ברכת המזון
בפרשת השבוע, פרשת עקב, אנו נפגשים עם מצווה יסודית אותה מקיים האדם בכל יום, מצוות ברכת המזון, כשהפסוק הפותח פרשייה זו הוא "כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם". פסוק יסודי זה, שנותן את מטרת כל המצוות, מגלה לנו שמגמת המצוות הינה חיים, "למען תחיון". אדם המקיים את מצוות ה' וממילא מקושר לקב"ה, למקור החיים, למשמעות העולם, הוא החי באמת, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
המצוות מקשרות את האדם לבורא
כאשר אדם עושה את כל המצוות הוא זוכה להיות מקושר לקב"ה בכל חושיו, רגשותיו, מחשבותיו וכוחותיו. לא לחינם לא כתבה התורה "כל המצוות אשר אנוכי מצווה היום" אלא "כל המצווה", שכן כאשר האדם עושה את כל המצוות הדברים מתחברים לשירה אחת, לגוף אחד, להרמוניה שלמה, בה האדם הופך להיות מחובר ומדובק לחיי החיים, וממילא לעולם הזה ולעולמות כולם.
ריבוי בזכות המצוות
מתוך החיים מופיע היסוד השני בפסוק, "ורביתם", ודבר זה מתואר כעובדה ולא כציווי. כאשר אתם עושים את כל המצווה, הרי שתזכו לחיים ולרבייה.
משמעותה של המילה רבייה כפולה. המשמעות האחת היא ריבוי והתרחבות, והמשמעות השנייה- התגדלות (כפי דברי רש"י על הפסוק בדברים א,ו "רב לכם שבת בהר הזה" ש"הרבה לכם גדולה ושכר על ישיבתכם בהר הזה"- כלומר, המילה רב היא גדולה. וכן דברי הספרי על הפסוק בדברים ג,כו "רב לך אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" ש"ויאמר ה' אליי רב לך- אמר לו: משה, הרבה לך בידי לעולם הבא").
אומרת התורה שכאשר נקיים את כל המצווה הרי שנהיה דבקים בה' חיים, והביטוי הבסיסי והיסודי ביותר של החיים הוא ההגדלות וההתרבות בכמות ובאיכות. וכפי משמעותה העמוקה של המשנה "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה".
המדד לחיים הוא היצירה וההתפתחות. והיצירה הגדולה ביותר שהאדם יכול ליצור היא כמובן יצירת החיים- הולדת ילדים- המעשה הנשגב בו, ע"פ עדות חז"ל, מתקיימת שותפות בין האדם לקב"ה, המעשה הנשגב שחייב לבוא מתוך חיבור של אהבה בין איש לאשתו- הוא הוא היצירה העליונה ביותר שאדם יכול ליצור.
בכל מקום בו מוצאים ריבוי של חיים, ילדים וילדות ממלאים את הבתים, את גני השעשועים, את המעונות, גני הילדים ובתי הספר, שם יש חיים אמיתיים שהם דבקות בה'. לעומת זאת, במקום שהדברים הללו לא קיימים, כמידת חסרונם כך החיסרון של החיים.
הדבקות בארץ ישראל
ההמשך הישיר של החיים והרבייה הוא הקשר לארץ ישראל, כפי שממשיך הפסוק "ובאתם וירשתים את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם". מתוך הדבקות בה' מתגלה גם הדבקות בארץ, הרצון לרשת את הארץ, כדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שעניין ירושת הארץ הוא ההתיישבות הבלעדית של ישראל בכל מרחבי הארץ.
הקשר אל הקב"ה מוליד קשר לארץ אשר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", כי כאשר רצונו של האדם לחיות חיים גשמיים- "למען תחיון", ולחיות חיים שיוצרים חיים- "ורביתם", ושכל החיוניות הזו תהיה מתוך הדבקות בה', אין לו אפשרות לעשות זאת אלא בארץ. ולכן ההשתוקקות לארץ ישראל, ההשתוקקות לבנות בניינים, להפריח חיים בשממה, היא המשך ישיר של הדבקות בה'.
ברכת המזון מרוממת את האכילה
מתוך הבנת הפסוק הזה אנו באים להבנת עניינה של ברכת המזון. האוכל והאכילה, שללא ספק מכניסים שמחה ועונג לחיינו, חייבים להיות מקושרים ומשמשים כאמצעים מקרבים ומדבקים אותנו לקב"ה.
מטרתנו היא שהאוכל לא יגשם את האדם וירחיק אותו מהקב"ה, אלא להיפך, שהאוכל יהיה אחד מהדברים שמקשרים ומקרבים את האדם לדבקות בה'. וכפי שאנו מוצאים שהמצווה הראשונה שנצטווה האדם הראשון היא "מפרי עץ הגן אכול תאכל", וכן עיקר עבודת המקדש הינה על ידי אכילת הקורבנות- "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".
דבר זה אפשרי על ידי ברכת המזון, בה אנו לוקחים את כל השמחה וההנאה, את כל החיוניות והכוחות שניתנו לנו מהאוכל וזוכרים מה מקור החיוניות הזו, וזוהי ברכת הזן. ומתוך כך אנו זוכרים שכדי להצליח לחיות את החיוניות האלוקית הזאת בעולם, הקב"ה נתן לנו את הארץ ואת מרכזה- ירושלים. (ואלה גם היסודות שחייבים מדאורייתא להזכיר בברכת המזון).
אל יסודות אלה מצטרפת ברכת הטוב והמטיב, שנתקנה כאשר ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. "הטוב"- שלא הסריחו, "והמטיב"- שזכו להיקבר. שם התגלה הדבר המופלאה שאותם האנשים הנלחמים על ארץ ישראל ומדינת ישראל (שהרי הרוגי ביתר היו חלק ממרד בר כוכבא), גם במותם ממשיכים הם להיות חיוניים, ולכן לא הסריחו. ולא זו בלבד אלא שהם הופכים להיות חלק מן הארץ וזוכים להיקבר באדמת ארץ ישראל. ובמקום להוסיף חיים באופן פרטי, הם הופכים להיות מוסיפים חיים לכלל ישראל, דרך אדמת הארץ.
זו עניינה של ברכת המזון כאשר מברכים אותה כראוי. וכך הברכה האלוקית שניתנת לנו בשפע העצום של המאכלים על טעמם, צבעם ומרקמם, הופכת להיות דבר המקשר ומחבר אותנו עם האידיאלים האלוקיים ועם הקב"ה.
יהי רצון שנזכה להודות לה' כראוי על כל הטוב והחסד שגמל עמנו, ומתוך ההודאה הגדולה נזכה להמשיך בחיינו ברכה וחיים והגדלות בכל המישורים.