האם היישובים ייחרבו חלילה? איננו יודעים ● אסור להתייאש מרחמי שמים ● להרבות בשמחה משנכנס אדר, ולדעת שסוף הצרות להפוך לישועות
הצער על היישובים
לפעמים הצער על עתיד היישובים היקרים אינו מרפה; קמים איתו בבוקר והולכים לישון איתו בלילה, והעצב לא עובר. מה זה היה לנו, שממשלה ישראלית זוממת לגרש יהודים צדיקים מנחלת אבותינו? כיצד מדינה חזקה נכנעת לטרוריסטים רשעים – נכנעת להם גם נפשית, עד שראשיה מתייחסים למחבלים כאל אנשים חשובים ויקרים, ולעומתם מתייחסת למתנחלים כאל אנשים רעים ומחוללי צרות?
אילו היתה מעט מוסריות בלבו של ראש הממשלה, היה בא ומתנצל בפני המתנחלים, מבקש סליחה על שעודד אותם להתיישב במקומם. מסביר מדוע לדעתו הכרחי לסגת, מפייס ומנחם. אבל לבו ערל. הוא מעדיף להחניף לרשעים. שריו מתחנפים כלפיו, והכול כדי לשמור על היקר להם מכל – כסא כבודם. כמה בזויים מעשיהם, וכמה מבזים הם אותנו.
מה יהיה
האם יחריבו את היישובים? איננו יודעים. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", לימדונו רבותינו (ברכות י, א). קל וחומר כשהחרב רק מונפת, ועדיין לא על הצוואר. מנגד, אין לנו הבטחה שזה לא יקרה.
ואם יחריבו, האם יהיה שקט? מסתבר מאוד שלא. אולי לזמן קצר. בסופו של דבר, כל נסיגה תגביר את הטרור. כל ויתור על זכות שיש לנו בארץ יעצים את טיעוני אויבינו, ומנוחה לא נשיג לנפשנו.
מתוך אמונה מרבים בשמחה
ואע"פ כן "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כט, א). גם בימי הגלות הקשים ביותר, משנכנס אדר יהודים היו מרבים בשמחה, כי ידעו שמכל הצרות יצמחו לבסוף ישועות; אולי לאחר אלף שנה, אבל בסוף הכול יתהפך לטובה.
גם ההווה מלא טוב. אדם מאמין רואה את הטוב שהקב"ה מרעיף עלינו ומודה עליו. הוא מבין את ערכה של כל מילה טובה שבין אדם לחברו, את ערכו של כל מעשה טוב, של כל לימוד.
אפילו בשעות הקשות ביותר יש ערך לחיים, כל נשימה ונשימה היא בעלת משמעות. וכך יהודים אמרו תמיד, אפילו בימי השואה, שלוש פעמים בכל יום בתפילת עמידה: "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו לעולם ועד, צור חיינו, מגן ישענו אתה הוא לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך, על חיינו המסורים בידיך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים. הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך. מעולם קווינו לך".
ואם כך באפלת הגלות הנוראה, על אחת כמה וכמה בימינו. אילו גדולי ישראל שחיו לפני מאתיים או מאה שנה היו רואים את מצבנו, היו מודים לה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם.
אז והיום
לפני פחות ממאה שנה היו לעיתים שנים של רעב כבד. אנשים רבים, בתוכם יהודים, היו נופחים את נשמתם ברעב. בשנת תר"פ, לאחר סיום מלחמת האזרחים ברוסיה, השתוללה מגפת טיפוס בכל רחבי רוסיה ואוקראינה. מיליונים מתו, משפחות שלמות נכחדו. סבי הגדול, ר' אברהם לוי מלמד ז"ל, אסף לביתו למשך כמה שנים שני יתומים שהוריהם מתו במגפה. בנו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל נפטר מרעב בימי מלחמת העולם הראשונה כאן בירושלים. אלה היו החיים. וכיום הארץ נותנת פירותיה בשפע, אף אחד לא מת מרעב. העניים שלנו היום חיים ברמת החיים של העשירים של פעם. תוחלת החיים עלתה לסביבות גיל השמונים. וברוך ה' אנו היום מתלוננים על כך שאין מספיק תקציבים לתרופות החדישות ביותר, אבל את כל התרופות הרגילות אנו מקבלים כדבר מובן מאליו.
במזרח אירופה, ישיבות חשובות כוולוז'ין וטלז היו צריכות לשחד בכסף רב את פקידי השלטון כדי שיתנו להן רשות להמשיך להתקיים. וכיום יש לנו מדינה, שאחר כל התלונות המוצדקות, אינה מונעת פתיחת ישיבות ואף מסייעת להן.
רבנים גדולים, שאנחנו עפר לרגליהם, היו צריכים להשפיל את עצמם מול הפריץ או השוטר הגוי, להתחנף ולשלם שוחד. העם היהודי היה ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. וכיום, בחסדי ה', העם היהודי נחשב לאחר החזקים והמצליחים בעולם, ומדינת ישראל הקטנה נחשבת למעצמה גדולה.
לפיכך עלינו להודות ולהלל לה', ולשמוח בכל הטוב אשר גמל עמנו. ולא מפני זכויותינו אלא מפני השבועה שנשבע לאבותינו, ומפני שמו הגדול והקדוש שנקרא עלינו, שאנחנו עמו ובניו אהוביו. ומתוך כך עלינו להתמלא ביראה ובאהבה, שנוכל לעמוד בתפקיד הגדול והנורא שמוטל עלינו בעת קיבוץ הגלויות ובניין הארץ והחזרת השכינה לציון.
למי האשמה ולמי הזכות
עם כל זה, מוטלת על ראש הממשלה, על יועציו, שריו ותומכיו אשמה כבדה.
הברכה הגדולה שאנו רואים בעינינו אינה בזכותם, אלא בזכות האנשים הפשוטים, הטובים והישרים, שלמרות מחדלי המנהיגות בונים ולוחמים, מפתחים את הכלכלה, מקימים משפחות, עוסקים בחינוך ומפתחים את המדע. התנופה ממשיכה לא בזכות המנהיגים אלא למרות מחדליהם.
לא בזכות חכמתם או גבורתם המיוחדת של הגנרלים הגדולים צה"ל ניצח במלחמות, אלא בזכות החיילים הפשוטים, שבלי לקוות לשכר אישי מסרו את נפשם על הגנת העם והארץ. הדבר בלט ביותר במלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, התמוטט נפשית ולא היה מסוגל לתפקד. בלי שהיתה תוכנית מסודרת התברר פתאום לממשלה ולראשי הצבא שצה"ל כבש חבלי ארץ עצומים. המפקדים רצו אחרי החיילים, הגנרלים רצו אחרי המפקדים, וכולם ניסו להדביק את קצב המאורעות.
אין זאת אלא יד ה' שנתגלתה דרך חיילנו הגיבורים. אחר כך עלו הגנרלים על ראשי ההרים לנאום לעצמם נאומי תהילה.
ואע"פ כן תהליך הגאולה, שכבר התחיל לפני כמה דורות, הולך ונמשך. עם ישראל חוזר לארצו ובונה אותה ומתחזק ומתקומם. אשרי מי שזוכה לראות ולהבין את התהליך ולתרום לו את חלקו.
זהירות מטעות נפוצה
כאן צריך להיזהר מטעות נפוצה. יש מי שבעקבות דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שדיבר על תהליך גאולה שהוא אלוקי ומוכרח, טועים מתוך כך לחשוב שאין זה משנה מה נעשה, לבחירה שלנו אין משמעות. בין אם נבחר בטוב ובין אם נבחר ברע, בין כה וכה תבוא הגאולה. ואם כן, ראש הממשלה הרי הוא נציג הגאולה עלי אדמות, ועלינו להקדישו ולהעריצו.
אלו כמובן דברי הבל. ככל שמדובר בתהליך יותר חשוב, שמתגלית בו יותר ההנהגה האלוקית, כך האחריות האישית המוטלת על כל אדם, וקל וחומר על המנהיגים, נעשית חמורה יותר.
אמנם נכון שנבואות הגאולה הולכות ומתגשמות בימינו, אבל הגאולה יכולה לבוא בקשיים נוראים או בשובה ונחת. ככל שנחטא יותר יגברו חבלי גאולתנו, וככל שנבחר בטוב כך יבואו לנו החבלים בנעימים.
כיצד לשלם להם כגמולם
מן הסתם ישנם קוראים שכועסים מאוד על ראש הממשלה, שריו ויועציו, ומתוסכלים מכך שהשעה משחקת לו.
אבל לקראת פורים ראוי לזכור כי כל אלה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נשכח שמם ואבד זכרם; ואילו מרדכי היהודי, שבזמן החגיגה לבש שק ואפר, לא השלים עם הגזירה ולא כרע ולא השתחווה, אותו אנו זוכרים ועליו חוגגים.
ההיסטוריה היתה ותהיה בידינו. את מי שאנו, נאמני ישראל, נזכור לטובה – ייזכר לטובה, ומי שלא – יאבד שמו; ואם ירשיע מאוד, ייזכר לדיראון עולם.
אם אתם חפצים להעניש את הפוליטיקאים שמשתתפים במעל, דעו שאין להם דבר יקר בעולם יותר מכבודם ומעמדם. אם יתפקדו רבים לליכוד, וביום הבחירות הפנימיות יתארגנו יפה כדי להוריד את מי שהשתתף במעל, זאת תהיה הנקמה המוצדקת ביותר. כי האנשים הללו, הפוליטיקאים, עם כל הנאומים הגדולים שלהם בשבח העם והארץ וכו', ועם כל ודאגתם העמוקה והכנה לציבור וכו', נוטים להתרגש יותר מפגיעה במעמדם האישי.
מילא שיחריבו כמה ישובים, מילא שסכנות הטרור יגברו. אבל שמישהו או משהו יאיים חס ושלום על מעמדם הפוליטי – זהו דבר נורא שמוכרחים להתייחס אליו במלא כובד הראש, שהרי עתיד העולם כולו תלוי במעמדם האישי.
לכן מי שרוצה לפגוע בהם במקום הכואב ביותר, כדי שישמעו וייראו שאר הפוליטיקאים, שיתפקד לליכוד וימתין ליום נקם ושילם. הדבר הנורא ביותר עבורם הוא לראות איך אחרים נבחרים במקומם. הם מעדיפים שתשתמשו באלימות, תחרחרו ריב ומדון, תשלחו אליהם מכתבי שטנה ואיומים (שיפורסמו אח"כ בתקשורת), אבל רק דבר אחד לא – רק לא להתפקד לליכוד! אנא, אל תאיימו על הסיכוי שלהם להיבחר בפריימריס. אם ייכשלו בפריימריס לא ימצאו ו מנוחה לנפשם. הרי את הכול הם כבר מכרו למען מעמדם הפוליטי, וכשזה יתמוטט, יישארו לבדם ביגונם.
טוב לשמוח
טוב לצחוק קצת. יש על מה לשמוח. אבותינו בגלות היו מוכנים להחליף את השמחות שלהם בצרות שלנו.
טוב לשלב במאבק גם הומור ושמחה.
כדאי לתעל את הסערות הגדולות שמטלטלות את נפשנו לאפיקים בונים לטווח ארוך. זה זמן טוב לבנות משפחות, להוליד ילדים, לקבוע עיתים לתורה, להרבות באהבה וחסד, ליזוםפעולות חינוכיות.
בעזרת ה' יזכו כל הלוחמים למען בניין התורה, העם והארץ, לגדל משפחות גדולות, ולראות את דברי הנביא זכריה מתגשמים (ח, ד-ו): "כה אמר ה' צבא-ות: עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. כה אמר ה' צבא-ות, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיניי ייפלא נאום ה' צבא-ות."
