לקריאת הערות רבני פוע"ה על פניני הלכה
לכבוד הרב מנחם בורשטיין שליט"א
הנדון: הערותיכם על ספרו של הרב אליעזר מלמד "טהרת המשפחה"
השלום והברכה.
זכיתי לקבל מהרב בנימין דוד שליט"א את הערותיכם על ספרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א.
מתוך הדברים ניכרת השקעה רבה בקריאת הספר כולו, ומה נעם לי לראות את הדבר, כי ודאי יש בזה ברכה, כאשר מתוך עיון ודקדוק בדברי תורה, נמצאים המה פרים ורבים כמעיין המתגבר. ואכן בזכות עמלכם, העליתם מספר הבדלים בין פסיקתכם לפסיקתו.
עם זאת, הפער הקיים בין הפסיקות של מכון פוע"ה, בראשותכם, לבין דעותיו ההלכתיות של הרב מלמד ב"פניני הלכה" הוא ככל חילוקי דעות השכיחים בין הפוסקים. וכשם שניתן למצוא חולקים ומשיגים על דעתכם ההלכתית, וכדרכה של תורה. ונהרא נהרא ופשטיה.
אמנם בראותי את דברי השגותיכם על דברי הרב, חשתי חובה ליישב את דבריו. כי אני רוחש לדרכו בפסיקה ההלכתית הערכה עצומה, לכן הבעתי את דעתי העניה בשאלות שבנידון, כי בספרו הביא שיטות שונות, ואחר הצגתם הגיע למסקנתו ההלכתית, ופסק את הנראה לו ברוחב בינתו, אחר הסברת שיטתו בטוב טעם ודעת. וכשרואים את דבריו, ההלכה מוארת באור ההגיון, וכל ההלכות פרושות כשולחן ערוך, ויש בספרו תועלת רבה גם ליהודי פשוט, וגם לתלמיד חכם. לכן אכתוב מענה להערותיכם, כדי להצדיק את הצדיק מעיקרו.
הנה בתחילת תגובתכם הסברתם את דרככם בפסיקה, ויש בזה יותר מרמז כי דרככם שונה מזו של הרב מלמד.
ושם ציינתם שתי נקודות מרכזיות:
- הצורך לערוך הבחנה בין לכתחילה ובין דיעבד.
- הצורך להימנע מהעלאת נושאים שונים בספר, ולהעדיף את הפניית השואל אל הרב.
אבל לא זכיתי להבין את הנקודה הראשונה, הרי הרב מלמד אכן סידר בספרו את הדעות השונות, בהסברה בהירה, ללא כל טשטוש, מה לכתחילה ומה דיעבד, מה המנהג למעשה, ובמה אפשר להקל, בעת הצורך.
לגבי הנקודה השניה אני מסכים עם הרב מלמד, כי באמת נחוץ להנגיש כל נושא בספר, בצורה ברורה, לסייע לכל קורא ומסתפק, ומשום שלא לכל אדם יש רב. וגם אם יש לו, אין התשובות תמיד מספקות את השואל. ואם מבקש לדעת מה דעתו של הרב מלמד, לא תמיד יש זמינות תקשורתית. מלבד זאת, רבנים רבים תפסו דעה מסוימת אותה הם משיבים לכל שואליהם, ואינם מציגים לשואלים את מגוון השיטות המתנגדות לכך. ולדעתי, דבר זה גרם שאנשים רבים חדלו להתייעץ עם הרבנים, כי מרגישים שמחמירים שלא כדין, והדבר מביא שינהגו על פי דעת עצמם. לכן כתיבת שלל הנושאים, כפי שעשה הרב מלמד, דבר בעתו מה טוב הוא, ויש נחיצות גדולה בהצגת דעות, שאולי אינן מקובלות על כלל הרבנים כולם, אבל ודאי יש להם מקור בגמרא ופוסקים, ולכן ניתן לפסוק על פיהם.
זאת ועוד, נראה לי שהרב מלמד הולך לאורם של שני כללים חשובים.
מלבד ההבחנה שצריך לעשות בין לכתחילה ובדיעבד, צריך גם להבחין בין דין לחומרא. הרי דבר ידוע הוא, שהשולחן ערוך והרמ"א לא תמיד ציינו את מקור פסקי ההלכות, אם הם מן התורה או מדרבנן, מנהג או חומרא.
דוגמאות למכביר ניתן לצטט, אבל כדי שלא להאריך נציין רק אחת מהם, והיא, מה שכתבו הפוסקים על סימן ב' באורח חיים, שכל דיניו אינם עיקר הדין אלא מידת חסידות, כגון לבישת כיפה. ואולם קריאה שטחית בלשון השולחן ערוך יכולה להביא את הקורא למסקנה שזהו דין גמור. ורק מתוך עיון במקורות ברור שהלכה זו אינה אלא מידת חסידות, שכמובן חובה לאמץ לאורחות חיינו, אבל בעת הצורך, ניתן להקל בה.
בנוסף, הרב מלמד עושה שימוש בכלל הגדול "ספק דרבנן לקולא" בפסיקותיו, ודבר זה הובא בפוסקים פעמים אין ספור. ואמנם כתב הש"ך (יורה דעה סימן קי דיני ספק ספיקא ס"ק כ) כי אין לפסוק לקולא בספיקות דרבנן כדרך שיטתית, אבל כבר חלקו עליו פוסקים רבים, ובמיוחד הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנקט כי יש לפסוק לקולא בספק דרבנן אפילו בדאיתחזק איסורא, על כן זו דרך פסיקה לגיטימית.
עוד כתב הרב מלמד בהקדמתו שעובדה היא כי הקהילות נתערבו זו בזו, והגבול בין אשכנזים וספרדים היטשטש, ואינו ברור וחד כמו פעם. לכן יש לכלול עובדה זו בחשבון הפסיקה הסופית, בצורה מדודה וסבירה.
אחר כל זה, אגש לארבע עשרה ההערות ההלכתיות בהם הבעתם את דעתכם השונה מדעתו של הרב מלמד. ודאי זה לכשעצמו לגיטימי מאד. וברוך השם זכיתם להפיץ את דעתכם באמצעות מכון פועה, המדפיסים את דעתכם בספרים, וזה כאמור, מבורך ביותר, כי שיטתכם בפסיקה מוצגת שם בבירור. אבל כאמור, חש אני חובה להשיב על השגותיכם.
אפשר לחלק את ארבע עשרה הנקודות לשלשה חלקים עיקריים.
- ביקורת על חומרה של הרב מלמד.
- ביקורת על מספר קולות של הרב מלמד, המבוססות על הכללים שהבאנו למעלה.
- מחלוקת לגבי עצות, מי מהם מועילה יותר. אמנם ברור שכולן עצות נחמדות, ועל הבוחר לבחור את המתאימה לו.
1
אתחיל בהתייחסות לחומרה של הרב מלמד. הנה החמיר הרב על כל אשה שרואה ווסת, אף ללא הרגשה, שיש לאסרה מן התורה לחלק מהראשונים. כלשונו במסקנה "וכל אשה שיודעת בבירור מתוך תחושות גופה שיוצא ממנה דם וסת נטמאה מן התורה ואין זה משנה מצירוף של אילו תחושות היא יודעת זאת".
זה ברור שהרב לא כתב את החומרה שייחסתם לו, שהרי לא אסר את בעלת הכתם מדאורייתא, גם מחמת תחושות טרום וסתיות, כפי שבקשתם לייחס לו שלא בצדק – אלא רק אם תתלווינה לתחושות הגוף טרום הוסת, שטף דם רגיל, כבכל וסת.
ובכל זאת הערתם, שקשה מאד לקרוא לתחושות קדם וסתיות 'הרגשה', הלכך אין לאסור זאת מן התורה.
אף שמסכים אני כי חומרה היא זו, הרי אתם עצמכם מסכימים על עיקר דבריו, ואף נקטתם בדעה זו, שברור בכל הפוסקים כי איסור אשה בעת וסתה הוא מן התורה, כמובא במכתב ששלחתם אלי, ובו הוצגה דעתכם המתנגדת למאמרי בענין עקרות הלכתית, שם כתבתם כך:
"דבריו שם בסוף מאמרו, שיש לצרף להצעתו את העובדה שנשים בימינו אינן מרגישות, ועל כן כל הדם שהן רואות הוא מדרבנן, מוטב היה להם שלא ייאמרו. אכן, הפוסקים בימינו התחבטו בשאלת וסתן של הנשים שאינן מרגישות, ומאיזה טעם ייאסרו מן התורה, אולם לכל מי שדן בעניין, יהא הפיתרון שמצא אשר יהא, היה ברור שכל אישה בימינו נאסרת מן התורה בשעת וסתה. הבאת מחבר אחד ויחיד בן זמנינו, שרצה להעלות סברה אחרת, המנוגדת להבנה פשוטה זו של גדולי הפוסקים, אינה ראויה אפילו לצרפה לסניף קל שבקלים".
הנה כשבקשתי לצרף, כסניף למאמר הנזכר, את הדעה שאין נשים נטמאות מן התורה אלא אם חשו כמין זעזוע וצמרמורת, ואם לאו, הטומאה מדרבנן. בקשתם לסתור זאת, וטענתכם היתה, שדבר מוסכם הוא, כי בעת וסתה איסורה מן התורה, גם ללא הרגשות. אבל האמת תורה דרכה, ולדעת ראשונים ואחרונים רבים אינה נאסרת מן התורה, כפי שהשבתי על טענתכם בספרי (בעקבות המחבר חלק ב סימן כח עמ' 366). ולפי תגובתכם לדברי הרב מלמד נמצא כי הסכמתם לזאת, ועל כך אני שמח.
2
הרב מלמד הקל בראיית דם בנוכחות שרירן, והביא שכך פסקו שלושה אחרונים גדולים ביניהם הציץ אליעזר, והרב שלמה זלמן אויערבאך. אלא שבתגובתכם טענתם כי פוסקים אלו קיבלו מידע רפואי שגוי, ולא ידעו את המציאות. שהיא, לפי תיאורכם, מהשרירן עצמו לא יוצא דימום, אלא הוא פוצע את דופן הרחם הנגדית. לטענה זו, הרי יש כאן פצע ודאי, ואינה אסורה כלל. אלא שיתכן כי זהו דם וסת הבא מן הרחם, ויצא עקב הפרעת השרירן. אבל גם באופן כזה, הרי זה דם שאין האשה מרגשת ביציאתו, על כן הוא מוגדר ספק באיסור דרבנן, לכן יש להקל, ונתיישבו דברי הרב על מכונם.
3
בהערתכם הנוגעת להתקן תוך רחמי, בין אם הוא הורמונאלי ובין אם לאו, לא ציטטתם את ההגבלה של הרב, שלא התיר לתלות את הדימום בפצע אלא באופן זה.
4
אבל הוא, בהתייחסו להתקנים תוך רחמיים, הקפיד לכתוב בלשונו: "אפשר להקל בכך בתנאי שברור שמדובר בדימום שנגרם בעקבות ההתקן וכו'… ", מזה נראה שלא היה צורך בהערה.
5
לגבי ספירת חמשה ימים לאחינו האשכנזים, טענתם כי אין להקל בכך כהנהגה קבועה. ואינני מבין מה ראיתם להעיר, הרי כך מפורש בדברי הרב "למעשה, למרות הטענות החזקות של הרוצים להקל, בלא הסכמה רחבה של רבנים, אין אפשרות להחליט על שינוי המנהג, שכן החינוך לקיום המצוות מבוסס במידה רבה על שמירת המסורות והמנהגים."
ולא הקל בזה אלא בשעת הצורך, או באשה ספרדייה, וגם אתם מודים שבשעת הצורך אפשר להקל. ומה ההבדל ביניכם, שלדעתו אפשר להקל מתוך הספר, ולדעתכם צריך לשאול רב? הרי ברור שמנהג זה הוא חומרא ולא עיקר הדין, כי אחרת גם הספרדים היו צריכים להמתין חמשה ימים. וכיון שהסביר הענין בטוב טעם ודעת, ניתן לסמוך על זה.
6
האם ניתן לסמוך על בדיקה אחת בשעת הדוחק. הנה הסביר הרב באריכות את הדעות השונות, והציג את כולם, החל מהמחמיר ביותר, המצריך שתי בדיקות בכל יום, וכלה בשיטה המקילה, שהיא דעת ראשונים רבים. ועל מה נטושה המחלוקת, אם ניתן לנהוג על פי המובא בספרו או שנדרשת לכך שאיל והכרעת חכם? גם כך, הדעות אינן רחוקות זו מזו.
7
הרב התיר לבישת בגד צבעוני לאשה המתקשה להיטהר. ואתם מציעים שימוש במגן תחתון (תחתונית) שאינו מקבל טומאה. עצה זו טובה מאוד, אבל אין כאן מחלוקת הלכתית, אלא שתי עיצות, ולכל אחת יתרון וחיסרון, כפי שכתבתם בעצמכם.
8
השגתם על הקולא לטבול בחציצה של "מיעוט שאינו מקפיד", וכתבתם כי אין להקל בזה מלבד במקום הצורך. אמנם להלכה ברור, שחציצה כזו של מיעוט שאינו מקפיד, מותרת מעיקר הדין, ודברי הרמ"א הם חומרא בעלמא, וכמו שהקדמתי לעיל. וגם הרב שהתיר זאת, לא דיבר אלא בעת הצורך, וכראיה אצטט מלשונו "כל זה לפי הדין, אולם לכתחילה נשים צדקניות נהגו להדר להסיר בטבילה כל בגד וכל תכשיט וכל איפור (רמ"א קצח, א) ורק כשיש צורך מסוים, נוהגות כפי הדין."
כיון שזה עיקר הדין, ואין כאן איסור, נראה לי שיותר כדאי להמליץ טוב בעד הנשים המקיימות את עיקר הדין, ולא להציגן ח"ו באור שלילי, כאילו עבירה בידן.
9
בנוגע לקיום יחסי אישות בנוכחות כתמים, אתם מסכימים הלכתית לדבריו, ובסה"כ יש כאן מחלוקת לגבי העצה. ואכן, יש לייעץ בכל מקרה לפי הענין.
10 עונת פרישה בזמן הריון.
במה שהיקל הרב שלא לחשוש לעונת הווסת, מעת הפיכת ההיריון לעובדה מוגמרת, הערתם כי הפוסקים כן חששו לוסת עד שלשה חודשים מתחילת ההיריון. ברם הרב עצמו גם הביא דעה זו, וכתבה בהערה, כלשונו: "יש סוברים שגם כיום כאשר ניתן לדעת בוודאות על ידי בדיקה אם התחיל הריון, מי שהיה לה וסת קבוע צריכה לחשוש לעונות שלו עד סוף שלושה חודשים, ואם לא היה לה וסת קבוע, לאחר חודש אחד שלא תראה, שוב אין לה עונות שבהן היא צריכה לפרוש".
למעשה הרב לא פסק כדעות אלה, מאחר והיא אכן מסולקת דמים תיכף אחר עיבורה[1], ויש בפסיקה זו הגיון רב. וכבר מצינו פוסקים רבים הסבורים כי אם נשתנה המציאות, גם הפסיקה ההלכתית צריכה להתאים לה. בשולחן ערוך עצמו יש דוגמאות אין ספור, ואין כאן המקום להאריך. אבל נוכל להפנות לדוגמא אחת (ביורה דעה סימן רצח סעיף א) מדיני כלאים, שם הובא שרבנן אסרו ערבוב משי עם צמר מפני מראית העין, כי הוא דומה לפשתים, וניתן לחשוב שמערב צמר ופשתים, שזה איסור דאורייתא. אבל, המשיך השולחן ערוך וכתב, מאחר ובימינו המשי מצוי בינינו, וכולם מכירים את מראהו, אין בו משום מראית העין, ומותר לערבו עם צמר.
אבל עם זאת, הביא את הדעות השונות בספר, וכתבם עלי גליון, והרשות נתונה ביד כל הרוצה להחמיר, לעשות כרצונו.
11 בעילת מצוה
אין כאן מחלוקת הלכתית אלא דיון מהי העצה הטובה יותר. והניסיון שיש לכם, ודאי גדול מאד, ומובן שתסברו כי עצתכם טובה יותר. אבל אין זו סיבה להשגה הלכתית.
12 תרגילים לכלות
הרב מלמד שיחי' מייעץ כיצד להסיר את שאריות קרום הבתולים. לכם אמנם, יש עצה אחרת להרחבת המקום. אודה כי לא הכרתי אף אחת מן העצות. וכל אחת תיקח את העצה המתאימה לה.
13 פתיחת קרום הבתולים על ידי רופא.
שוב אין כאן מחלוקת הלכתית. ולדעתכם העצה הזאת טובה רק במקרים מסוימים. וקראתי את דברי הרב, שהציע עצה זאת רק "כשקרום הבתולים עבה ביותר". ולא הבנתי מה הצורך להעיר.
14 זמן ביאת מצוה
הרב הביא את עצתו, לדחותה לסוף ימי השבע ברכות, ומלבד זאת כתב גם את העצה שלכם, כלשונו: "אמנם יש אומרים שעדיף להזדרז ולקיים את בעילת המצוה בהקדם האפשרי וכו'." ושם הסביר כי לאור ניסיונו, עצתו טובה יותר. אין זו הלכה אלא עצה, וכל זוג יאמץ את הגישה המתאימה לו, כי כל זוג שונה מן האחר, ואין צורך לפסוק בעניינים האלה, אלא לתת אפשרות, אם זו מתאימה להם.
אסיים בציטוט מדברי אבי מו"ר, בספרו הגיוני משה, בנוגע לגילוח בשלושת השבועות, שם הסביר כיצד הוא היחס הנכון לחומרה שלא מצינו בגמרא, וזה לשונו:
"ועיין בנודע ביהודה[2], שם דן אם לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד בעניין נישואין בשמות דומים, ומסיק כי חז"ל לא חשו לזה (הגם שהעניין עצמו כלל לא נידון בגמרא), וכתב בזה"ל: "דע תלמידי החביב ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון, הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו של יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק, שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד, חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו, שלא דבר רק לשעה וכו'" עיי"ש.
על פי זה נראה לי לומר כי גם מנהג זה של שלושת השבועות, שהובא להלכה רק בתור 'מנהג' ולא בתור הלכה, מעולם לא קבעוהו הפוסקים כהלכה לדורות נגד גמרא מפורשת, אלא ודאי רק "מנהג הנהיגו" לדורם ולשעתם, ולכשתשתנינה הנסיבות ייבטל המנהג מאיליו.
ולראיה, עיין ב"ח[3] שדן על דברי רשב"ט שאסר בשבוע שחל בו תשעה באב אף לתקן כלים חדשים, וכתב עליו "ומפני שנראה כמוסיף על התלמוד שלא אסרו אלא לספר ולכבס (בשבוע זה) לכן הביא ראיה מהירושלמי". הרי שגם הוא התעורר לכך שאי אפשר בעניינים אלה לאסור דבר המובא בגמרא להיתר", ע"כ.
על כל האמור, אוסיף גם אני עצה. הנה ברוך השם, זכה מכון פועה להוציא ספרים רבים, ולייעץ לאלפי זוגות. תמשיכו בדרך מבורכת זו, המביאה תועלת רבה מאד, וגם אני הקטן מתייעץ לפעמים עם אחד מרבני המכון הנכבד שיחיו. ובעיני ראיתי את הברכה הרבה שבפעילותכם הנאצלת.
יחד עם זאת, מתוך הערכה רבה לפעילות המבורכת, חובה עלי להמליץ ולייעץ, שכדאי לחדול מנטילת פסיקות הלכה של רבנים שונים, ובמקרה שלנו של גדול ממש, מגדולי הפוסקים של ימינו, לצורך העברתם תחת שבט הביקורת, והתמקדות בנידונים בהם דעתכם שונה, והפצת הערותיכם ברבים. פעילות זו דורשת משאבים רבים, ומצריכה אנרגיה רבה. ואינני בטוח אם התועלת המקוות עולה על מדת ההשקעה. לכן ברור שעדיף לזנוח דרך זו, ולהשקיע יותר בהפצת ספריכם הנחוצים והמועילים כל כך, כדי להביא ולהנגיש את בשורת ההלכה והטהרה שאתם כל כך עמלים עליה, לכמה שיותר בתים בישראל, וכל אחד יוכל לבחור את דרכו ואת רבו המתאים לו.
ונראה לי שהרב מלמד הולך גם הוא בדרך זו, שנסללה בידי גדולי עולם.
בברכה ובהוקרה
שאול דוד בוצ'קו
[1] וכך כתב גם האיגרות משה (יו"ד ח"ג סימן נב), ואע"פ שיש אומרים שחזר בו, אבל ודאי שזו דעה לגיטימית.
[2] מהדו"ת אה"ע סימן עט
[3] סימן תקנ"א ס"ק ח ד"ה כתב רשב"ט
