מעבר לצורך לשפוט על פי משפטי התורה, צריך שגם הדיינים יהיו דייני ישראל • בתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים 'ערכאות של גויים', ואסור לדון בפניהם • אין לשום שלטון סמכות לבטל באופן גורף את המצווה לדון בדין תורה בפני דייני ישראל • מאידך, אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דבריו החמורים של הרמב"ם • על לומדי התורה והמשפטנים מוטלת חובה גדולה ללבן לעומק את משפט התורה • לא מעט החלטות משפטיות פגעו בהרתעה כלפי האויב וביכולת של צה"ל להגן על ישראל ולנצח את האויב
המשפט העברי
במסגרת היוזמה הברוכה להקדיש את שבת פרשת 'שופטים' ל'שבת המשפט העברי', בבתי כנסת בכל רחבי הארץ ישוחחו רבנים, חכמי תורה ומשפט, שופטים ודיינים, על חיוניות ערכיו של המשפט העברי לזהות היהודית של המדינה. במסגרת זו אחזור על יסודות המצווה, ועל המחיר הכבד של הפרתה (עיקרי הדברים על פי פניני הלכה, 'העם והארץ ליקוטים' ו, ז-ח):
ציוותה התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). מעבר לצורך לשפוט על פי משפטי התורה, פירשו חכמים (גיטין פח, ב) שצריך שגם הדיינים יהיו דייני ישראל. אף כאשר דייני הגויים פוסקים בעניין מסוים כתורה, אסור לדון בפניהם. ניתן ללמוד מזה שכאשר הדיינים אינם מחויבים באופן אישי לערכי התורה, גם כאשר פעמים רבות הם פוסקים בהתאם לדיני התורה, בסופו של דבר דיניהם יהיו שונים, הואיל ואינם נאמנים לערכי התורה.
היחס לבתי המשפט החילוניים בישראל
עמדת רובם המכריע של הרבנים, שבתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים 'ערכאות של גויים' ואסור לדון בפניהם, הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה על פי תורת ישראל. זאת אף ש'דינא דמלכותא דינא', ומותר לשלטון לחוקק חוקים ולתקן תקנות, ואף בתי הדין הרבניים צריכים להתחשב בחוקים אלו כמחייבים. ואולם אין לשום שלטון סמכות לבטל באופן גורף את המצווה לדון בדין תורה בפני דייני ישראל. לפיכך, כל סכסוך צריך להתברר בפני דיינים שדנים על פי התורה (עיין רמב"ם סנהדרין כו, ז).
כפי שכתב הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת, כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון ליבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה – מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז; תחוקה לישראל על פי התורה א, עמ' 148; 152). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק, ציץ אליעזר (יב, פב), חזון איש (סנהדרין טו, ד), הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ד, סה) והרב מרדכי אליהו (תחומין ג, עמ' 244).
לא זו בלבד, אלא שלדעת רבים אף חלים על בתי המשפט החילוניים שבישראל ועל ההולכים לדון בפניהם דברי הרמב"ם החמורים: "כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהם, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל – הרי זה רשע, וכאילו חירף והרים יד בתורת משה רבנו" (סנהדרין כו, ז).
הסוברים שאין איסור
מנגד, ישנם תלמידי חכמים ומשפטנים שפקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, מתוך טענה שכל מה שהציבור מחליט הוא בעל תוקף, והציבור רשאי להחליט לדון על פי סברות אנושיות ושיטות משפט שונות שהוכחו כמוצלחות במדינות מודרניות (השופט פרופ' רבי מנחם אלון, 'המשפט העברי' ח"ג עמ' 1607-1605, השופט פרופ' רבי יעקב בזק, תחומין ב, עמ' 527-523, ופרופ' רבי יצחק ברנד).
האחריות המשותפת
נראה שאף שמצב זה – שבתי המשפט במדינת ישראל שופטים על פי שיטה נוכרית – יש בו חילול השם נורא, אין האשם העיקרי מוטל על כתפי המשפטנים החילונים. זאת משום שגם אם היו רוצים לנהוג על פי המשפט העברי, עדיין לא הוכנה התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עוד לא הכשרנו שופטים לכך, עוד אין לנו עמדה מגובשת באשר לסדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות לומדים את המשפטים שהיו מעשיים מימי התנאים, האמוראים, הראשונים ועד ראשוני האחרונים, אבל לצערנו לא עוסקים במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו סוגיות שונות).
לפיכך, נכון לומר שלא בזדון הפנו המשפטנים הישראלים עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים חברה וכלכלה מודרנית על פי משפטי התורה, פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ, שתחילתו בחוקים הטורקיים ועיקרו על פי המשפט האנגלי. משם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעייה ותיקון יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.
לכן אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דבריו החמורים של הרמב"ם שהוזכרו לעיל.
האחריות לתיקון
על לומדי התורה והמשפטנים מוטלת חובה גדולה ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם, על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגת במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאשר ומה ראוי לשנות, ואילו תקנות ראוי לתקן, ומה ראוי לאמץ מהניסיון המשפטי של המדינות המפותחות.
החטא ועונשו
אומנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית על כל תחלואיה, היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ, ובאופן שיטתי עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו וייעודו הלאומי. גם תלמידי החכמים שהסכימו לקיומה של מערכת המשפט הישראלית, לא הסכימו שתהיה מנוכרת לערכי התורה ולמשפטיה. ניכור זה אף מנוגד לחוק שחוקקה הכנסת: 'חוק יסודות המשפט', שלפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע בה, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל. בפועל, בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן.
התוצאה היא שמערכת המשפט מנוכרת לערכי העם היהודי, והיא המוסד הפוגע ביותר בזהותה היהודית של המדינה, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. ואף שבאופן אישי משפטנים רבים רוחשים כבוד וחיבה לערכים לאומיים ויהודיים, כיוון שאין לערכים אלו ביטוי מוצק במערכת החוקים והתקדימים המשפטיים, בפועל בעבודתם המשפטית הם עושקים את מדינת ישראל מערכיה הלאומיים והדתיים.
פגיעה בביטחון ישראל
כבר קרוב לשלוש שנים מדינת ישראל נמצאת במלחמה קשה ומרובת חזיתות, ובמהלכן התקבלו החלטות משפטיות שפגעו בהרתעה כלפי האויב וביכולת של צה"ל להגן על ישראל ולנצח את האויב. נזכיר כמה מהחלטות בית המשפט:
א) אסר טלטול מחבלים נחקרי שב"כ גם במצבים של 'פצצה מתקתקת', זולת מקרים קיצוניים.
ב) ביטל את 'נוהל שכן' למעצר מחבלים, שיטה שהצילה חיי חיילים רבים.
ג) הציב מגבלות חמורות שקושרות את ידי צה"ל ומונעות פגיעה במחבלים שעומדים לבצע פיגוע.
ד) פסל חוק שנחקק בכנסת והתיר לעצור מחבלים 'קשים' במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני להוציא מהם מידע.
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה בית המשפט על פירוק והזזת קטעים מגדר ההפרדה או מגדרות היישובים, וכן הורה לפתוח כבישים ולהסיר מחסומים, בידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני.
ו) מנע וצמצם את האפשרות לשלול אזרחות ממחבלים.
ז) חייב את המדינה להכניס בני משפחות מחבלים מעזה לישראל לשם קבלת טיפול רפואי.
ח) בית המשפט אוסר או מעכב הריסת בתי מחבלים, דבר שיכול להפחית פיגועים.
ט) הביא בפועל להפסקת גירוש מחבלים לחו"ל (למרות שלא אסר זאת באופן מוחלט).
י) פסל את החוק ששולל קצבאות מהורים למחבלים קטינים.
הנזק לניצחון במלחמה
פעמים רבות עצם העובדה שבג"ץ מתחיל לדון בעתירות מסוימות גורמת למערכת השלטונית לסגת מתוכניותיה. לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת בכמה מקרים הורו יועצים משפטיים לממשלה לעצור את תוכניתה. כמו כן, בעקבות דיוני בג"ץ הופסק השימוש בפגזי פלאשט ובירי ארטילרי בעזה, הופסק השימוש בזרחן לבן, שונו הוראות הפתיחה באש נגד המחבלים בעזה ובפועל ה"פרימטר" בוטל. כל זה פגע מאוד בהרתעה וסייע למחבלים להכין את המתקפה הרצחנית בשמחת תורה.
אחת ההחלטות החמורות ביותר של הייעוץ המשפטי במלחמת חרבות ברזל הייתה האיסור על צה"ל לבצע מצור יעיל על חלקים מרצועת עזה, ובכך הוא גרם בעקיפין למותם של חיילים רבים וחיבל ביכולת להגיע לניצחון.
פגיעה בזהותה היהודית של המדינה
נזכיר גם חלק מההחלטות שפגעו בזהותה היהודית של המדינה:
א) מערכת המשפט פגעה במעמדה של השפה העברית כשפה הרשמית של המדינה, תוך שהיא כמעט משווה אליה את השפה הערבית.
ב) המערכת מנעה פסילת מפלגות ומועמדים אנטי־ציוניים מהתמודדות לכנסת, בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד: הכנסת האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה.
ג) בית המשפט סיכל החלטות ממשלה וחוקים שהכנסת חוקקה, שנועדו לגרש מסתננים אפריקנים מהארץ.
ד) היועץ המשפטי לממשלה מנע מהמדינה להתנגד לאיחוד משפחות ערביות בטענה דמוגרפית של שמירה על הרוב היהודי, והתיר לה להתנגד רק מטעמים ביטחוניים, ואף את זאת בג"ץ אישר ברוב שברירי.
לצערנו, הרשימה ארוכה מאוד, ולא הספיק המקום לציין עוד דוגמאות רבות לנזקים של מערכת המשפט בענייני יישוב הארץ, ובענייני הלכה ורבנות.
