לימינם של יהודי חברון

החנויות בחברון הן רכוש יהודי שהוסכם כי יש להחזירו לבעליו ● עלילת דם תקשורתית על יהודי חברון ועל בני הנוער

חברון 
יהודי שיש אמת בלבבו צריך לתמוך בימים הללו ביהודי חברון. 
השוק "הערבי" בחברון הוא מקום שבו גרו יהודים במשך דורות. בעקבות הרצח שרצחו הערבים ביהודים במאורעות תרפ"ט נאלצו היהודים לברוח, והערבים הרוצחים בזזו את רכושם ונטלו את בתיהם. שום התגרות לא היתה מצד היהודים. רק תאוות רצח ורצון לבזוז הניעו את הרוצחים הערבים. בעקבות הרצח הודיעה המשטרה הבריטית ליהודים כי לא תוכל יותר להגן עליהם, ויחד עם זאת נאסר עליהם כמובן להחזיק נשק לשם הגנה עצמית. כך נאלצו תושבי חברון לברוח מהעיר. 

החנויות שעליהן מדובר כיום הן רק חלק קטן מהבתים השייכים ליהודים. בעיתונים הגדולים מתפרסמות כתבות שטנה על היהודים שפלשו לחנויות של ערבים ועל התנהגותם האלימה כביכול, ורק דבר אחד אין מזכירים: מדובר ברכוש יהודי שנבזז על ידי הערבים. הוא כיום ברשות ממשלת ישראל. הוסכם כי צריך להחזירו ליהודים. על כל זה אין חולק. אבל התשקורת לא מזכירה זאת, כדי להעליל עלילות דם על יהודי חברון. 

הדוד רבי משה גולדשמידט הי"ד 
דודה של סבתי רעיה מלמד ז"ל נרצח שם בחברון במאורעות תרפ"ט. 
פעם אחת בלבד זוכר אני את סבתי, רעיה מלמד ז"ל, פורצת בבכי תוך דבריה. זה היה כשסיפרה לי על הדוד שלה, רבי משה גולדשמידט, שנרצח בחברון בי"ז מנחם אב תרפ"ט. גם כשלקחו אותי כילד לאחר מלחמת ששת הימים לבית הקברות העתיק בחברון, הקרובים המבוגרים שעוד זכרו אותו – בכו. סבתי סיפרה שהוא היה אדם מרשים, צדיק בעל לב טוב. היא לא הרחיבה בדברים, רק סיפרה שבעקבות הרצח לא היה מי שיחנך כראוי את היתומות, והן לא המשיכו בדרכו. הבן שלום-בער בן השלוש ניצל מידי המרצחים כשהסתתר מתחת גופת אביו. הוא, ילדיו ונכדיו ממשיכים בדרכי אביהם הקדוש.

בספר 'נסיך ממלכת התורה' על הרב שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, מוזכר (בעמוד 119) הדוד רבי משה גולדשמידט הי"ד, ששימש כשוחט ובודק בחברון. וכך הוא מתואר שם: "חסיד חב"די נלהב וממקורבי הרבי מלובביץ', למדן מופלג בנגלה. הצטיין בייחוד בידיעתו הרחבה בתורת החסידות החב"דית. בכל שבת היה מרצה לפני יהודי חברון מאמרי חסידות עמוקים ומקיפים. היה גם מצוין בצדקותו ומסירותו בענייני הכלל". עוד מסופר שם כי הוא התחנן לפני הרוצחים שיחוסו עליו, שהרי הם הכירוהו כאדם טוב שתמיד התנהג עימהם בנימוס ובחסד, אך הם "התעללו בו וימיתוהו בעינויים קשים ונוראים". 
אל בתיהם של הנרצחים הקדושים הללו "פלשו" המתנחלים. 

האנטישמיות החדשה 
כמעט כל המאפיינים של עלילות הדם האנטישמיות לדורותיהם, זולת הצורך בדם נוצרים לאפיית מצות, קיימים ביחסה של התשקורת וגורמי השלטון ליהודי חברון. בכל מאשימים אותם. כאשר המח"ט כיוון נשק אל מול יהודים ודרך אותו – במקום לתבוע את סילוקו מהצבא, מציגים אותו כמי ש"נאלץ" לעשות כך. מי אילץ אותו? וכי נשקפה סכנה לחייו?! זו עלילת דם! כאילו היהודים מסכנים את חייהם של החיילים ששומרים עליהם. 

משל למה הדבר דומה, לאדם שהכו אותו, רצחו חלק מילדיו, גרשו אותו מביתו, בזזו את רכושו וירשו את ביתו. לאחר שהתאושש ובא לכיכר העיר לתבוע בצעקות רמות את ביתו הגזול הוא מואשם כמפר הסדר הציבורי, פרא אדם שלא יודע את חוקי הנימוס המקובלים. כך נוהגות הממשלה והתקשורת במתנחלי חברון. 

להגדיר שובבות של נערים כ'פרעות' זו עלילת דם. מה שקרה בתרפ"ט, שנרצחו כשישים איש ומאות נפצעו ונאנסו, נקרא 'פרעות'. האם שובבות נעורים זה פרעות? האם זה פוגרום? אכן, לא נוח לחיילים ולשוטרים לעמוד מול הנערים היהודים, אבל מכאן ועד הגדרת הנערים הללו כעבריינים ופורעים המרחק גדול מאוד. כאשר ממלא מקום ראש הממשלה, הרמטכ"ל, התשקורת ובתי המשפט מתייחסים אליהם כאל הפושעים החמורים ביותר, זו אנטישמיות מהסוג השפל. וכאשר מתלוננים על היחס המפלה ליהודי חברון, הם משיבים כמו האנטישמיים לדורותיהם – דווקא מפני שאתם יהודים (מתנחלים בחברון) עליכם להוכיח שאין דופי במעשיכם. כאילו ליהודי אין זכות לחיות בלי שבכל יום ובכל רגע יצדיק מחדש את זכותו להתקיים. 

ברוך ה' אשר נתן כוח ליהודי חברון ותומכיהם שאינם נכנעים בפני המעלילים עליהם עלילות שווא, ואינם מוותרים על זכותו של העם היהודי להתיישב בעיר הקודש חברון. 
יבורכו בני הנוער הבאים לעזרתם. ייתן ה' ויבנו כולם בתים טובים ונאמנים בישראל, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ורוח דוד המלך וגיבוריו תפעם בקרבם.

תשקורת 
ביום שבו נרצחה אישה; ביום שבו כעשרה נערים שיכורים היכו בשרשרת ברזל את הנהג שהסיע אותם, ניפצו את שמשות האוטובוס, ולאחר שהגיע האמבולנס כדי לפנות את הנהג הפצוע שדם זב מראשו לבית חולים ניפצו את שמשות ניידת המשטרה והאמבולנס ופגעו ביושביהם – מהדורות החדשות פותחות בדיווח על "המתפרעים" בחברון. כלפיהם הוציא ממלא מקום ראש הממשלה מר אולמרט את חמת זעמו ודרש מהצבא והמשטרה לשבור אותם ביד חזקה, וחבר הכנסת רן כהן הציע לירות ברגליהם וברגלי אלה שגודעים את העצים (כמובן, היהודים שפוגעים בעצים של ערבים, לא להיפך חלילה). 

שנים עברו עד שהבנתי עד כמה הדיווחים בתשקורת מרושעים בשקריותם, עד כמה הם מעלילים עלילות שווא. עם כל הכאב, מוכרחים לומר כי ראשי הצבא והמשטרה משתתפים ברקימת העלילות הללו. לפני כתשעה חודשים תיארו במהדורות החדשות את חברי היישוב הר ברכה כמי ששברו את רגלו של המג"ד גיא חזות. לאחר בירורים יסודיים שערכתי התברר כי לא דובים ולא יער. להפך – גיא חזות הוא שנהג באלימות, רגלו לא נשברה, ובהוראתו או בהשראתו חיילים איימו בנשק על אזרחים שרצו להגיע לביתם לפני כניסת החג. אבל את העלילה על המתנחלים שהתפרסמה במהדורות החדשות אף אחד לא הזים. 

חייבים לומר את האמת: שורש הבעיה נעוץ בהסתה האיומה כנגד המתנחלים. במשך עשרות שנים התשקורת הישראלית מפטמת את קוראיה, צופיה ומאזיניה בשנאה ארסית כלפי המתנחלים. התוצאה היא הרת אסון – הפקרת דמם ורכושם של המתנחלים. החובה המוסרית המוטלת על כל אחד היא לכל הפחות לא להאמין לדיווחי התשקורת, שהמאמין לה נעשה שותף להוצאת דיבה רעה.

מועצת יש"ע 
החשש הוא שעתה יקומו דוברים שונים מקרב חברי מועצת יש"ע ויתחילו לגנות את יהודי חברון, כשם שהם מגנים את גודעי העצים העלומים. אז עלילת הדם תקבל גושפנקא, ויוסר לגמרי הרסן שעדיין בולם קצת את התנהגות הצבא והמשטרה כלפי המתנחלים (הדברים נכתבו ביום שני, בינתיים כמדומה שהחשש התקיים). 

לנוכח הפשע המאורגן של נישול היהודים מבתי היישוב היהודי העתיק בחברון, אין מה לדבר על שום גינוי או התנצלות. יש צורך להכחיש באופן מלא וגורף את כל האשמות. כל התנצלות או גינוי על התנהגותם של מי שמגינים על ביתם מתפרשים כהודאה במקצת, וכל מה שייאמר אח"כ כבר אין לו שום חשיבות. יותר מזה: אילו היו יודעים בתקשורת כי ראשי מועצת יש"ע יתייצבו לצד המתנחלים ולא יוציאו מפיהם שום דבר גינוי, לא היו מראיינים אותם. זהו ההסכם הבלתי כתוב שיש בין התקשורת למועצת יש"ע: אתם תאמרו איזה גינוי כלפי "המתנחלים הקיצוניים" או כנגד "המתפרעים", ואנחנו ניתן לכם להוסיף עוד כמה משפטים. מה שנשאר לבסוף בדעת הקהל הוא שהמתנחלים מתפרעים, עוברים על החוק, ואפילו מועצת יש"ע מודה בזה, ועל כן מותר לעשות למתנחלים הכול. 

הרי כל הגישה הפייסנית של מועצת יש"ע ביחס לגירוש והחרבת גוש קטיף היתה כדי שהעם יהיה איתנו. לכן לא קראה לחיילים לסרב לגרש ולהחריב, לכן התנגדה לחסימת כבישים, לכן גינו את אנשי כפר דרום. והנה, אחרי הגירוש העם הרבה פחות איתנו והרצועה כנגדנו הותרה. 

ההודאה של אישים מיש"ע ב"חטאי" המתנחלים והנכונות לקיים את פקודת הגירוש גרמה לחיזוקה של ממשלת הגירוש והחורבן בדעת הקהל.

מתביישים במדים 

בשבוע שעבר חגגנו את נישואי בננו הבכור. לחתונה הוזמנו חברים ששרתו איתו בצבא, וגם עשרות תלמידים שמשרתים עתה בצבא, ביניהם קצינים צעירים. רציתי שיבואו עם מדים ונרקוד ביחד, להראות שלמרות כל הסיבוכים כולנו יחד למען העם והארץ. 

באו אמנם חיילים מהצבא, אבל כולם פשטו את המדים. אף אחד לא נשאר עם מדי צה"ל. בעבר, בחורים שהגיעו לחתונות מהצבא היו מתגאים במדים שלהם והיו רוקדים עם המדים. אילו הייתי יודע זאת הייתי אומר להם מראש שטוב שיישארו עם המדים, כי אחרי הכול מצווה לשרת בצבא, שעיקר תפקידו להגן על העם הארץ. אבל אחרי כל מה שעברנו – הבחורים מתביישים במדים. 

לאחר החתונה שאלתי חיילים שהזדמן להם להתקשר אלי כדי לשאול בהלכה, האם גם הם מזדרזים לפשוט את המדים ביציאתם לבית. התשובה היתה חיובית. אף אחד לא מדבר על זה, אבל בפועל פושטים את המדים בהזדמנות הראשונה. 

האשמים בכך הם המנוולים היושבים בממשלה, שהפכו את מדי צה"ל לחרפה. 
ויהי רצון שבזכות אמונתם ודבקותם של המתנחלים הצדיקים בחברון ובכל מרחבי הארץ יצמיח ה' את צמח דוד עבדו, ויסיר את חרפת עמו מעל הארץ.