הדרך שלך להקיף את התורה!
יש לך שאלה?

פרשת ויצא – לראות את הזולת

אחד הצרכים האנושים הכי בסיסיים, הוא הצורך להראות, הרצון שיראו אותי, שישימו לב לקיומי, להחשב למישהו.

שמעתי מהרב זאב סולטונוביץ, שזוהי הכוונה במילה מאושר, הרצון הגדול של האדם להיות מאושר, כוונתו, שיש לי אישור, שהעולם מאשר את קיומי.

נראה שמקור לדבריו של הרב זאב מפרשתנו, כאשר נולד אשר, אומרת לאה: "ותאמר לאה: באושרי, כי אישרוני בנות, ותקרא את שמו אשר", מפרש הרשב"ם: "באושרי – אני עומדת באישור ובשבח, שמאשרות אותי בנות", העובדה שמכירים בי, שנותנים לי אישור היא הגורמת אושר.

אם נתבונן בפרשתנו נראה איך הראיה האלוקית מנחמת, איך התחושה והידיעה שיש מי שרואה ויש מי ששומע, מתוך הבנה ואמפטיה, מתוך אהבה ואיכתפתיות, הידיעה הזאת כבר עוזרת להתגבר ומקילה מאד מאד על הקושי, על הכאב, האדם כבר איננו לבד!

מי שמתנחמת בראיה והשמיעה האלוקית זו לאה, לאה ששנואה על בעלה, כפי שמתאר הכתוב, לאה שיעקב לקחה בעל כורחו ולא מרצונו, והוא אוהב את אחותה הקטנה רחל, לאה מסוגלת להתמודד במציאות הכואבת הזאת, רק בגלל שהיא חשה שה' רואה אותה, כפי שמעיד הכתוב:

"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה, ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי".

לאה חשה באמת, שה' רואה אותה וזה מה שמשמח אותה, זה מה שנותן לה כוח, גם בבנה השני, היא מרגישה שה' מקשיב לה, וזה מה שמעודד אותה:

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי וייתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון".

הצורך האנושי להראות יכול להענות על ידי הידיעה שהקב"ה רואה ושומע את הקשיים והתמודדויות של האדם,   כפי שאנו אומרים: 'כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה', עצם הידיעה שעינו ואוזנו של הקב"ה כרויות לסבל ולקושי של האדם, יש בה בכדי לשחרר את האדם מהצימאון הבלתי פוסק לראייה ואישור מסביבתו.

עלינו ללכת בדרכי ה' לראות את הזולת, לראות גם את מי שאינו נראה, לראות את השקופים, לשמוע גם את מי שאינו נשמע, לשמוע לזעקת האילמים, לא לכולם בכוחנו לסייע, לא כל צרה ובעיה ניתן לפתור, אך עצם הראיה והשמיעה הן חבל ההצלה למי שפעמים רבות לא נראה ולא נשמע.

כותב רוני ויינברגר:

"בקרב שבטים מסוימים בדרום אפריקה, המונח המקובל לאמירת שלום כשפוגשים אדם הוא "סאוובונה" (Sawu Bona) – "אני רואה אותך", והתגובה השגורה היא "סיקהונה" (Sikhona) – "אני כאן".

הסדר הוא חשוב – לפני שאני מבחין בך אינך קיים. ברמה מסוימת, כשאני מבחין בך, אני יוצר אותך ומביא אותך לחיים.

אימרה נוספת השגורה בפי אנשי שבט הזולו היא "Umuntu Ngumuntu Nagabantu" – ובתרגום חופשי: "אדם הוא אדם בגלל אנשים אחרים".

ידוע שהשפה משקפת במידה רבה את התרבות. בבסיס שתי האמירות הללו קיימים הצרכים הכל כך חשובים של להיראות, להישמע ולהיות מובן. של לקבל כבוד והכרה כאדם. צרכים אלו הם החמצן הרגשי והפסיכולוגי ההכרחיים לקיום שלנו, בדומה לתפקיד שחמצן, מזון ומים ממלאים במישור הפיסי.

"כמה פעמים אנו עוברים ליד אנשים "שקופים" ולא רואים אותם? כמה אנשים ראיתם הבוקר (אבל ראיתם באמת !!!), מרגע שהתעוררתם ועד שהגעתם למקום העבודה, לביה"ס או לגן הילדים? כל כך קל לא לראות, לפספס או לקחת כמובן מאליו…"

כותב ד"ר טל בן שחר:

"במהלך חיינו אנחנו נתקלים מדי יום ביומו בעשרות בני אדם . כל אדם שאנחנו פוגשים הוא עולם ומלואו. אבל אנחנו חולפים על פני כל האנשים האלה, והגישה שלנו כלפיהם היא בעיקרה אינסטרומנטלית: אנחנו שמים לב רק להיבטים העשויים להועיל לנו. מה יקרה אם ננסה לראות בכל אחד ואחד מהם אדם בפני עצמו ולא אמצעי להשגת מטרה? מה יקרה אם ננסה להכיר אנשים, לעבור מבעד לכל המסכות, התארים והתוויות ולראות אותם כמות שהם? נבחין ביופי הפנימי שלהם, נעריך אותם כערכם — וכתוצאה מכך העולם ייראה לנו (ואף יהיה הלכה למעשה) טוב יותר. עם הזמן — ומבלי שנתכוון לכך — התוצאה של תהליך זה, שבו למדנו לראות את הזולת באמת, תהיה שנתחיל לראות גם את עצמנו באור שונה, כבני אדם בעלי ערך עצמי, בלי קשר לתועלת שאנחנו מסוגלים להביא לאנשים אחרים.

כבר שנים רבות אני מרצה על מרווה קולינס, המורה האגדית משיקגו. אני מתאר את הנסים שחוללה עם ילדים בסיכון וכיצד עזרה להם להגשים את הפוטנציאל העצום שטמון בהם, פוטנציאל שלעתים קרובות מאוד נותר ללא הכרה, ללא הערכה, ולמרבה הצער, בסופו של דבר גם לא ממומש. אף כי אני מעריץ אותה מרחוק כבר שנים רבות, אף פעם לא יזמתי פגישה איתה, ככל הנראה מתוך ביישנות. אבל כשהגעתי לגיל ארבעים חשבה ידידתי סי ג'יי לונוף שהגיע הזמן שאפגוש את הגיבורה שלי, שמשמשת לי דוגמה ומופת כבר שנים רבות, גם אם פירוש הדבר להוציא אותי מאזור הנוחות שלי. כמתנת הפתעה ליום ההולדת ארגנה סי ג'יי פגישה. הייתי ברקיע השביעי! סי ג'יי ואני ישבנו במסעדה עם מרווה קולינס ובעלה ג'ורג' שלוש שעות, וכל הזמן הזה הרגשתי שהתגלגלה לידי זכות עצומה להסתופף בצלה של גדולה. מרווה קולינס ניחנה בכישרון להפיח חיים ואנרגיות בכל אדם שאיתו היא באה במגע. כשהתיישבנו ליד השולחן, נראה המלצר שלנו מנומנם ולא נוכח מבחינה רגשית. די היה בכמה מילים מגברת קולינס — כמה חיוכים, שאלה או שתיים על הרקע שלו ועל מטרותיו בחיים — ומיד ראינו שהאנרגיות והביטחון העצמי שלו התחזקו. וכשהמשמרת שלו הסתיימה ומלצרית החליפה אותו, גם היא זכתה ליחס דומה. העניין שיש לגברת קולינס בבני אדם הוא אמיתי, וכשהיא יוצרת קשר עם זולתה, היא רוצה להכיר כל אדם וליהנות מחברתו. כך היא מתנהגת עם כל אדם שהיא פוגשת בפעם הראשונה וגם עם בעלה זה שנים רבות, ידידיה, מכריה וכמובן תלמידיה. היא רואה אותם, מקבלת אותם בלי דעות קדומות ומפיקה מהם את המיטב. אם אחד הילדים שהיא מלמדת כועס עליה מפני שהיא תובענית מדי או לא מאפשרת לו להתרשל , ומבטא את תסכולו במילים כמו, "אני שונא אותך, גברת קולינס", תגובתה היא, "מותר לך, חמודי , אני אוהבת אותך מספיק בשביל שנינו" .

התבוננו, התבוננו באמת באנשים הסובבים אתכם. האם אתם רואים את חבריכם כמות שהם? האם אתם מסוגלים לראות באמת ובתמים את ערכם של האנשים שאתם פוגשים בכל יום ?

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן