בפרשתנו מופיעה היציאה הראשונה לגלות – וזו מלווה בפחד וחשש, האם יצליחו ישראל לשרוד בגלות? ובפרט, האם יצליח עם ישראל לשמור על מורשתו הרוחנית בגלות, לשמור על המסר האלוקי שהוא נושא בקרבו לעולם כולו, או שמא יטמע ויתבולל?
חשש זה אינו חשש סתמי. אנו יודעים שישראל ירדו במצרים למ"ט שערי טומאה, ושכאשר לבסוף יצאו ממצרים הרי שעשו זאת, רק אחד מחמישה (חז"ל על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים". ויש אומרים שיצאו רק אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות). ידועים בהקשר זה דברי הרמב"ם (פ"א מהלכות ע"ז) שכתב:
"…עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן, חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה. וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו".
החשש הכבד שישקעו ישראל בטוב ארץ מצרים, ולא ירצו לעלות, היה החשש הנורא ביותר, כפי שכותב הנצי"ב (שראה אל מול עיניו את השקיעה הרוחנית הגדולה ביותר בתולדות עמנו, ערב השואה):
"משום שהיה ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה במצרים, ורק בארץ ישראל… יכולה היות משומרת הנקודה הישראלית מדור דור, מה שאין כן במצרים, אפשר שיהא חס ושלום נשקע 'עין' ישראל, ועל זה הבטיחו ה': 'אל תירא כי לגוי גדול אשימך שם", לדרשות חז"ל משמעות 'גוי גדול', שיהיו מצויין בפני עצמו, ולא משוקעין במצרים".
בכדי לנסות להרגיע את החשש האיום והנורא, הקב"ה נגלה ליעקב במראות הלילה, לנחמו שגם בלילה הנורא הזה, ישמרם ה', כדברי הנצי"ב:
"הנה באברהם ויצחק לא מצאנו זה (=שנאמר שנראה אליו אלוקים במראות הלילה), רק ביעקב…היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחו"ל לגור. לכן בא אליו ההתגלות האלוקית בלילה, להראות שאף בלילה בחשכת הגלות שורה שכינה בישראל, כמו שאמרו (מגילה כ"ט) "כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם: גלו למצרים – שכינה עמהם… גלו לבבל – שכינה עמהם…". ולזה אמר (תהלים כ') "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב", שבזמן שהם בצרה ובחשכת לילה, ישגבך אלוקי יעקב שנגלה אליו בלילה".
גם הישיבה בארץ גושן היא ניסיון להרחיק את עם ישראל מהשפעת מצרים, כדברי העקידה:
"וכשאין אתם בקיאים באומנות אחרת, ירחיקכם מעליו ותשבו בארץ גושן, אמר שיכוון מהמצרים הרחקה בעצם, והישיבה בארץ גושן במקרה" – לא את ארץ גושן רצו הם, אלא את ההתנזרות מחיי הקהילה המצרית.
וכך ממשיך הנצי"ב וכותב:
"כי תועבת מצרים – ולא ירצה להושיבכם במקום עיקר הישוב, כך עלה בדעת יוסף לסבב הדבר להגיע לתכלית המבוקש, לשבת בדד, אע"ג שיהיה באופן שיהיו אחיו ובית אביו לבוז מחמת זה בעיני פרעה, מכל מקום הכל כדאי כדי להגיע לזה התכלית, הנחוץ לשמירת קדושת ישראל".
וההבטחה המנחמת היא: "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" וכדברי רש"י שם: 'אעלך' – שהבטיחו להיות נקבר בארץ ישראל, 'גם עלה' – גם בניך יעלו לארץ ישראל! וכדברי המדרש (שמות רבה ג,ג): "אמר הקב"ה למשה: אני אמרתי ליעקב אביהם – 'אנוכי ארד עמך למצרים, ואנוכי אעלך גם עלה'- ועתה ירדתי לכאן להעלות בניו כמו שאמרתי ליעקב אביהם".
היראה מפני איבוד הדרך, הפחד והחשש מפני ההיסחפות לטומאת העמים ותרבותם, הוא הפחד הגדול ביותר של כל מי שיש לו ילדים. כל אבא ואמא מתפללים בדמעות על ילדיהם שילכו בדרך ה', "וזכנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא" – כי זה הדבר החשוב ביותר!
בהתאם לדברנו ניתן גם להסביר את סוף הפסוק – "יוסף ישית ידו על עיניך", מה ההבטחה הזאת? מה הכוונה ישית ידו על עיניך?
יעקב אבינו חושש נורא מה קרה לבנו אהובו שירד למצרים – האם הוא נפגע רוחנית? חלק מהמפרשים מסבירים שבשורת עוד יוסף חי – אין כוונתה רק על החיים הפיזיים אלא על החיים הרוחניים – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". והקב"ה מבטיח לו: 'יעקב, אביהם של ישראל,, אתה יכול לעצום עיניים בנחת. יוסף יהיה לידך, בגופו ובליבו'.
אבא לא יכול לעצום את עיניו ולא יכול להסתלק מן העולם בשמחה, ללא הידיעה שכל בניו הולכים בדרכו!
יעקב הוא הראשון שיצאה נשמתו באחד, ושמיטתו הייתה שלמה, כדברי הגמרא (פסחים נו, א):
"…אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד…".
יהי רצון שנזכה שכל בנינו ובנותינו, יחד עם כל בני ובנות ישראל, יחזיקו בדרך ה', ימשיכו להאיר את אור בעולם, 'והיה ה' למלך על כ הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.
