אמר היהודי הקדוש:
בשבת קודש אין עצה (אפשרות) שלא יהיה חילול שבת מעט, חס ושלום, אלא אם כן יהיה נעקד ידיו ורגליו ביום השבת.
ואחר כך אמר שגם זו לא עצה, דאם כן, מבטל עונג שבת.
אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי הוא הפרדוקס הנורא של כל יהודי. אם יעשה – יחטא. אם לא יעשה – נח לו שלא היה נברא. כי בכל עשיה ניצבת לה גם הטעות, הסיג, האנטרס הפסול וכדומה. ובכן, מהי העצה? כיצד נחיה בעולמו של הקב"ה מבלי לעבור בכל רגע על איסורים? אין עצה ואין תבונה אלא לעקוד את עצמנו. לא לזוז. ידיים קשורות מאחורי הגב. כל תזוזה טומנת בחובה גם טעות. ואם כן, בשבת קודש, לשם הדוגמא, עלינו לשבות, כפשוטו, ולא לעשות דבר. "כי בו שבת ויינפש".
אבל איזה נופש הוא לאדם להיות עקוד, פאסיבי, ללא כוחות עשיה, ללא חיוניות? יותר מכך, הלא האדם חש שהוא ישנו, שיש לו חשיבות וייעוד, שעליו לעשות אי-אלו תיקונים כאן בעולם הזה? האם נפקיר את הכוחות שלנו? האם נעבוד על הטבע החיוני שלנו ונאמר לו שהוא רק יצר הרע? הלא צריכים ורוצים אנו "לעשות את השבת" ולא רק להעבירה בחוסר מעש? "לעשות את השבת", פירושו, לשבות שביתה אקטיבית של עשיה מבורכת, בסעודות מדושנות, בשירה ובזמרה, בלימוד התורה, במשפחתיות, ובשיחת חברים. אלא שלכל אלו יש מחיר – שאיפשהו, מתישהו, ניתפס באיזו מכשלה.
החששנות הדתית, המלווה את העולם התורני מאז ומעולם, שבספרותה תפסה מקום נרחב מאד האמירה הרוחנית "שב ואל תעשה עדיף" מבטלת את העונג. אמנם, יש גם כיוון (שיש זו מאזוכיזם מסוים) שיטען שאדרבה, הוא דווקא נהנה ומתענג על ההתבטלות-בטלנות, על האמירה שאין לי מקום בעולם כזה של איסורים. אך כמדומה שאין זו דרכה של תורה, והיהודי הקדוש טוען זאת בחריפות רבה: או שאתה עקוד או שאתה מתענג. אין אפשרות להתענג מהעקידוּת. צריך לבחור, איפוא, את דרכך, וסיפורנו בוודאי תומך בהתענגות. בכך שהקב"ה יצר את האדם בעולמו לתקן, לייעל, לשפר, לעשות – רק כך יחוש האדם את העונג שביצירה ויהא שותף לריבונו של עולם במעשה בראשית.
באמירה זו יש סיכון, כי מי שמדבר – בהכרח גם יפול באיסורי לשון הרע, ומי שסוחר – יפול במשאו ומתנו, ומי מנהיג – יפול בגאוותו וכו' וכו' ולא נוכל לספור את המכשולות והטעויות של בני האדם במעשיהם. ובכל זאת, אין אנו רשאים להיבטל מהעונג.
אם חפצי עונג אנחנו, הרי שעלינו ללמוד היטב את התורה, כדי למעט בכשלונות, וצריכים אנו להחליט מהי המטרה, מהו הכיוון, מהו האידיאל ולצעוד לעברם, באומץ, ובעיקר – ללא חשש. כי הקב"ה לוקח בחשבון שאתם, יהודים יקרים, גם בני אדם, וככאלה, אתם גם תפלו בבורות. אך הוא רוצה את הנאמנות, את השותפות.
וזוהי הברית: אנחנו רוצים מאד לתקן עולם במלכות שדי, לגלות את שמו יתברך בתוכנו ובעולם כולו, אך הוא, מצידו, מכיר בכך שאנחנו רק בני אדם, קרוצי חומר, שמעשינו אינם מושלמים, כיוון שאין אנו שלימים כמותו.
"כי נער ישראל ואוהבהו" – הנערוּת היא תקופה של עליות ומורדות, שיאים ושפלים, פסגות ובורות. ומלאים הם הנערים חיוניות גדולה, אידיאליסטיות רבה, כוחות רבים – ובשל זה בדיוק ה' אוהב אותנו.