חודש אדר ופרשת תרומה – להתחדש ולשמוח

משנכנס אדר מרבין בשמחה

בשמחה עצומה ופורצת גבולות נכנסים אנו לחודש אדר, בריבוי המְשַׁבֵּר את כל הכלים הרגילים והשגרתיים, כהדרכת חז"ל הידועה ומושרת בפי כל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט.), עניינו של הריבוי הוא לצאת מעל ומעבר לכלים והכללים שבהם אנו מורגלים ואיתם אנו מנהלים את חיינו: חיי הפרט, חיי המשפחה, חיי הקהילה, חיי העם וחיי העולם, באדר אנו מצווים להתעלות ולהתקדם, בעוצמה גדולה, שהרי זה עניינו של 'אדר', כפי שכותב ה'שם משמואל': "אדר הוא התחזקות כמו שכתוב : "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'…" (תהלים צ"ג, ד).

חודש אדר הוא החודש האחרון לשנה היהודית המקראית, שבה ניסן הוא: "רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב), והדבר המופלא אצל העם היהודי, שהוא העם הזקן והעתיק ביותר, אך גם העם הצעיר ביותר בפנימיותו, המחדש והמתחדש ביותר: עם ישראל חי, וחיו יחיה לעד, עם ישראל הוא כדברי הקב"ה להושע (הושע י"א, א): "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ". אנו לא מפסיקים להתקדם, לעלות, לגלות וליצור. לכן דווקא בסוף השנה, בחודש האחרון, אנו מתחזקים ומתאמצים, לרומם כמה שיותר את השנה החולפת ולפתוח בעוצמה וחיוניות את השנה באה עלינו לטובה וברכה.

והחיוניות המתמדת הזו, נובעת מאמונה גדולה בעולם בכלל, ובעם ישראל בפרט, אנו יודעים שיש לנו את היכולת להצעיד את העולם לגאולה ולתקן עולם במלכות שד-י, כי אנו בטוחים שהקב"ה, יוצר ובורא העולם, נטע בו ובנו את הכוחות שיביאו את העולם ליעדו ולתיקונו, אמונה זו מולידה בנפש זו שמחה עצומה, כדי להיות חיוניים ופעילים לאורך שנים רבות, חייבת להיות שמחה שרואה את הטוב ואת ההתקדמות, ויודעת שהעולם יכול לצאת ממיצריו וגבולותיו ולפרוץ קדימה בכל הכֹח, ולכן אנו "מרבין בשמחה", שהרי היה מקום לומר: 'הנה עברה שנה, ודבר לא השתנה, חלפו י"א חודשים, ולא התרחש שום דבר מרשים, אין חדש תחת השמש, ולכן הגיע הזמן להתייאש', אך אנו כרגיל הפוכים!!! ולכן אמירתנו היא: 'ברוך ה' חלפה שנה, ואנו מתקרבים לגאולתינו ברננה, חלפו י"א חודשים, והרבה דברים מחודשים, מעל לשמש הכול מתחדש, ולכן הגיע הזמן לשמוח ולהתרגש', ומתוך השמחה הפנימית פורצת לה האהבה לעולם ולאדם, והרצון לתקן ולפעול ללא לאות וללא עייפות את כל המציאות.

לא להתעייף

ולעומת העמלקיות שחדרה למחננו, המחפשת ומפילה את העייפים והיגעים: 'אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ…" (דברים כ"ח, יח), כפי שזקנו עשו חש: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי" (בראשית כ"ה, כט-ל), וכפי שדורשת הגמרא על דברי המן: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" (אסתר ג', ח) – "אמר ליה: ישנו מן המצות" (מגילה י"ג:), הם מיואשים מן הגאולה, עברו שבעים שנה ולא חזרו לבנות את המקדש, ולכן הם עייפים, הם ישנים, ולא זו בלבד אלא המיואשים והישנים חושבים שגם הקב"ה ישן כדברי המדרש (אסתר רבה ז', יב): ""ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד", אותו שנאמר בו 'ה' אחד' ישן לו מעמו, אמר לו הקב"ה: 'אני – אין לפני שינה', הדא הוא דכתיב: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכ"א, ד), ואתה אמרת: 'יש לפני שינה', חייך שמתוך שינה אני מתעורר על אותו האיש ומאבדו מן העולם…".

חודש אדר – חודש של דביקות בהשם

ואנו מתדמים לקב"ה, וכפי ש"לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל", כך עם ישראל לא עייף ולא יגע, לא ישן ולא חולם, אלא מתמלא בעוצמה חדשה, וחוזר לעצמו ולתורתו 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש', ומתמלא ברצון לפרוץ את כל הצמצומים והמיצרים, את כל הגבולות וההגבלות, כי אנו יודעים שמגמתנו היא גדולה ואדירה – מגמתנו להדבק בקב"ה. אנו לא מתביישים לומר: 'אנו רוצים להיות אומה קדושה, שבמרכזה קודש הקודשים, אנו רוצים להתחבר ולהדבק בקדושה האלוקית, הפרושה והנבדלת מן העולם', כמשמעות הפשוטה של המילה קדושה, שעניינה נבדלות ופרישות, וכפי שכתוב בספר יצירה על חודש אדר: "המליך אות ק' בשחוק, וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם…אדר בשנה…", החודש הזה האות שלו היא קו"ף, והגמרא אומרת (בב"ב נח.): "אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם", ומסביר ר' צדוק הכהן הגדול מלובלין, שעיקר עבודתנו היא להתדמות לשכינה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב), וזה עניינו של החודש להתדמות ולהתחפש לקב"ה, ומתוך כך לצאת מן המגבלות והחשבונות האנושיים הקטנוניים, ולהדבק בקדושה העליונה, וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל, בספרו ריש מילין על האות קו"ף: "הקו"ף, מורה על תכונת החיקוי המצויר בקוף לגבי אדם, שיש בו יסוד קודש, להיות האדם וכל מדרגה של מציאות שוקקים להתדמות לצד עילאה, ובזה הם מתרוממים ומשתגבים".

אבל מזהיר הרב, יכול להיות חיקוי חיצוני, שאין בו הבנה פנימית, אלא רק תכונות חיצוניות, ומחיקוי זה צריך להיזהר: "ויש בו יסוד חול שממנו באה כל הירידה של הכלל והפרט, וכל השקיעה במצולות הסכלות והרשעה, בזה שהוא זוקף את כל התעלותו על חשבון החקוי, ואינו חודר לתוך ההתרוממות הפנימית, שיש בתוך התוכן של חקוי זה ונטיתו…כי ההשפלה החקויית אין לה גבול למורד, וכמו כן יכולה היא ההתחקות הטהורה, שרעיון אצילי שרוי בתוכה, להעלות ירודים גם מתהומי מטה אל מרומי הקודש, קוף קדוש".

והקו"ף, החיקוי הזה, חייב להיות בצחוק, שעניינו שבירת הקיים, שהרי צחוק נוצר ע"י שבירת הרגיל והמצופה, כפי שאומרת שרה על לידתה שלא כטבע: "כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כ"א, ו), ותבוא הגאולה ואפיקים יהיו בנגב, זה יהיה כל כך מפתיע ומרגש ש"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ…" (תהלים קכ"ו, ב), להתדמות לקב"ה, לאלוקיות, לנשגב ולקדוש, צריך לצאת מהחוקיות המקובלת, צחוק – פירושו: צא חוק.

וזו עניינה של פרשת השבוע, תרומה, שמתחילה את סדרת פרשיות המשכן – המקדש, שתופס כידוע את החלק הגדול ביותר ממצות התורה, שכל יעדו ומגמתו היא לבנות בית שמחקה את סידור הכוחות העליונים, וכפי שכתבנו בפרשת תרומה בשנה שעברה.

יהי רצון שנזכה להתעצם ולהתגבר, לחקות בחיקוי פנימי את הקב"ה וללכת בדרכיו, בעוצמה, בחיוניות, שמחה ובחדווה, ולבנות בביתנו ובחיינו משכן לשכינה, אדר שמח!!!