חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

האם מותר ליהנות ממלאכה שנעשתה ביום טוב באיסור?

עניין זה מובא בפניני הלכה מועדים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה:

הנאה ממלאכה שעשה באיסור ביום טוב

אף שבשבת במקרים מסוימים אסור ליהנות מפעולה שנעשתה באיסור (שבת פרק כו), ביום טוב יש אומרים שבדיעבד מותר ליהנות מפעולה כזו. והכל מסכימים שאם המלאכה שנעשתה באיסור היא מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, אף שלא נעשתה באופנים המותרים, מותר ליהנות ממנה.

הנאה ממלאכה שעשה באיסור בחול המועד

כח. העושה במזיד מלאכה אסורה בחול המועד, אסור לכל ישראל ליהנות ממנה עד סוף החג אף אם יש בדבר הפסד, ולאחר החג מותר ליהנות ממלאכתו. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממנה בחג (ועי' בהלכות שבת כו, א-ז).

כט. שוגג הוא רק מי שחשב שהיה מותר לו לעשות מה שעשה, אבל אם לא היה בטוח שהדבר שעושה מותר בחול המועד ולמרות זאת עשה אותו, נחשב מזיד.

 

הלכות שבת:

כו – מעשה שבת ולפני עיוור

הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת

א. איסור תורה שנעשה במזיד על ידי יהודי שעבר גיל מצוות, אסור לו עצמו ליהנות ממעשיו לעולם, ולכל ישראל מותר ליהנות ממעשיו רק במוצאי שבת. ואם עשה את המלאכה בשוגג, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת, ובמקום הצורך מותר ליהנות אף בשבת עצמה. אבל אם קטף פירות, צד דגים או חלב פרה בשוגג, אסור ליהנות מהם בשבת אף במקום הצורך, כי הם מוקצה.

ב. איסור מדברי חכמים שנעשה במזיד, מותר גם לו ליהנות ממעשיו במוצאי שבת. ואם עשה את האיסור בשוגג, מותר ליהנות ממעשיו אף בשבת עצמה (דין קטן מבואר בפרק כד, ה. ודין גוי בפרק כה, י-יא).

ג. גדר מזיד ושוגג: חילוני שיודע שאולי הדבר שעושה אסור בשבת, נחשב מזיד ולא שוגג. וכן דתי שלא בטוח שהדבר שעושה מותר בשבת, נחשב מזיד. עשה את האיסור כמתעסק, כגון שנשען על קיר ובטעות גרם להדלקת האור, כיוון שלא היתה לו שום כוונה להדליק את האור, אין איסור ליהנות ממה שעשה. אבל מי שהדליק את האור בהיסח הדעת, כפי שהוא רגיל להדליק במשך כל השבוע, נחשב כשוגג ולא כמתעסק.

ד. כאשר אסור ליהנות מהאיסור בשבת, מותר לעשות מה שהיה יכול לעשות לפני כן בדוחק, אף שכעת ניתן לעשותו ביתר קלות (כמבואר בפרק כה, יא). אבל מה שלא היה יכול לעשות – אסור, כגון לקרוא ספר חול לאור החשמל, או להתחמם ליד התנור, או ליהנות משמיעת שיר. וכשלא נוח לצאת מן המקום, אין חובה לצאת, הואיל והודלקו בניגוד לרצונו והוא אינו רוצה ליהנות מהם. ואם אפשר, יפתח את החלון כדי שלא ליהנות מהחימום.

היתרים

ה. נעשה דבר שיש אומרים שהוא מותר, אף שלמעשה נוהגים להורות כדעה המחמירה, בדיעבד מותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, אפילו אם נעשתה במזיד. דוגמאות: חיממו על הפלטה מרק קר; עירו על שקית תה ישירות מהמיחם; ביררו פסולת מאוכל סמוך לסעודה. וכן הדין כאשר נעשתה מלאכה בזמן תוספת שבת, או בזמן בין השמשות של כניסת השבת.

ו. איסור שנעשה במזיד אך לא שינה דבר בגוף החפץ, כגון שהביאו מאכלים ברכב, או שהעבירו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, בשעת הדחק אפשר ליהנות מהם בשבת. ואם אפשר היה להגיע בהיתר אל החפץ, כגון שהביאו אוכל ברכב מבית הנמצא מספר רחובות משם, ניתן להקל בשעת הצורך. אבל כאשר הנאתו תגרום שימשיכו לחלל שבתות בעתיד, אין ליהנות מהאיסור.

ז. כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-27 20:36:04

יזכור להורה שאינו יהודי

האם אומרים יזכור על הורה שאינו יהודי

הדבר נתון לבחירתו של הבן, אם מרגיש צורך בכך – יאמר.

אביא לך את שאר דיני אבלות שנאמרו לגבי גר, כפי שמובאים בספר 'קיצור הלכה' שיצא כעת לאור, המביא את כל הפסקים שבספרי פניני הלכה בספר אחד. וכך מובא שם בהלכות גיור:

אבלות

ו. מכיוון שכל המתגייר נחשב כנולד מחדש, אין קשרי המשפחה הקודמים של הגרים מחייבים אותם להתאבל זה על זה. אמנם למעשה ראוי לגר לכבד את הקרובים לו מדרגה ראשונה שהתגיירו, ולקיים עליהם את כל מנהגי האבלות (קריעה, שבעה, שלושים, שנה, ו'קדיש יתום'). ואף אם קרוביו לא התגיירו, מותר לו להתאבל עליהם כפי המקובל אצלם, ואם ירצה לשבת עליהם שבעה כמנהג ישראל – רשאי, ונכון שיאמר על הוריו הנוכרים 'קדיש יתום' לעילוי נשמתם.

ז. כאשר הגר מתאבל על קרוביו שהתגיירו, יקיים את התפילות בביתו בימי השבעה כפי המקובל בבית אבלים בלא לשנות. אמנם כיוון שלא חל עליו דין 'אונן', אינו פטור מהמצוות עד שעת הקבורה, וביום הראשון של השבעה עליו להניח תפילין. ואם אינו רוצה שידעו שהוא גר, וחושש שאם יראו שמניח תפילין יבינו שהוא גר, יניח בצנעה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-28 12:45:46

שהחיינו בספירת העומר

היי, המאור הקטן אומר שלא מברכים שהחיינו בספירת העומר כי אין הנאה וזה זכר לחרבן בית המקדש, זה מדובר רק על ימינו, נכון? ספירת העומר מראשיתה היא משהו חיובי, בהמשך לזה: כשיבנה בית המקדש, נברך שהחיינו על ספירת העומר?

מתחילת הדברים חשבתי שאתה שואל האם מברכים שהחיינו בספירת העומר על דברים חדשים שקונים – התשובה לזה היא – כן, כפי שמובא בפניני הלכה זמנים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור.

מסוף הדברים אני מבין שאתה שואל האם נברך שהחיינו על הספירה כשיבנה בית המקדש – לפי רוב הפרשנים התשובה היא – לא. בפניני הלכה זמנים ב, 2 מובא כך: כתב בספר האשכול (הל' פסח קנט, א), שאין מברכים 'שהחיינו' על הספירה, משום שהיא לקראת חג השבועות, וברכת 'שהחיינו' של חג השבועות חלה גם על הספירה. ומהרי"ל כתב, מפני שהספירה מכשירי מצווה, ונשלמת בחג השבועות. וכטעמים אלו כתבו רדב"ז ד, רנו, מהרש"ם א, ריג, ורב פעלים ג, או"ח לב. והוסיף מהרי"ל, שיש חשש שישכח לספור יום אחד ויפסיד את הספירה, ואיך יברך בהתחלה 'שהחיינו'. ובכלבו סי' קמה, באר, מפני שהמצווה כיום מדרבנן. ובשו"ת רשב"א א, קכו, מפני שאין בה הנאה, שהלולב ניטל לשמחה, והשופר לזיכרון, והספירה רק הכנה, ועוד שהיא כיום זיכרון לאבלות החורבן, וכ"כ רבנו ירוחם בשם רז"ה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-28 05:32:01

פסח

האם מותר להתגלח בחול המועד?

עניין זה מובא בפניני הלכה מועדים, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת:

יז. ייפוי הגוף שרגילים לעשות כל שבוע או שבועיים בכלל צורכי הגוף המותרים בחול המועד, כגון איפור וסידור שיער מקצועי, סידור השפם וגזירת ציפורניים. וכן מי שהתגלח לפני החג ורגיל להתגלח כל יום או כל כמה ימים, מצווה שיתגלח גם בחול המועד אם אין בזה פגיעה בכבוד אביו שנוהג להחמיר.

יח. אסרו חכמים לספר את שיער הראש או הזקן, כדי שייכנסו למועד באופן מכובד. ואלו מותרים להסתפר: אדם שבשום אופן לא היה יכול להסתפר לפני החג. הנצרך להסתפר בגלל פצעים שבראשו. קטן ששיערו המגודל גורם לו צער. קטן שרוצים לספרו בפעם הראשונה ('חלקה').

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-27 20:09:21

קטניות האשכנזים

שלום, האם יש דרך להצדיק אכילת קטניות בפסח על ידי אשכנזים? – אשתי ספרדית והיא ממש רוצה לאכול קטניות בפסח. נוסף על כך, כל כך הרבה מאכלים כוללים קטניות במיוחד בארץ. אחרון אחרון חביב, יש הרבה אשכנזים הן בארץ והן בחו"ל שכבר אוכלים קטניות בפסח. למה הרבנים מסרבים להתיר אכילת קטניות על ידי אשכנזים לאור המצב הזה? תודה על העזרה. מועדים לשחמה ברנדון

עוד לא זכינו שיבטלו את מנהג הקטניות, ואשכנזים שאוכלים קטניות הם לא בסדר, ולא קובעים הלכה לפי אנשים שלא מקיימים אותה כראוי. לכן גם אישה של אשכנזי צריכה לשמור על מנהג זה, אמנם כל זה לגבי קטניות ממש. אבל יש כמה וכמה קולות שנאמרו בקטניות. אביא לך את סיכום הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:

ט – מנהג איסור קטניות

מנהג אשכנז

א. אף שרק מאכל שנוצר מחמשת מיני דגן בכלל חמץ שאסרה התורה, נוהגים כל יוצאי אשכנז להחמיר שלא לאכול קטניות בפסח, שמא מעורב בהם מיני דגן, וגם מחשש שיהיו אנשים שיטעו בינם לבין מיני דגן.

מנהג ספרד

ב. רוב יוצאי ספרד אוכלים קטניות בפסח לאחר בדיקה מדוקדקת ממיני דגן, או שקונים אותם באריזה שיש עליה השגחה מיוחדת לפסח. ויש נוהגים להחמיר באורז ובחלק ממיני הקטניות, מפני שלפעמים מוצאים בהם מיני דגן גם לאחר ברירתם (איזמיר, מרוקו, בגדאד), וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.

בני זוג מעדות שונות

ג. בני זוג שאחד מהם ממשפחה שנוהגת איסור קטניות, והשני ממשפחה שאוכלת קטניות, האישה צריכה לילך אחר מנהג בעלה, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים. נפטר הבעל ויש לה ממנו בן או בת, תמשיך במנהגיו עד שתתחתן שוב. ואם אין לה ממנו ילד, תחזור למנהג בית אביה.

המינים הכלולים באיסור

ד. המאכלים המוכרים הכלולים במנהג הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (כוסמין זה מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים שעשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס, וכן פריכיות אורז.

ה. מאכלים שאינם כלולים במנהג, ומותרים לאחר בדיקה מגרגירי דגן: כורכום, זעפרן, קינואה, שבת וגרגירי כוסברא. גם קטניות בתרמיליהן, כגון שעועית ואפונה, נחשבות כמיני ירק ואינן כלולות במנהג האיסור, וכן קמח תפוחי אדמה, וכן בוטנים מותרים למי שאין לו מנהג שלא לאוכלם.

ו. שמן סויה, שמן קנולה (לפתית), שמן בוטנים ושמן כותנה, אינם בכלל האיסור. וכן שוקולדים וממתקים ושאר מאכלים שהקטניות שבהם אינן ניכרות ובטלו ברוב לפני פסח, מותרים מצד הדין אף שכתוב עליהם 'לאוכלי קטניות בלבד'.

דיני המנהג

ז. תחילת זמן איסור אכילת קטניות ביום י"ד, כזמן איסור אכילת חמץ. אמנם מותר להשהותם בבית בפסח בלא למוכרם, משום שאינם חמץ. וכן מותר ליהנות מהם, כגון להאכילם לבעלי חיים.

ח. מותר למי שנוהג באיסור קטניות, לבשל קטניות עבור מי שנוהג לאכול קטניות. וכן מותר לו לבשל עבור עצמו בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות.

ט. מאכל שנפלו לתוכו קטניות שלא ניתן להוציאם, הן בטלות ברוב והמאכל מותר. כמו כן, המתארח אצל אנשים שאוכלים קטניות, ובטעות לא הכינו עבורו גם מאכלים שלא מעורב בהם קטניות, בדיעבד יכול לקחת מתוך המאכלים את מה שאינו קטניות. ואם התערבו לגמרי עד שאינו יכול להפרידם, יכול בדיעבד לאכול מכל התבשיל אם הקטניות בטלו בו ברוב.

י. כאשר שביעי של פסח חל בערב שבת, מותר בשבת לאכול קטניות, אלא שלא נהגו להכינם בפסח, אבל מותר לקבלם ממי שנוהג לאכול קטניות. ומי שרוצה להכינם בפסח, אין בידו איסור.

יא. מותר לחולה שצריך לאכול מיני קטניות, לאוכלם בפסח לאחר ברירה מגרגירי דגן. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן שנשרו במים. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך, וראוי להקצות לצורכם כלים מיוחדים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-04-25 22:19:57

יש לך שאלה?

דיבור ומצוות ביעור מעשרות – לפרשת כי תבוא

בפרשת השבוע, פרשת כי תבוא, מופיעה מצווה מיוחדת הנקראת וידוי מעשרות, וכך מצווה התורה:

"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלוקיך ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר צויתני לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באוני ממנו, ולא בערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול יהוה אלוקי עשיתי ככל אשר צויתני, השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".

טעם המצווה

ויש להתבונן במצווה זו, ולנסות להבין את טעמה.

ספר החינוך (מצווה תרז) מבאר את טעמה באופן פשוט שעל ידי האמירה שאדם יאמר קיימתי את המצווה כהלכה יתחזק בקיומה ובשמירתה של המצווה, ונביא את לשונו הנפלאה:

"משורשי המצווה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה.

ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בו תלויה מחיית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בעניין".

כלומר מבאר החינוך שלגדולת כוח הדיבור שבאדם, יש אנשים שנזהרים בדיבורם יותר ממעשיהם, ולכן אדם לא ישקר ויאמר קיימתי את המצווה אם לא קיימה כראוי, ולכן נצטווינו לומר שקיימנו את המצווה, וציווי זה יגרום שאדם יזדרז לקיים את המצווה, ואם תשאל מדוע דווקא במצווה זו, עונה החינוך שמצווה זו היא חשובה ויסודית כי בה תלויים חייהם של משרתי ה', הכוהנים והלווים.

יש להוסיף שלכתחילה הציווי הוא להתוודות בביהמ"ק, כפי שאומר הפסוק:" ואמרת לפני ה' אלוקיך", וודאי מתיירא האדם בבית המקדש, נוכח פני ה', לומר דברי שקר וכזב.

מדברי החינוך התעשרנו בשני יסודות חשובים, שלחביבותם נמנה אותם:

  • האחד, גדולת כוח הדיבור, בייחוד לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה חשוב לזכור כמה דיבור משפיע, וזה הזמן לדבר דיבורים טובים, מחמאות, הכרת הטוב, הודייה לה' ולשלוחיו הטובים, דברי תורה וקדושה, כפי שנקרא בשבוע הבא: "כי קרוב אלייך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", וממילא כמה להיזהר מדיבור מקלקל ופוגע, נשמור על 'גדולת האדם וגודל שבחו'.
  • השני, החשיבות העליונה להחזיק במשרתי ה', גם בדורנו יש חשיבות עצומה להחזיק את משרתי ה', את תלמידי החכמים והרבנים הפועלים לחבר את ישראל לאביהם שבשמים, כמה פעמיים שמעתי בצער על תלמידי חכמים שרצו ללכת וללמד תורה ולרומם קהילות ובתי כנסיות ברחבי ארצנו, אך הקהילה לא הבינה את התועלת העצומה שתצמח מהיות התלמיד חכם בתוכה ולא החזיקה בו, והוא נאלץ לעבור למקום אחר, איזה שינוי גדול יכול להיות בקהילה שבה מכהן רב שמלמד את הציבור תורה, מדריך ומכוון, מייעץ ומרומם, מורה הלכה והדרכה ויודע לעורר ולדרבן לתוספת קדושה וטהרה, תורה ומצוות, חסד ומעשים טובים בקהילה, ואנשים טובים לא שמים את הדבר על ליבם, ומשקיעים בהרבה מאד דברים צדדים, ודבר זה שנוגע לחיי רוחם לא מוכנים להשקיע בו.

מדוע נקרא וידוי מעשרות בשם וידוי

ישנה נקודה נוספת ויסודית אליה יתייחסו הפרשנים במצווה זו, והיא מדוע מכונה דין זה וידוי הרי בדרך כלל ווידוי זו אמירה של הדברים שלא עשיתי טוב, של הכישלונות והחטאים שלי ולא של הדברים הטובים, המעולים והמצוינים שבי, ואכן יש מפרשים שמנסים לבאר מדוע וידוי המעשרות הוא על חטא, ונביא כמה מהם:

  1. המנחת חינוך כותב: "ועלה בדעתי לומר, דאפשר דמצוות וידוי אינו אם נותן מתנותיו כראוי בכל שנה, כיוון דהכל עשה יפה בעתו למה יתוודה והלא לא חטא כלל ולמה נקרא וידוי מעשר? רק אם השהה המתנות ומבערן אז מתוודה לאחר הביעור ושייך לשון וידוי, שאומר אף שלא עשה כראוי מ"מ תיקן וביער הקודש, וגם נתן כל אחד לבעלים…" (יש לציין שהמנחת חינוך עצמו מעיר שפירוש זה אינו נראה).
  2.  הספורנו כותב:"ביערתי הקודש מן הבית, בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאומרו 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם', וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו ז"ל".

אולם הגמרא אומרת בצורה מפורשת שוידוי זה הוא שבחו של אדם כדברי הגמ' בסוטה (לב:):"תניא רשב"י אומר: אומר אדם שבחו בקול נמוך, וגנותו בקול רם, שבחו בקול נמוך מן וידוי מעשר, גנות ובקול רם ממקרא ביכורים".

לכן נראה שעניינו של וידוי המעשר הוא לחזק את האדם, וכך מבאר הרב קוק בעין איה על מסכת מעשר שני:

"כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים והיישרת הדיעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כך היא מידתן של הצדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ובמעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאווה ומסובלים בענוות צדק. עם כל זה אין טוב לאדם שמדה זאת תפעל עליו יותר מדי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחלתו ושלוות נפשו בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מידה טובה ומעגל טוב.

על כן, נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות) שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על המעשה הטוב אשר עשה וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצווה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בווידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה ולגאווה ולשריריות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה'… (אח"כ מאריך הרב זצ"ל לבאר שמצוות התרומות ועשרות כוללת את כל צדדי המצוות לאווין ועשין, יחיד וציבור, בין אדם לחברו ובין אדם למקום ומסיים:) "אם כן תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובת האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצוות וידוי שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא את חובתו, גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו ולמצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת גם כן את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע.

על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים לחזק לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע".

התבוננות זו, לא תביא אותנו לתחושה שאין מה לתקן, אלא להפך, מתוך שהאדם מתמלא בשמחה על מה שהצליח לעשות עד כה הוא מתמלא בכוחות מחודשים, המפריחים בו עוצמה מיוחדת המאפשרת לו להמשיך ולהתקדם בעבודת ה'.

בימים אלו של חשבון נפש, נזכור להתבונן בצריך תיקון, אך לא פחות מכל לשים לב לטוב וליפה, למתוקן והמעולה בנו ובחברינו, במשפחתנו ובקהילתנו, בעם ישראל ובעולם כולו.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן