לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה • תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' • ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
לקראת ימי הדין, ראוי לחזור לדברי התלמוד (שבת לא, א), שמסכם את שש השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפרייה ורבייה? ציפית לישועה? פלפלת בחוכמה? הבנת דבר מתוך דבר?"
השאלה על העבודה: "נשאת ונתת באמונה?"
"נשאת ונתת באמונה?" – כלומר, האם עבדת בחריצות, בנאמנות ובישרות, ובכסף שהרווחת נשאת ונתת ביושר. זו השאלה הראשונה מפני שהעבודה לשם יישובו של עולם ופרנסת המשפחה היא התפקיד הראשון והבסיסי של האדם. שכן מתחילה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, בראו חסר, כדי לתת לאדם, שנברא בצלם אלוקים, מקום להיות שותף עימו ביישובו של העולם ותיקונו. לכן, אף בהיותו בגן עדן, עוד לפני שחטא, האדם נועד לעבוד. שנאמר: "וייקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב, טו). וכן הורו חכמים: "אהוב את המלאכה" (אבות א, י), וכדברי רבנו בחיי: "בא להזהיר על המלאכה – שיאהבנה, אי זו מלאכה שתהיה ושתזדמן לו, כי היא מידה טובה מסלקת חרפת הבריות, והיא היא סיבת קיומו של אדם וחייו בעולם הזה".
אך אין די שאדם יעבוד, עליו לעבוד בנאמנות. לא להתבטל מעבודה בשעות שהתחייב לעבוד, ולסיים את העבודות בזמן ובאיכות הראויה, כפי שהתחייב. בנוסף לכך, עליו להפריש מהיבול תרומות ומעשרות, ובשאר המקצועות מעשר כספים. ואם נהג כך, יוכל לענות: כן, נשאתי ונתתי באמונה.
"קבעת עיתים לתורה?"
מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם, ובבבלי מועד קטן ט, ב). שתי סיבות לכך: א. בלא לימוד התורה לא ניתן לדעת כיצד לקיים את מצוות התורה ולחיות על פי ערכיה. ב. מצוות תלמוד תורה היא המצווה הנעלה ביותר, שהיא מתקיימת בחלק הגבוה שבאדם, בשכל. לפיכך, צריך לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, "וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (שולחן ערוך אורח חיים קנה, א).
"עסקת בפרייה ורבייה?"
השאלה השלישית היא "עסקת בפרייה ורבייה", מפני שאחר שאדם דאג לקיומו הגשמי בעבודה ולקיומו הרוחני על ידי קביעת עיתים לתורה, ייעודו להוסיף חיים לעולם. וכן נאמר לאדם וחוה: "ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח). וכפי שאמרו חכמים במשנה: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר: 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה' (ישעיהו מה, יח)" (גיטין מא, ב).
בקיום מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ובכך הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא, וכמו שאמרו חכמים: "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואימו" (נידה לא, א).
ככל שאדם אוהב יותר את החיים שה' נתן לו, כך הוא רוצה להוסיף יותר חיים ולקיים את מצוות פרו ורבו יותר בהידור, והוא שמח מאוד בילדים שה' נתן לו.
"ציפית לישועה?"
ישראל נבראו כדי ללכת בדרכי ה' ולהביא גאולה לעולם, ולכן כל יהודי צריך לצפות תמיד לישועה שתבוא בימיו, ועליו לפעול כפי יכולתו לשם כך. הגאולה כמבואר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים מתחילה בקיבוץ הגלויות וביישוב הארץ, ונמשכת בהקמת מערכת חינוך מפוארת, בעזרה לנזקקים, בקיום מערכת משפט, עד הקמת בית המקדש והבאת ברכה לכל משפחות האדמה.
הציפייה לישועה והבאת גאולה וברכה לכל העולם היא תכונה מיוחדת לישראל, וכפי שאמר ה' לאברהם אבינו: "לך לך מארצך… ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א). ולכן בראש השנה, במקום שיבקש רק על עצמו ומשפחתו בריאות ופרנסה, עיקר התפילה על גילוי כבוד ה' בעולם וגאולתו. וכשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו ובגילוי מלכותו, אומר הקדוש ברוך הוא למלאכים: ראו בניי חביביי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי (זוהר חלק ג' כב, א). ובכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה.
ראוי להוסיף שצפיית הישועה קשורה למצוות פרו ורבו, וכפי שאמרו חכמים: "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן ייגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומניין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר: 'כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו' (ישעיהו נד, ג)" (אליהו זוטא יד).
"פלפלת בחוכמה?"
לאחר שקיים אדם את חובתו הבסיסית לעצמו, בעבודה ובקביעת עיתים לתורה, ואף הוסיף וקיים את ייעודו להוסיף ברכה לעולם בהולדת הדור הבא ובציפייה ומעשה למען הגאולה – יש צורך להוסיף קומה, כדי שהכול יהיה באופן העמוק והמבורר ביותר. ועל כך שתי השאלות הבאות הנוגעות ללימוד התורה באופן עמוק.
"פלפלת בחוכמה", היינו האם השתדלת להעמיק בתורה כדי להבין אותה היטב. אומנם כאשר מנסים להעמיק, לעיתים נוטים לפלפולים עקומים, ולכן השאלה: "פלפלת בחוכמה?", וכדברי המהרש"א: "דהיינו שלא יהא אדם מפלפל פלפול של הבל אלא שיהא כוונתך לפלפל בשכל וחוכמה ודעת".
"הבנת דבר מתוך דבר?"
לאחר שאדם הבין את התורה לעומקה, יוכל ללמוד ממנה דברים נוספים להדרכת העולם בכל שאר תחומי החיים. וכפי שאמרו חכמים: "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה" (אבות ו, א). על ידי כך הציפייה לגאולה יכולה להתממש, שכן על ידי העמקה בתורה, והבנת דברים עמוקים מתוכה, אפשר לרומם את האדם, המשפחה, החברה, עם ישראל והעולם כולו.
כלומר, על ידי קביעת עיתים לתורה, אדם זוכה להיות קשור לתורה וללכת באופן כללי בדרכה, אבל רק אם יבין אותה לעומקה ויבין בלימודה דבר מתוך דבר, יוכל להביא ברכה וגאולה.
יראת ה' תנאי להכול
הוסיפו ואמרו חכמים, שגם אם אדם ענה תשובה חיובית על כל שש השאלות, רק אם "יראת ה' היא אוצרו", כל המעשים הטובים שעשה יתקיימו ויועילו, אבל אם אינו ירא ה', כל הדברים שעשה לא יתקיימו. "משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון (אדמה מלוחה לשומרם מתולעים)? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה" (שבת לא, א). מפני שבלא יראת שמיים כל המעשים הטובים ולימודי התורה הקבועים והעמוקים יתבטלו.
וכפי שאמר רבי חנינא בן דוסא: "כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו – חוכמתו מתקיימת, וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חוכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובים מחוכמתו – חוכמתו מתקיימת, וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו – אין חוכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט). וכן אמרו: "אם אין חוכמה – אין יראה, אם אין יראה – אין חוכמה" (אבות ג, יז). לפיכך, תלמידי חכמים, כמו כל ישראל, במסגרת הזמן שמקדישים ללימוד התורה, צריכים להקדיש זמן ללימוד אמונה ומוסר, כדי שימשיכו להתעלות באמונה, ביראת שמיים ובזיכוך המידות.
לקראת תפילות ראש השנה
שאלה: מדוע משקיעים בתפילה כל כך הרבה זמן לאמירת שבחים לה'? זה נראה כאילו ה' תאב מאוד שכל הזמן ישבחו אותו. האם אין זה מקטין אותו, לעשותו כמנהיג רודף כבוד?
תשובה: השבחים אינם מועילים כלום לה', שכן הוא שלם בכל שלמות, וממילא אין הוא צריך לשום דבר, ואין לו שום תועלת בכך שנשבח אותו. בנוסף לכך, לא ניתן לבטא אפילו מקצת מגדולתו, משום שהוא מעל לכל הגבולות וההגדרות (ראו ברכות לג, ב). אולם על ידי אמירת שבחי ה' אנחנו מתרוממים ומתגדלים וזוכים ליראת שמיים. רוחנו נישאת אל מרחבי אין קץ ונשמתנו נפגשת עם החוכמה והיופי שבברואים כולם. כדרך שהסופרים והמשוררים, המלחינים והמנגנים, הציירים והאומנים מתמלאים שמחה ורוממות בעת שהם מצליחים לתאר את יפי הבריאה על כל מרכיביה, כך ויותר המתפלל מתמלא גדולה, עונג, רגישות, הבנה ושאר רוח כאשר הוא עומד לפני ה' ואומר את שבחיו, ומתוך כך הוא מתקשר אל מגמת הבריאה להוסיף אור, אמת וטוב לכל הברואים, וממשיך בתפילתו שפע ברכה לעולם.
לכן, כהקדמה לכל התפילות והבקשות פותחים בשבחים לה', בורא השמיים והארץ וכל אשר בהם. זהו עניינם של פסוקי דזמרה, שהם שיריו המופלאים של דוד המלך שבספר תהילים, וזהו עניינם של כל הפיוטים והתפילות הנשגבות שחיברו גדולי ישראל במשך הדורות אודות פאר הבריאה והנהגת ה' בעולם.
