השבת אנו עומדים שבוע לפני חג הפסח, ובשבת זו ישנה מצווה גדולה לדרוש על ענייני הפסח, ועל פי חלק מהראשונים זו גם הסיבה ששבת זו מכונה 'שבת הגדול'- שבת בה הגדול דורש דרשות חשובות בענייני הפסח.
וננסה לבאר מה עניינה המיוחד של שבת זו, על פי דברי הרב חרל"פ בהגדתו העמוקה והמתוקה.
דחיינות על שום מה?
הרב חרל"פ שואל מדוע נשתהו ישראל במצרים עד שירדו למ"ט שערי טומאה, וכפי שאמר האר"י שאם היו משתהים רגע אחד נוסף במצרים, היו ישראל נכנסים לשער הנ' של הטומאה וחס ושלום לא היו יכולים לצאת. וכדברי הרמב"ם (הלכות עכו"ם א,ג) "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן… וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה…".
ובלשוננו נשאל, מדוע לחכות לרגע האחרון? מדוע לדחות את היציאה עד למציאות של אין ברירה? (רבים מאיתנו מכירים מצב זה בחיינו- מחלת הדחיינות הידועה שמכריחה אותנו לעשות דברים בלחץ ובמתח בשנייה האחרונה. זוהי מידה מגונה אבל לכאורה יש בה בבחינת 'והלכת בדרכיו' שהרי גם הקב"ה המתין עד לרגע האחרון 🙂 ).
הסכנה הייתה לרוע ולא לישראל
ולפני שנביא את תשובתו הנפלא של הרב חרל"פ, נזכיר את דבריו של ה'שפת אמת' שמבאר שבאמת לא הייתה שום הוה אמינא (לא הייתה כל אפשרות) שעם ישראל יבלע במצרים ויאבד, שהרי העולם לא יכול להתקיים ללא ישראל, "בראשית ברא אלוקים'- בשביל ישראל שנקראו ראשית', ולכן ידעו כוחות הרוע שאם ישראל יכנסו לשער החמישים אזי כל כוחות הרוע יפלו ויתמוטטו כדי שישראל יצאו מתוכם. ולכן המצרים הם אלה שאומרים לישראל 'צאו'- שהרי אם לא יצאו יפגעו כוחות הרוע, וז"ל המתוקה מדבש:
"שמעתי מפי מורי זקני ז"ל (הרי"מ) מה דכתיב 'כשלחו כלה גרש יגרש', דאיתא בשם האר"י ז"ל שלא הספיק בצקם שיש נ' שערי טומאה ואילו נשתהו עוד רגע אחד היו נכנסין לשער הנ' והקדים הקב"ה לגאלנו, ואמר הוא ז"ל כי אף אם היו חס ושלום מגיעין לשער הנ' היה מפלה לגמרי לכל הסטרא אחרא כי הלא הכל נברא בעבור בני ישראל, והרשעים הרגישו זאת ולכן כשהגיע לסוף מדרגתן כלה גרש יגרש, שהבינו שלא יהיה תקומה למפלתן עכ"ד, ונ"ל שלכן כתיב 'ויהי בשלח פרעה ששלחם מעצמו…".
מדוע לתת לעם ישראל לרדת עד למטה?
אלא שעדיין יש לשאול מה החשיבות ולמה נצרך שישראל ירדו עד הקצה?
על כך עונה ה'שפת אמת' שעם ישראל ירד עד מ"ט שערי טומאה כדי לטהר ולתקן את כל המדרגות "והיה זה הכנה וישועה לכל העולם, מה שבתחילה היו בני ישראל מעורבין בכלל הבריאה ואח"כ נבררו, ובכח זה יכולין להטות כל הבריאה אליו יתברך". ועל פי זה הוא מסביר גם מדוע אנו אוכלים מרור בלילה בו אנו חוגגים את חירותנו ופדיון נפשנו, כי מתגלה שגם העינוי והסבל, המרירות והקושי היו לטובתנו, זיככו אותנו.
וזו לשון השפת אמת (תרלב ד"ה מרור):
"יש לומר טעם מרור כמו שכתבנו לעיל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהיה לטובה ומשבחין על זה כי על ידי זה נכנסו לבריתו של הקב"ה, כמו שכתוב 'ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה', ובני ישראל לאחר גולת מצרים נעשו כאומה חדשה, כמו המתגייר כקטן שנולד… כי לא היינו במקרה במצרים, רק שהכל היה הכנה לקנות השלימות כמו שכתוב 'מכור הברזל' כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו".
וגם מובן מדוע המצה קודמת למרור, שהרי לכאורה הסדר הכרונולוגי היינו אמורים לאכול מרור ורק לאחר מכן מצה- שהרי קודם היה השעבוד ואחר-כך הגאולה?
והתשובה לכך היא שרק לאחר שמגיעים לפסגה אפשר לראות איך הרע בדרך היה עוזר ומסייע לאותה עלייה ופסגה שאליה הגענו.
לרדת מטה ולהראות את הסגולה שבישראל
הרב חרל"פ עונה שהסיבה בגינה הוצרכנו לרדת למ"ט שערי טומאה היא שהקב"ה רצה לגלות שישנה נקודה עמוקה בישראל שלא תלויה במעשינו כלל, והיא קדושה, קבועה ועומדת, היא נצח ישראל, הנקודה האלוקית, הפנימית שנמצאת בנו.
וזו לשונו:
"מה שנשתהו ישראל במצרים עד שלא יכלו להתמהמה היה לפי שכל המבוקש מאיתו יתברך לגלות את הקדושה הקבועה שבישראל, שלמרות כל המסכים וההעלמות, החלודות העבות והגסות, נשתמרה בהם הנקודה הפנימית…".
בשבת הגדול הראו ישראל את סגולתם
ונקודה זו התגלתה ונכספה בשבת הגדול, שאז ישראל לקחו את הצאן בכדי להקריבו לקורבן הפסח ובכך משכו ידיהם מן העבודה זרה, וברגע שהוסרה הטומאה של העבודה זרה, מיד נכספה אותה נקודה פנימית שעומדת וקיימת כל הזמן.
"על ידי הכפירה בעבודה זרה לבדה כבר הדבקות העליונה מתגלית, מפני שהנקודה השמורה לא עוממה ונכבית חס ושלום, כי אם רק נסתתרה מחמת ההמשכה אחר הדברים הנגדיים, אבל אם אך הוסרו התבלולים האור הגדול מתנוצץ ובא וזורח בכל פליאות הדרות".
ולכן ברור מדוע דבר זה קרה בשבת, שהרי בשבת מתגלה הקדושה הקבועה והקיימת, שאינה תלויה במעשיהם של ישראל. וזו אולי גם הסיבה הפנימית שחג הפסח מכונה בתורה 'שבת'- "וספרתם לכם ממחרת השבת"- שהכוונה, כפי שהסבירו חכמי ישראל, היא ממחרת פסח. (הצדוקים רצו לבאר שאכן מבואר ממחרת השבת ולא ממחרת הפסח- ועל פי דברינו הדברים נפלאים,שהסיבה לכך היא שהם כפרו בקדושת ישראל ובסגולתם העומדת לעד.
מי שמייצג את אותה נקודה טבעית, יסודית, הוא הבכור שמעביר את הקדושה הגזעית שלא קשורה למעשים אלא לגזע.
הגדול הוא הבכור שניצל
והרב חרל"פ מבאר שזו הסיבה לשם 'שבת הגדול'. "וזהו הטעם לקריאת שבת זו 'שבת הגדול', יום שבו ניצלו ישראל מגזירת לקיחת גדול הבית, יום שכל מצרים אבדו בכל בית את הגדול שבהם, ומפני שיסוד ההצלה הוא מפני הנקודה הפנימית השמורה, הקביעא וקיימא, נקבע גם לדורות יום הנס לא בעשור לחודש כי אם בשבת, שבת הגדול".
וזוהי אחת העבודות המרכזיות המוטלות עלינו בשבת זו, ויותר מכך בליל הסדר- להעביר לילדים את הודאות המוחלטות בקדושתנו, בקדושת ישראל בכלל ובקדושת כל יהודי בפרט.
כגודל השמחה בהופעת עם ישראל, כגודל הודאות הנמצאת בתוכנו. כפי הבהירות המוחלטת שאנו ההורים חשים את קדושת ה' שבתוכנו, כך יקלטו הילדים את הקדושה הזאת וישמחו בה.
כיצד הופכים לבני חורין?
ונעיר הערה עמוקה ויסודית, שהיה ראוי להרחיבה הרבה: ככל שהאדם ידע שהדברים לא תלויים בו כך יהיה יותר בן חורין.
התחושה והמחשבה שהדברים תלויים בי ובמעשיי, כובלת אותי לנסיבות בהם אני נמצא, לזמן ולמקום, ליכולות ולכישרונות המוכרים וידועים לי.
אך כאשר אני מבין שאין הדברים תלויים בי כי אם ברצון בה' שהולך ומופיע בעולם, ממילא אני בן חורין.
וכדבריו של השפת אמת "כמו שיש עבדות ושעבוד לאדם כן המשועבד ומקוש אל הזמן והמקום אינו בן חורין. אבל בני ישראל- הרים הקב"ה אותנו שלא להיות משועבד אל הזמן והמקום. והוא עיקר החירות". "וזהו עיקר החיות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהיה מוטבע בענייני הטבע…".
אין לך משא כבד מהתחושה של האדם שהכל תלוי בו, ואין לך חירות אמיתית יותר מהתחושה המוחלטת שהכל תלוי בו יתברך, ואני משוחרר מדאגות ואחריות, אך כמובן שאינני משוחרר ממאמץ ועבודה.
יהי רצון שנזכה להכיר את אותה נקודה של קדושה שנמצאת בתוכנו ולגלות את הכוח האלוקי שפועל מתוכנו ובתוכנו ומשנה את המציאות.
