כבר בפרשת במדבר מצאנו את הביטוי "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", וגם פרשתנו מתחילה באותו עניין- "נשא".
חז"ל מתייחסים לביטוי נשא/שאו לא רק כמילה נרדפה ל-מנה/ספור, אלא גם כלשון הרמה. וכך כותב המדרש (במדבר רבה): "אמר הקב"ה לישראל לא חיבבתי בריה יתרה מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש (זקיפת ראש) ודימיתי אתכם לי, שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם, שנאמר 'לך ה' הגדולה', כך עשיתי לכם להיות תלוי ראש. לכך נאמר 'שאו את ראש'. לקיים מה שנאמר 'וירם קרן לעמו', וכן הוא אומר 'ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ'".
וכן כותב המדרש (פסיקתא): "אנו מוצאים במקומות הרבה שהקב"ה אמר למשה 'שאו את ראש…', 'כי תשא את ראש'. ולמה כן? אלא אמר הקב"ה למשה, משה כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו רוממה, שכאילו לי אתה רומם…".
מניינם של ישראל מביע את ההתייחסות האלוקית לכל אחד ואחד מישראל, ולכל ישראל יחד, וזה מה שגורם להתרוממותם של ישראל ולגדולתם. אולם, מצאנו גם מדרש אחד שונה "אמר רבי פנחס בר אידי, מה כתיב בראש הספר 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל'. רומם את ראש, גדל את ראש- לא נאמר. אלא 'שאו את ראש'. כאדם האומר לקוסטינר (ההורג את המחויבים מיתה למלך) סב רישיה דפלן (קח ראשו של פלוני). כך נתן רמז, למה 'שאו את ראש'? שאם יזכו יעלו לגדולה, כמה דתימא 'ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך'. אם לא יזכו ימותו כולם, כמה דתימא 'ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ'. והיה גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר וינטלו ראשיהן, לפיכך אמר הקב"ה למשה 'אך את מטה לוי'…".
ולכאורה יש מקום לשאול האם יש כאן מחלוקת? האם כשהתורה אומרת 'שאו' היא מתכוונת להגביה ולרומם, או חס ושלום לסמן את הראש המיועד לעריפה?
ונראה לומר שאין כאן שני דברים אלא אחד בלבד. עם ישראל, לגדולתו, לא יכול להיות בינוני. הוא חייב להתרומם ולהתגדל. ולכן, אם יתרומם- יעלה לגדולה, אך אם לא יתרומם- יערפו את ראשו.
משל למה הדבר דומה? לילד שיש ממנו ציפיות רבות בשל כשרונותיו ויכולותיו, ולכן תשומת הלב של מוריו נתונה לו. אם ישתמש בכישוריו הייחודיים ויתרומם- כמובן שהדבר יעורר שמחה רבה. אך אם יישאר בינוני ולא ינצל את כשרונותיו, וכל שכן אם יתנהג בצורה שאינה הולמת- הכעס והאכזבה שיתעוררו יהיו גדולים לאין ערוך מאלו שיעורר תלמיד ממוצע.
ההתייחסות האלוקית המיוחדת לעם ישראל גוררת שתי תנועות הפוכות, שבמהותן הן תנועה אחת של אכפתיות, קרבה וחשיבות. התנועה האחת: שפע וטוב וחסד. והתנועה השניה: קצף, הקפדה וכעס. כידוע, אף פעם לא כועסים על הבן של השכן, ומאידך גם לא משפיעים עליו טובה כמו על הבן שלנו…
דבר זה לא אמור לא רק כלפי עם ישראל אלא כלפי כל אחד ואחד מאיתנו. ככל שאדם הוא יותר קרוב אל הקב"ה, אל התורה, אל עם ישראל וארץ ישראל, כך יש ציפייה אלוקית עצומה למעשיו ופעולותיו. אין אפשרות להיות בינוני. האדם צריך כל הזמן לחתור להתקדמות ועשיה.
דברים אלו מסבירים, מעט, את מה ששמענו על הרב לוינגר זצ"ל, שבימיו האחרונים התוודה שלא פעל מספיק למען ארץ ישראל. ולכאורה יש מקום לשאול, האם זו ענווה מזוייפת או אולי חוסר מודעות? וכמובן שהתשובה היא שנדירים האנשים המגיעים ליושר ולמודעות של הרב לוינגר. אלא שדווקא קרבתו העצומה לקב"ה, לתורה ולארץ ישראל, הולידה בתוכו דרישה עמוקה לעשיה מופלאה וגדולה. ולגודל הדרישה הפנימית הוא חש שאיננו ממלא את חובתו כראוי.
יהי רצון שנחוש את הקרבה והאהבה האלוקית אלינו, והדבר יעורר בנו כוחות גדולים של עשיה ופעילות, ולקדש שם שמים.
