בפרשת השבוע מתייצבים לנגד עינינו שני בנים, עשיו ויעקב – שני אנשים גדולים מאד, נכדים לגדול בענקים, בנים לזוג הקדוש והמופלא יצחק ורבקה. ויש חשיבות אדירה להתבונן איך שני הגדולים הללו, בעלי כוחות הנפש האדירים, יצאו איש איש לדרכו, והתרחקו כל כך אחד מהשני עד שדבר ה' בפי הנביא מלאכי: "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר".
לפני כמה שנים ראיתי את דבריו הנפלאים של הרב ברוך מרדכי אזרחי שכתב:
"מה היה קסמו של עשו, אשר משך את אהבת אביו יצחק?
מה היה קסמו של יעקב, אשר משך את אהבת אמו רבקה?
מיהו עשו, מה אופיו?
מיהו יעקב, מה אופיו?
שניהם, גם יעקב וגם עשו, צועדים בעקבות יצחק ורבקה.
אלא שעשו, מבין, לומד, יודע… ועושה ומקיים – "לבד"
יעקב, "שומע בקול", יעקב אינו זז בלי "לשמוע בקול"
"ועתה בני", כך אומרת רבקה, "שמע בקולי",
כך גם אומר יצחק ליעקב, ויעקב צייתן.
יעקב אינו מקיים רק מפני ש"הוא" מבין. יעקב מקיים, מפני שהוא מבין שכדאי להיות "ממושמע"
עשו סומך, סוף כל סוף, על עצמו.
יעקב סומך תמיד על מי שצריך וכדאי לסמוך, על אבא, על אמא, על רבקה, על יצחק .
נתאר לעצמנו, אילו הייתה באה הצעתה של רבקה, אל עשו… דבר זה לא היה יכול להעלות על דעתו, לקחת גדי עיזים, להפוך את מראהו, את עור ידיו, ולהעמיד פנים כאילו הוא יעקב.
הייתכן? הלא אין זה אלא איבוד לדעת, אין שום סיכוי להצליח. האפשר לשקר ועוד ליצחק?… כך עשו.
אבל יעקב, אינו חושב כך, משום שהוא, אינו עושה או מבצע את מה שהוא עצמו מבין.
הוא: "שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך".
יעקב – "עלי קללתך בני", "ורבקה אוהבת את יעקב".
עד כאן דבריו הנפלאים.
על גבי כך ניתן להוסיף עוד מספר דברים. עשיו יוצא ראשון מהבטן, הוא מרגיש מוכן לצאת ומחכה לזה. עשיו מרגיש צורך לצאת מפני שכולו אדרת שיער (הוא מלא שערות כאדם מבוגר). הוא לא צריך את בטן אמו, הוא כבר בוגר. אדם הרואה אותו יודע שיש כאן מישהו שלם, בוגר ועשוי לגמרי. רש"י אומר שכשמו כן הוא, עשיו – מלשון עשוי, הגימטריה של עשיו היא שלום – אצלו הכול מושלם – "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו שמו עשו".
דווקא אדם שחש שלם, שהכול אצלו עשוי, הוא אדם מאד עצוב. אם אדם מעוצב כבר, אין לו לאן להתקדם, אין לו אתגר, אין לו דרך להתקדם, להשתפר ולהתעלות, הוא עייף מהחיים: "ויבוא עשו מן השדה והוא עייף…ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". אין לעשו מה לחפש כאן בעולם, הכול מזולזל ובזוי אצלו.
לעומתו יעקב, יוצא שני מהבטן. הוא לא ממהר לצאת, הוא מרגיש שיש לו הרבה מה ללמוד ולקלוט, אפילו מאחיו הבכור עשיו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקרא שמו יעקב…". עשיו ממהר לצאת לפעול בעולם אין לו צורך בלימודים ארוכים, אך: "ויעקב איש תם יושב אוהלים", הוא מרגיש צורך להתמלא וללמוד הרבה לפני שיצא לפעול ולעשות, כך הוא אומר לאימו: "ויאמר יעקב אל רבקה אמו, הן עשו אחי איש שעיר, ואנוכי איש חלק". הוא מלא, ואני עדיין ריק…
גם הרבה שנים לאחר מכן, בפרשת וישלח, כשעשיו יציע ליעקב ללכת ביחד, יעקב יגיד לעשיו שהוא מתנהל בקצב אחר: "ואני אתנהלה לאיטי…".
עשיו מרגיש מושלם ורץ כל הזמן קדימה, יוצא ראשון תמיד ותמיד יודע הכול, הוא מקים מלכים ואצה לו הדרך. לעומת זאת ליעקב יש המון מה ללמוד, וייקח לו זמן עד שיקים מלכות. הוא בעל ענווה, פתוח ללמוד, להתקדם, לשמוע.
לפעמיים הדרך הארוכה היא הקצרה, הרצון לצאת ולתקן את העולם הוא רצון נפלא, אך לעיתים הוא רצון בוסרי, וצריך להקדים לו שנים של הכנה ולימוד, ואז ההשפעה תהיה לאין ערוך.
יהי רצון שנזכה להיות כל חיינו תלמידי חכמים, ונזכה למידת הענווה, ומתוך כך לתקן עולם באמת.
