אנחנו מתחילים מבראשית.
אחרי התפילות, התשובה, ההחלטות הטובות והשמחה הגדולה, אנחנו חוזרים אל החיים עצמם. רוצים להיות טובים יותר, קשובים יותר, מדויקים יותר. רוצים ללמוד, להתפלל, להתקדם, להיות בני זוג טובים יותר, הורים טובים יותר.
אבל לפעמים, כבר בצעדים הראשונים, אנחנו נופלים. שוב כעסנו, שוב דחינו, שוב ויתרנו לעצמנו. ואז עולה קול מוכר: הרי כבר ניסית. כבר הבטחת. כבר החלטת. אתה מכיר את עצמך. מה שהיה הוא שיהיה.
דווקא כאן, בפרשה הראשונה בתורה, אנחנו פוגשים שתי מחשבות שעלולות לעצור את האדם, ושתי אמונות שיכולות להחזיר לו את הכוח לצמוח.
אחרי חטא עץ הדעת, הקב"ה פונה אל האדם ושואל אותו על מעשיו. האדם משיב:
"הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל"
בתשובה הזאת אפשר לשמוע שתי אמירות. האחת עוסקת באחריות למה שהיה, והשנייה ביכולת לשנות את מה שיהיה.
האדם מסביר: האישה נתנה לי. וכשהקב"ה פונה אל האישה, היא משיבה:
"הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל"
כל אחד מצביע על מי שהשפיע עליו. ההשפעה אכן הייתה, הפיתוי היה ממשי, אבל בתוך ההסבר חסר האדם הבוחר. איפה ההחלטה שלי? איפה האחריות שלי? איפה הכוח שלי לעמוד מול מה שמתרחש סביבי?
בעולם הפסיכולוגיה, ג׳וליאן רוטר עסק בהבחנה בין מיקוד שליטה חיצוני למיקוד שליטה פנימי: עד כמה האדם תופס את התוצאות בחייו כקשורות למעשיו, ועד כמה הוא תולה אותן במזל, בנסיבות ובכוחות חיצוניים.
אנחנו מכירים את זה היטב. „אם הוא לא היה מדבר אליי כך, לא הייתי מתפרץ”; „אם הייתה לי סביבה אחרת, הייתי מתקדם”; „אם היה לי יותר זמן, הייתי לומד".
הסביבה משפיעה, העומס משפיע, ואנשים יכולים להקל עלינו מאוד או להקשות עלינו מאוד. יש גם מצבים שאינם בשליטתנו, אבל העיקר הוא לא מה שקורה לנו, אלא מה אנחנו עושים ואיך אנחנו מגיבים למה שקורה.
אחד הכללים ששמעתי לפני הרבה שנים נקרא חוק 90/10, החוק קובע:
״עשרה אחוזים מהחיים הם מה שקורה לך; תשעים אחוזים נקבעים לפי האופן שבו אתה מגיב״.
סטיבן קובי, בספרו המצויין 'שבעת ההרגלים' כותב:
״הִתְנַהֲגוּתֵנוּ הִיא פוּנְקְצְיָה שֶׁל הַחְלָטוֹתֵינוּ, לֹא שֶׁל נְסִבּוֹתֵינוּ״.
כשאני תולה את כל האחריות באחרים, אני מפקיד בידיהם גם את האפשרות שלי להשתנות.
אם השינוי שלי תלוי בכך שכולם סביבי ישתנו, ייתכן שאמתין לו כל חיי. מיקוד שליטה פנימי מחזיר אותי לשאלה מעשית: מה כן בידי? על איזו תגובה אני יכול לעבוד? איזו הכנה תעזור לי? ממי אוכל לבקש עזרה?
הרב קוק כותב:
"אֶחָד מֵהַיְּסוֹדוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַכָּרַת הָאַחֲרָיוּת שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁבָּא מִתּוֹךְ אֱמוּנַת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁל הָאָדָם" (אורות התשובה טז, א)
בהמשך מבאר הרב שזו משמעות הווידוי: מתוך ההודאה באחריותו, האדם שב ומכיר בחופש רצונו וביכולתו לחדש את חייו.
איזו משמעות עמוקה יש כאן לווידוי! כשאני אומר „חטאתי”, אני מכיר בכך שהייתה לי בחירה. ומתוך כך אני יכול לשוב ולבחור. לקיחת האחריות נעשית פתח לתקווה.
אלא שכאן אנחנו מגיעים לקושי השני.
אדם יכול להודות באחריותו, ובכל זאת לא להאמין שיוכל להשתנות. הוא אומר: נכון, אני עשיתי. ובדיוק בגלל זה אני מאוכזב כל כך. הרי ידעתי, רציתי, החלטתי – ובכל זאת נפלתי. מי מבטיח לי שבפעם הבאה אצליח?
על המילה „וָאֹכֵל” דורשים חז"ל:
"וְאָכַלְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וָאוֹכֵל. אָכַלְתִּי וְאוֹכַל" (בראשית רבה יט, יב)
על דרך הפשט האדם מתאר את אכילתו בעבר; המדרש שומע בדבריו גם אמירה על העתיד: אכלתי, ואוסיף לאכול.
איך אפשר להבין זאת? האדם עומד לפני הקב"ה אחרי חטאו, וכבר מודיע שיחטא שוב?
ר׳ צדוק הכהן מלובלין מסביר:
"שֶׁלְּאַחַר שֶׁחָטָא לֹא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ עוֹד שֶׁיּוּכַל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ" (פרי צדיק, וילך ושבת תשובה, ח)
לפי ביאורו, האדם חשב: אם לפני החטא לא הצלחתי לעמוד בניסיון, כיצד אצליח עכשיו, כשהחטא כבר נכנס לחיי? הוא חשש שהבטחה להשתנות תהיה הבטחה שאינו יכול לקיים.
זה כל כך אנושי. לפעמים דווקא אדם שיש בו רצון גדול לטוב נפגע מאוד מנפילתו. ככל שקיווה יותר, כך הוא מתאכזב יותר. ומתוך האכזבה הוא עובר מתיאור של מעשה לקביעה על עצמו: נכשלתי, ולכן אני אדם שלא מסוגל. נפלתי, ולכן כנראה אפול גם מחר.
הכישלון הופך בעיניו להוכחה, והעבר הופך לגזר דין על העתיד.
כאן מתחבר הביאור לבקשה שאנו אומרים בתפילה:
"וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ".
אפשר להבין שיש קול שמכשיל אותנו לפני המעשה, ויש קול שמחליש אותנו לאחריו. לפני החטא הוא לוחש: זה לא נורא, רק הפעם, כולם עושים כך. ואחרי החטא הוא אומר: תראה מי אתה. אחרי מה שעשית, איזו תקווה עוד יש לך?
לפני החטא הוא מקטין את משמעות המעשה; אחרי החטא הוא מגדיל אותו עד שהוא מסתיר את כל הטוב שבאדם.
אנחנו מבקשים כוח לעמוד מול שניהם: להכיר בחומרת הנפילה, ולהאמין בכל הלב באפשרות התיקון.
הרב קוק מלמד:
"הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו”, ובהמשך: „אֲבָל הַמַּעֲמָד הַתְּמִידִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבִּטָּחוֹן הַנַּפְשִׁי" (אורות התורה יא, ב).
"חֶסְרוֹן אֱמוּנָה בַּיְּסוֹד הַטּוֹב מְבִיאָה מֹרֶךְ הַלֵּב, וְזֶה הַמֹּרֶךְ גּוֹרֵם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לַעֲמֹד בַּמַּעֲרָכָה הָרוּחָנִית שֶׁל הַחֲפֵצִים הַנִּשְׂגָּבִים. חוֹשֵׁשׁ הוּא שֶׁמָּא אִנִּינוּ רָאוּי לְהִתְשׁוֹקוֹת הָרוֹמְמוּת, שֶׁהַנְּשָׁמָה כל כך מִתְאַוָּה אֲלֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוֹלֵךְ הוּא וְנוֹפֵל, מִתְנַוְּנָהּ וּמִתְדַּלְדֵּל. וְזֶהוּ כָּל הַיְּסוֹד שֶׁל הַנְּפִילָה אֲשֶׁר לְהֵאָדֵם, שֶׁהֵבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי הַמְּהוּמָה וְהַמִּגְעֶרֶת, הָעֶלְבּוֹן וְהַמַּשְׂטֵמָה וּשְׁפִיכַת דָּמִים רַבִּים – חֶסְרוֹן הָאֱמוּנָה בָּאוֹר הַטּוֹב הַמֵּאִיר בְּקִרְבּוֹ!" (קובץ ח, נח)
"כַּמָּה טוֹבָה מוֹנְעִים בַּיָּדַיִם מִפְּנֵי שִׁפְלוּת הַדֵּעָה שֶׁבָּאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר רוּחַ ה' רָאוּי לִדְפֹּק בִּלְבָבָם, וְהֵם אוֹחֲזִים בִּקְטַנּוֹת, וְאֵינָם מַאֲמִינִים בְּעַצְמָם בִּגְדֻלַּת נִשְׁמָתָם.
לֹא הַסְּבִיבָה וְלֹא הַמַּעֲשִׂים בִּפְרָטִיּוּת הֵם הַיְּסוֹדוֹת, שֶׁעֲלֵיהֶם הָאֹשֶׁר הִנְשַׁמְתִּי בָּנוּי בְּאוֹצָרָהּ הַפְּנִימִי, כי אם גֹּדֶל הַנֶּפֶשׁ, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה הַפְּנִימִית, אֹמֶץ הָרָצוֹן וְעֹז הַמַּחֲשָׁבָה.
הַסְּבִיבָה וְהַמַּעֲשִׂים נִכְנָעִים הֵם מִפְּנֵי הָעָצְמָה הָרוּחָנִית, כְּשֶׁהִיא מִתְרוֹמֶמֶת.
עַל כֵּן עוֹסְקִים הֵם הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים בְּעִקָּר הַדָּבָר בַּגֹּדֶל הַפְּנִימִי". (קובץ א, רמח)
האמון הזה נשען על הנשמה שנתן בנו הקב"ה, על הטוב הקיים בנו, על כוח הבחירה ועל האפשרות להתחדש. גם כשהטוב הזה מתקשה להתגלות, יש לנו עבודה לעשות כדי להוציא אותו אל הפועל.
וכפי שכותב ר׳ צדוק:
"כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ — כָּךְ צָרִיךְ אַחַר כָּךְ לְהַאֲמִין בְּעַצְמוֹ" (צדקת הצדיק, קנד).
הוא מבאר שהאדם צריך להכיר בכך שהקב"ה חפץ בו, שלחייו יש משמעות, ושהטוב שהוא עושה יקר לפניו.
גם בפסיכולוגיה מבחינים בין השאלה אם פעולותיי יכולות להשפיע, לבין האמונה שאני מסוגל לבצע אותן. אלברט בנדורה עסק ב"מסוגלות עצמית" – האמונה של האדם ביכולתו להתמודד עם משימה מסוימת. אמונה זו קשורה לנכונות להתחיל, למאמץ ולהתמדה מול קושי; התנסויות מוצלחות הן אחד המקורות לבנייתה.
לכן שני היסודות נחוצים כל כך: אני צריך להכיר בכך שאני אחראי על חיי ולא נסיבות חיצוניות, ולהאמין שיש בי יכולת לפעול, לשנות ולהצליח.
האחריות על מה שהיה קוראת לנו לפעול. האמון במה שעוד יכול להיות נותן לנו כוח להתחיל.
יהי רצון שנזכה לקחת אחריות על חיינו, להאמין בטוב שהקב"ה נטע בנו, ולבחור בכל יום צעד נוסף של תיקון, צמיחה והתעלות.