המחלוקת בין המפד"ל לאיחוד הלאומי לא צריכה למנוע הקמת רשימה משותפת ● אין לשמוח לאידו של שרון, אך טוב שלא יוכל לכהן כראש ממשלה
איחוד המפלגות לקראת הבחירות
בימים האחרונים נודע כי וויכוח אודות מה שעלול לקרות בעתיד מונע את האיחוד בין האיחוד הלאומי והמפד"ל. האיחוד הלאומי תובע מהמפד"ל להתחייב כי בשום פנים לא יפרשו מהסיעה המאוחדת כדי להצטרף לממשלה, במידה ורוב חברי הכנסת מהרשימה המשותפת יתנגדו להצטרף לממשלה. ואילו אנשי המפד"ל אינם מוכנים להתחייב על כך בכל מחיר.
חבל שוויכוחים על ביצה שלא נולדה או על עור הדוב שעדיין לא ניצוד מסכלים מהלך חשוב ביותר, שעשוי לאחד את הציבור הנאמן לתורה ולארץ ישראל, ולהגדיל על ידי כך את ייצוגו והשפעתו.
ככלל, צריך לדעת כי איחוד בין זרמים שונים מחייב הכרה והבנה לעמדותיהם השונות. כאן הרי חילוקי הדעות הן בעיקר על הגישה ודרכי הפעולה ולא על העקרונות הבסיסיים, אז מדוע להעלות עכשיו את השאלה הזו? במקרה הגרוע, אם לא יצליחו להגיע לעמדה משותפת בעניין הכניסה לממשלה, אזי יחזרו להתפצל, תוך תקווה שינהגו כבוד אלה באלה, וישתדלו לשתף פעולה במידת האפשר למען החינוך, החברה, וגם למען יישוב הארץ, כל אחד בדרכו.
מוטב שיהיו יותר חברי כנסת לשתי התנועות, גם במחיר סכנת ההיפרדות בעתיד, מאשר שכבר עכשיו יתחילו להילחם זה בזה, וימעיטו את מספר המצביעים של אלה ושל אלה גם יחד.
בנפול אויבך
רבים מאיתנו שאלו את עצמם בשבוע האחרון כיצד ראוי מבחינה מוסרית לחוש כלפי מחלתו הקשה של ראש הממשלה אריאל שרון. מצד אחד הכול רואים כי יש דין ויש דיין, המגרש גורש והמחריב נחרב. ומצד שני אין ראוי לשמוח לאידו של יהודי, וכפי שנאמר (משלי כד, יז): "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". ואמנם בנפול גוי שונא ישראל שמחים, אבל כאשר יהודי שנעשה לך אויב נופל, אל תשמח (מגילה טז, א).
אכן ראוי שלא לשמוח לאידו, כי סוף כל סוף מדובר ביהודי, שיש בו ניצוץ קדוש, והטוב ביותר היה שיחזור בתשובה. אולם מאידך אפשר להיות מרוצים מאוד מכך שכבר לא יוכל להיות ראש ממשלה.
צער המגורשים
הגירוש והחרבת היישובים היו חטאים נוראים, אבל אפשר היה לטעון כי התומכים בהם סברו לעצמם כי הדבר יועיל לביטחונם ורווחתם של ישראל. אבל מדוע לא טיפלו בכבוד הראוי במגורשים – על כך כבר אין תירוץ. וחוזר הדין ומתגלגל על כל המעשה הרע שבגירוש והחרבת היישובים, שהכול נעשה שלא כראוי.
אולי ניתנה משמיים לראש הממשלה ההזדמנות לפייס את המגורשים ולהראות להם כי אין כאן רוע לב, אך הוא היה עסוק בכבודו ומעמדו, ועל כך נגזר דינו.
יש שמתקוממים מאוד כנגד הניסיון לפרש את דרכיו של הבורא יתברך. לפעמים התקוממות זו היא ביטוי של כפירה, כאילו עזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג, ואין דין ואין דיין. אמנם נכון שבלא נביא איננו יכולים לדעת בוודאות את הנהגתו, אבל חובה עלינו לנסות להבין את הנהגתו. כך עשו תמיד חכמי ישראל בכל הדורות. לעיתים אמרו בתחילה דבר כסברה, ובמשך הזמן נתקבלה הסברה והפכה לעמדה. וכך גם עלינו לעשות.
ממשלה מרושעת
בדיון הראשון של הממשלה בראשות אהוד אולמרט לא עסקו חברי הממשלה בגבול המצרי שנפרץ בעקבות הנסיגה מעזה, דרכו מסתננים רבי מחבלים, ודרכו מבריחים כלי נשק חדישים, טילי לאו וטילים נגד מטוסים. לא עסקו בטילי הקסאם שמסכנים את אשקלון, עד שחברת 'מקורות' נאלצה להבריח משם מתקן כלוריזציה, שמא טיל שיתפוצץ במתקן יגרום לסיכון אלפי נפשות. גם לא מצאו מקום לדון בשבעים אלף הבתים שנבנו בניגוד לחוק ברחבי מדינת ישראל, בעיקר על ידי ערבים. גם לא דנו בעשרות היישובים הבלתי חוקיים שנבנו בגבולות הקו הירוק. לא עסקו באלפי הדונמים ששונאי ישראל מציתים בכל שנה בגליל ובהרי יהודה. במה עסקו בממשלה באותה שעה שמנהיגם נאבק על חייו בבית החולים? באותם מאות עצי זית שנחתכו ביהודה ושומרון, שעדיין אין יודעים מי עקר, למה עקר, ולמי שייכת הקרקע שעליה ניטעו.
כמו עלילות הדם ששונאי ישראל רקמו כנגד יהודים במשך הדורות, כך גם הממשלה המרושעת הזו דנה ודשה באותם מאות עצי הזית, כדי להשחיר את פניהם של המתנחלים. כאילו לא עליהם יורים בכבישים, וכאילו הם האשמים בהתגברות הטרור בעקבות הנסיגות.
כמו האנטישמים לדורותיהם, שעל ידי הפניית האשמות כלפי היהודים פטרו את עצמם מכל שאר הבעיות, באומרם: "אחר שהבעיה היהודית תיפטר כל שאר הדברים יסתדרו", כך הממשלה הזו מפנה את אצבעה המרשיעה כלפי המתנחלים.
תגובה לדברי על הרבנות הצבאית
בעקבות דבריי על מעמדה של הרבנות הצבאית, לפיהם לכתחילה יש לנהוג על פי הוראות הרב הצבאי, אולם כאשר ניכר שהוראותיו של אינן סבירות על פי ההלכה, אין לילך אחריו, אלא כפי שמקובל להורות הלכה בישראל, שלח אלי ידידי הרב אחיה אמיתי, רב הקיבוץ שדה אליהו, תגובה זו.
"ראיתי את דבריך על הרבנות הראשית כמרא דאתרא ברביבים פרשת 'ויצא'. לדעתי, העמדה שהצגת קרובה להפסד יותר מאשר לרווח.
ראשית, נתת דבריך לשיעורין. מהו שיעור "דברים סבירים" שעליהם יש לשאול מישהו אחר, ומי קובע מהו סביר? לא חסרים אנשים שאצלם היתר המכירה הוא היתר בלתי סביר, וסתם חלב מחו"ל הוא היתר בלתי סביר, ובודאי שאין אלו היתרים סבירים עבור 'בני תורה'… כמעט בכל עניין יכול לקום מי שיאמר שהפסיקה איננה נראית לו סבירה ואין לקבל אותה.
ההצעה לפנות לרב של החייל "מן האזרחות" שיפסוק או שיבקר את פסיקת הרב הצבאי, גם היא בעייתית. אכן עמדת על כך שאדם מבחוץ אינו יודע היטב את המציאות, ולכן ייתכן שפסיקתו לא תתאים לנידון. וכי זו מילתא זוטרתא? אבל יותר מכך – ממי יקבל החייל פסיקה חלופית? אם התמזל מזלו "הרב שלו" הוא אדם גדול בתורה. אבל לא רחוק הדבר שהוא ישאל את "הרב שלו" שהינו מחנך דגול אך איננו יכול לפסוק הלכה.
בהצעה זו בעיה נוספת: ביחידה שבה יש תלמידי ישיבות שונות תיתכנה הוראות שונות, ונעשית התורה אגודות אגודות במעשה, וכדרכו של עולם הדבר מתפתח לחלוקה גם בדעות וביחסים האישיים, "חלק ליבם – עתה יאשמו".
ועל הכול, אם אנחנו רוצים לחזק את הרבנות בצבא, אי אפשר שהסגל יראו שדווקא המקפידים במצוות אינם נשמעים לרב הצבאי. התוצאה הישירה מכך היא שכשירצה הרב הצבאי לעשות את מלאכתו נאמנה לא יישמעו לו.
נראה לי שבנידון זה יש לנו ללמוד מדברי ספר החינוך (תצ"ו): "וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכול מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי".
בברכה נאמנה
אחיה שלמה אמיתי
ביאור כוונתי
בחור שלמד בישיבה אמור לדעת להעריך מהי פסיקה סבירה ומהי פסיקה לא סבירה. לגבי 'היתר המכירה' או אבקת חלב גויים, ברור שיש למקילים על מה לסמוך, שכך דעת הרבה פוסקים, והמחלוקת היא בדברי חכמים, שהלכה כמיקל. וכאשר אפשר עדיף להחמיר, מפני שרבים מחמירים. ואם יהיו בצבא רבים שיחמירו בזה, יהיה צורך לדאוג להם, כמו שהצבא דואג לקבוצות שונות באכלוסיה. כך היא ההוראה הסבירה, וכמעט כל רב יסכים לכך.
אולם פעמים שרבנים צבאיים מורים הוראות שאינן סבירות בעליל. למשל, לפני מספר שבועות נשלחו מספר חיילים מישיבות הסדר לשרת בחיל תיקשוב במחלקה מעורבת עם בנות. הם פנו לרבנות הצבאית, והרב הצבאי אמנם הסכים שיש כאן בעיה מסוימת, אבל לא עזר להם לצאת מהבעיה. להפך, הוא ניסה לשכנעם לקדש את ה' בכך שישרתו יחד עם הבנות ויראו להן את יופייה של היהדות.
האם זו הוראה סבירה? האם אפשר לומר לבחור שאומר שהשירות ביחידה מעורבת מפריע לו שאין בכך איסור?! האם הרבנות הצבאית לא צריכה לעמוד לצידו?! האם אפשר לומר שהחייל צריך לציית להוראת הרב הצבאי לשרת יחד עם בנות?! זאת הוראה לא סבירה.
בעיות חמורות ישנן גם בנושא שבת בפעילות שאינה פיקוח נפש, שלעיתים רבנים צבאיים אינם נכנסים לעובי הקורה לברר מה פיקוח נפש ומה אינו פיקוח נפש, ואין לחייל ברירה אלא לפנות לרב אחר.
אמנם ברור כי עדיף היה שהרב הצבאי יהיה נאמן על כל החיילים כפוסק אחראי, או לפחות כמי שמסוגל לשאול פוסק אחראי. אולם את המציאות אי אפשר לטשטש. וגם מה שספר החינוך כתב שטוב לסבול טעות אחת בוודאי מוסכם, אבל הרבה טעויות אי אפשר לסבול. ואע"פ כן כתבתי לשאול תחילה את הרב הצבאי, מפני שיש רבנים צבאיים טובים, וחשוב להעצים את מעמדם. אבל אין ברירה, והחייל חייב להפעיל שיקול דעת ולהתייעץ מעת לעת עם מורי הוראה.
