גופו הוא שום דבר. האיסור הוא לדרוש בגופו של מת ישראל או בגופו ורוחו של מת נוכרי.

עוד הוסיף שכל זה לגבי השבעה, אך אם עושה מעשה כדי להתקשר אל המת – בכל אופן עובר משום 'דורש אל המתים':

"אבל המשביע את החולה בחייו לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו את אשר ישאל אותו, אין זה 'דורש אל המתים', שהרי בשעת דרישה עודנו חי הוא ומותר. ויש מתירין בהשבעה אפילו לאחר מיתה, אם אינו משביע את הגוף שמת שיבא, רק את הרוח; שאין איסור 'דורש אל המתים' נאמר אלא על הגוף שהוא מת, אבל רוחו חי הוא ולא מת.

ומה שהקשה על זה המשביר ז"ל [הבית יוסף כאן] ואמר, וזה לשונו: חילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח, אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ"ל. נראה לי שאינו מגומגם, ובעיני אין תמיה כלל, כי כבר שגור בפי כל חכמי הקבלה ובזוהר הוא בכמה מקומות, שצורת גוף האדם שמת ופרחה ממנו נשמתו ורוחו, שמיד חושקין אליו כל כוחות וצורות הטומאה ומתדבקין בו וחושקין ליכנס בתוכו, וכוונתם הוא להתדמות לנשמה הטהורה שהיתה בו כבר, כי הם נבראים צורות טמאות בלא גופים, וחושקים להיות בגוף שהיה בו צורת אדם. וזה הוא עיקר טעם איסור לינת המת, וטעם שגוף אדם המת מטמא באהל וגוף של בהמה מתה אינה מטמאה באהל, ולא עוד אלא אפילו פגרי מתים הגוים אינו מטמאין באהל אלא דוקא מת ישראל, מפני שישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, ואין כוחות הטומאות שהם השדין ורוחין ולילין חושקין להתדמות בנשמותיהן שהיו בהן בחייהם, כי גם בחייהם טמאים הם, ויודעים הצורות הטמאות שלא יהיה להם מעלה כשיתדמו בנשמות הגוים הטמאים ואין להם שום חשק ותאוה ליכנס לגופם, רק בגופי ישראל שהיו בהם נשמות טהורות חפצים להתדמות כי חושבין יגיעו בזה למעלה גדולה ממה שהם כבר.

ולפיכך הדורש אל גוף של מת של ישראל ודאי יתדבק עם אותם כוחות הטומאה שחשקו להתדבק באותו גוף ומטמא את עצמו, ויש בו ממשא על ידי אותם כוחות הטומאה. ולפי זה עיקר לאו ד'דורש אל המתים' לא נאמר אלא בגופן של מתי ישראל, אי נמי במתי גוים וברוחם, שהם גם בחייהם נקראים 'מתים'. אבל הדורש אל גופי מתי גוים אינה נקרא דרישה, שאין בהם ממש כלל. והדורש אל רוחו של ישראל גם כן אינו נקרא 'דורש אל המתים', שהרי הוא חי, נ"ל.

מיהו גם בזה אינו מותר אלא דוקא בהשבעה, שאינו עושה מעשה. אבל העושה מעשה, כגון אותם שלובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטרים קטורת ידוע, וישנים לבדם כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום – גם זה וכיוצא בו הוא בכלל 'דורש אל המתים' ולוקה עליו".

דעת כהן

בשו"ת דעת כהן יו"ד סט, נשאל מרן הרב קוק אודות "התחבולה לדבר עם הרוחות", האם יש בזה משום 'ודורש אל המתים'. בתשובתו כתב שליראים לכאורה רק אם מתעסק עם גופת המת יש בזה משום 'דורש אל המתים', אולם לרמב"ם וסמ"ג כל שפועל לדבר עם רוח המת – עובר משום 'ודורש אל המתים'.

וגם ליראים, שמדבריו עולה שאין בזה משום 'ודורש אל המתים', אפשר שיש בזה משום 'בעל אוב'. שכן אמנם לרש"י בעל אוב הוא המעלה בזכורו, אך לתוס' בעל אוב הוא שם של כישוף, ואיננו בקיאים מהו הכישוף הזה, ואולי ה"ספיריטיזם" בכלל זאת. וממילא יש כאן ספק ספקא לחומרא: שמא הלכה כרמב"ם שיש בזה 'ודורש אל המתים', וגם אם הלכה כיראים, אולי זה בכלל 'אוב' לפי התוס'. ועוד הוסיף סברה "שיש חלק הנפש שנקרא שיתופא דגופא, שהוא שורה בעצמות, וי"ל שכשמעלים אותו החלק הוי בכלל 'דורש אל המתים' אליבא דכו"ע, ומנ"ל שאין מין זה אותו החלק של שיתופא דגופא!" (בהמשך הוא מביא ראיה מהירושלמי לרמב"ם [מובאת לעיל] וגם דן אם מותר לעשות זאת על ידי גוי):

"ב"ה פעה"ק יפו ת"ו ט' אדר תרע"ב. שלו' רב לכבוד ידידי הרב הגדול בתו"י מו"ה חיים פאלליק שליט"א. אחדשה"ט באה"ר.

הגיעני מכתבו. ע"ד התחבולה לדבר עם הרוחות (ספיריטיזם), אם יש בזה איסור. הנה אנו צריכים בתחלה לברר את הספק לכל צדדיו.

א. אם יש בזה איסור מה"ת או רק מדרבנן. ב. אם האיסור הוא רק על העושה או שיש איסור גם על השואל. ג. אם יש איסור לשאול בזה גם כשהשואל הוא נכרי. ד. אם כל הדרכים שוים לאיסור או להיתר בזה, או שיש ביניהם חילוקים.

והנה יש להסתפק בזה מצד שני איסורי תורה. הא' שאם ענין זה הוא מכלל אוב, שאז יש איסור תורה לא לבד על העושה כ"א גם על השואל, כמתניתין דסנהדרין ס"ה א' דתנן גבי אוב וידעוני והנשאל בהם באזהרה. והב' שמא הוא לא בכלל אוב אלא בכלל דורש אל המתים, ואז לא יהיה האיסור מה"ת כ"א על העוסק בעצמו בענין זה של הדיבור. אבל מי שמשתמש על ידי זה ושומע את הענין, מבלי עסק מצדו, יש להסתפק אולי איננו בכלל דורש אל המתים, ולא יהיה לפ"ז כ"א איסור שבות; אם העוסק הוא נכרי, לאותם הסוברים שאין הנכרים מצווים על הכישוף, ויתבאר עוד פרט זה בס"ד לקמן, לפני עוור אם הוא ישראל, ויהיה נדון לפ"ז ע"פ הפרטים של לפ"ע לענין תרי עברי דנהרא, שבענין אחר הוא רק מדרבנן.

ונפ"מ בזה אם הוא איסור תורה או דרבנן הוא לענין ספק, דפלוגתא או דמציאות, שאם יהיה כאן איסור תורה נלך לחומרא, ואם יבורר לנו שיצאנו מחשש של תורה נלך לקולא.

אמנם גדרי בעל אוב מסומנים הם במשנה ובברייתא דסנהדרין שם, במשנה: בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ובברייתא: המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ועוד בת"ר שם: בעל אוב, אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. א"כ אם יבורר לנו שאין בזה שום תנאי מאלו, דהיינו שאינו מדבר משחיו ומבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ואינו מעלה בזכורו ולא נשאל בגולגולת, נפקינן מספק אוב, ופש גבן לברורי רק אם יש כאן משום דורש אל המתים.

ובגמרא שם איתא: שואל אוב היינו ודורש אל המתים, דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. ופשט הגמ' משמע, שבתחלה חשב ד'ודורש אל המתים' הוא בכל ענין שידרוש למתים, א"כ האוב ג"כ בכלל זה. ותירץ שאין בכלל 'ודורש אל המתים' כל מיני דרישות כ"א זה הפרט המיוחד, של מרעיב עצמו ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. א"כ כל שאר פרטים של דרישה למתים אין בהם משום איסור.

ונראים הדברים שזאת היא שיטתו של הרא"ם, המובא בהגה"מ פי"א הי"ג, שכתב שהמשביע לחולה לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח, והרוח אינו נקרא מת. וזה יתכן לומר רק ע"פ מסקנת הגמ', אבל לפי הקושיא, שאוב יהי' בכלל דורש אל המתים, היה הכרח לומר שגם דרישה לרוח הויא בכלל דורש אל המתים, דאוב אין לו עסק עם הגוף כ"א בחלק האוב של נשאל בגולגולת, אבל שאר מיני אוב הלא היא העלאת הרוח… ועל כרחך צ"ל, דלפי המסקנא אין אוב בכלל 'דורש אל המתים' כ"א בנשאל בגולגולת. אבל אין כן דעת הרמב"ם שם, שכתב… ומסיים: כללו של דבר, כל העושה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים'. א"כ לדעת הרמב"ם אין חילוק בין דרישה לדרישה, ואחד דורש לגוף ואחד דורש לרוח הכל הוא בכלל דורש אל המתים, וא"כ נידון דידן לא נפיק מכלל זה.

וגם לדעת הרא"ם, שפשוט שאם אינו דורש לגוף אין זה בכלל דורש אל המתים, י"ל שיש עדיין מקום להסתפק מצד איסור אוב, שכל מה שכתבנו, שכל עניני אוב הם מפורשים לפנינו, זהו רק לשיטת רש"י שם, שמפרש מעלה בזכורו הנזכר באוב, שמעלה ומושיב את המת על זכרותו, אבל לפי' התוס' שם ד"ה מעלה, שמפרשים שהוא שם של מכשפות, פשוט דנפל פותא בבירא, שהרי אין אנו יודעים איך להגדיר את המכשפות הזאת, ושמא ענין זה הוא הוא מין זה של מעלה בזכורו. ושיטת הסמ"ג היא כשיטת הרמב"ם, שלא להגדיר דורש אל המתים דוקא במרעיב עצמו ולן בביה"ק, שמשים את דרישתו אל הגוף, אלא דבאמת הכל בכלל דורש אל המתים, אלא שבא לרבות שגם מרעיב עצמו ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה – הוא גם כן בכלל זה. ומשו"ה כתב בל"ת נ"ה שבעל אוב עובר ג"כ בלאו זה של 'דורש אל המתים'.

ובשו"ע יו"ד סי' קע"ט סי"ד דעת המחבר, שדוקא להשביע בחיים, שיבוא לאחר מיתה, מותר, אבל בלאחר מיתה אין חילוק בין רוח לגוף. והרמ"א הביא דעת יש מתירין כשאין משביע כ"א את הרוח.

א"כ יש כאן ס"ס לאיסורא: שמא כהרמב"ם, והוי הכל בכלל דורש אל המתים, ואם תאמר כהרא"ם, שמא מין זה הוא מכלל אוב הנקרא 'זכורו', כיון שאין אנו יודעים את תוכן ענינו.

ולא עודף אלא שיש להסתפק ע"פ המבואר בספרי קבלה, שיש חלק הנפש שנקרא שיתופא דגופא, שהוא שורה בעצמות, וי"ל שכשמעלים אותו החלק הוי בכלל 'דורש אל המתים' אליבא דכו"ע, ומנ"ל שאין מין זה אותו החלק של שיתופא דגופא.

ולע"ד אין כדאי לחזק את האמונה ע"י תחבולות כאלה, הקרובות למכשול איסור. ויותר טוב לקיים תמים תהי' עם ד' אלוהיך.

וד' ית"ש יתן ליראיו אורך ימים ושנות חיים וכט"ס.

כ"ז ראיתי להשיבו מה שדעתי נוטה בקצרה. ומובן הדבר שא"א לי להחליט הענין לפני ידיעתי איזה פרטים בעומק ענין נעלם זה.

ישמח כת"ר בימי שמחת הפורים הבעל"ט, ונגילה ונשמחה בישועת ד' ובטוב ד' על עמו בארץ חיים, ובשמחת ישראל בעושיו, באורך ימים ושנות חיים, בריות גופא ונהורא מעליא, שמחת לבב וכט"ס, כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת.

הק' אברהם יצחק ה"ק".

 

השוואת הדרישה באוב ובידעוני לעבודה זרה

בבלי

במסכת חגיגה ד, ב, מובא שהסיבה ששמואל נחרד כאשר בעלת האוב העלתה אותו באוב, היתה משום שהוא סבר שהוא נקרא לדין, והיה "מתיירא מן הדין":

"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: "ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אתי?". ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו – על אחת כמה וכמה! שמואל מאי היא? דכתיב: "ותאמר האשה אל שאול: אלוהים ראיתי עלים", עלים – תרי משמע, חד – שמואל, ואידך – דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה. אמר ליה: דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא, קום בהדאי דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה".

ירושלמי

בתלמוד ירושלמי מסכת חגיגה ב, א, מובאת סיבה נוספת לחרדתו של שמואל, שכיוון שהשאלה באוב כמוה כעבודה זרה, וידוע הוא ש"כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד", הרי שצפוי שמואל להיענש על כך שהועלה באוב:

"ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני וגו'. אמר לו: לא היה לך להרגיז את בוראך אלא בי? עשיתני ע"ז שלך! אין את יודע – כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד?!".

ויקרא רבה

מדרש זה הובא גם במדרש ויקרא רבה פרשת אמור פרשה כו:

"ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אותי?! א"ל: לא היה לך להרגיז בוראך אלא עשיתני עבודת כוכבים? אין אתה יודע כשם שנפרעין מן העובדין כך נפרעין מן הנעבדין?!".

תנחומא

וכן במדרש תנחומא פרשת אמור סימן ד:

"ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אותי! לא היה לך להרגיז בוראך אלא בי, שעשית אותי ע"ז?! לא כך שנינו: כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד?!".

העלאה באוב מטרידה את נפש המת

ברית מנוחה

בספר 'ברית מנוחה' (דרך הו', עמ' לב, ב) שמיוחס לרבי אברהם מרימון הספרדי, בן המאה ה-13 (אך ייחוס זה נתון לפקפוק, אולם הספר נכתב בתקופת הראשונים וצוטט על ידי הרמ"ק ומהרח"ו), כתב שהמלאכים חרדים כשמשביעים אותם, והביא ראיה מסיפור בעלת האוב של שאול, שאם שמואל נחרד "בשומעו ההשבעה של כח הטומאה", ק"ו שהמלאך "שהוא מוכרח בכח קדוש", נחרד כשמשביעים אותו:

"ומנין שהמלאך מתחרד בשומעו ההשבעה? כתוב בענין שמואל הנביא, במעשה בעלת אוב אמו של אבנר, כאשר בא שאול המלך אליה לשאול לשמואל מה יהיה ענין המלחמה ההיא, התחילה האשה ההיא להשביע לשמואל שיעלה, וכשעלה שמואל לפני שאול, אמר לו: 'למה הרגזנתי לעלות וגו', מכלל שהמלאך שמשביעים אותו מתחרד מאוד מפני כח האותיות, ועל אם (אמר) שמואל, שהיה ילוד אשה, עפר ורמה, בשומעו ההשבעה של כח הטומאה, עד חרד מלא פחד ואימה, על אחת כמה וכמה המלאך, שהוא מוכרח בכח קדוש. ולכן כל המכריח בכח פעמים רבות תמיד – לא זו הדרך הטובה, וגם המעשה לא יהיה נכון".

עץ חיים (רבי יחיא צלאח)

בפירושו של רבי יחיא צלאח לתפילה, שנקרא 'עץ חיים', על המילים "עדותיך נאמנו מאד", למד מסיפור העלאת שמואל הנביא באוב ש"המעלה מת – מצערו":

"מאד נאמנו – ראשי תיבות מן. הרי שלשה עים לשבת: מן לא ירד בשבת. בעלת אוב אינה יכולה להעלות מת בשבת, כי המעלה מת מצערו, כמו שנאמר בשמואל: למה הרגזתני להעלות אותי, ובשבת כתיב 'וקראת לשבת עונג'. סמבטיו"ן הנהר אינה מושכת מים בשבת, והאבנים שבתוכה נחים ואינם מטורפים כמו שעושים כל ימי החול".

[1] לכאורה צ"ל: 'הנשאל'.

[2] לכאורה הכוונה להגהות מיימוניות.

אולי יעניין אותך

רביבים 1103 - קמעות כהלכה

קמעות כהלכה

⬅️ האם מותר לחיילים שיוצאים למלחמה להצטייד בקמע? ⬅️ מדוע התירו לכתוב פסוקים בקמע? ⬅️ מהן הבעיות שיש בקמעות לדעת חכמי ישראל שהתנגדו לקמעות? ⬅️ כיצד חכמי ישראל התומכים בשימוש בקמעות השיבו למתנגדים? ⬅️ למסקנה, עדיף להימנע מקמעות או שלא? ⬅️ מה יוכל לוחם לקחת עמו שמוסכם לכל השיטות?
דילוג לתוכן