רגע של נצח

סיפורו של יונה הנביא

בתוככי יום הכיפורים אנו קוראים את ספר יונה, היתרון בדבר תורה קצר, שהוא מחייב אותך לתפוס את תורף הדברים, את הכלל שעולה מתוך כל הספר, ואנסה לכתוב מה המחשבה הראשית שעלתה לי מתוך הספר הנפלא הזה (בעזרתו של הרב יזהר אשור שליט"א).

ונתחיל בסוף, ונביא את שבעת הפסוקים האחרונים של הספר: "וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן־הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ… סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל", ויש לשאול מה מחכה יונה לראות? "עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִּהְיֶה בָּעִיר", הספר לכאורה עונה, אך אנו נשארים בחוסר הבנה, ונשאלת השאלה מה אמור לקרות, למה יונה ממתין?

לאחר מכן מגיע הסיום המפתיע והתמוה, סיפור הקיקיון: "וַיְמַן ה' אֱלֹוקים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל־רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיְמַן הָאֱלֹוקים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת־הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ, וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹוקים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי, וַיֹּאמֶר אֱלֹוקים אֶל־יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת, וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה", והתמיהות צפות מאליהן, מה מלמד הסיפור הזה? איך הוא קשור ללימוד שאנו צריכים ללמוד מן מכול הספר?

האמת של יונה

ונראה לענ"ד לומר, שיונה בן אמיתי, הוא איש האמת שהוא הנולד מן האמת (בן אמיתי), שמגיע משמחת בית השואבה אשר בחצרות ה', השמחה הגדולה ביותר, וכפי שנודע השמחה היא תולדת השלימות, והוא רוצה שלימות, הוא מחפש נצח, משתוקק לעולם עליון, עולם שכולו טוב, שכולו ארוך, ולכן שהוא מתבקש ללכת לנינווה ולהחזירה בתשובה, הוא לא מסוגל לסבול זאת, לא כי איננו מכיר בכוחה של תשובה, אלא כי הוא יודע שתשובתם תשובת שעה היא, זו איננה 'תשובה אמתית', זו תשובה של רמייה, לרגע אחד יתעלו ויבכו, ישובו אל ה', ומיד אח"כ יתחילו תהליך ירידה מהיר, וישובו לסורם, ויונה מזדעק בליבו: "מה ערכה של תשובה זמנית? של תשובה עוברת וחולפת? מה שוויו של רגע התעלות אם לאחריו חוזר האדם להרגליו ושגרתו?"

האמת של אלוקים

והקב"ה מלמדו את ערכו של רגע, את חשיבותה של שעה, רגע אחד של ים זועף יש בכוחו לקפד חיים שלמים, תשובה של שעה במעי הדגה, מתוך חוסר אונים ומצוקה, יכולה להעלות את האדם לקרבת ה' שלא זכה לה אפילו בהיותו בשמחת בית השואבה בחצרות בית אלוקינו, קיקיון שבין לילה היה ובין לילה איננו, יכול לגרום לאדם למאוס בחייו, יונה יושב בשערי נינווה לראות את אשר חזה, לראות את בני העיר ה'מתחזקים' חוזרים לסורם, הוא ממתין לומר אמרתי לכם שזה בר חלוף, והקב"ה מראה לו, הרי גם אתה חי את הרגע, כל חייו של האדם רגעים הם, וכל רגע שמתעלה נשאר עמו לנצח!

לעלות ולו לרגע

תפקידנו בעולם הזה, בעולם הזמני, להפוך כמה שיותר רגעים ברי חלוף לנצח, 'לרגעים תבחננו'. ביום הכיפורים, יום אדיר בשנה, יום עליון ונשגב, לעיתים ממש לפני שעת הנעילה, מתגנב היצר ואומר לאדם: 'נו, שנינו יודעים מה יקרה אחרי החגים, תחזור לסורך, אז מה ערכם של הדמעות בשעת נעילת שער? מה ערכו של המאמץ הרוחני של הימים הנוראים, אם אחריהם כבר עומד ממשמש ובא מרחשוון? – וספר יונה מלמד שכל רגע עלייה ערכו לא יסולא בפז, כל קרבת ה', כל שעת רצון, כל התלהבות של קודש, כל התרגשות של שבאה מלב טהור – היא עוד רגע של נצח שמנצנץ בחיינו.

שנזכה ביום הכיפורים הזה בפרט, ובשנה זו בכלל, לצבור עוד ועוד רגעי נצח!