כשבאתי לראשונה לישיבת הר ברכה, מו״ר הרב אליעזר מלמד שאל אותי על הוריי. סיפרתי קצת, ובמידה מסוימת של התנשאות הוספתי שאני לא כמו הוריי. אני שיניתי דרך.
הרב עצר אותי מיד. הוא אמר לי שאם אינני מעריך את הוריי, לעולם לא אעריך את עצמי. רוב מה שאני זה מה שקיבלתי מהוריי. עליי ללמוד להעריך אותם, לראות כמה הרבה יש בהם לכבד, כמה טוב קיבלתי מהם.
הדברים האלה מלווים אותי עד היום.
חשבתי שאני מספר על העצמאות שלי, על הדרך שבחרתי. הרב לימד אותי להתבונן בשורשים שמהם צמחתי. אפשר לבחור דרך, להתחדש ולהוסיף, אבל רק מתוך הכרת והוקרת השורשים וכל הטוב שקיבלנו.
בפרשת נח אנחנו פוגשים את השאלה הזאת ברגע כואב מאוד.
נח, האיש שעליו העידה התורה:
״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו״
האיש שבנה את התיבה ונשא את האחריות להמשך החיים בעולם, מתגלה כעת בחולשתו. הוא שותה מן היין, משתכר ומתבזה בתוך אוהלו.
חם רואה:
״וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ״.
רש״ר הירש מתעכב על התיאור ״אבי כנען״. חם כבר היה בעצמו אב. דווקא ההורות שלו הייתה צריכה לפתוח בו הבנה עמוקה יותר כלפי אביו:
״חָם הָיָה כְּבָר אָב לְבָנִים, וְיַחֲסָיו עִם בָּנָיו הָיוּ צְרִיכִים לִיצֹר אֶצְלוֹ רִגְשֵׁי כָבוֹד אֶל אָבִיו״.
כמה פעמים אנחנו מבינים את הורינו רק כשאנחנו נעשים הורים בעצמנו. פתאום מבינים מהי דאגה לילד, כמה כוחות דורש גידולו, כמה פעמים צריך להמשיך לתת גם כשעייפים, גם כשקשה, גם כשלא מקבלים תודה.
אבל חם אינו מתבונן באביו מתוך ההבנה הזאת. רש״ר הירש מדגיש שהוא אינו מסתפק באמירה קצרה:
״הוּא סִפֵּר לְאֶחָיו אֶת הַמַּחֲזֶה שֶׁרָאָה עִם כָּל פְּרָטֵי הַפְּרָטִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַפְּרִים סִפּוּר מוֹשֵׁךְ לֵב וּמְעַנְיֵן״.
רגע החולשה של אביו נעשה בעיניו סיפור שכדאי להפיץ.
שם ויפת מגיבים אחרת:
״וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה… וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ״.
הם יודעים שאבא נפל. דווקא משום כך הם ניגשים לעזור לו ולשמור על כבודו.
וכאן נשאלת השאלה: מה אנחנו בוחרים לספר לעצמנו על אבא ואמא?
חם ראה את אביו ברגע של חולשה, והפך את הרגע הזה לסיפור שהוא מביא לאחיו. אפשר לשמוע בכך אמירה: עכשיו תראו מי אבא באמת.
אבל האם זה באמת כל הסיפור?
איפה כל שנות הצדקות? איפה העמידה מול דור שלם? איפה התיבה? איפה המסירות לחיים שהופקדו בידיו?
לפעמים אנחנו עושים דבר דומה. זוכרים משפט קשה, תגובה לא מוצלחת, טעות חינוכית. הדברים האלה יכולים לכאוב, ולעיתים צריך לברר אותם ולתקן את השפעתם. אבל האם הם מספרים את כל הסיפור של הורינו?
ומה עם השנים שבהן דאגו לנו? הלילות שלא ישנו? העבודה, המאמץ, התפילות? ומה עם התכונות הטובות שקיבלנו מהם, שלפעמים נעשו כל כך טבעיות לנו עד ששכחנו מהיכן הגיעו?
שם ויפת מלמדים אותנו שחולשה של אדם אינה מוחקת את ערכו.
רש״ר הירש רואה כאן יסוד שעליו עומד עתיד האנושות:
״כָּל עֲתִיד הָאֱנוֹשׁוּת תָּלוּי בְּהִתְנַהֲגוּת הַבָּנִים כְּלַפֵּי הוֹרֵיהֶם״.
לכאורה זו אמירה עצומה על מעשה משפחתי אחד. אבל כשמתבוננים בה, מבינים: כל דור מקבל חיים מן הדור שלפניו. הוא מקבל שפה, ערכים, ניסיון, מסירות, אמונה וכוחות. היחס שלו לדור הקודם קובע מה יעשה בכל האוצר הזה.
רש״ר הירש כותב:
״כָּל עוֹד זוֹכְרִים הַבָּנִים שֶׁקִּיּוּמָם הָרוּחָנִי נוֹבֵעַ מִשֶּׁל הוֹרֵיהֶם – אָז יִגְדַּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי כְּעֵץ רַעֲנָן״.
איזה דימוי נפלא. עץ גדל, מתרחב ומוציא ענפים חדשים, וכל הצמיחה הזאת יונקת מן השורשים.
גם אנחנו רוצים לצמוח. לפעמים אנחנו רוצים להגיע למקומות שהורינו לא הגיעו אליהם. זו שאיפה טובה. אבל חשוב שנזכור מהיכן קיבלנו את הכוחות שאיתם אנחנו צומחים.
רש״ר הירש מתאר גם את המחיר של הזלזול:
״הֲרֵי שֶׁנִּכְרַת הַגֶּזַע, וְלֹא יוּכַל לִצְמֹחַ עָתִיד טוֹב מִתּוֹךְ הֶעָבָר״.
כשהבן רואה באביו רק אדם זקן שיצא מכלל שימוש, הוא מתקשה לקבל ממנו. במקום להוסיף על אוצר של דורות, הוא נאלץ להתחיל שוב.
ולעומת זאת, בישראל:
״הַ׳נַּחֲלָה׳ עוֹבֶרֶת מִדּוֹר לְדוֹר, הַדּוֹרוֹת זוֹרְמִים כְּ׳נַחַל׳. הַהוֹרִים מַעֲבִירִים הָלְאָה לִבְנֵיהֶם אֶת כֹּחָם וּמְאוֹדָם, אֶת רְכוּשָׁם הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי״.
אני חלק מנחל של חיים. לפניי היו אנשים שעמלו, בחרו, התמודדו והעניקו. עכשיו הגיע תורי לקבל את הטוב, לפתח אותו ולהעביר אותו הלאה.
וזו גם הדרך שבה התורה מלמדת אותנו להסתכל על הדורות שקדמו לנו:
״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״
(דברים לב, ז)
לשאול. להקשיב. להכיר בכך שיש אצל אבא ואמא, אצל סבא וסבתא, דברים שעדיין לא למדנו. לפעמים אנחנו יודעים היטב לומר במה אנחנו שונים מהם, אבל לא עצרנו לשמוע עם מה התמודדו ומה נשאו על כתפיהם.
כיבוד הורים איננו דבר חיצוני אלא צריך להיות גם במחשבה, כפי שכותב החיי אדם:
״הַכִּבּוּד הוּא בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה וְדִבּוּר״
(כלל סז, סעיף ג)
אפשר לעזור להורים, לדבר בנימוס, ובפנים להמשיך לזלזל. מצוות הכיבוד קוראת לנו לעבוד גם על המבט: להכיר בערכם, למצוא את מעלותיהם ולהחשיב אותם באמת.
הרב מלמד מבאר בפניני הלכה (משפחה א, יז) שראיית הטוב בהורים מחברת את האדם לשורשיו הטובים ומחזקת את כוחותיו שלו. כאן מצאתי גם בכתב את היסוד של הדברים שאמר לי אז.
"קִיּוּם מִצְוָה זוֹ מוֹעִיל מְאוֹד לַבֵּן, שֶׁכֵּן הוֹרָיו שֶׁל אָדָם הֵם שָׁרָשָׁיו, וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה בָּהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, הֲרֵי שֶׁהוּא מִתְחַבֵּר אֶל שָׁרָשָׁיו הַטּוֹבִים, וּמִכּוֹחַ זֶה הוּא מַעֲצִים אֶת כּוֹחוֹתָיו הַטּוֹבִים וּמַמְשִׁיךְ אֶת כָּל חַיָּיו בְּטוֹב. וְאִם יִרְאֶה בָּהֶם אֶת הָרַע, הֲרֵי שֶׁהוּא מַעֲצִים גַּם אֶת הָרַע שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וּמִמֵּילָא מַמְשִׁיךְ אֶת חַיָּיו בְּרַע".
כשאני מזהה את המסירות של אמא, אני יכול לזהות את המסירות שקיבלתי ממנה. כשאני מעריך את ההתמדה של אבא, אני מגלה מקור לכוח ההתמדה שלי.
אולי לא בכל דבר אני הולך בדרכם. אולי יש דברים שאני מבקש לעשות אחרת. אבל גם הדרך החדשה שלי יכולה לצמוח רק מתוך הכרת הטוב.
התורה מתארת את העברת הסיפור מדור לדור:
״אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ…"
ובהמשך: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם״ (תהלים עח, ג, ו(.
הפסוקים עוסקים בהעברת מעשי ה׳ ועדותו. הם מציירים לפנינו אחריות של דורות: לקבל, לזכור ולספר הלאה. בתוך האחריות הזאת יש מקום גם לספר כיצד האמונה והערכים התגלו בחייהם של הורינו, במעשיהם ובמסירותם.
כשילד שומע אותנו מכבדים את סבא וסבתא, הוא מקבל דוגמה חיה להכרת הטוב. כשהוא שומע על המאמץ שלהם ועל הטוב שקיבלנו מהם, הוא לומד להכיר את השורשים של משפחתו.
כמובן, הערכה אמיתית אינה מחייבת לומר שכל מעשה של ההורים היה נכון. אפשר להכיר בכאב, להציב גבולות ולבחור אחרת. בתוך העבודה הזאת, יש מקום לשאול גם מה טוב קיבלנו ומה ראוי להמשיך.
השבוע אני מציע לעצור ולשאול: מה אני מעריך באבא? מה אני מעריך באמא? איזו תכונה טובה בחיי צמחה בזכותם? איזה מאמץ שלהם הבנתי רק כשהתבגרתי, ואולי רק כשנעשיתי הורה בעצמי?
ואם אפשר – לומר להם. לא רק ״תודה על הכול״, אלא תודה שיש בה דבר ממשי: על מסירות מסוימת, על ערך שהנחילו, על רגע שבו עמדו לצידנו.
ואם אינם איתנו, אפשר לספר על הטוב שלהם לילדינו ולהמשיך אותו במעשינו.
רש״ר הירש חותם את היסוד הזה במילים:
״כִּבּוּד וּמוֹרָא אָב וָאֵם הֵם הַיְסוֹד לְכָל הִתְפַּתְּחוּת הָאֱנוֹשׁוּת״.
העתיד שלנו צומח מתוך היכולת לקבל את הטוב שנמסר לנו ולהוסיף עליו.
יהי רצון שנזכה לראות את הטוב שבאבותינו ובאמותינו, לכבדם בלב, בדיבור ובמעשה, ולהוסיף משלנו לנחל החיים הזורם מדור לדור.