מטרת הטרור – לזרוע בהלה שתגרום לציבור לוותר על נכסים ואינטרסים • שורש ההבדל בין אנשי השמאל שמגיבים לטרור בהתקפלות ובין אנשי הימין שמגיבים בהתגייסות למלחמה בו • כיום רוב הציבור מפוכח מהזיות השלום, ולכן הטרור לא ישיג את מטרתו • הפחד מפני המוות גורם לאוזלת יד שרק מגבירה את הסכנה • הציבור האמוני לא מצליח לשכנע למרות צדקתו, משום שהוא נתפס כפועל מתוך שיקולים לא רציונליים • במקביל להצגת החזון האמוני המלא, יש להציג דרך רציונלית להשגתו בהדרגה ומתוך התחשבות במציאות
המלחמה בטרור הערבי
רבים מודאגים מאוד מהטרור הערבי שמשתולל ברחובות. זוהי מגמתו של הטרור – לפגוע במעט אנשים ולזרוע בהלה בכלל הציבור, כדי לגרום לו לוותר על נכסים ואינטרסים בתקווה להשיג שקט. אפילו בשבועות האחרונים, שבהם הטרור הרים את ראשו המרושע, יותר אנשים נהרגו מתאונות דרכים שרבות מהן אפשר היה למנוע. למרות זאת, הפחד מהטרור גדול בהרבה מהפחד מתאונות דרכים, כי הרשעות הנוראה שבמעשי הרצח לוכדת את המחשבה ומעוררת פחד וחלחלה.
השפעת הטרור על השמאל והימין
מגמת הטרור היא להחליש את אחיזתנו בארץ, אולם בפועל השפעתו מתפצלת לכיוונים שונים, לפי מצבם הנפשי והמוסרי של המותקפים.
יש אנשים שממילא לא רצו לגור בארץ, ורק מפאת השואה ושאר הצרות שבגלות ברחו לכאן. אותם הטרור מצמית ומשתק. הם יהיו מוכנים לקבל כל נסיגה והשפלה, ובלבד שפחד הטרור יסור מעליהם. ויש שהולכים עוד צעד – נפשם נמשכת בחולניות לדמותו של הרוצח, והם מתאמצים להבין ולהצדיק את מניעי רשעותו, מתוך תקווה שאולי מתוך כך ימצאו פתרון למצב. לשם כך הם צריכים להגמיש את תפיסתם המוסרית, כפי שניתן לשמוע מאנשי שמאל שונים.
ויש אנשים בעלי תודעה מוסרית בריאה, שהצדק חשוב להם והם אינם מוכנים ואינם יכולים להיכנע לטרור. להפך, הוא יוצר אצלם תגובת נגד ורצון עז להשיב מלחמה שערה.
החלוקה בין ימין לשמאל
כדי שנוכל לנתח את הדברים כראוי, חשוב לחזור ולהגדיר תחילה את היסודות הפשוטים. בפועל, קו פרשת המים בין אלה שהטרור מכניע ומדרבן אותם לוויתור על אדמות וזכויות, ובין אלה שהטרור מעורר להשבת מלחמה שערה – ניצב על היחס לארץ ישראל.
הנוטים שמאלה
הנוטים שמאלה, מלכתחילה לא רצו לעלות לארץ ישראל, ורק כאשר צרות הגלות הגיעו עד צוואר החליטו לעלות. חלקם זכו לבחור לעלות לארץ ולא להגר לאמריקה או לגלויות אחרות, ולחלקם לא הייתה אפשרות להגר לגלות אחרת, כי בשום מקום אחר לא הסכימו לקבלם. לכן תודעת השואה היא הצידוק העליון מבחינתם לקיומה של מדינת ישראל. ממשיכיהם חיים בארץ כי התרגלו למקום, וכאן גם נמצאים חבריהם ומשפחתם. למרביתם גם יש קשר מסוים לתנ"ך, לעם ולארץ. אבל הם לא היו מצטערים אם הגורל היה נושא אותם לארצות המערב. ביקורים שנתיים בארץ היו יכולים להספיק להם.
אנשים אלה מוכנים להתפתות לכל הצעת "שלום". גם תמורת סיכוי כלשהו לשקט הם מוכנים לוותר על חבלי מולדת. תמורת שקט זמני בזירה הבינלאומית הם מוכנים לוותר על מרכיבי ריבונות וזהות יהודית.
הנוטים ימינה
הנוטים ימינה רואים בעלייה לארץ והפרחת שממותיה תהליך גאולי לעם ולארץ, שנשען על מצוות התורה וחזון הנביאים, או לכל הפחות על הצו הלאומי ההיסטורי. אמנם למרבה הצער, רובם עלו לארץ רק לאחר שהצרות בגלות גברו מאוד. אבל לאחר שנאלצו לברוח, ראו ביישוב הארץ שלב בגאולה. הצידוק העליון לקיומה של מדינת ישראל מבחינתם הוא מצוות התורה, או לכל הפחות הזכות הלאומית ההיסטורית.
אנשים אלה יהיו מוכנים להקריב ולשלם מחיר כדי לבסס את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. רק במצב של אונס גמור יהיו מוכנים לסגת. בלא זאת, הם יעדיפו לסבול גינויים בינלאומיים וטרור, ולא לסגת. הטרור הערבי מעורר אותם להשיב מלחמה שערה ולהרחיב את ההתיישבות.
הנמצאים בתווך
רוב הציבור נמצא בתווך, מבין את הימין וגם את השמאל. לכתחילה יעדיף את דרך הימין, אבל בשביל יותר ביטחון יהיה מוכן לנטות שמאלה. כאשר מצליחים לרמותו שהנסיגות יביאו שלום, יתפתה לתמוך בנסיגה. כאשר לא מצליחים לרמותו, יתנגד לנסיגה ולפגיעה בריבונות.
הערכה זהירה: הטרור ייכשל
כיום נראה שרוב הציבור הישראלי נוטה ימינה – לצערנו לא בזכות העמקת הזהות הישראלית, אלא בעיקר מפני שהמציאות סירבה להתגמש בהתאם להזיות השלום. לכן מסתבר שהטרור הנוכחי לא ישיג את מבוקשו אלא להפך, יחזק את הזהות היהודית ויפגע בערבים הקמים עלינו.
השאלה הביטחונית ושורשיה
מעניין שפעמים רבות הצדדים בוויכוח מצטיידים בטיעונים ביטחוניים, כלכליים, חברתיים ומוסריים, בלי להיות מודעים לשורשי טיעוניהם. בפועל, מי שקשורים יותר לתורה, לעם ולארץ מוצאים טיעונים ריאליים ליישוב הארץ, והרחוקים מהם מוצאים טיעונים ריאליים לנסיגה.
הדרך לביטחון
מאז ומתמיד, מי שדאג רק שלא למות נפגע יותר ממי שהתאמץ לחיות. למשל, יהודים באירופה דאגו מאוד לחייהם. הם הרגישו שהאנטישמיות גוברת, וניסו לעשות הכול כדי לשרוד. אולם מכיוון שדאגתם העיקרית הייתה כיצד לא למות, הם פחדו לעלות לארץ, כי אדם שעיקר רצונו שלא למות, מפחד להתעמת עם המציאות ולהעז לעשות את מה שנדרש כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלו. לכן כששמעו על הטרור הערבי המתרחש בארץ, הם פחדו ונשארו בגולה ולבסוף נפגעו שבעתיים.
לעומת זאת, אדם שרוצה לחיות, שיש תוכן לחייו, מעז לפעול תוך כדי סיכון ומסירות כדי להגשים את מטרת חייו. ואם פעולותיו נעשות בתוך מסגרת של שיקולים רציונליים, הוא זוכה לשרוד יותר.
כך גם ביחס למחלות: מי שדואג תמיד שלא לחלות, חולה יותר. לעומתו מי שחייו מלאי תוכן, חולה פחות.
כאשר עיקר רצונו של השמאל הוא שמדינת ישראל לא תיפגע, הוא מביא על מדינת ישראל הרבה יותר צרות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות מאשר הימין, שאינו מעוניין לוותר על הזהות הלאומית שלנו.
הבעיה של הימין האמוני
השנים האחרונות הוכיחו שהימין צדק. הנסיגות לא הגבירו את הביטחון אלא להפך. העולם הערבי לא מיתן את עמדותיו כלפינו אלא הקצין אותן. גם העולם המערבי החריף את דרישותיו ההזויות מאיתנו, למרות כל הוויתורים שכבר ויתרנו.
את כל זה נציגי הימין האמוני צפו. אז מה ההסבר לכך שהציבור הרחב אינו מקבל את עמדות הימין האמוני? מדוע הציבור הרחב עוד מוכן לשמוע את השטויות של כל הפרשנים והמומחים מהאקדמיה ובוגרי קהילת המודיעין, שמלהגים בכלי התקשורת בלא הרף? הרי כבר הוכח כיצד הם הכשילו את הממשלות בסיבוכים ובוויתורים מסוכנים, ואף פעם לא הצליחו לחזות את העתיד.
כמדומה שהסיבה לכך היא מפני שפעמים רבות הימין האמוני מציע הצעות דמיוניות, שנשענות על משאלות לב ואמונות ולא על קרקע המציאות. הציבור מפחד שמא עמדות לא רציונליות אלה יסכנו את קיומו. שמא מנהיגים אמוניים יחליטו פתאום להרוס את המסגדים על הר הבית ויעוררו מלחמת עולם. או שמא יחילו את הריבונות על שטחים ביהודה ושומרון תוך מתן אזרחות מלאה לערבים שגרים שם. או לחילופין, שמא ייצאו בתוכנית גירוש מיידי של מרבית הערבים, תוך הקמת כל העולם על מדינת ישראל.
לעומת זאת, הפרשנים למיניהם אמנם טעו תמיד, כי לא הבינו מהי זהות לאומית ומהי אמונה, ולכן לא הבינו את מניעי האויב ואת מקור החיוניות של עם ישראל. אבל המידע שהם מספקים הוא עובדתי ומוצק, והטיעונים שלהם לקוחים מן התחום המציאותי בלא להישען על הנס. לכן הציבור מוכן להקשיב להם, אף שאינו סומך על הצעותיהם.
במצב זה, הציבור מעדיף את הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו. הוא אמנם עוסק בעיקר בהישרדות ורק לעתים מזכה אותנו במעט הבהובים של אמונה והישגים לאומיים ויישוב הארץ, אלא ששיקוליו רציונליים ונשענים על המציאות המוצקה, ואין בהם את הטעויות החמורות של הפרשנים הכושלים.
התיקון בהצבת דרך אמונית הדרגתית
נוכל לתקן זאת כאשר נציב חזון כולל ואידיאלי, כפי שנאמר בתורה ובנביאים, ובמקביל נציב דרך הדרגתית להשגתו, תוך התחשבות מרבית במציאות ובכלל זה בדעת הקהל הישראלית והבינלאומית, והכוחות שהם מייצגים.
למשל לגבי הר הבית, אפשר להציע שמעתה ואילך כל דרשן שמסית ומדבר נגד ישראל או היהודים, וכל מוסלמי שמפריע בצעקות או במעשים למי שעולה להר הבית, לא יורשה יותר לעלות להר. זו פעולה מידתית, שההיגיון שבה יכול להיות מובן לכל אדם נורמלי בעולם.
כיוצא בזה לגבי המשך ההתנחלות ביהודה ושומרון. ניתן להרחיב את ההתיישבות על אדמות המדינה בלי לקפח שום ערבי שיש לו זכויות קניין. כך החיכוך יצטמצם מכל הבחינות. ההתיישבות תהיה מוסדרת כחוק בלי שום טענות קיפוח ונישול, וכל האנרגיה החיובית של המתנחלים תופנה למקומות חוקיים למהדרין, בלי ניסיון לתפוס אדמות לא מוסדרות או אדמות שנמצאות בבעלות פרטית.
כמו כן אפשר להחיל בתהליך הדרגתי את הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים והשטחים הריקים שביהודה ושומרון, תוך הצעה לאוטונומיה אזורית של מנהיגות ערבית מקומית. וכך ביחס לתביעת הנאמנות מאזרחי ישראל הערבים.
הדרגה זו אינה תובעת ויתור על שום זכות של העם היהודי, אלא רק מממשת את הזכויות שלנו באופן הדרגתי, בבחינת "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג, ל).
לימוד ההיגיון שבתורה
כדי שנוכל לזכות להעמיד מנהיגות ודרך שכזו, צריך ללמוד תורה באופן שלם ואמיתי יותר, כך שההיגיון המעשי שבה יבהיק כשמש בצהריים. כיום רבים מקיימים את המצוות מטעמים מיסטיים, תוך הצהרה שהשיקולים הטבעיים הם אמנם הפוכים, אבל האמונה מנצחת את הטבע וההיגיון. רבים אף משתבחים בכך, כי לתפיסתם המאמין השלם צריך להתעלם מהשיקולים המעשיים. והם טועים בכך טעות חמורה, ועוקרים את התורה ומשמעות לימודה. כי אמנם התורה ואמונת ישראל שורשיהם בגובהי מרומים, אבל כל הופעתה של התורה היא הגיונית ומעשית, כפי דרכה של ההלכה.
