המצווה הראשונה שהצטווה עם ישראל היא קורבן הפסח. ואף על פי שקדמה למצווה זו מצוות קידוש החודש, זוהי מצווה שנעשתה על ידי משה ואהרון, כפי שגם בהמשך הדורות מצווה זו נעשית על ידי הסנהדרין ולא על ידי כל ישראל.
אם כן, המצווה הראשונה שמצטווים משה ואהרון לומר לעם ישראל היא מצוות קורבן הפסח, "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".
ויש להבין במה זכתה מצווה זו להיות הראשונה במצוות העם. יתר על כן, חז"ל מגלים לנו שבזכות מצווה זו נגאלו ישראל, שלא היה בידי עם ישראל שום זכות, ובזכות מצוות הפסח (ויש אמרים שאף מצוות המילה") זכו ישראל להיגאל. ואלו הם דברי הנביא "ואומר לך בדמייך חיי".
נראה לבאר שייחודיותו של קורבן הפסח הוא ביכולת למרוד באומות. היכולת לקחת את אלוהי מצרים ללא פחד וללא מורא , לקשור את אלוהי מצרים לכרעי המיטה למשך ארבעה ימים תוך הכרזה ברורה שהוא עומד להישחט כקורבן לה', מצריכה גבורה ואומץ.
אך נשאלת השאלה, הרי משה רבנו היה זה שטען כלפי הצעתו של פרעה שיזבחו בארץ מצרים ולא יצאו למדבר, "ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוקינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?".
ונראה לומר שמשה רבנו לא טוען בפני פרעה טענות סרק או תירוצי הבל, חס ושלום, אלא נכון למצב העם באותה שעה הפחד, היראה וההססנות היו מביאים לכך שהמצרים היו סוקלים את עם ישראל.
ואילו כעת, בעת הקרבת קורבן הפסח, אחרי התהליך המעצים שעברו ישראל (שכלל דלדול האיברים הלא בריאים שבאומה במכת החושך) עם ישראל יעשה זאת בעוצמה וגבורה, ולכן אין שום חשש שהמצרים יעיזו לסקול אותם.
ביטוי זה של גבורה מופיע גם בדברי הכתוב, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". כידוע, לכלבים ישנו חוש ריח מיוחד המאפשר להם לזהות את הפוחד מהם. ולעניות דעתי הביטוי "לא יחרץ כלב לשונו" הוא שעם ישראל זכו באותה שעה להשתחרר מכל מורא ופחד, וממילא גם הכלבים חשו בכך ולא העזו לחרוץ את לשונם.
וכך מבאר מרן הרב אליעזר מלמד שליט"א רה"י את פרטי ההלכות של קורבן הפסח:
- הפסח צריך להיעשות צלי. ההבדל העיקרי בין צלי לבין בשר נא או מבושל הוא שהצלי ריחו נודף למרחוק, וזהו ביטוי לכך שעם ישראל לא מפחדים שכל המצריים יריחו את השה נצלה.
- בקורבן הפסח אסור לשבור עצמות. שבירת העצמות הייתה מאפשרת לעם ישראל לטעון שהקורבן שנעשה היה פרה או איל , אולם כאשר העצמות נותרות שלמות ברור לכולם שהדבר שהוקרב היה שה. וכן, אי אפשר להחביא ולהסתיר את הראיות.
- החובה לאכול חבורות חבורות, דהיינו להתכנס בכינוסים משמעותיים, גם כן מחזקת את פרסום המצווה.
ובפסח מצרים אנו גם מוצאים שהתורה מאוד רצתה להדגיש את הציווי למרוח את המזוזות והמשקוף בדם.
ומכאן אנו למדים את חשיבות הגבורה ואת העובדה שלא יכולה להיות גאולה בלי גבורה, וכך אנו מוצאים בכל הדורות החל מגאולת מצרים, דרך גבורת החשמונאים, הצלת אסתר ומרדכי ועוד.
וכל כך החשיבו חז"ל את העניין שעל הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה", עד שמבארת הגמרא שאין יהודי אלא מי שכופר בעבודה זרה. כלומר, היכולת לכפור בתפיסות המקובלות שאינם אלוקיות, היכולת למרוד במוסכמות האליליות, היא המגדירה אותנו כיהודים.
יהי רצון שנזכה גם בדורנו להופעת הגבורה בכלל ובפרט, במנהיגנו ובכל אחד ואחד מאיתנו, שנזכה למרוד בתפיסות המערביות הפוסט-מודרניסטיות ולהחזיק במוסר האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה.
