בין ראש השנה הישראלי לראש השנה הבבלי

תוכן עניינים

הרב יאיר וייץ

ראש השנה

במהלך מאתיים השנים האחרונות הולכים ומתגלים ממצאים ותעודות של פולחנים קדומים שהונהגו ברחבי המזרח התיכון, החל ממצרים העתיקה, דרך כנען וארם נהריים, ועד אשור ובבל (הסהר הפורה). היות שברבים מהפולחנים הללו טמונים יסודות המקבילים למצוות התורה, רבים מתפתים להסביר שלמעשה התורה העתיקה את דרכי הפולחן הפגאניים שנהגו באזור, תוך עריכת שינויים כאלו ואחרים שיתאימו לתפיסה המונותאיסטית בה היא דוגלת. אולם לאמיתו של דבר, אם נתבונן בהשוואת הפולחנים בפנתאונים לעבודת ה' במקדש, נראה שעל אף הדמיון הרב במבט ראשון, בפועל יש שוני מהותי ואף קוטבי ביניהם, שיוצר את ההבדל בין דת האמת הנצחית לדתות הפוליתאיסטיות העתיקות, שכיום לא נותר מהן דבר מלבד ממצאים ארכאולוגיים ותחריטי טין בכתב יתדות או מגילות פפירוס.

במאמר זה נתמקד בהשוואה בין ראש השנה הישראלי לעמיתו השומרי שנהג באזור בבל. נעמוד על הצדדים השווים שבהם, ומאידך על ההבדלים המהותיים, ונראה כיצד תורת ישראל לקחה את הצדדים היפים והמרוממים שבנפש האדם – אשר הובילו את בני האדם לערוך טקסים פולחניים – והעצימה אותם, ולעומת זאת דחתה את הסיגים הפסולים שהערימו הפולחנים האליליים על ראש השנה, ובכך זיככה וטיהרה אותו מכל מום ופסול.

חג האכיתו – ראש השנה השומרי

ברשומות השומריות אנו מוצאים תיעוד לחג שנחוג בראש השנה השומרי – חג האכיתו. למעשה חג זה נחוג פעמיים בשנה: בראשית חודש ניסן, לקראת קציר השעורים, ובראשית חודש תשרי, לקראת איסוף היבול וגשמי השנה החקלאית החדשה. בחלקו האביבי של חג האכיתו נעסוק בע"ה בהזדמנות אחרת, וכעת נתמקד בחלקו הסתווי.

מיתוס ירידת איננה לשאול

כדי להבין את משמעות החג, צריך להקדים דברי רקע מתוך המיתולוגיה השומרית. במיתוס "ירידת אִיננה לשאול" מסופר על האלה איננה, אלת הפריון במיתולוגיה השומרית, שרצתה לרדת אל השאול כדי להשתתף בטקס קרבן המתים שערכה אחותה האלה ארשכיגל, מלכת השאול. אולם שם נגזר דינה למות, והיא הומתה ונתלתה, ובעודה מתה בטל יצר המין מכל יצורי החי. עוזרתה של איננה, שנותרה מחוץ לשאול, החלה לחפש אל שיסכים להחיות אותה ולחלץ אותה מהשאול (כפי שהורתה לה איננה מראש לעשות כן). היא סבבה על פני מספר אלים שהשיבו את פניה ריקם, עד שפנתה לאל אֶנְכִּי שדאג להחיות אותה ולהעלות אותה מן השאול. אולם שופטי השאול דרשו ממנה תחליף בעד פדיונה מהשאול.

איננה יצאה מן השאול מוקפת בשדים, וחיפשה מחליף שיירד לשאול במקומה. היא חלפה על פני כמה אלים, אך כיוון שהתאבלו על היעדרה, לא רצתה להורידם לשאול. כשפגשה את בעלה דומוזי (הוא האל תמוז), אל הפריון, וראתה שלא התאבל על מותה – גזרה עליו לרדת לשאול. השדים תפסו את דומוזי כדי לקחתו לשאול, אך הוא ביקש מאוּתו אל השמש שיהפוך את ידיו ורגליו לרגלי צבי, וכך יימלט מהשדים. אוּתו נעתר לו ודומוזי ברח מהם אל אחותו גשתיננה. כשראתה איננה את צערו וסבלו של בעלה מהגזרה, התחרטה והצטערה עליה, והחליטה שדומוזי יעשה תורנות עם אחותו גשתיננה בשאול: מחצית מהשנה הוא יהיה בשאול ובמחצית השנייה היא תחליף אותו. מאז, בכל שנה יורד דומוזי לשאול למשך חצי שנה, ולאחר מכן עולה ממנו למחצית השנייה של השנה, ומחדש את נישואיו עם איננה.[1]

מיתוס זה נוצר כמבקש להסביר את התחלפות העונות: בראשית החורף עולה דומוזי אל הפריון מן השאול, ומפרה את האדמה בגשמים. כעבור מחצית השנה יורד דומוזי אל השאול, ואז הגשמים נעצרים ומתחיל הקיץ.

בשיאו של הקיץ, בחודש תמוז, היו נוהגים באזור בבל ואשור, ובהמשך אף בכנען, לקונן על מותו הטראגי של דומוזי. זהו פולחן ביכוי התמוז המופיע בספר יחזקאל (ח, יד): "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז".

טקס "נישואי הקודש"

במרכזו של ראש השנה השומרי, נערך בערים המרכזיות בבבל כמו אוּר וארך טקס "נישואי הקודש", בו גילם מושל העיר את דמותו של דומוזי, וכוהנת נכבדה גילמה את דמותה של האלה איננה. הטקס נפתח בליל החג, אז לפי האמונה השומרית היתה האלה איננה שופטת את בני האדם יחד עם אלים נוספים. לפני הכוהנת המגלמת את האלה היו שרים שירי הלל שכללו משפטים המתארים את אשר היא עתידה לעשות הלילה: "תחרוץ עם אנליל גורל למען ארצה… תשפוט רשע כרשעתו, תכרית את הנבל, תביט בעין טובה אל הצדיק, תחרוץ גורלו לטובה…".[2]

למחרת היה נערך טקס נישואי הקודש, בו גילמו מושל העיר והכוהנת את משאלתם של בני האדם שאל הפריון יפרה את אלת האדמה ופריונה, וזאת על ידי משכב המושל עם הכוהנת. לקראת האירוע היו מוּשרים לפניהם שירי אהבה וחיזור בין דומוזי לאיננה. על הדומה והשונה בינם לבין מגילת שיר השירים, ראו כאן. הטקס כלל גם הקרבת קורבנות רבים לאיננה בבוקרו של יום: "צַפִּיחִיּוֹת בְּלוּלוֹת בִּדְבַשׁ וּבְחֶמְאָה. עוּגוֹת בְּצוּף תְּמָרִים יֹאפוּ לְמַעֲנָה. שֵׁכָר, נֶסֶךְ-שַחֲרִית, סֹלֶת, קֶמַח בִּדְבַשׁ. דְּבַשׁ וְיַיִּן יִשְׁפְּכוּ לְפָנֶיהָ בְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ".[3]

המשותף לראש השנה הישראלי והאלילי

על פי הנ"ל ניתן להצביע על מספר מאפיינים זהים בין ראש השנה הישראלי לבין מקבילו השומרי: שניהם נחוגו ביום הראשון לחודש תשרי, בשניהם האל שופט את כל באי עולם לקראת השנה החדשה והתחדשות עונת הגשמים, ובשניהם מוקרבים קורבנות לפני האל השופט.

ישנם הטועים לחשוב שאם התרבות השומרית, על כתביה וממצאיה, קדמה שנים רבות להופעתו של עם ישראל בעולם, הרי שהתורה הישראלית, תורת ה', שאבה ממנה את העקרונות והיסודות, ו"צינזרה" מהם את האלמנטים הפגאניים והפוליתאיסטים שלא התאימו להשקפתה.

אולם לאמיתו של דבר, הממצאים והתעודות שמהם אנו לומדים על ראש השנה השומרי, כמו גם האשורי והכנעני, אינם אלא שיקוף של היסודות הפשוטים שהיו קיימים בעולם מאז ומתמיד. כלומר: מאז ומעולם האמין האדם בכוח עליון המשגיח על העולם ומברכו. מאז ומעולם חרד האדם לקראת עונת הגשמים, ופנה אל אלוהיו בתפילה שיברך אותו בגשמי ברכה. ומאז ומעולם האמין האדם שלקראת ההכרעה כמה, מתי והיכן יירדו הגשמים שחיי הכל תלויים בהם, עושה האלוהים משפט צדק כדי לתת לצדיק כצדקו ולרשע כרשעתו.

אלא שבמרוצת הדורות הסתאבה האנושות, והחלה להאליל את האל בורא העולם, לפצלו לכוחות שונים שאחראים על תחומים שונים, ולערוך פולחן לכל אחד מהם. בהתאם לכך יצרו אל האחראי על הגשמים והשקיית האדמה, ואלה האחראית על קליטת הגשמים באדמה והצמחת היבול מהם, ובנמיכות קומתם יצרו פולחן יצרי שמבקש לבטא את משאלתם להפריית האדמה על ידי פעולה מינית פומבית בין מושל העיר לכוהנת.

האמונה הישראלית זיקקה מתוך הפולחן הגס והיצרי את היסוד האמיתי שמתוכו הוא נוצר – חרדת יום הדין שבו שופט הבורא את העולם וקובע מי לחיים ומי למוות. היא ניקתה את הסיגים שדבקו בפולחן, והשאירה אותו ביופיו ובזַכּוּתוֹ, וטיהרה אותו מהטומאה האלילית שדבקה בו. על כך נפרט מיד.

קדושתו הייחודית של ראש השנה הישראלי

על פי אמונת הייחוד הישראלית, ישנו בורא אחד בלבד לשמיים ולארץ, והוא היחיד שמנהל את העולם ומשגיח עליו. אין לו יצרים, אין לו יריבים ואין לו תככים. הוא לא מחפש הרפתקאות בירידה לשאול, וּודאי שלא מת שם. הוא לא מתקוטט עם אלים אחרים ולא נוקם במי שלא התאבל עליו. הוא לא עושה תורנות עם אל אחר על הירידה לשאול, ולא מחזר אחר אלה מדי חצי שנה.

באמונת הייחוד הישראלית ה' הוא מלכו היחיד של העולם, ומדי שנה הוא מעניק חיים וברכה לכל אחד מברואיו. וכדי שחסדו לא יגיע לרשעים, דן בראש השנה את כל ברואיו, מעניק שפע וברכה לטובים וממעט את השפע והברכה מהרעים. שכן מלבד זאת שכך ראוי וצודק, יש בזה גם צורך לתיקון העולם, שאם הרשעים ימשיכו לקבל שפע של חיים וברכה, יתחזקו על ידי כך ברשעותם ויגרמו רעה וקללה לעולם כולו.

בכל שנה מחדש, עם ישראל, עמו הנבחר של ה', נגשים לימי התשובה ביראה ושמחה. יראה – על שאיננו יודעים אם נצדק לפניו בדין ומה ייגזר עלינו, שרבים האנשים שהיו שאננים בתחילת השנה, ובסופה כבר לא נמצאו בין החיים או שנעשו מסובלים בייסורים קשים. ושמחה – על ההזדמנות לשוב אליו בתשובה, לעמוד לפניו בתפילה ותחנונים, להתנקות מהרע שדבק בנו, ולהתחבר מחדש אל כל הערכים שאנו מאמינים בהם. ואף אם יעלה דיננו לייסורים, הרי שהם לטובה, למרק אותנו מעוונותינו, כדי שנוכל לזכות לתיקון שלם וחיים טובים.[4]

על מנת לבטא את מלכות ה' בעולם, צוותה התורה לתקוע בשופר ביום ראש השנה כדרך שהיו ממליכים מלכים בימי קדם.[5] השופר גם מעורר את הלב לתשובה על חטאי השנה. קול השופר שימש להתרעה מפני אויבים שבאים להילחם בעיר[6], או לשם הכרזה על פתיחת הקרב.[7] בכך היה קול השופר מרעיד ומחריד את הלבבות, ומעוררם לתשובה ולחשבון נפש לקראת יום הדין הגדול. השופר מרמז גם לעקדת יצחק, בה גילו אברהם אבינו ויצחק אבינו את תכונת מסירות הנפש, וטבעו אותה לנצח בנפשם של ילדיהם. זכרון העקדה מזכיר לטובה את ישראל לפני ה', והוא דן אותם בעין טובה.

עם היות קול השופר מרעיד את הלב ומעורר את האדם לתיקון מעשיו, הוא גם מסמל שמחה של חירות,[8] שכן על ידי המלכת ה' על העולם וההתנקות מכבלי החטא, האדם נעשה חופשי ומשוחרר מהשעבוד לתאוות השונות שמשעבדות אותו אליהן במשך השנה.

סיכום

לסיכום, ראינו שראש השנה הוא אירוע משותף לבני דתות רבות, שיחד עם ציון התחדשות השנה ביום חג, חשו גם את חרדת הדין האופפת את המעבר בין הקיץ לחורף, שאז ייקבע כמה גשמים יירדו והיכן, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. אלא שהמיתולוגיה האלילית יצרה מיתוס אגדי כדי לתת ביטוי מוחשי לתחושות העמוקות שחשה נפש האדם לקראת יום זה, ובכך הסיתה את האירוע הנשגב והמרומם והדיחה אותו לפולחן פגאני ויצרי של משכב פומבי של המושל המקומי עם כוהנת דת, שנועד להמחיז את הזיווג בין אל הפריון לאלת הפריון, תוך השמעת שירי הללו ופאר לפניהם.

לעומת זאת, אמונת הייחוד הישראלית ניקתה וטיהרה את כל הפסולת והטינוף מיום קדוש זה, ועל ידי קול השופר השאירה את חרדת הלב הטהורה לקראת המשפט הגדול, והתעוררות הלב לתקן את דרכיו ומעשיו של האדם לקראת יום הדין הגדול. קול השופר גם מבטא את המלכת ה' למלך על העולם ביום זה, ומאפשר על ידי כך לשחרר את הלב מכבלי השעבוד לתאוות. הוא גם מזכיר את עקדת יצחק ומסירות הנפש הכרוכה בה, שמהווה השראה לזרעם לדורות.


[1] המיתוס "ירידת איננה לשאול" מובא בספר "המיתולוגיה הבבלית" מאת אורי גבאי ותמר וייס, עמ' 74-83.

[2] ש' שפרה, י' קליין, "נישואי הקודש" בין אידינדגן מלך איסין ובין איננה, עמ' 494 – 504.

[3] להרחבה על כך ראו בספר 'בימים הרחוקים ההם', אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, מאת ש. שפרה וי. קליין, עמ' 331.

[4] פניני הלכה ימים נוראים א, א.

[5] בהמלכת אבשלום נאמר (שמואל ב' טו, י): "וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן". וכן בהמלכת שלמה נאמר (מלכים א' א, לד): "וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה". וכן נאמר בפרק התהלים שנוהגים לומר לפני תקיעת השופר בראש השנה (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלֹוהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר".

[6] כך מבואר בספר יחזקאל (לג, ג): "וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם". וכן בספר עמוס (ג, ו): "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה".

[7] בקרב יריחו אמר יהושע לעם (יהושע ו, ה): "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ". במלחמת אהוד בן גרא במלך מואב נאמר (שופטים ג, כז): "וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם". במלחמת גדעון במדיין נאמר (שופטים ו, לד): "וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו".

[8] קול תרועת השופר מסמל את שחרור העבדים בשנת היובל (ויקרא כה, ט-י): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". וכן נאמר בנבואת הנביא ישעיהו (כז, יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן