כידוע אברהם אבינו הוא מידת החסד. החסד המצוי הינו חסד מצומצם בו אדם דואג למשפחתו או לכל היותר לקרוביו, לחבריו, לשכניו, ואם הגדיל לעשות אז גם לעמו, אך החסד של אברהם לא היה חסד מצומצם. אברהם אבינו הוא 'אב המון גויים'. חז"ל מלמדים אותנו שבתחילה נקרא 'אברם'- שהיה אב לארם בלבד (שהיא מדינתו) ולאחר מכן גדל והפך להיות 'אברהם' – אב המון גויים. וכפי שאומר הפסוק "ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך".
בפסוקים בדברי הימים, אותם אנו אומרים יום יום בתפילה, ישנה גם התייחסות להחלפת השם של אברהם, "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים (ארץ מולדתו, ובעקבות כך) ושמת שמו אברהם". כלומר, הקב"ה מוציא את אברהם מכל הצמצומים – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – כדי שיוכל להביט במבט רחב וגדול על טובת העולם כולו, ואולי אפילו העולמים כולם.
דבר זה בולט מאוד בכל מהלך חייו של אברהם. אברהם אינו חי לעצמו אלא נמצא בקשר מתמיד ורציף עם הגויים השונים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהכרעתו את מלחמת העולם הראשונה שבין ארבעת לחמשת המלכים. ואף הקב"ה מייעד את אברהם לפעול ולהשפיע טוב וברכה לכל העמים – "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
אומה בדרך השם
כחלק מהייעוד האוניברסלי של אברהם אבינו, וכאחד השיאים בהיות אברהם אבינו שותף לקב"ה בהנהגת העולם (שזה הייעוד העליון של עם ישראל – להיות השותפים והנציגים של הקב"ה עלי אדמות), אומר הקב"ה, כאשר עלה בדעתו להפוך את סדום "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ" – הקב"ה אומר שהוא חייב להודיע לאברהם את מעשיו בעולם, שהרי אברהם הוא שותפו של הקב"ה והוא יהיה לגוי גדול שממנו תתקבל הברכה העולמית, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". כלומר, כל סיבת החיבור של הקב"ה עם אברהם הינה על מנת להקים אומה אשר תביא לעולם את דרך ה' – דרך הצדקה ומשפט, דרך היושר והצדק, דרך הטוב והחסד, האמת והשלום.
על מנת שאברהם יצליח להקים אומה כזו עליו להיות שותף מלא, להבין את השיקולים האלוקיים בהנהגת העולם. את השיקולים הללו יוכל אברהם להעביר לזרעו, עד אשר יקום עם היודע את אלוקיו. (ולא כאותם בורים המלאים ענווה מדומה האומרים "איננו מבינים ואיננו יודעים את רצון ה', מחשבותיו משפטיו ודיניו", ובכך משתמטים מאחריותם להוביל בעולם את דרך ה'). "החברותא" שעושה אברהם אבינו עם הקב"ה על סדום היא דרך הלימוד שלומד אברהם את המידות וההנהגות האלוקיות.
מה ניתן ללמוד מהפיכת סדום
וכך כותב הרב חרל"פ:
"כנראה שממעשה סדום יש ללמוד איך לחנך את הדורות במידות טובות, להשכיל על דבר אמת ולידע איך להתרחק מכל מיני אכזריות, ולזאת אמר ה': 'המכסה אני מאברהם', שהוא המחנך של כל הדורות כולם 'כי ידעתיו למכן אשר יצוה את בניו וגו' '. ולכן צריך הוא לדעת מכל אשר ה' עושה עם סדום, למען ידע איך לחנך את בניו בדרך טובים ועד כמה צריכה להיות הסבלנות מבנים לא טובים, ומתי צריכים להשתמש במקל-חובלים וכיוצא באלו בפרקי החינוך."
לימודנו את התורה, ובייחוד החלק הסיפורי שבה, צריך להיות מתוך אחריות אדירה להבין את דרך ה', ללמוד מההנהגה האלוקית – כדי להידבק במידותיו ובדרכיו. על ידי כך נוכל להקים אומה הנוהגת ומנהגת את העולם כולו על פי המשפט והמוסר האלוקי, על פי הערכים והאידיאלים העליונים.
נסיים בכך שאף על פי שאברהם היה מלא חסד ואהבה ורצה בכל כוחו להציל את סדום, התורה מלמדת אותנו לדורות שגבול הרחמים האלוקיים תמיד יהיה גדול לאין ערוך מהרחמים האנושיים. דבר זה מתבטא בפסוק "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם" עליו מבאר רש"י "וילך ה' – כיוון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין". ולומד מכך הרב חרל"פ "נראה מזה שהקב"ה היה מוכן לקבל תפילתו של אברהם, אפילו אם היה מבקש להצילם גם עבור פחות מעשרה צדיקים, שכן לא הלך הקב"ה משם רק לאחרי שנשתתק הסניגור, אלא שזה לא היה בגבול מידת החסד של אברהם, וזה בא ללמדנו כי החסדים העליונים, הם הרבה יותר גדולים אפילו מהחסדים שאפשר לייחס לאברהם אבינו מקור החסד של מטה".
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך ה' ולעשות דין ומשפט ולהרבה באהבה וחסד, ואפילו במקום בו נגמרים החסדים האנושיים, נמשיך להרבות בחסד מכוח החסד האלוקי.
