[1]"את אחי אנוכי מבקש"
יציאתו של יעקב מבאר שבע איננה יציאה סתמית, אלא בריחה והמלטות מפני אחיו, כפי שאומרת לו אימו, אם יעקב ועשו: "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד…". אח נמלט מאח – יעקב בורח מאחיו שרוצה להורגו.
את מריבות האחים הנוראות אנו מוצאים כבר בתחילת ההיסטוריה האנושית: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנוכי?, ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך". שש פעמים מוזכרת המילה 'אח' בפסוקים הללו, להדגיש – הרי הוא אחיך, איך אתה מפר את האחווה?
ניתן לומר שזהו אחד משני החטאים המופיעים בפרשת בראשית שילוו את האנושות עד תיקונה: אי שמיעה לציווי האלוקי (עץ הדעת), והפרת האחווה (רצח קין והבל), ובפרשת נח נראה שדווקא על החטא השני נחרב העולם.
יעקב אבינו ויוסף אחריו באים לתקן את האחווה. יעקב עוד בהיותו בבטן אימו הוא אח – "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה'…". ויעקב ניצב מול מורכבות נוראה: מחד יש לו שליחות ואחריות, הוא יודע מי צריך להיות הבכור (וכך גם אימו, ולבסוף גם אביו), וזה מעורר את חמתו של עשו. ולכן יעקב בורח – כדי לא להפר אחווה, אלא להמתין שיוכל לבנותה מחדש, אנחנו עוד נראה את החזרת האחווה המורכבת כל כך בפרשת וישלח "והוא עובר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וׅיׅשׅקׅהׅוׅ ויבכו…". יש הרבה דרשות על פרשייה זו, אך הפשט הוא שהאחווה חוזרת – שיעקב מצליח לתקן את האחווה.
ונחזור לפרשתנו: יעקב בורח מאחיו שרוצה להורגו, ומגיע לחרן – וכבר מן השם אנו יודעים שזהו מקום מלא חשדות וכעס: חרן- חרונו של עולם, אנשים חושדים זה בזה, לא מאמינים זה לזה, לבן הארמי לא היה יוצא דופן בתבנית נוף מולדתו, הוא היה חלק משיטה שלמה.
לעומתם יעקב פותח באחווה – "ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם? אך הם עונים לו קצרות "ויאמרו מחרן אנחנו". יעקב אומר 'להם', והם עונים בלי נמען – 'ויאמרו'. ויעקב מנסה שוב: "ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור" – ניסיון לפתוח בשיחה, אתם מכירים את…, אך הם עונים במילה אחת, שלא פותחת אלא סוגרת: "ויאמרו ידענו". הוא מנסה שוב: "ויאמר להם השלום לו?", אך הם שוב עונים במילה אחת "ויאמרו שלום", ודוחים אותו מעליהם "והנה רחל בתו באה עם הצאן", וכדברי המדרש: "ואם פיטפוטים אתה מבקש 'והנה רחל ביתו באה עם הצאן', שהדיבור מצוי בנשים…". ואז יעקב פונה אליהם, ושואלם, אם אתם כל כך ממהרים ועסוקים ולא פנויים לשוחח, להתחבר, ליצור דיאולוג וקשר מדוע הינכם עומדים פה? 'ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו'!
ואז מתגלה המציאות המורכבת: "ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן". מדוע יש אבן כבדה על הבאר, מה ההיגיון בכך? כותב הרש"ר הירש: "באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן – הרי זה קו אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אימון זה בזה, ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר".
חרן הוא מקום ללא אחווה, ללא אמון, וכמה בולטת על הרקע הזה התנהגותו מלאת האהבה של יעקב לבת דודו: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו, וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", כמה אהבה ואחווה יש כאן, וכמה כוח נותנת האחווה והאהבה!
יעקב מלא באחווה גם במקום מסובך כמו חרן. ההשפעה מחלחלת. קשה להתעלם מאהבה ואחווה טהורה – 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'. וכך, למרות שבדרך כלל אין ללבן כל בעיה לנצל חלשים ממנו, לגזול או לרמות, באה ההצעה המפתיעה: 'ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חינם, הגידה לי מה משכורתך!' – לבן מציע משכורת? מה קרה כאן? האחווה של יעקב משפיעה גם עליו, והנה הוא קורא ליעקב בחזרה אחי, וכבר מרגיש קצת לא נעים עם הניצול של יעקב.
יעקב קרוב אל האחווה. הוא לא מתנשא מעל איש, גם לא מעל בניו. כל עוד הטף רכים יעקב מגדל אותם במסירות ובאהבה, אך משגדלו הילדים, יעקב מתחיל לכנות אותם אחים: 'ויאמר יעקב לאחיו ליקטו אבנים', ומלמד אותנו רש"י לאחיו – הם בניו שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה. ליעקב יש את יכולת לתת אמון במי שעד לא מזמן גידל והיה תלוי בו לחלוטין, וכעת גדל ובגר. אך האם היחס של האבא משתנה בהתאם? האם מימד האחווה המאמין והמשתף, מצטרף אף הוא למימד ההורות והאבהות שקדם לו? יעקב עושה את ההיפוך הזה בקלות. הוא כבר שם. בניו הם לו כאחים, הוא נותן בהם אמון, משתף אותם, הם חלק ממנו. מכאן למדו חכמים את הכלל החינוכי שתקף עד ימינו אלו – בנו של אדם – כיוון שהגיע לכתפיו נעשה לו כאחיו.
יעקב איש האחווה, מלא אמון, ואף על פי שנתקל בכוחות אכזריים וקשים, מלאי שנאה וחרון, לא איבד את תומתו ואת יושרו, וגם לא את האמונה בכוחה של האחווה. ובניו אחריו – עם ישראל – הרי הם גוי צדיק שומר אמונים לבורא, אך גם לנבראים – ממשיכים להאמין בהם, עד שנקודת הטוב הגנוזה תשוב תעלה.
אנו בתקופה שאחרי הבחירות לרשויות המקומיות, ונראה שגם קרובים אנו לתקופה שלפני הבחירות להנהגת המדינה והאומה. כמה חשוב להרבות באחווה אם רוצים לנצח את אויבנו. האחווה היא המפתח, כפי שאמרו חז"ל שדורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. ואילו דורו של שאול היו בני תורה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע (דברים רבה ה, י, ירושלמי פאה פ"א ה"א). וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): "חבור עצבים אפרים הנח לו", אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): "חלק ליבם עתה יאשמו".
יהי רצון שנזכה להרבות באחווה בעם ישראל!
