שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת שמות – הטוב והחסד

מרן הרב זצ"ל מגדיר את מהות נשמתה של כנסת ישראל, את עניינו הפנימי של עם ישראל, כעשיית הטוב והחסד בעולם:

"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" (אורות ישראל, פסקה ד)

בעולם ישנו מאבק בין כוחות הרע, שעניינם לשעבד את כל המציאות להנאתם וטובתם, לבין כוחות הטוב והחסד שעניינם להיטיב ולהועיל לכל. דבר זה בא לידי ביטוי גם בפרשתנו, פרשת לידתו של עם ישראל. מחד גיסא, בני ישראל פועלים לפרות, לרבות ולהתעצם. אחת הפעולות הגדולות ביותר ליישובו של עולם ולפיתוחו הוא לפרות ולרבות. והתורה מתארת שעם ישראל עושה זאת במלוא העוצמה והכוח: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם". פעולה זו של פריה ורביה כה משמעותית וחשובה עד שחז"ל (משנה גיטין ד, ה) כותבים ש"לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה".

מאידך גיסא במצרים קם מלך שהתיאור שלו הוא ככפוי טובה: "ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". וכאשר הוא רואה את הפעולות הגדולות של ישראל הוא פועל לנסות להמעיט את הטוב ולכן גוזר לענות ולהעביד את ישראל בפרך. לכך ישראל מגיבים בהגברת הטוב – "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". בתגובה לכך פרעה מתעצמם בניסיונו לפגוע ולהחליש את הטוב וגוזר "בילדכן את העבריות וראיתן על האובניים אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה".

כנגד גזרה זו המיילדות שפרה ופועה (שע"פ חז"ל אלו הן יוכבד ומרים), משפרות את הוולד ומדברות עמו, ובכלל דואגות לוולד הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית (כפי שאומרת הגמרא (סוטה יא, ב): "כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה"). בפועל, שפרה ופועה לא מסתפקות בכך שהן מסייעות לאם ולוולד ברגעי הלידה, אלא ממשיכות לספק מים ומזון, כפי שמבארת שם הגמרא את הביטוי: "ותחיינה את הילדים".

פעולת החסד המופלאה של המיילדות, הנעשית מסירות נפש וסכנת חיים, בכך שהן פועלות נגד גזירתו של פרעה, גורמת להתעוררות החסד האלוקי עלינו: "וייטב אלוקים למיילדות ויירב העם ויעצמו מאוד. ושוב, כל התעוררות של כוחות הטוב והחסד בעולם מעוררת את ההתנגדות של הכוחות המצריים כנגד הטוב ובמטרה לפגוע בו: "וייצב פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אך עם ישראל לא מוותר וממשיך במאמציו: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן". בן זה, שנולד מתוך המאבקים הקשים של הטוב והרע, מייצג עולם חדש של טוב: "ותרא אותו כי טוב הוא".

הטוב הישראלי מתחיל לחלחל ומשפיע גם על המצרים, עד כדי כך שבת פרעה בעצמה מתעוררת לחסד ורחמים, וכאשר היא רואה את משה רבנו בתיבה היא חומלת עליו ומצילה אותו. פעולה זו של חסד, הנעשית מצד בת פרעה, היא הקובעת את שמו של המנהיג הגדול ביותר שעמד לישראל, שאין כמוהו בנבואה ושעל ידו יצאו ישראל ממצרים וניתנה להם התורה. דבר זה מלמד לעולם כולו שזהו עניינם של ישראל, וזוהי מטרתם, לעשות טוב וחסד.

ואכן, אנו רואים את פעולותיו הנמרצות של משה להגברת הטוב: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם". הפעולה הראשונה של החסד היא להסתכל החוצה, לראות לא רק את עצמך אלא את הסובבים אותך, לזהות את כאבם ומצוקתם. אבל משה רבנו לא מסתפק בכך אלא פועל באופן מידי: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי". וכדי שיהיה ברור שאין כאן פעולה לאומנית, אלא פעולות של טוב ורדיפת צדק, מספרת לנו התורה שביום השני יוצא משה "והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך".

כמובן שפרעה, מיד עם שמיעתו את הדבר, פועל להחליש את מנהיג הטוב: "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה". בשל כך, משה בורח למדיין. היינו מצפים מאדם שבורח מהאימפריה החזקה בעולם להנמיך פרופיל ולהתחבא. אך כאשר משה רואה עוול, חוסר צדק, הוא לא יכול להישאר אדיש, ולכן מיד כאשר הוא מגיע למדיין ורואה את שבע בנות יתרו, שנתקלות בקבוצה אלימה וחסרת צדק, הוא עוזר להן ומושיע אותן: "ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם".

יתרו, כפי שקרה לבת פרעה, רוצה מיד להידבק בטוב, ובאופן מידי הוא מזמין את משה לביתו, "קראן לו ויאכל לחם", ובתכוף לכך "ויתן את ציפורה ביתו למשה".

הגילויים הללו של הטוב והחסד, יחד עם התגברות הרשעה, מעוררים את החסד האלוקי ואת ברית האבות, "וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב, וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים". כפי שמשה "וירא בסיבלותם" כך הקב"ה "וירא אלוקים". ומתוך הראיה הזאת מגיע השלב הנוסף של "וידע אלוקים" (ומסביר רש"י: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו"- וכפי שראינו שמשה רבנו לא מעלים עיניו מכל גילוי עוולה ורשעה.

זו ההתחלה של מהלך גאולת ישראל, כפי שבחרה התורה לתארו.

יהי רצון שנזכה גם אנו לגלות את עוצמת הטוב והחסד ולפעול להגדלתו והרחבתו בעולם.

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן